תפילה למלאכים ובקברי צדיקים

——–

יג. הנושא תפילה למלאך שיושיעו או יעזרהו וכדומה, הוא איסור עבודה זרה, לפי שבזה מאמין שיש למלאך שילטון עצמי לפעול לעזור ולהושיע. ואין בעולם שום כוח אחר מלבדו יתעלה, וכל הנותן כוח אחר מלבדו, הרי הוא עובד עבודה זרה.

ולכן אסור גם כן להתפלל על קברו של צדיק שיחלצו מצרה, חולי וכדומה. [מכאן אזהרה למה שלפעמים שומעים על קברי צדיקים, כגון "רשב"י תושיע", "רשב"י עזור לי" וכדומה, או פירסומים על קברי צדיקים בנוסח "ישועת הצדיק" וכדומה, שכל אלו אסורים בתכלית.]

אולם לבקש ממלאך, או מצדיק נפטר, שיתפלל עלינו לפני הבורא, שהבורא יושיענו. דין זה שנוי במחלוקת הראשונים, האם מותר לכתחילה לשים מליץ בנינו לבין הבורא יתעלה, או שאסור הדבר באיסור עבודה זרה. ומנהג העולם להקל בכך, יש לו על מה שיסמוך. והמחמיר לעצמו בצינעא, תבא עליו ברכת טוב, היות ועסוקים אנו באיסור חמור של עבודה זרה.

ולכל הדעות מותר לבקש מהשם, שיושיענו בזכות הצדיק, ואין בכך בית מיחוש.

(((כוונות התפילה לשמות ולספירות)))

א. לצורך הבהירות, תחילה נכתוב את התמצית דלהלן: הדיון בסעיף הקודם מה הם הספירות, הוא אותו דיון של התפילה עם כוונת שמות הספירות, שיש לברר ולבאר למה אין בכך משום ע"ז, שהרי המתפלל אל מלאך שיעזרו ויסייעו, הרי הוא עובד עבודה זרה גמורה. ולכן כל מר כדאית ליה בביאור עצם הספירות, יבאר שלעולם התפילה היא אל הבורא, ולא אל הספירות. שהלומדים שהספירות הם אלהות גמורה, הרי הם הבורא עצמו, ולא קשיא מידי [אלא שהקושי בדבריהם הוא מצד עצם השניות שבכך, שהלא ה' אחד באחדות גמורה, ועל כך עמדנו לעיל.] ואילו הלומדים שהספירות אינם הבורא, מבארים שהכוונה בתפילה אל הספירות היא להתפלל אל הבורא, ומה שמכוונים לספירה פלונית או לאלמונית, היא רק האמצעי לדבר אל הבורא. [ולדרך זו, דין זה שנוי במח' ראשונים גדולה, דלהרמב"ם ודעימיה אין לשים מלאך מליץ בינינו לבין הבורא, שלא רק להתפלל אל מלאך אסור, שהיא ע"ז גמורה, אלא אף לבקשו שיעביר את התפילה אל הבורא, או שיתפלל עלינו, ס"ל דאסור. ומאידך ישנה סיעת ראשונים המתירה, והיא הסוגיא על פיוטים שמבקשים מהמלאכים שיכניסו התפילות לפני שוכן מעונים, כגון "מכניסי רחמים", או "ברכוני לשלום".] וכיון שהסקנו שהספירות הם אלהות [רואים את הבורא "מחופש"], א"כ לא קשיא מידי, ומשרא שרי לכוון בתפילה אל הספירות, שהן הבורא עצמו.

(((תפילה למלאך, ע"ז, הרמב"ם)))

מפורסמים דברי הרמב"ם (ע"ז רפ"א) שראשית עובדי הע"ז ידעו שה' הוא האלהים, אך סברו שכשם שמלך חפץ שיכבדו שריו, כך יש לכבד את שרי ה', הם משרתיו. והם עושים כן "כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים. וכך היו אומרים עובדיה, היודעים עיקרה וכו'. כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וכיסלותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא". ופסק הרמב"ם (ע"ז רפ"ב), שעיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך וכו', ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה [כנ"ל] הרי זה עובד כוכבים וכו'. ובענין הזה צוה ואמר, השמרו לכם פן יפתה לבבכם, כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיותם סרסור ביניכם ובין הבורא. עכ"ל. הנה להדיא מדבר על המתפלל אל מלאך, שהוא עובד ע"ז גמורה, וא"כ המתפלל אל ספירה הוא עובד ע"ז. ויתירה מכך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין רפ"י בי"ג יסודות הדת היסוד ה') שהוא יתעלה הוא שראוי לעובדו ולרוממו ולהודיע רוממותו ועבודתו. ולא לעשות כן למי שהוא למטה ממנו במציאות, כגון המלאכים , והכוכבים, והגלגלים, והיסודות, ומה שהורכב מהן, לפי שהם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם יכולת ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין לעשות אותם אמצעים להגיע אליו . אלא לעומתו יתעלה יכוונו המחשבות, ומניחים כל שזולתו. וזה היסוד החמישי היא האזהרה על ע"ז . עכ"ל. הרי שאסור "לרומם" מלאכים, ואסור לשימם אמצעים להגיע להקב"ה. [ופשט דבריו שאוסר אף לבקש מהמלאכים להתפלל עלינו, וכך למד בו ונקט כוותיה בעל המאורות בספרו מלחמת מצוה, ע"ש באורך וברוחב, וכ"כ הרמב"ן (יתרו) ושזו דעת הרמב"ם מדע, וכ"כ המאירי (סנהדרין דף לח ע"ב) והארחות חיים (ק"ש אות יט) ומלמד התלמידים (פרשת יתרו) ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין בסוף הספר עמ' 325) שיובאו בסמוך. ולדרכו זו ה"ה לבקש ממלאך או ספירה שיתפללו עליו לפני הבורא, אסור, ברם משום הא, הוא שנוי במח' וכדלהלן אודות הפיוט מכניסי רחמים, ואמירת התכבדו מכובדים, והיום אין מי שחולק שמותר לכוון בספירות, השאלה איך, וכדלהלן, ולסוברים שהספירות כלים ולבוש לבורא, הרי זה שלא כרמב"ם ודעימיה הנ"ל. ברם למ"ד שהספירות אלהות, גם להרמב"ם מותר הדבר.]

(((בהנ"ל וכוונה לספירות)))

וכך בשו"ת הרשב"ש (סי' קפח) לגבי התפילה לספירות כתב וז"ל, הם לא ידעו אלו עשר ספירות מה הם, אם הם תוארים או שמות השפעות שופעות מאתו ית' וכו', וא"ת שהם השפעות, א"כ הם כחות, כלומר מלאכים, והמתפלל אליהם אם אומר שהם כחות, או השפעות, המתפלל והמכוין בהם שהם עצמיות הוא כופר, שכל המתפלל למלאך מהמלאכים כופר הוא וכו'. וכך נודעים דברי הריב"ש בשו"ת (סי' קנז) בדברו על הספירות, שיתפלל כתינוק בלא כוונה אליהם, כי יש לחשוב זה לאמונת שניות ח"ו. ושמע אחד מן המתפלספים בגנות המקובלים, כי הע"ז (נצרות) מאמיני השילוש, והמקובלים מאמיני העשיריות. [ואולם משיבו הריב"ש ומבאר, שאין כוונתם לספירות, אלא פניה לה' דרך הספירות, כפקידי המלך. ואכן המתפלל אל המלאכים שיעזרו לו, עוע"ז, ע"ש.] וכתב בשם רבו הר"ן, ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה, אחר שלא קיבלתיה מפי מקובל חכם. עכת"ד. ואיך שלא יהיה מבואר שהמתפלל לספירות, הרי הוא עובד ע"ז. וכך הספורנו (דברים ו,ד) עה"פ שמע ישראל כתב וז"ל, אלהינו. הוא נבחר שבנבדלים אצלנו, אשר ממנו נקוה להשיג חפצינו, בלי אמצעי, ומצד היותו עליון בכחו הבורא, הנה לו לבדו ראוי להשתחות. ומצד שממנו תקותנו בלי אמצעי, ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד. וכ"כ העיקרים (מאמר ב פרק כח) ושכ"כ הרמב"ן וז"ל, המשתחווה למלאך מצד עצמו וכחו, הוא מקצץ בנטיעות, והוא עובד עבודת אלילים, וכו'. אבל המשתחוה לו מצד מה שהוא שליח ה', הוא מותר, כמו שהמשתחוה לפקיד המלך מצד עצמו וכחו ומקבלו כאדון, ולא מצד הכח שיש לו מהמלך [שאז] הוא מורד במלכות, והמשתחוה לו מצד שהוא שליח המלך הוא כבוד אל המלך. ובעבור זה היה מותר ליהושע להשתחוות למלאך כשנראה לו ביריחו, ואמר לו, אני שר צבא ה' עתה באתי, ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו וגו' (יהושע ה,יד), עם היות ההשתחוויה אחת מד' עבודות שאסור לעשותה, ואפילו למלאכי השרת כזבוח וקטור ונסוך. אלא כי לפי שההשתחוויה ההיא היתה לכבוד השם, להיות זה שלוחו בלבד, היתה מותרת. אבל המתפלל למלאך , או משתחוה לו מצד עצמו וכחו המיוחד לו, ומצד מה שיורה עליו שמו, הוא מה שהוזהר עליו בדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכן כתב הרמב"ן ז"ל. עכ"ל. וכך הארי נוהם (פרק כז) בענין התפילה בספירות כתב, כי כמו שהנוצרים אומרים בפיהם ואינם מציירים בלבן השילוש ביחוד, וכמה יש מהם שנשאר בדעתם שהם ג' אלהות. כך וודאי אצלי שיש כמה וכמה מהמקובלים, ובפרט שרובם פתאים, ומחשיבים אלהות לכל ספירה לבדה, ומתפללים לזו ולא לזו, כמו שאומר פה לפנינו ביתר הדמויים לנוצרים. וסיים עם דברי הריב"ש הנזכרים. ושב והניף קסתו בארי נוהם (פרק ל) שהרמ"ק בפרד"ס (שער עצמות וכלים) הביא מח', שדעת הריקנאטי שהספירות הם כלים, והרדב"ז ס"ל שהם עצמות, והרמ"ק פישר שהעצמות מתפשטת בספירות כנשמה בגוף. והארי נוהם מקשה לכל השיטות, שאם הוא עצמות, יצדקו דברי מי שאמר הנוצרים מאמינים השילוש והמקובלים העשיריות. ואם הם כלים והם אלהות, הרי שהנברא הוא הבורא. ואם הבורא מתפשט בהם כנשמה בגוף, א"כ יצדקו אף הנוצרים בהתלבשות האלהות בגשמות, והשיבני דבר אם תוכל. ועוד ראה אליו (שם פרק אחרון) שהזכיר דברים שלקחו הנוצרים מן הקבלה ושמו בכליהם. ועוד לו (פרק יד) שהמקובלים שאמרו כי הי"ס הם האלהות בעצמו, כתב עליהם בחינת הדת (דף ה ע"ב ובהוצאת יש"ר עמ' 45) שזו כפירה. ועוד ראה אליו (פרק ז) מש"כ בזה. ברם עיין כאן בהערהנודע שעל עצם ספרו השיבו רבים, ועמדנו על כך במקום אחר, שספרו נולד מחמת שלא ידע את עדויות מהרח"ו ע"ש. ועל נידו"ד הרמח"ל בספרו חוקר ומקובל (שהוא חלק ממאמר הויכוח) עמד בריש הספר, לבאר לחוקר מה הם הספירות ע"ש. [וכל ספרו נכתב להשיב על הארי נוהם, כעולה מגוף הספר, ואף שהרמח"ל לא כ"כ להדיא, מ"מ כן כתב המהר"י בסאן רבו של הרמח"ל במכתב שהובא בקול הנבואה לגאון הנזיר (עמ' רעח מוסד הרב קוק), וכ"כ רבני וונציה באגרות ותעודות (ח"ב איגרת קג עמ' רסח תרצ"ז) ששמעו מפי הרמח"ל וז"ל, כי עכשיו אינו רוצה להדפיס אלא ויכוח שעשה בין החוקר והמקובל, להלהיב לבות בני אדם לרדוף אחר הקבלה, הוא אומר [דהיינו הרמח"ל] שמנגד לספר שאגת אריה שעשה הרב כמוהר"ר אריה ממודינא. עכ"ל. וכ"כ במבוא לארי נוהם (ירושלים תרפ"ט אות א) שבכרם חמד (ח"ב עמ' 54-66) הובא מכתבו של הר"י באסן נגד הארי נוהם, שמו"ר כהר"ר משה זכות היה קורא קול סכל, ומוה"ר רמח"ל נ"י בקנאו קנאת ה', חבר ספר בלשון הקודש קראו מאמר הויכוח, אשר בדברים נכונים ונאמנים איבד ושיבר כל טענות ספר הנזכר וכו'. ע"כ. ועוד ציינו בזה לספרים כרם חמד (ח"ג עמ' 116,164) ואבן אפל השחר ה' דוד כהנא, ואוצר טוב (ר"א ברלינר תרנ"א עמ' 53) והביא מכתבו של הרש"ל ראפאפורט.] וכן הגאון רבי אייזיק חבר בספרו מגן וצינה (פרק ל) האריך הרחיב לדחות את הארי נוהם, וביאר את הספירות על פי הרמח"ל והגר"א, ע"ש. ועוד שם (פרק ז) שהספירות הם כלפינו וכלפיו אינם. ושם (פרט ט) תמה על הארי נוהם, למה תפס כריב"ש והר"ן [הנ"ל] נגד הרמב"ן ודעימיה, בזמן שהם לא קיבלו חכמה זו מרבותיהם, ולא ידעו מסוד הספירות, ואין ספיקם מוציא מידי וודאם של הרמב"ן. עכת"ד. אודות ספר זה. ועוד ראה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סוף סימן א) בשם החת"ס שכתב כיוצ"ב, שאין להתפלל לשום שם, ולשום דבר רק אל הבורא, ולכל דבר אחר הוא עוע"ז, וז"ל, ואופן צורת הרהור היחוד בכללות ובפרטות, ובדרך קצרה וממצית, תא שמע מה שמצאתי בזה דברי אלקים חיים, בתורתו של מרנא החת"ס ז"ל עה"ת (פ' שמות), וז"ל, כל מה שיחשוב אדם, הן ע"ד פילוספים, הן ע"ד קבלה וסתרי תורה, ועוד גבוה מעל גבוה, ואפילו ישיג להשגת מרע"ה, ולהשגת הגבו' מעל הגבוהים עצמם, ויחשוב לזה יעבוד וישתחוה לזה, הרי זה כעוע"ז . שאיננו הי"ת אותו שהוא משיג, כי איננו משיגו. ועצמיות תכלית מה שיוכל לדבר הוא אהי' אשר אהי', פי' הנמצא אשר הוא נמצא, כמ"ש רבינו סעדי', שאין צריך לדבר, והוא נמצא בעצמותו. ואך דבר זה, אין כח להבין ולהשיג. אמנם שורש הכל הקדוש ברוך הוא, קרא וייחד שמו על האבות, ותיאר עצמו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, רצה לומר, אותה מדריגה שהשיגו הם, אף על פי ששמי ה' לא נודעתי להם, מ"מ הוא ית"ש מתרצה בזה. וכיון שאחד מאלף לא ישיג גם את זה, ע"כ די שיחשוב במחשבתו, אני עובד את אלקי אברהם יצחק ויעקב ויהיה מה. וזה שאמר מרע"ה, ואמרו לי מה שמו, מה אומר עליהם, כי כל מה שאסביר להם, לא אוכל להגיע לאמיתת הדבר. השיב לו הקדוש ברוך הוא פעם א' תודיע להם אהי' אשר אהי', כמ"ש רבינו סעדי', ע"ד פילוסופי', או גם ע"ד סתרי תורה, יבין כל א' ממנו עד מקום שידו מגעת. אבל שוב תאמר להם, אלקי אברהם וגו' שלחני אליכם, זה שמי לעולם, ולא שום כוונה אחרת, אלא ידבק מחשבתו במחשבת אבותינו, ויעבוד למי שעבדו הם. ומי שקיבל עבודת האבות הוא יקבל עבודת הבנים, אם אוחזים מעשי ידיהם. עכ"ל קדשו. וסיים הצי"א, להשמיע דברים כדרבונות כאלה, ברור כי אך רוח אלקים דיבר בו, ומלתו על לשונו. וממנו על כן תוצאות, ללכת לבטח דרכנו באורח חיים זה, שלא להכשל לעולמי עד, ולזכות עי"כ לחיי העולם הבא. עכ"ל.

(((תפילה למלאכים והאוסרים את הפיוט מכניסי רחמים)))

ב. עוד מן האוסרים להתפלל למלאכים המה הרמב"ן (בראשית מו,א) שכתב וז"ל, ואם יאמר שהוא כבוד נברא וכו', איך יקבעו בו ברוך, והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים. ועוד ברמב"ן (יתרו) כתב, והע"ז השלישית, מהם העובדים למלאכים וכו', או שיחשבו שיש להם יכולת, או להיותם מליצים בינם ובין האל לעובדים אותם וכו'. וכל זה נזהר לנו בתורה. ונראה שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסרו לנו, כמו שנאמר בהגדה וכו', לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל וכו'. ולפי זה אנו וכו' במיכאל שרא רבא, ובמכניסי רחמים, וכן נראה דברי הרב בספר המדע. עכ"ל. [ואין להקשות מכאן על הרמב"ן שהיה מקובל, איך מכוונים בכוונות התפילה לספירות, כי יבאר כדעות הנזכ"ל, שעצם הספירות הם הבורא.] וכ"כ המאירי (סנהדרין דף לח ע"ב) וז"ל, מצד שהפעולות הטבעיות נעשות על ידי סיבה ראשונה, באמצעות הפמליא, כמו שנודע למבינים, לא שייוחס להם שום ממשלה כלל מעצמם. והוא ששלל מעניינם כל הדברים הבלתי טבעיים הבאים מצד ההשגחה לרוב מיני התפלות והצדקות, ושאר עניני הדברים הדתיים, ואף לשומם אמצעיים בינו ובין הבורא כלל. והוא שאמרו, הימנותא בידן, דאפילו בפרונקא לא קבילנא ליה. ובמדרש אמרו, כל הנקרא בשם י"י ימלט, לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, צווח לי ואנא עני. הה"ד, כל הנקרא בשם י"י ימלט, שאין אנו צריכים ל"מכניסי רחמים" ולסרסורין לפני הקדוש ברוך הוא, אלא נקרא, והוא יענה בכל קראינו אליו. וכבר הארכנו בדברים אלו בשלמות בילדותינו בחבור התשובה. עכ"ל. וכ"כ בספר מלמד התלמידים (פרשת יתרו) והביאו בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין בסוף הספר עמ' 325) שאסור להשים המלאכים אמצעיים בינינו, ויש למנוע המנהג לומר מכניסי רחמים וכו'. וכ"כ הארחות חיים (ק"ש אות יט) שמדברי הירושלמי נסתרת דעת האומר שלא נאסרה תחינה למלאכים שיהיו מליצין ומפייסין בעדו להשם יתברך. ע"כ. וכן כתבו לאוסרו הרשב"ץ במגן אבות (ח"א פ"ד) ובספר המכריע (ח"ב סוף יתרו עה"פ לא תעשון אתי). ובהערות המהדיר (לפירוש המשניות להרמב"ם סנהדרין רפ"י בי"ג יסודות הדת בהוצאת מכון המאור אות רי) הביא עוד את הרשב"ץ (ברכות יג ע"ב) שהקשה על דברי הרמב"ם הנ"ל שלא ישימם מליצים, לדברי הגמ' סוטה (לג ע"א, ושבת יב ע"ב) שלא יתפלל ארמית, כי אין המלאכים יודעים אותה. [לפום ריהטא לא קשיא, הא מצידנו והא מצידו, מצידנו רק אליו, אך ה' שולח את המלאכים לקחת את התפילות, וכמו שהרמב"ם מודה בשליחויות המלאכים, ושהשם מנהיג את עולמו על ידי כוחות נבראים. משל לקורא למלך מחוץ לארמון, והמלך בשומעו שולח את המשרת לפתוח את הדלת, או לתת לו דבר מה וכדומה, שהקורא למלך הוא עבד המלך גמור. ולמעשה כ"כ הריב"ש שבסמוך, וזהו כל הדיון בספירות דלעיל, כל מר כדאית ליה, ואין ספר הרשב"ץ תח"י.] ומיישב, שאין המלאכים פרקליטים להביא הבקשה "וכמזכיר" למלך, אלא המתפלל מתפלל ישירות לה', והם עוזרים למבקש מה' להמליץ בעדו טובות. ועוד הביא שכ"כ לאסור האברבנאל בראש אמנה (פי"ב) והמבי"ט בבית אלהים (תפילה פ"א ופי"ב). ע"כ. ועוד עיין שם (אות ריב) שהראה מקום לנידון זה.

(((המתירים אמירת הפיוט מכניסי רחמים)))

ג. גם המתירים אמירת הפיוט מכניסי רחמים [כפי שהיה נהוג לומר פיוט זה באשכנז ובבבל עוד מזמן הראשונים, ראה בסדר רב עמרם גאון (סדר אשמורות). וכפי שעד היום כן הוא מנהג אחינו האשכנזים, בעת אמירת הסליחות.] לא התירו להתפלל אל המלאכים ח"ו, אלא שיבקשו מאת השם, שהנה עמד על כך הר"י בר יקר (עמ' עג ירושלים תשל"ט) שאחר שאסר לבקש מהמלאכים, ביאר שמותר הפיוט מכניסי רחמים, לפי שמבקשים מהמלאכים להכניס לפני ה', ולא מבקשים מהם, וכך מבקשים גם מהמתים להכניס התפילות. עכת"ד. וכן התירו אמירת פיוט זה הרוקח (תשובה מכת"י נדפסה בקובץ ישורון ג תשנ"ז עמ' מא והלאה), הריקאנטי (במדבר יג,ב), שבלי הלקט (סוף סי' רנב), תניא רבתי (סי' עב), שו"ת מהר"י מברונא (סי' רעה), וכאמור אף למתירים, היתר זה הוא מפני שלא מבקשים מהמלאכים שיושיעו ויעשו, אלא שיפעלו לפני ה', לאמור שאין להם כח עצמי, רק הבורא הוא בעל הכוחות, ולכן שרי, ברם לבקש מהם, לכו"ע [למעט רב שרירא גאון שבסמוך] הוא איסור גמור. עוד לגבי אמירת הפיוט מכניסי רחמים האריכו האחרונים וכו', ונראה מקום לחפץ לעיין בדין זה, שהנה עמדו על כך בשו"ת שמש וצדקה (סי' כג), ובשו"ת חת"ס (ח"א או"ח סי' קסו), ובשו"ת יהודה יעלה (אסאד ח"א או"ח סי' כא), שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' סח), שו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' מג), שו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' קצא אות יח), ובשו"ת יבי"א (במילואים לח"א או"ח סי' לה) נתן סמך לאומרים פיוט מכניסי רחמים משו"ת מהר"י מברונא (סי' רעד הנ"ל), שאין זה אלא דרך ענוה ושפלות שמדבר בפני המלך אל יועציו לבקש בעדו מאת המלך, והוא בוש להתקרב אל המלך עצמו, ואין זה דרך אמצעי כלל. ע"כ. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' מח), ובשו"ת להורות נתן (ח"ד סי מז), שו"ת מבשרת ציון (מוצפי ח"א סי' לג), ובקובץ ישורון (ג תשנ"ז עמ' מא והלאה, ועמ' תשו והלאה) ליקוט נפלא בהאי מילתא. וע"ע בפחד יצחק (מע' צרכיו) שהאריך בזה, והביא מח' עצומה שהיתה על כך בזמנו באיטליה, ובשדי חמד (אסיפת דינים מע' ר"ה סי' א).

(((ברכוני לשלום)))

ד. כיוצ"ב הוא לגבי מנהג העולם לומר בליל שבת "ברכוני לשלום", והוא לכאורה איסור לבקש מהמלאכים, אלא שאמירה זו היא כאמירת מכניסי רחמים, לפי שכל המושג ברכה אינו כוח עצמי של המברך, אלא שבזכות הברכה, הבורא יתרצה ויקיימה, הרי שהבורא הוא הפועל ולא הם. ובאמת כי במעשה רב (סי' קכח) ובכתר ראש (אות צג) כתוב שהגר"א היה תמה על אמירה זו, ושמיום עומדו על דעתו לא אמר ברכוני לשלום. וראה בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' לה אות י) שישב את המנהג, שהאיסור הוא לשים כל מגמתו למלאכים, כדאיתא בירושלמי, לא יצווח לא למיכאל אלא לי. אבל המתפלל ורוצה שיסייעוהו המלאכים, שפיר. ועוד כתב, שכשם שמותר לבקש מצדיקים ונפטרים להתפלל עלינו, וכפי שהביא מדוכתי טובי, כן שרי לבקש מן המלאכים, ושכן מבואר להיתר בס' התניא (סי' עב) ובשבלי הלקט (סי' רפב). עכת"ד. ואולם ראה לבעל המאורות הנ"ל בספרו מלחמת מצוה (ד"ה עוד ראיתי להביא, וד"ה וכבר ביארנו) שדחה חילוק זה, וכאמור, דין זה שנוי במחלוקת הראשונים הנזכרת. עוד היבי"א (שם) ביאר את הארחות חיים (ק"ש אות יט) שאסר לבקש מהמלאכים שיהיו מליצים בנינו, שנראה שלא בא למנוע ולאסור דבר זה, אלא הוא רק לומר שאין צורך בזה. ואם יכוין לבו בתפלתו ויחזור בתשובה שלמה, ודאי שתתקבל תפלתו לגודל רחמי וחסדי השי"ת. וכמ"ש רבינו יהודה בר יקר בשו"ת תמים דעים (ס"ס קפד) שאם מתפלל בכוונה גדולה מתוך צרה, תפלתו נשמעת, אף על פי שאין המלאכים מכירים לשונו, שהרי מנשה שקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו בעל כרחם של מלאכים וכו'. ע"כ. ולכאורה קשה, שהרי הארחות חיים כתב שמכאן "נסתרה" דעת האומר "שלא נאסרה" תחינה למלאכים שיהיו מליצין ומפייסין בעדו להשם יתברך וכו'. הרי שמבואר בדבריו שיש איסור בדבר. [והוא פלא לפי שהיבי"א שם הביא את לשונו.] ואיך שלא יהיה, לעיל הובאו עוד סיעת ראשונים שכתבו להדיא שיש איסור בכך. וע"ע לגבי אמירת ברכוני לשלום בשו"ת מבשרת ציון (ח"א סי' לג).

(((המתירים לבקש ממלאך)))

ה. בתשובות הגאונים (הרכבי סי' שעג, נדפסה גם באוצר הגאונים שבת עמ' 4) תשובת ר' שרירא גאון, ישנה תשובה פלאית, ונביא את תוכנה בתרגומנו לעברית, יש כמה דברים שהמלאכים עושים לפי רצונם, ולא צריכים רשות מלמעלה. ולכן אנו כותבים קמיעים ואומרים שמות [של מלאכים] כדי שיעזרו המלאכים בדבר. ומביא לכך ראיות, כגון שאמר יעקב המלאך הגואל וגו', וישעיה אמר, ומלאך פניו הושיעם וכו', להודיעך שיש למלאך אפשרות לעשות בכמה דברים כראות עיניו . ואנו רואים מלאכים שעושין רצון נביאים וצדיקים, כמו שאמר המלאך ללוט, הנה נשאתי פניך וגו', שמע מינה ניתנה לו רשות לעשות כמו שיראה. והרחמן אמר לשטן באיוב, הינו בידך וגו', וריש לקיש אמר שהוא מלאך המות. כגון דברים אלו, מי ששואל דבר ממלאכי השרת, אמר רב שאל ישאל בלשון ארמי, ואמר ר' יוחנן לפי שאין מלאכי שרת מכירים בו. ולבסוף מסיק שאין הלכה כן, ומותר לשאול בין ביחיד בין ברבים בלשון ארמית, ע"ש בראיותיו מהש"ס ממלאכים שדיברו גם עם יחידים בארמית, ושכן המנהג. עכת"ד המפליאים. ולכאורה הוי דעה יחידאה ממש, ולכל הני קמאי, פסק זה הוא ע"ז, או כע"ז.

עוד ראה בדרשות הר"ן (דרוש ד) שכתב שממט"ט שרי לבקש, ששמו כשם רבו "ואליו בלבד הותר להשתחוות, ולא לשום מלאך אחר", ובזה ביאר איך השתחוה יהושע למלאך. אולם כבר הבאנו לעיל שהעיקרים (ב,כח) בשם הרמב"ן תירץ זאת שלכבד מלאך לכבוד הבורא השולחו, ולא אליו שרי, ושהמשתחוה למלאך ממש, הוא עוע"ז. וכן תירץ ר' מאיר המעילי בעל המאורות, בספרו מלחמת מצוה (ד"ה ומה שאמרו), ושכ"כ לתרץ הריא"ז (בקונ' הראיות סנהדרין). והריקאנטי (יתרו כ,ג) תירץ, דשאני מלאך בדמות אדם דשרי, כמו שמותר להשתחוות לאדם. ולרוב הפלא בדברי הר"ן, ראינו צורך לצטט את דבריו כאן בהערההר"ן בדרשותיו (דרוש הרביעי) כתב וז"ל, אבל צריך ביאור, למה הוצרך לתת טעם, השמר מפניו ושמע בקולו מצד היות השם יתברך בקרבו, כי ידוע שהמלאך לא יבא כי אם מצד השם יתברך, ולא מצד עצמו. אבל נראה מפשט הכתוב, שיצוה אותנו שננהוג כבוד עם זה המלאך, יותר ממה שנעשה עם מלאך אחר, [כי] מצד היות שמו של הקדוש ברוך הוא בקרבו, ראוי שננהג עמו כבוד מאד, כמו שננהג עם השם יתברך. וכבר דרשו רבותינו ז"ל ואמרו, זה מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו. כמו שאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח ע"ב) אמר ליה ההוא מינא לרב אדא כתיב (שמות כד,א) ואל משה אמר עלה אל ה', עלה אלי מבעי ליה. אמר ליה זהו מטטרון, ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו. ובין שנבין כונתם בזה המאמר, או שלא נבין, אין ספק כי יש להם לרבותינו ז"ל הבדל גדול בין זה המלאך למלאכים אחרים, עד שלא נקרא בשם המיוחד שם ד' אותיות אלא הוא. ולזה צונו השם יתברך שנתנהג עם זה המלאך כמו שנתנהג עמו. ובזה מסתלק תימה גדול, והוא שמצינו יהושע שהשתחווה למלאך, כמו שאמר הכתוב (יהושע ה,יד) ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ויפול יהושע אל פניו ארצה וגו'. והוא מן התימה, איך היה מותר זה ליהושע, שהרי כתיב אשר בשמים ממעל (שמות כ,ד) לרבות מלאכי השרת (ר"ה כד ע"ב). ואין ספק, שכמו שאסור לזבוח ולקטר בלתי לה' לבדו, כן אסור להשתחוות, כמו ששנינו בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס ע"ב), אחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחווה. ואיני מוצא בכל מקום מי שהשתחווה למלאך, אלא בלעם שלא היה מכללנו, שכתוב בו (במדבר כב,לא) ויקוד וישתחו לאפיו. אבל יעקב ראה המלאך ולא השתחווה לו (בראשית לב,כה), כי לא היה מותר בכך. ואם כן, איך הורשה יהושע להשתחוות למלאך הנראה אליו. אבל התשובה בזה, כי אותו המלאך שנראה ליהושע, הוא המלאך שהובטחו בכאן באמרו, הנה אנכי שולח מלאך וגו', וכו'. ומפני שידע יהושע שזה המלאך שנאמר עליו כי שמי בקרבו, ראה שהוא מן הראוי להשתחוות לו "כמשתחוה" אל השם יתברך ועשה כן. עכ"ל. [אף שבתחילה חשבתי לדייק את המילה "כמשתחווה", שכוונתו שמשתחווה לבורא דרך המלאך. ברם לאור האמור שכתב, "ולזה צונו השם יתברך, שנתנהג עם זה המלאך כמו שנתנהג עמו". נראית כוונתו להשתחוות למלאך ממש, ו"כ" היינו בדומה לכך שמשתחווים לה', כך משתחווים למט"ט. וגם זה כל תוכן דבריו, לחלק בין מט"ט לשאר מלאכים, ואם כוונתו שמותר כמשתחווה לבורא, הרי שמותר כן בכל מלאך, ולא רק למט"ט. וזו לכאורה ע"ז גמורה, וצריך עיון בר"ן.], כדי שהמעיין יוכל לעמוד על דבריו, ושמא ימצא בהם ביאור.

(((((השתלשלות הע"ז)))))

(((עובדים את ההשראה שעל הצלמים ולא הצלמים)))

ו. ולצורך העמקה נבאר, למה תפילה אל המלאכים או אל הספירות, אף שיודע שאינם אלהות, אלא שליחי ה', בכל זאת נקרא עוע"ז. שהנה אף עובדי העבודה זרה [המבינים מביניהם, וכך היה ברור לכולם בהתחלה, וכנ"ל ברמב"ם ריש הלכות ע"ז.] לא היו עובדים את עצם הע"ז, לא לעצם הפסל או התמונה או הכוכב, אלא להשראת האלהות שעליהם, זאת ועוד חלקם [תלוי בסוגי הע"ז, והזמנים, כדלהלן] האמינו שהבורא עצמו הוא השורה על אותו פסל, או שורה על אותו גוף, ואפי"ה הוי ע"ז גמורה על כל דיניה, א"כ ק"ו המתפלל למלאכים או לספירות דהוי עוע"ז [אם כי לצד זה יש מקום לחלק]. ולכן תפילה לעצם הספירות, היא ע"ז [לדעות שהספירות אינם אלהות, מה שמעלה את השאלה ביתר תוקף, וביתר עוז, איך מכוונים בתפילה לספירות.]

(((אם הע"ז אינה אלהות)))

לצורך כך ננסה לעמוד ולהבין מהי עבודה זרה. נודעים דברי הרמב"ם (ריש הלכות ע"ז) שעמד לבאר את השתלשלות הע"ז, שבתחילה גידלו וכיבדו את המשרתים משום כבוד הבורא, כמו שהמלך רוצה שיכבדו את העומדים לפניו, וזהו כבוד המלך. ולכן בנו לכוכבים וכדו' היכלות, והקריבו קורבנות, לשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים . ושאח"כ שכחו את הבורא, ועבדו רק את המשרתים. עכת"ד. ולפי"ז המתפלל למלאך, הוא עובד ע"ז גמורה. שגם מה שעשו בתחילה היה ע"ז גמורה. ועוד כך ביאר במורה (ח"א לו) את טעות הע"ז, שאינם סוברים שיש רק ע"ז, אלא שהע"ז היא שליח הבורא לקיים את העולם, ופיסליהם לא עלה על דעת שום עוע"ז, שפסל פלוני ברא את השמים והארץ, או שהוא משגיח. אלא שכגון השמש היא מטיבה או מריעה [שכאמור כי היא שליח ה'] ולכן עובדה. והפסל והצורה שעושה, כגון המשתחוה לצלם שמש, הוא משום שסובר שאז השמש תשפיע עליו יותר טוב, או תסלק הרע ממנו, וכדומה. ע"כ. וא"כ ה"ה המתפלל למלאך או לספירה שהוא עובד ע"ז, אע"פ שיודע שהמלאך הוא שליח ה', בידיוק כמו עובדי השמש הנ"ל. [החילוק היחידי הוא, שהשמש היא גשם, ואילו המלאך רוח. ברם אין זה משנה כלפי ע"ז. ועוד זאת, שאז סברו שהשמש אינה גשם אלא היא גוף חמישי, כי כך סברו עד לפני כמה מאות שנים, וכמו שביארנו זאת בכמה דוכתי (ראה להלן סימן א סעיף טו אות ח).] ולכן סיים שם הרמב"ם (במורה הנ"ל ח"א פרק לו), שהמגשים עוונו חמור מעוע"ז, שהעוע"ז סבור "שהיא אמצעית או מטיבה או מריעה לפי מחשבתו", דהיינו טעותו במקום נמוך יותר, שמאמין בבורא בשלימות וכאמיתותו, וטעותו שמאמין גם בשליחי הבורא להחיות את הבריאה. ואילו המגשים טעותו במקום גבוה יותר, בבורא עצמו, ולכן עוונו חמור יותר וכו'.

(((ע"ז אלהות)))

עוד סוג עבודה זרה שהיה וישנו בעולם, והיא רוב הע"ז, שסבורים שעצם הע"ז אלהות, וכמו שנתבאר בריש הלכות ע"ז הנ"ל, שאח"כ שכחו את הבורא, ועבדו רק למשרתים. [ומשום זו הע"ז, אין קשר לנידו"ד, לשאלה האם מותר להתפלל לספירות או למלאכים, לפי שעיסוקנו במי שמודה שה' הוא האלהים, ושאלו שליחיו, משא"כ ע"ז זו, סובר שהיא עצם האלהות.] שהנה הרמב"ם במורה (ח"א פרק סג ד"ה אשר תדעהו, במהדורת ן' שמואל בעמ' 334) כתב להגדיר על העבודה זרה בזמן יציאת מצרים, שהע"ז שבעיקר שלטה אז בעולם, היתה עבודת הצאבה, שהיא עבודת כוכבים, והגדרתה, "האמנת הרוחניות [לכל צורה יש נפש רוחנית, גם לכוכבים לשמש וכו'] והורדת הכוחות [ניתן לקבל מהם כוח] ועשית הטלסמאות [הם דרכי הורדת הכח]". ע"כ. דהיינו ג' שלבים, לכוכבים יש נפש, ולנפשה עובדים, ולא לעצם הכוכב. ולנפש זו כח. וחפצים בכוחה על ידי טלסמאות, הם צורות שעושים כגון פסל. ועוד שם שעבדו לשמש וכדו' בסוברם שהוא גוף ה', וה' הוא נפשו, ושזו ע"ז גמורה. וכך במורה הנבוכים (חלק ג פרק כט) ביאר את יסודות אמונת הצאב"ה והם, שאין אלוה רק הכוכבים, והשמש הוא האלוה הגדול, ושאר הכוכבים החמשה [מתוך שבעת כוכבי הלכת] אלהות, אבל שני המאורים [השמש והירח] הם יותר גדולים. ותמצאם אומרים בביאור, שהשמש הוא אשר ינהיג העולם העליון והשפל וכו'. ותכלית מי שהגיע אליו עיון, מי שהתפלסף בזמנים ההם, שידמה שהשם רוח הגלגל, ושהגלגל והכוכבים הם גוף, והשם יתעלה רוחם, כבר זכר זה אבובכ"ר אלזאי"ג בפירוש ספר השמע. ומכח כן האמינו הצאב"ה כולם, קדמות העולם, שהרי השמים אצלם הם האלוה וכו'. ע"כ. דהיינו סברו ש"גוף" ה', הוא הגלגל והכוכבים, ונפש ה' נפשם. ועוד כתב שם (חלק ג פרק כט) וז"ל, ובנו ההיכלות ושמו בהם הצלמים וחשבו שכחות הכוכבים שופעות על הצלמים ההם , ויבינו וישכילו וישימו בני אדם להנבא, ויודיעו לבני אדם תועלותם. וכן אמר באילנות, אשר הם מחלק הכוכבים ההם, כשיתיחד האילן ההוא לכוכב, ויטעוהו לשמו, ויעשה לו ובו כך וכך, תשפע רוחניות הכוכב ההוא על האילן ההוא, וידבר עם בני אדם על דרך נבואה, וינבאו, וידבר עמם בעת השינה. תמצא זה כולו כתוב בספריהם אשר אעירך עליהם וכו'. עכ"ל. הנה כתוב שכח האלהות [שהיא ע"ז, שהרי מדובר על "כח הכוכב", ולא על הבורא ממש] שורה על הצלם, והצלם מדבר עמו. ועוד בהמשך כתב וז"ל, ומהבלי הספר ההוא [ספר ע"ז] שאילן האמלוי מן האשרות ההם, אשר היו עושים אותם כמו שהודעתיך, זכר, שעמד האילן בנינוה י"ב אלף שנה, ושהיה לו ריב עם היברוח, פי' הוא מנדרגולא, כי רצה לקחת מקומו, ושהאיש שהיה מתנבא מכח אילן האמלוי, נפסקה ממנו נבואתו זמן. וכאשר שמהו להנבא אחר הזמן ההוא, הגיד לו שהיה טרוד בדין עם היברוח, וצוהו שיכתוב לכל הדיינים שישפטו ביניהם, ויאמרו אי זה מהם הוא הטוב בכשופיהם, ויותר פעולה, אם האמלוי, או היברוח וכו'. עכ"ל. ועוד כתב במורה הנבוכים (חלק ג פרק מה) בדברו על הכרובים וז"ל, ואילו היתה צורה אחת, ר"ל צורת כרוב אחד [אילו היה ה' מצוה לעשות רק כרוב א'], היה בו הטעאה גם כן, שהיו חושבין שהיא צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים עוע"ז , או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה מביא לקצת שניות, וכאשר עשה שני כרובים, עם ביאור ה' אלהינו ה' אחד, יתבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם, שיחשבו שהם אלוה. אחר שהשם אחד, והוא ברא אלו הרבים וכו'. עכ"ל. הרי שעובדי הע"ז סבורים שהצלמים שלהם הם עובדים, הם צורת האל הנעבד, ולא האל הנעבד.

(((מדוע תפילה לספירות אינה ע"ז, אליו ולא לספירותיו)))

ז. אחר עלות כל זאת, נבא לעמוד למה אין התפילה לספירות ע"ז, או סרך עבודה זרה לכו"ע, ומאי שנא מעובדי ע"ז שהיו מתפללים למשרתי ה', אע"פ שיודעים שהם שליחי ה' ואינם אלהות, דלכאורה דמי ממש. ופשוט שיש לחלק באיזו דרך, כי אף הרמב"ן שהיה מקובל, אסר לבקש מהמלאכים שיהיו מלצים, ושכ"כ בספר המדע וכנ"ל. וגם הבאנו שהגר"א שהיה מקובל, לא היה אומר ברכוני לשלום, ואיך יכונו דבריהם עם הכוונות בספירות. ובאמת כי תוכן זה נתבאר לעיל (סעיף יב) בארוכה מפי ספרים, ונזכיר את תמצית התירוצים:

או שהספירות אלהות, וממילא המתפלל לספירות מתפלל אל הבורא ממש ולא אל שליחיו. [והדיבור בספירות, שהם חלקים, והרי זה נגד אחדותו השלימה מכל צד, והוי שניות וכפירה] הוא כלפינו, ואצל הבורא הכל באחדות. או שהדיבור בספירות הוא מצד פעולתם, אך מהותם אחת. או שהם אחדות גמורה עם הבורא שהם הוא, ולא נדע איך ה' עושה שנוכל לדבר בו בפירוד. או כרמח"ל שהם אלהות אחר "המרה" בשבילנו, כדי שנוכל להבין משהו בבורא, הרי שהספירות מחד הם "מראה" הבורא ממש, ומאידך לא "מראה" מהותו, שהיא אינה ניתנת להשגה, אלא רואים אותו "מחופש". או שהספירות אינם אלהות, וס"ל דהתפילה היא אל הבורא ממש. [ומה שמשתמשים בשמות ספירות, הוא רק הדרך לדבר אל הבורא, כי לבורא אין שם, וא"א לדבר בו. או שהדיבור בספירות הוא בלבושים, שאף שאינם אחדות עם הבורא, אך מהותם שהיא אור א"ס היא באחדות גמורה עם הבורא ואליה הכוונה בתפילה.]

ומ"מ פטור בלא כלום א"א, ועל כן נביא מן המעט, מה שמצאה עתה ידינו יד כהה, מאלו שדיברו בכך להדיא, לענין התפילה אל הספירות. הנה הרקאנטי שנתבאר לעיל (סעיף יב אות ב) שהוא מן הסוברים שהספירות כלי הבורא, ולא אלהות, כתב שיש להתפלל אליו ולא אל ספירותיו, שהנה כתב הרקאנטי (פ' בשלח) הזהר מאד שלא תקצץ בנטיעות, לחשוב באחת מע"ס בלבד . אלא תמיד תהיה מחשבתך מיוחדת בא"ס, ותתפשט ותמשיך ענף מחשבותיך, אל ההוי' שתצטרך לכוין אליה. אבל מ"מ יהיה שורש כוונתך קשור ומיוחד בכולן, בכל לא"ס, כשלהבת הקשורה בגחלת, וכענבים באשכול, כן יהיה כל הע"ס מיוחדות במחשבותיך בא"ס לא"ס. וכ"כ הרדב"ז (בהקדמת ספרו מגן דוד) וז"ל, ודע נאמנה, כי המאמינים בעשר ספירות היותם מהות השם, טועים טעות גדול, וגמלו לנפשם רעה, ועל זה החרים רשב"י כד עאלו לאדרא דבי משכנא, פתח ואמר, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר, וענו כולם אמן. והמתכוונים בתפלתם לשון ספירה לבדה, עובדים ע"ז, והיינו ללא אלהי אמת, ואין לך ע"ז גדולה מזו . אלא צריך שיכוין אל המיוחד במציאותו, ויבקש אותו דרך אותה מדה או אותו שם שהוא צריך אליו, כמי ששואל דבר מאת המלך ומפתח האוצר אשר בשאלתו בידו, כי ודאי ינתן לו נפשו בשאלתו. ואפילו שלא יהיה ראוי לה, אם מעמיק ועולה למעלה, נותנין לו מ"מ, כי הטוב לא ימנע טוב. הרי שבא לב"ד הגדול וחקרו ודרשו בדבר הניתן לו, אזי אם ראוי לאותה מתנה זכה בה, ונכנס בשלום ויוצא בשלום. ואם אינו ראוי לה, מניחין אותה אצלם עד שיבא מי שראוי לה, ואינו יודע להעמיק בשאלתו ונותנין אותה לו וכו'. עכ"ל. ועמד על זה בארוכה השומר אמונים (אירגאס ח"ב אותיות סה-עט) שאין מתפללים את הספירות, אלא אל הכח הפועל בהם, הוא הא"ס. והמתפלל לספירה עובד ע"ז. ושכ"כ הרדב"ז (בהקדמתו למגן דוד הנ"ל) והרמ"ק באלימה עין כל (ת"א פ"ב ופי"ח) ושאר כל המקובלים . ע"כ. והעיקר עמד לבאר שם (ח"ב אות סז) השומר אמונים, שאע"פ שא"א לקרא לבורא על שם פעולותיו [שכנ"ל (סעיף יב אות יא) פליג ארמב"ם בהא, וס"ל שגם תואר זה פוגם באחדותו] מ"מ הבורא כן נקרא בשמות הספירות, משום שהוא פועל ע"י הספירות, ותפילתנו בשמות הספירות אליו, שפועל דרך הספירות, ולא אל הספירות. ושאע"פ שהוא פועל שינויים ע"י הספירות, כמובן אין השינוי בו, אלא בהם. דהיינו התארים הם שמו המושאל לו כשהוא פועל בספירות, ולא שמו ממש. ושכ"כ הרמ"ק בפרדס (שער לב הנקרא שער הכוונה). עוד שם בשומר אמונים (ח"ב אות כז) שאף הרמ"ע שסובר שממחוייב המציאות יש עלול, הוא האין סוף, או הרצון, ועליו נאמר סוד הצמצום, ויצאו י"ס. מתפללים למחוייב המציאות, ולא לא"ס [שלדעתו כאמור הא"ס הוא עלול.] ושאין זו שניות, כי הבורא הוא מחוייב המציאות, והרצון מחוייב ממנו, ע"ש. וע"ע לעיל (סעיף יב אות י בהערה) שביארנו מנין הכרחנו ביאורנו זה בשומר אמונים. וכ"כ הבא"ח בדעת ותבונה (פ"א ד"ה ואחרי כתבי) מהרמ"ק בפרדס, שהכוונה בתפילות אינה לספירות, כי אם אליו וז"ל, כי איך אפשר לכוון במדות, והלא כאשר יראה האדם בדעתו ספירה מן הספירות, בהכרח יגבילה ויגשימה, כי מה יוכל לדמות בענין הרוחניות, כי כל מה שהאדם חושב בדעתו הוא גשמי, ואין ראות שכלו יכול לדמות הרוחניות, בלתי אם יגשימהו ויגבילהו. עכ"ל. ושם (פתיחה ב ד"ה והזהר כשתכוין וכו') הביא את דברי השומר אמונים, ובהמשך את דברי הרדב"ז (בהקדמתו לספרו מגן דוד), ובהמשך מסכם (ד"ה באופן שלא) שהתפילה בספירות היא בכלים, או בלבושים, ולא בעצמות. ושוב מביא את דברי ספר הברית (ח"א מאמר ד פי"ד), ומסיים עם תשובת הריב"ש הנזכרת. ועוד לו (פתיחה שלישית) לגבי נידו"ד, התפילה לספירות מאריך מרחיב ע"ש. [והרי שגיבל את כמה שיטות יחדיו, וזה לחפצו בהרחקת ההגשמה, ולא בהכרעתו בין השיטות.] ועוד לו בעוד יוסף חי (פרשת וישלח קונ' חוט המשולש) עמד על כך באורך וברוחב ע"ש.

(((התכבדו מכובדים "חזקוני" "עזרוני")))

ח. קושיא על האמור, שאין להתפלל אל המלאכים שיעזרונו, ישנה מברכת התכבדו מכובדים, כדאיתא בברכות (דף ס ע"ב) ונפסק בטוש"ע (או"ח סי' ג) והלא שם אומר למלאכים התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם. ובדומה הוא הנוסח במסכת כלה רבתי (פ"ט הי"ג) ובמסכת דרך ארץ (הלכה יז). הנה לפנינו שמבקשים מאת המלאכים, וזה סותר את כל האמור. וק"ו שיקשה על הרמב"ם ודעימיה דס"ל שאין לשים את המלאכים מליץ בינינו לבינו יתעלה, או לבקשם שיתפללו עלינו, או שיעבירו את התפילה אל הבורא, שיקשה מכאן.

(((הגירסא)))

ברם הגירסא בבה"ג (סי' א ברכות פ"ט) שונה מהגירסא הנ"ל, וז"ל, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהינו, עמדו במקומכם והזהרו בי, שזו היא דרכן של בני אדם. וכן גרס הרס"ג בסידורו, וכיוצ"ב גורסים המאירי (ברכות דף ס ע"ב ד"ה הנכנס) והריא"ז (שם) הרי"ד (שם) והראב"ן (ברכות סי' רב) ועוד ראשונים שבסמוך. ולפי גירסא זו לא קשיא, לפי שאין מבקשים מהם דבר. ובאמת כי ברמב"ם (תפילה פ"ז ה"ה) כת"י ספר אהבה המפורסם שהרמב"ם חתם עליו, הגירסא בדומה וז"ל, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא, כי זה דרכן של בני אדם. עכ"ל, ודלא ככל דפוסי הרמב"ם, וכך תיקנו ברמב"ם פרנקל מהכת"י שם. וכפי שגרס רבינו מנוח במקום, ומבאר "ששמרוני" היינו המתינו לי. וכך ראינו גם את ר' מאיר המעילי בעל המאורות, בספרו מלחמת מצוה (ד"ה עוד צריך) שכתב, שה"ר משה לא גריס עזרוני אלא שמרוני לבד. ועוד זאת מבאר, ואפשר לפרש "שמרוני" כמו המתינו אותי. ע"כ. שוב ראינו שכ"כ רבינו יהודה ב"ר יקר (בפירוש התפילות שלו), ושלא כתב הרב המתינו לי, כי שמרוני זהו המתינו, כמו ואביו שמר את הדבר. ע"כ. גם בילקוט שנויי נוסחאות (רמב"ם פרנקל בסוף הספר) הביאו את האמור, והוסיפו שבספר המאורות (ברכות עמ' קפ) ג"כ כתב שהרמב"ם לא גרס עזרוני, משום שאין לבקש מהמלאכים, ואיהו גופיה מיישב את הגירסא עזרוני, שאינו בקשה מהמלאכים. עכת"ד. שוב ראיתי בירחון ישורון (ח"ג תשנ"ז עמ' תשטו) שהביאו שכן הקשה בעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (נדפס בסוף המאורות ברכות עמ' קעט), והעיר שאכן גירסת הרמב"ם היא שמרוני ולא עזרוני. ושמרוני אפשר לפרש המתינו לי. [וכן פירש גם בספר המנוחה] ועוד שם (עמ' תשטו הע' 40) הביא שכן הוא ברמב"ם עם פי' יד פשוטה ופי' הרב יוסף קאפח, שאינו גורס "עזרוני", והוסיף שכן הוא בכת"י אוקספורד (הונטינגטון 80) המפורסם של ספר אהבה, שעליו חתם הרמב"ם בכת"י שספר זה הוגה מספרו, וי"ל ע"י מכון אופן קליבלנד. ע"כ.

(((הגורסים עזרוני)))

ט. אולם מאידך בראשונים רבים הגירסא היא, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, כפי הגירסא בגמ' שלפנינו הנ"ל [או בדומה לכך, כל מר כדאית ליה, ומ"מ גורסים "עזרוני" וזה הנוגע לנו.] שכן הוא בסדר רב עמרם גאון (ברכות ובקשות), וכ"כ הרי"ף (ברכות דף מד ע"א), הפרדס (שער הראיה ד"ה תחינות), הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כב), האגודה (ברכות פ"ט סי' רט), הרוקח (ברכות סי' שמד), ראבי"ה (ברכות קמו ד"ה הרואה), ר' מאיר המעילי במאורות (ברכות שם), ובספרו מלחמת מצוה (ד"ה עוד צריך ביאור) ובספר הבתים (תפילה שער י ס"א), מחזור ויטרי (סי' תקלא), הריבב"ן (ברכות שם) ספר מצוות זמניות (ברכות שער ט) ארחות חיים (ח"א ברכות אות סב), כלבו (סי' פז ד"ה הנכנס), צידה לדרך (מאמר א כלל ג פכ"ח) רבינו ירוחם (נתיב יג דף קד טור ד ד"ה החלק השני), ספר השלחן (תפילה שער ה ד"ה וכל זמן), מנורת המאור (פ"ו המצוות עמ' 467), טור (או"ח סי' ג). ולפי גירסתם זו, צ"ע טובא, איך שרי לבקש מהמלאכים שיעזרנו לנו ושיסמכו אותנו, וכבר הבאנו לעיל מפי הראשונים כולם, דכל כה"ג הוי ע"ז גמורה [למעט השאילתות].

ובאמת כבר הזכרנו שעמד על כך ר' מאיר המעילי בעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (ד"ה עוד צריך ביאור) ומיישב, שאין מבקשים מהמלאכים עצמם, אלא משום שהמלאכים מצווים לשומרו, כדכתיב, כי מלאכיו יצוה לך, אומרים להם שיעשו את שנצטוו, עם ההדגשה שהבורא הוא השולט, וכפי שאומרים להם "משרתי עליון". וחפץ הנוסח הנ"ל הוא, שלא יעלה בדעתם שרצונו להתעכב ויפרשו ממנו, על כן מודיעם שאינו פושע, אלא לעשות צרכיו ולצאת, ולכך יש להם לעשות שליחותם, עכת"ד, ועע"ש. וכך העיר המור וקציעה (סי' ג) איך מבקשים מהמלאכים, והרחיב בכך, ות"ד שמבקשים מה' שהם שלוחיו, וכך מיישב שאר התפילות כיוצ"ב ע"ש. גם בקובץ ישורון (הנ"ל ח"ג תשנ"ז עמ' תשטו) הביאו את ביאור המאורות הנ"ל, והוסיפו שכן תירץ ר' יוחנן טריווש בפי' קמחא דאבישונא, וראה גם גשר החיים (ח"ב פרכ"ו אות ו). עכ"ד. גם בחשוקי חמד (ברכות ס ע"ב) הקשה, מאי שנא מכניסי רחמים שיש הנמנעים, לבין שמרוני עזרוני, ושיישב המור וקציעה (סי' ג הנ"ל) שכיון שמוסיף משרתי עליון, כלומר הבאים בשליחות המקום, הרי שתלה הגדולה בבעליה. והוסיף על דרך אולי אפשר לתרץ עוד, דמאחר ונאמר בתהלים (פרק צא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, לכן מותר לבקש מהם שמירה, כי כך הוא הסדר שנצטוו מהשמים, אבל שאר בקשות, כבאותה סליחה מכניסי רחמים, יש אוסרים. ע"כ. ותשובתו לכאורה פלאית, שלדרכו עולה שמותר לבקש גם מהכוכבים והמזלות, לפי שנצטוו על הורדת השפע לעולם דרכם, כפי שכתב הרמב"ם בספר המדע, וכך סברו אף המדענים כולם עד לפני מאתים שנה, וגם היום הקבלה מושתתת על כך. [וראה במאמרו של הגאון הראי"ה קוק לאחדותו של הרמב"ם (נדפס גם בסוף תולדות היהודים חי"ב ליעב"ץ, ובמאמרי הראי"ה ח"א עמ' 110) ליישב את הדברים, שעם הגילויים המדעיים, שהמחלות עוברות על ידי בעלי חיים הם החיידקים, ולכל פינה שאנו פונים מוצאים חיים, מי יוכל לגזור שאין שום סיבה רצונית חיה בכל התנועות הקוסמיות גם עתה. ומי לא ידע שפשט הכתובים, ומטבע הברכות, ומדרשי חז"ל כולם כאחד מורים כדברי הרמב"ם, שסיבות חיות מלאכים, או שכלים נבדלים, הנה הכחות המניעים ברצון ה' יתברך את כל התנועות הקוסמיות. כגון הנאמר, וצבא השמים לך משתחוים. עכת"ד. ובפרט לאור דברי הרמב"ם שהובאו לעיל (אות ו) שלכוכבים נפש רוחנית, ואליה היו עובדים עובדי הע"ז, הרי שלא סברו שעצם הכוכב הוא יישות רוחנית.] ועוד עמד על זה הרה"ג אלעד עידן שליט"א בקובץ ויען שמואל (ח"ה עמ' שכח) ואת"י עתה. [מעתה לאור האמור שהתירוץ והיישוב לנוסח עזרוני הנמצא לפנינו, הוא רק אם באמת לא מכוון אל המלאכים, אלא אל הבורא, ולא כפשט הדברים, ועל כן הרוצה להחמיר לעצמו או להורות לאחרים לשם סגולה או חסידות לומר התכבדו מכובדים [ראה בזה להלן (סימן ב סעיף ד אות יא בהערה)], חובה עליו לבאר את האמור, דבלאו הכי יכשלו באיסור ע"ז, ה' ירחם, ועל כן הטוב טוב לו לשנות ולתפוס עיקר את הנוסח הראשון.]

(((קברי צדיקים)))

י. ובבואנו הלום עוד מילה בפינו, שהדיון הנ"ל הוא אף לגבי תפילות על קברי צדיקים, שלבקש מהם שיושיעונו ויעזרונו היא ע"ז, וכל מה שהולכים להתפלל על קברי צדיקים, כפי שהוא בתנ"ך, ובחז"ל, והמנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל, היינו להתפלל להשם, שבזכות הצדיקים ה' יושיענו, דכל כה"ג לכו"ע משרא שרי. [וכך היא אזכרת זכות אבות בתחילת תפילת י"ח, וכן היא התפילה אלהא דמאיר ענינו, וכן רחמנא אידכר לן קיימה דאברהם וכו', ועננו אלהי אברהם, ועשה למען אברהם אזרח וכו', ובדומה לכך תפילות אחרות, שבסיסם הוא תפילה לבורא שישמע לתפילתנו, בזכות הצדיקים.] ולפי"ז המתפלל "רשב"י עזור לי" וכדומה, כפי שמופיע בגיליונות המפרסמים לתרומות וכדומה, וכפי שיש מבקשים ומתפללים, הוי ע"ז.

ולבקש מהצדיקים שיתפללו עלינו, תלוי הדבר במח' הראשונים הנ"ל, אם שרי לבקש מהמלאכים להתפלל עלינו, והבאנו לעיל את הר"י בר יקר (עמ' עג ירושלים תשל"ט) שהיה פשוט לו ההיתר לבקש מהמתים להתפלל עלינו. יתירה מכך חזי הוית לבעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (ד"ה עוד ראיתי להביא) שכתב שהרמב"ם השמיט בקשה מהמלאכים שימליצו עלינו משום שאוסר. ואף שיש מתירים לבקש מהמתים שיתפללו עלינו, אין מכך ראיה שיש לחלק, וז"ל, לבקש מן המלאכים והמשרתים העליונים שיבקשו רחמים עלינו, שזהו באמת כעבודה זרה, וכמי שמקטר לשמש ולירח ולמזלות להיות אמצעיים בינו ובין המקום. שאין הפרש בין בקשת רחמים להם, למי שמקטר לשמש ולירח. שהרי התפילה היא העבודה הגדולה מכל הקורבנות. עכ"ל. הרי שלומד אף ברמב"ם שיתיר לבקש מהמתים להתפלל עלינו, ורק למלאכים ס"ל לאסור. גם בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' לה אות י) היה פשוט לו ההיתר לבקשם שיתפללו עלינו, וכפי שליקט מהש"ס, ומכאן יצא ללמוד היתר אף בכה"ג לבקש מן המלאכים שיתפללו עלינו. ועוד לו הכי בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' לה אות ו) ובשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' לה) ובספר חזון עובדיה (אבלות ח"ג עמ' רי) דשרי לבקש מנשמת הצדיק טוב בעדינו ולהתפלל עלינו, ושכ"כ בספר חסידים (סי' תנ) ועוד רבים ע"ש. וכ"כ בשו"ת ברכת יהודה (ברכה ח"ב בעניינים שונים בסוף הספר סי' ג אות ז) להקל, וכמו שהעלו בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' סח) ובשד"ח (אסיפת דינים מע' ר"ה סי' א אות ו) מפי סופרים וספרים, ובגשר החיים (ח"ב פרק כו) באורך, ועע"ש. ובזכרוני שישנו ליקוט יפה לגבי תפילה על קברי צדיקים במכון תרי"ג מצוות (חלק עשרת הדברות מצוה ב) ואת"י עתה. ועתה הראוני בספר ימצא חיים (סי' כז) להגאון ר"ח פאלאג'י שמביא תפילה לפתיחת הלב ולזכירה בשעת ההבדלה וז"ל, לפתיחת הלב ולזכירה, בשעת ההבדלה במוצאי שבת, קודם שתשתה היין, יאמר פסוקים, במה יזכה נער עד לא אשכח דברך, ג"פ. ואומר, יר"מ אליאו הנביא, עשה למען שמו הגדול המרומז בתוך אותיותך, שתפתח לבי בתורה במקרא במשנה בתלמוד בהגדה וכו'. עכ"ל. ופשוט וברור שנפלה כאן ט"ס חמורה עד מאוד, ושמא היה שם ר"ת שפתחו אותם המדפיסים בטעות, כי כמות שהדברים מופיעים לפנינו, לבקש מאליהו שיפתח לבו בתורה וכו', הרי זו עבודה זרה גמורה לכו"ע.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5