תפילה – כלי קיבול לחיזוק האמונה בהשגחה פרטית

——–

מכל מקום המהלך הברור, שהתפילה היא הקומה השלימה שמעמידה את האדם מרישא עד גמירה בכל ענין וענין. צריך, אפוא, להשתדל לבקש מהקב"ה על כל פרט-ופרט.

פעם נכנס אל החזון-איש יהודי עם נעלים קרועות, וכששאל אותו החזו"א מדוע אינו קונה נעליים, ענה היהודי שאין לו כסף.

שאל אותו החזו"א: "האם כבר בקשת מהרבש"ע שיתן לך כסף לקנות נעליים?"

"לא", ענה היהודי. "אני מתבייש לבקש מהקב"ה על נעליים, זה לא מכובד…"

אמר לו החזו"א: "דע לך, שהנהגה זו שלך אינה נובעת מ'יראת-הקדושה' אלא מ'יראת-הבושה'!… זהו חסרון בקשר שלך עם הרבש"ע! אם באמת היית מרגיש שהקב"ה הוא אביך והוא באמת נמצא כאן לידך, לא היית מתבייש! הרי כשהיית ילד והנעליים שלך נקרעו, לא התביישת לבקש מאבא שיקנה לך נעליים חדשות, אלא אם כן ידעת שאין לאביך כסף ומצבו דחוק מאוד, אבל אם היית יודע שאביך עשיר גדול, וכסף לא חסר לו, האם היית מתבייש, ולו לרגע קט, לבקש ממנו נעליים? ודאי שלא!!!"

"וכך" – סיים החזו"א ואמר – "היד ד' תקצר?! אצל הקב"ה ודאי שאין מחסור!

כשאדם זוכה, והוא מרגיש שהקב"ה ניצב לידו, הוא מתפלל על כל פרט ופרט מחייו, ואפילו על הקטן ביותר.

כל זאת למה?

כי בעומק הדברים, מי עשה שיחסר לאדם נעליים? וכי הנעליים נקרעו מאליהן? מדוע אין לאדם כסף לקנות נעליים חדשות? הרי כל זה בהשגחה פרטית מדוקדקת לגמרי! אדם זה קנה את הנעליים הללו, והן החזיקו אצלו שנה. כל זמן שהיה צורך בשימוש בנעליים, הנעליים לא נקרעו. ברגע שהסתיים זמן השימוש שנקצב לו משמים להשתמש בנעליים אלו – הקב"ה קרע אותן! נמצא, אם כן, שמי שקרע לו את הנעליים, הוא בורא העולם ממש, בכבודו ובעצמו!

לגבי בית-המקדש מצינו בגמ' (ב"ק ס ע"ב): "כי תצא אש ומצאה קוצים – תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה – אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הצתי אש בציון, שנאמר: ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: ואני אהיה לה… חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". כשאדם מכיר בכך שמי שהחריב את בית-המקדש הוא הרבש"ע, הוא פונה למי שהחריב, ומבקש ממנו שיבנהו שנית.

ולא רק בנשמת החיים – בית-המקדש – אלא בכל פרט ופרט ממהלך החיים, אם אדם מעתיק את הנקודה הזו ומבין שכשנקרעות לו הנעליים, זה הבורא עולם, ממש בבחינת "ויצת אש וכו"', הרי שבמובן הפנימי הוא מבין שגם "ואני עתיד לבנותה באש", והוא מחפש את צרכיו אצל הרבש"ע, כי הוא מבין שאין כתובת אחרת לחפש דברים. אם ראובן שבר – ראובן צריך לשלם, ואם אדם מבין שהכתובת של כל דבר ודבר הוא רק הרבש"ע כפשוטו, רק הוא פועל כל פרט ופרט – הרי ברור לו מעל לכל ספק שאין לו כתובת אחרת לפנות אליה ולבקש דברים.

ההרגש שמבקשים דברים גדולים ולא דברים קטנים, נובע מחוסר הכרה בהשגחה פרטית. כלומר, התפילה וההכרה בענין ההשגחה הפרטית הינם שני דברים שתלויים זה בזה. כשאדם מכיר שישנה השגחה פרטית – ממילא מתחזקת בו נקודת התפילה, וכך הוא מתקדם "מחיל אל חיל". וככל שהוא מתפלל על כל פרט, ע"י התפילה הוא משריש בקרבו את האמונה בהשגחה פרטית.

אמרו חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב", וביארו בספרים הק' שהדברים נכנסים אל הלב שממנו הם יצאו! ודאי שיכולים הם להכנס גם בלבבות אחרים, אך דברים שיוצאים מן הלב ואינם נכנסים אל הלב של מי שאמרם – אינם יכולים להכנס ללב השומע אותם! אם המדבר בעצמו אינו "כלי קבול" לדברים של עצמו, גם אחרים שישמעו לא יוכלו להיעשות כלי קבול להם, כי הנותן מעמיד למקבל גם את כלי הקיבול. כיצד? אם הוא עצמו שואף בכל מאודו לקבל את הדברים שאומר, נמצא שהדברים הם עם כלי קיבול, ממילא הוא נותן לשומע הדברים גם את כלי הקיבול.

כשאדם מתפלל, ודבריו יוצאים מן הלב – צריכים הדברים לחזור ללב של עצמו!! שאמונתו תתחזק ע"י כח-התפילה!

אדם עובד על השגחה פרטית, והוא מתפלל על ענין ההשגחה, והיא גופא: ע"י התפילה הוא משריש בחזרה את ההשגחה הפרטית יותר בעומק. אם באמת רוצה אדם שהקב"ה ישמע את תפילתו, הוא חייב להיות מקבל.

ענין זה מבואר היטב עפ"י המשל שהובא לעיל: אדם נכנס למכולת ומבקש בקבוק שתיה, וכשהמוכר נותן לו, הוא מחזיר את היד, והבקבוק נופל ארצה.

התפילה, כפי שביארנו, היא בחינה של "יד" – כלי קיבול. אנחנו מבקשים הרבה בקשות מהקב"ה ולא תמיד נענים. אחת הסיבות לכך היא משום שהתפילה עצמה צריכה להיות כלי קיבול.

אדם שמכח תפילתו מקבל אמונה, נמצא שתפילה זו הינה כלי קיבול של אמונה, וכשיש כלי קיבול של אמונה, ישנו גם כלי קיבול לכל השפע שמבקשים: פרנסה, ברכה, הצלחה וכו'. אבל אם התפילה היא רק למען הפרט – מבקשים רק את הנעליים, רק פרנסה, אך לא יוצרים כלי קיבול לעצם התפילה – זו איננה תפילה אמיתית! ואם אין כאן תפילה – ודאי שאין בכוחה לפעול. ככל שהתפילה היא על מנת למלאות מבוקש, והיא אינה משרישה באדם יותר את האמונה בהשגחה פרטית, כך חסרה יותר כל המהות הפנימית של תפילה.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א

ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5