שמירת הלשון

——–

שק הנוצות

מעשה היה באדם שבא לפני הגאון רבנו יוסף חיים מבבל זיע"א, ובפיו שאלה נכבדה: "ילמדנו רבנו, כיצד יש לכפר ולתקן חטא לשון הרע, עד כדי שימחה כליל?" השיבו הרב: "שמע נא לעצתי, ועשה ככל אשר אומר אליך!" הסכים האיש לקבל עליו לעשות כל אשר יאמר לו הרב. "אם כן", המשיך הרב, "לך בבקשה והבא לי שק מלא בנוצות קטנות!" התפלא האיש לשמע בקשת הרב, אך מה יעשה וכבר הבטיחו שלא ימרה את פיו. מיד הלך לשוק אל משחטת העופות, מילא נוצות קטנות מלוא השק, וחזר אל הרב כשהשק בידו. "עכשיו", פנה אליו הרב, "קח את כל השק, ותעבור ממקום למקום, ופזר את הנוצות ברוח לכל עבר ככל שתוכל!" מיודענו הרים גבה ושתים כששמע בקשה מוזרה זו, אך לא העיז פניו להמרות את ציווי הרב. הלך האיש ברחובות העיר ובידו השק, ופיזר את תכולתו לכל עבר, ימה וקדמה צפונה ונגבה לכל אשר ישאנו הרוח. לאחר שסיים לפזר את כל הנוצות חזר אל הרב לשמוע את המשך "התיקון" המסובך הזה. "כעת", פנה אליו הרב, "לך בבקשה ואסוף את כל הנוצות אשר פזרת ברחבי העיר, ואחר כך תשוב אלי…" כאן כבר לא יכול היה האיש להתאפק ופנה אל הרב: "הכיצד רבי אוכל לאסוף ולקבץ כמות עצומה כל כך של נוצות קטנטנות כאלה, הלא גם אם אלך ימים רבים – לא אוכל לאסוף את כל הנוצות הנידחות שנפוצו לכל עבר בארבע כנפות הארץ?!" ענהו הרב: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! ומה אם נוצות אלו שפזרת, פיך ענה בך שאינך מסוגל לאספם, לשון הרע שסיפרת על חבריך, והשומעים גם הם הלכו וסיפרו לחבריהם וחבריהם לחבריהם, וכן הלאה, היאך תוכל לתקן זאת?!"

בבוא האדם לחזור בתשובה על חטאי הלשון – כמה קשה הדבר! הרי מן הדין צריך הוא ללכת לבקש סליחה מכל אותם אנשים שהתגנו או ניזוקו מדיבוריו! (ח"ח ד יב). או עליו לנסות לבטל את דברי הגנאי שאמר, על ידי שיאמר לאותם אנשים ששמעו ממנו את דיבורי הלשון הרע: "טעיתי במה שדיברתי עמכם אודות פלוני, כי לפי מה שראיתי עתה, אין הענין כך", וכיוצא בדברים אלו, עד שיוציא את הענין מלב השומע. (חפץ חיים)

בדומה מאוד לאיסוף נוצות מפוזרות – כך צריך האדם להיזכר בכל אותם דיבורים שפלט פה ופלט שם – ולחזור עליהם בתשובה. כמה קשה הדבר! ואם דיבר על קבוצת אנשים או על עדה שלימה וכדומה – מה יעשה אז?! לא לחינם אמרו רבותינו (ערכין טו ע"ב), שמי שסיפר לשון הרע אין לו תקנה!

כמובן שאין זה בא לייאש אותנו מלשוב בתשובה על חטאי הלשון, כי עם רצון חזק – גם זה אפשרי [וכמאמר הזוהר הקדוש: "אדם צריך שלא ישים עצמו רשע… וכשמתוודה על חטאיו הריהו חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע. ואל תאמר שהקב"ה אינו מקבל אותו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, כי אינו צריך לפרש אלא רק החטאים שזוכר, וכל החטאים האחרים נמשכים אחריהם"], אולם עלינו לתת על לבנו להיזהר ולהשמר מאוד מאוד להבא במילים שאנו מוציאים מפינו, לבל נעמוד חלילה בפני שק מפוזר של דיבורים אסורים, שקשה מאוד לתקנם.

חומרת דיבור לשון הרע

כמה עבירות יכול האדם לעבור ח"ו בהבל פיו! החפץ חיים זצ"ל אומר, כי בדיבור לשון הרע, יכול האדם לעבור על 17 לאוין מן התורה! [ומהם: "לא תלך רכיל בעמך", "לא תשא שמע שוא", "ולפני עיור לא תתן מכשול", "לא תשנא את אחיך בלבבך", ועוד]. וכן יכול הוא לבטל 14 מצוות עשה מן התורה [ומהן: "ואהבת לרעך כמוך", "בצדק תשפוט עמיתך" "את ה' אלוקיך תירא", "והלכת בדרכיו", "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים", ועוד]. וכן ח"ו להתקלל ב- 4 'ארורים' מן התורה [כגון: "ארור מכה רעהו בסתר", "ארור משגה עיור בדרך" – שמכשיל את חברו].

אמר רבי יוחנן: כל המספר לשון הרע – כאילו כופר בקב"ה [שנאמר: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו – מי אדון לנו]. אמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו. אמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע – מגדיל עונות עד לשמים [שנאמר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ]. אמר רב חסדא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, [שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרא אותו לא אוכל, אלא איתו לא אוכל]. ועוד אמר רב חסדא: כל המספר לשון הרע – אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדונו. (ערכין טו ע"ב)

סם חיים

מספר המדרש: מעשה ברוכל אחד שהיה הולך בעירות הסמוכות לציפורי ומכריז: "מי רוצה לקנות סם חיים? מי רוצה לקנות סם חיים?" עלה הרוכל לעיר עכו, ושמעה אותו בתו של רבי ינאי, הלכה וסיפרה זאת לאביה. קרא רבי ינאי לרוכל ואמר לו: "הראה לי את סם החיים שאתה מוכר", אמר לו הרוכל: "אתה והדומים לך לא זקוקים לזה". הפציר רבי ינאי ברוכל, והלה הוציא מתרמילו ספר תהילים, ופתח וקרא בו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אוהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? נְצר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה!" (תהלים לד יג). אמר רבי ינאי: "כל ימי הייתי קורא פסוק זה, ולא הייתי יודע למה כוונתו, עד שבא רוכל זה והודיעני!" הלך רבי ינאי, האכילהו והשקהו, ונתן לו ששה סלעים. אמרו לו תלמידיו: "לא היית יודע פסוק זה?" אמר להם: "הן, אלא שבא זה ובררו בידי". (מדרש רבה ויקרא טז. ילקוט שמעוני תהלים נב תשסז)

רבים מרבותינו תמהו: מה חידש הרוכל לר' ינאי? תשובות רבות יש לשאלה זו, ואחד ההסברים הוא: כאשר קוראים את הפסוק "מי האיש החפץ חיים…", רבים חושבים לעצמם: בודאי לא דיבר דוד המלך להמון העם! אדם פשוט ורגיל שרוצה "לעשות חיים" ו"לחיות בכיף" מחפש לעצמו בילויים, כסף, דירה מפוארת, מסעדות וכו'. דוד המלך בודאי התכוון רק לאנשים מורמים מעם ורוחניים, כלומר: מי האיש המרומם והנעלה החפץ חיים רוחניים ונעלים בדרגה גבוהה, ולהיות חסיד וקדוש, אוהב ימים לראות טוב, אין טוב אלא תורה – חיים של השראת השכינה, קדושה, טהרה, לזכות למעלות נשגבות, אם כן התנאי לכך – נצור לשונך מרע, שהרי כת מספרי לשון הרע, אינם רואים פני שכינה.

אבל לא רבים מבינים שהפסוק אכן מדבר אל המון העם, עבור כל אדם! כי כל אדם, אם לא ישמור את פיו, וחס ושלום מדבר על זה ומרכל על ההוא, חייו אינם חיים, אין הוא רגוע, כל הזמן בכעס על השכן ועל הגיס, על החבר ועל הבוס… אבל לעומת זאת, "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו", השומר על לשונו מדיבורים אסורים הוא נינוח, רגוע, שלו ושמח, וזוכה לאריכות ימים ולאיכות חיים אמיתית גם בעולם הזה, מלבד רוב שכרו לעולם הבא. זה שחידש הרוכל לרבי ינאי: סם החיים הנפלא הזה מיועד עבור המון העם, אפשר לשווק אותו בחוצות ובשווקים לכל דורש!

והסבר נוסף מסביר רבי זלמן מלצר: יש אדם שמונע את עצמו מלשתות רעל, ודאי שזה טוב, אך עדיין הוא לא שותה סם חיים. כשאדם אינו רוצח, אינו גונב, אינו אוכל חזיר, וכו' – הרי הוא שומר את עצמו מלשתות רעל, אך עדיין לא שותה מסם החיים. אך בענין לשון הרע זה לא כך, אדם שנוצר את לשונו אינו רק נמנע מעבירה כאותו אדם שנזהר מלשתות רעל, אלא עצם שמירת לשונו היא זכות בפועל, שמקדשת את האדם, בבחינת "סם החיים". אנשים רבים מחפשים סגולות להצלחה, החפץ חיים היה מייעץ לכל אותם אנשים: "שמירת הלשון היא סגולה טובה מכל הסגולות שמחפשים אנשים להצלחה". ומסופר על יהודי אחד שהיה פועל רבות בענין הפצת התודעה לשמירת הלשון, פעם היה צריך לעבור ניתוח, ולפני שהכניסו אותו לחדר הניתוח שמעו אותו ממלמל מספר פעמים: "עורך דין". כששאלו אותו לאחר הניתוח לפשר דבריו, אמר שביקש שיתנו לו בשמים עורך דין טוב – את החפץ חיים…

מילים כחיצים

על כוחו הרב של הדיבור ועל עוצמת הרסנותו מספר הרב שבדרון זצ"ל (שאל אביך ויגדך) פעם יצא החפץ חיים עם אדם גדול נוסף לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה. בדרך התאכסנו באכסניה של אשה יראת שמים, שהידורי הכשרות שלה ענו על דרישותיהם. ישבו שניהם וסעדו את נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם, האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: "האוכל טוב מאוד". ואילו חברו אמר: "כן, האוכל טוב למידי, אם כי חסר קצת מלח, אך באופן כללי זה בסדר גמור". שמעה האשה ויצאה מהחדר. מיד בצאתה תפס החפץ חיים את ראשו, ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: "אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועכשיו נכשלתי. אני מתחרט כבר שנסעתי, ובודאי אין לי מצוה בנסיעה זו". כשראה אותו אדם גדול את יגונו של החפץ חיים, נאחז חרדה. אך גם תמה והתפלא: "מה כבר אמרתי? איזה לשון הרע היה פה?" ענה לו החפץ חיים: "האם אין לשון הרע במה שאמרת לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הרי לא היא בשלה את האוכל, אלא המבשלת שהיא מעסיקה, שהיא אשה אלמנה. ועכשיו תלך בעלת הבית אל המבשלת ותאשים אותה שלא שמה מלח בתבשילים, והמבשלת בודאי תכחיש זאת, ויפרוץ ביניהם ויכוח, עד שבעלת הבית עלולה לפטר את המבשלת!"

חברו של החפץ חיים האזין לדברים, בפליאה גדולה על 'דמיונו המופלג' – מנין לו כל זאת? איך הוא בונה מגדלים באויר מדיבור קטן?! פנה אל החפץ חיים ואמר: "רבי ישראל מאיר, כבודו מגזים". ענה לו החפץ חיים: "אם ברצונך לראות שצדקתי, הבה נכנס למטבח ונראה מה מתרחש שם". קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ומוחות דמעה מעיניהן. כפי שתיאר החפץ חיים, כך היה: בעלת הבית אמרה למבשלת: "למה לא שמת מלח בתבשיל?" והמבשלת ענתה: "בודאי ששמתי מלח", ואז כבר הרימה בעלת הבית את קולה ואמרה: "הלוא הרבנים אומרים שהיה חסר מלח, איך את משקרת?" כך התווכחו השתיים כשכל אחת עומדת על שלה. עד שבעלת הבית אמרה בכעס: "אם את מעיזה לומר שהרבנים שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה שתעבדי אצלי יותר!". כשראה אותו גדול מה שקרה, השתדל בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהן השלום והשלווה.

אכן לפעמים אנו חושבים לעצמנו: מה כבר יכול לקרות מהמשפט הקטן שאמרתי, סך הכל מילה קטנה, איזו חוות דעת, הערה קטנה, עשיתי קצת צחוק, מה קרה? אך לפעמים עולה המציאות על כל דמיון, ומילה קטנה יכולה לגרום ח"ו נזק רב או בושה גדולה. וגם אם לבסוף לא קרה שום דבר, האם אנו יודעים איזה רושם עשו מילותינו בשמים? איזה קטרוג עוררנו חס ושלום? אלו עוונות צברנו חס ושלום?

המילים – הם כמו חיצים [כנאמר "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" (ירמיה ט ז)]. החץ – כל עוד שהוא בידינו, יש לנו שליטה עליו, יש לנו אפשרות לכוונו ולהחליט אם לירות אותו, אך כאשר כבר נורה החץ – כבר אין שליטה עליו, וכל מאמץ לא יועיל להחזירו. הוא יכול לחולל הרס ואובדן במרחק רב, ואין ביכולתנו למנוע זאת. כך דיבורו של אדם – כל עוד שלא נאמרו המילים, הרי הם ברשותו של האדם, אך מילים שכבר יצאו מן הפה, כבר אינם שלו. יתכן שהוא ירצה להחזיר את המילים, אך זה כבר מאוחר. וכבר אמר החכם מכל האדם "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו!" (משלי כא כג)

זהירות, לשון הרע!

לצערנו ישנה טעות נפוצה בקרב אנשים רבים החושבים שדברי גנאי שהם אמיתיים – אינם בכלל עוון "לשון הרע". הוא יכול לדבר במשך שעה ארוכה בגנות חברו לעבודה, לספר בלגלוג על שכנו לבנין, וכן לשוחח בנימת זלזול על אחד מקרובי משפחתו, וכשיסבירו לו את חומרת האיסור ועונשו, תשובתו כבר מוכנה על קצה לשונו: "מה אתה רוצה? זה לא לשון הרע זה אמת. רק אמת!" אבל זו טעות מוחלטת. אדם שמספר שקר, או דבר גנאי שיש בו מן האמת אבל יש בו גם כן גוזמא וקצת "תבלינים", הרי זה חמור יותר וגדול עוונו מנשוא והוא בכלל "מוציא שם רע". אך גם המספר דברי גנאי שכולם אמת ויציב, ללא שום תוספת, הדבר אסור בהחלט, והרי הוא בכלל איסור לשון הרע, שרבותינו הזהירו על כך מאוד עד שאמרו: כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר, וראוי לסקלו באבן, ועוד מאמרים חמורים.

כותב ה"אור לציון" זצ"ל: "אם לא יתן האדם דעתו לפקח על דיבורו ומחשבתו ולשים רסן לפיו ולשעבד מחשבתו בצורה נכונה וטובה, כשיגיע לעת הניסיון יקשה עליו לעמוד בזה ויכשל באיסורי לשון הרע או במחשבה רעה. דברים אלו יכולים להגרם מטבעים שונים, כגון מי שטבעו נוח לכעוס, כשרואה דבר שאינו לפי רוחו, אינו מושל ברוחו ומדבר. או מי שבטבעו פטפטן, מוכרח לדבר, יושב עם חבר ומדבר על זה ועל זה, ונכשלים באיסורים שונים. כך אני רואה בבית הכנסת שיש שני סוגי בני אדם, יש שאינם מתערבים בכל הנעשה, ויש שעל כל דבר מעלים ביקורת, מדוע העלו לתורה את פלוני, החזן קיצר, החזן האריך, ממש מוכרחים לדבר. אלה מסכנים אין להם שליטה על עצמם. ועצה טובה – שישמור על פיו, ואם בא בדעתו לדבר על משהו, יחשוב אילו בנו היה עושה כן, הרי היה מחפה עליו, וכך יחפה גם כלפי אדם אחר. וכן ירחיק האדם את עצמו מלדבר בנושאים של חוגים או עדות שונים, והגרוע ביותר אם מדבר על קבוצת אנשים, ממי יבקש מחילה שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפור מכפר עד שירצה את חברו. על כן ישים האדם לליבו להבדל מכל מיני דבורים אלו ולעסוק בתורה ולקדש את עצמו".

במדרש תהלים על הפסוק (לט ב): אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי. הובא מעשה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים, אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה. ענה אחד ואמר, אני אביא למלך חלב לביאה, ולשם כך תנו לי עשר עזים. נתנו לו את העיזים והלך לגוב אריות. היתה שם לביאה אחת מינקת גוריה, עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלה, ביום השני נתקרב אליה מעט והשליך לה עז אחרת, וכך הוסיף והתקרב מיום ליום, עד שביום העשירי ניגש אליה והיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו. כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והנה האברים מתריסים ומתווכחים זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו, אם לא הלכנו אנו, לא היה יכול ליקח החלב. הידים אומרים אין כמותנו, אם לא היינו עושים, אין הדבר כלום. אומר הלב אם לא נתתי העצה, מה הועלתם כולכם. ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר, מה היה עושה. השיבו לה כל האברים, איך לא יראת להדמות אלינו, ואת במקום חושך, ואין בך עצה כבשאר האברים. אמרה להם, היום תודו שאני שולטת עליכם. שמע האיש את הדברים, הלך אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך, הא לך חלב כלבה. קצף המלך וציוה לתלותו. כשהלך התחילו האברים לבכות, אמרה להם הלשון, לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש?! אם אני מצילה אתכם, תדעו שאני עליכם? אמרו לה, כן. אמר לתולים אותו: השיבוני אל המלך, אולי אנצל. השיבוהו אליו. אמר לו: למה ציוית לתלותי? אמר לו: הבאת לי חלב כלבה. אמר לו: ומה איכפת לך ותהיה לך רפואה. ועוד – 'לביאה' גם כלבה קוראים לה. לקחו מהחלב וניסו אותו ומצאוהו חלב לביאה. אמרו האברים ללשון הרי אנו מודים לך. הוי אומר מות וחיים ביד לשון.

"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן!" (משלי יח כא)

איך עושים את זה?

בכולנו מתעורר רצון טוב להתפטר מחטא זה אשר אנו דשים בו רבות, אך לא אחת צצה השאלה: האם נוכל להתגבר? הרי שלהפסיק לדבר לשון הרע פירושו להיות כמו אילם – כיצד נוכל?!

אם באמת עלו מחשבות כאלו בראשך, אין זה אלא מכיון שאיננו יודעים כיצד היא מצות שמירת הלשון. נתאר לעצמנו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ולאחר הסברים מרובים הוא משתכנע באמיתות התורה, אך כשמגיע הדבר לכלל מעשה הוא אומר: "מה? אמנם הדברים הם אמת, אבל אינני מסוגל להפסיק "לחיות", התורה והמצוות יגבילו אותי מאוד!" התשובה לשאלתך ולשאלת אותו יהודי אחת היא: שב ולמד את ההלכות ותגלה תגלית חדשה, את מה שאתה באמת צריך – אין התורה אוסרת עליך, ואילו מה שאסרה התורה הוא דווקא הדבר שאינו נצרך, הדבר אשר בא מגירוי יצרים אפלים. כשתקבע לעצמך זמן ללימוד ההלכות, תתחיל להרגיש בתוך תקופה קצרה שהינך חי וזורם עם הלכות אלו, ולשונך מדברת כראוי ללא מאמץ על אנושי. הינך הופך להיות מורגל לאיכות חיים חברתית, ואז דרך החטא מאחוריך, ואתה בז לה, כי הנך יודע כבר, שמה שהיה קודם, הוא מה שבעצם אינו חיים – לספק ליצרים את משאלותיהם – הלזה יקרא חיים?!

רבבות בני ישראל האמונים על לימוד קבוע בספרי שמירת הלשון, יוכלו להעיד בפניכם כיצד השתפרה איכות חייהם בקלות, והמושג המוטעה שמי ששומר את לשונו עליו להפך לאילם, התנפץ חיש מהרה. אנשים אלו גילו שאפשר לדבר הרבה בלא לעבור על לשון הרע כלל. (מתוך מאמר שהתפרסם והופץ ע"י אגודת "נוצרי לשון")

מעשה באברך מבני ברק, שקיבל על עצמו שלא לדבר לשון הרע כלל, ויהי מה. לימים בא אליו אחד ממכריו שיחתום לו ערבות על הלוואה של 100,000

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
ארבע התעניות ובין המצרים

בהלכה ובאגדה
שער האגדה תמוז התש"ע, שער ההלכה סיוון תשע"ג

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5