שבת שובה שרש התשובה

——–

עוד מספר "נתיבות שלום": השבת הנקראת "שבת שובה", יש לפרש דמרמז בזה גם שהשבת היא השרש והעקר של התשובה באלו עשרת ימי תשובה. ויש לבאר הבאור על פי דאיתא בספרים הקדושים על הכתוב "אני ישנה ולבי ער" (שה"ש ה) "אני ישנה" בימות החל, "ולבי ער" בשבת קדש. והינו, דכמו בגוף האדם, אף כשכל האברים ישנים, בכל זאת הלב ער ופועל, כן השבת קדש היא תמיד בבחינת ולבי ער. ואם הקריאה לתשובה היא כמו שכתב הרמב"ם: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, אך כשהאדם ישן, הרי אינו שומע כלל את הקריאה ולא מועיל מה שמדברים אליו, וגם את הבת קול היוצאת מהר חורב בכל יום ואומרת שובו בנים שובבים איננו שומע, כי 'אני ישנה' בימות החל, אבל בשבת קדש היא בחינת 'ולבי ער', ובו שומעת נשמתו של יהודי את הבת קול. ולפי זה, שרש התשובה של עשרת ימי תשובה הוא בשבת.

והנה, שבת היא שרש התשובה בכלל, וכמה דאת אמר, דשבת ראשי תבות: שבת בו תשוב. ועל דרך שבארנו (במאמרי שבת) מה דמצינו במדרש (ב"ר כב) בענין כח התשובה של שבת קדש: "כשיצא קין מלפני ה', פגע בו אדם הראשון. אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו. אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? מיד עמד אדם הראשון ואמר: מזמור שיר ליום השבת". עד כאן.

ויש להבין אמרו 'נתפשרתי', מה שיך פשרה עם השם יתברך? הרי כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן וכו'. וכן מה שאמר אדם הראשון 'מזמור שיר ליום השבת', הרי היה צריך להלל: גדול כחה של תשובה, ומה ענין השבת לכאן? אכן, הבאור בזה על פי מאמר מרן הסבא קדישא מלכוביץ' זי"ע, במה שאמר קין "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני", שקין טען לפני הקדוש ברוך הוא: דכיון שגרשת אותי ומפניך אסתר מחמת חטאי, ונסתלקו ממני כל המדרגות וכל ההשגות עד כי הייתי נע ונד בארץ, פרוש: טרוד ומבלבל בארציות, אם כן, כל מוצאי יהרגני כל תאוה שתפגע בי, תכלה ותעקר אותי לגמרי מן השרש. "וישם ה' לקין אות", אות הוא שבת קדש (תנחומא בראשית), והינו, שהקדוש ברוך הוא נתן לו את השבת קדש אשר בה ישוב למדרגותיו. כיון שפגע בו אדם הראשון ושאלו מה נעשה בדינך, פרוש אחרי חטא נורא מאד כזה שהרגת את אחיך. אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי, כלומר, עשיתי פשרה עם קוני. ומהות הפשרה שאף אם בכל השבוע יהיה טרוד ומבלבל בארציות, בשבת קדש חוזר הוא למדרגותיו. וכיון ששמע זאת אדם הראשון, התחיל מטפח על פניו ואמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? הינו, שכל כך גדול כח התשובה של שבת קדש, שאפלו אחרי החטא החמור ביותר יכול לשוב לשרשו, וכל זה בכח השבת מיד אמר מזמור שיר וכו'. ולכן שבת שובה היא השרש לכל ימי התשובה.

ועוד במעלת שבת לתשובה, על פי מה דאיתא בזהר הקדוש (ח"ב רה.): שבת איהו יומא דנשמתא ולאו יומא דגופא כלל, ולכך השבת שרש התשובה, כי יש בה תקון גם לנשמה, שאם יש קלקול באברים, אין זה נורא כמו קלקול או כתם בנשמה, שאז הוא מסכן, וכדגמת הדברים שנאמר עליהם: נשמתו מסתלקת ממנו. ועל ידי השבת קדש יכול לתקן את הנשמה, שעל ידי הנשמה יתרה חוזרת אל איש יהודי בחינת נשמה. ובימי התשובה, שצריך לתקן נשמתו, הזמן המכשר לזה הוא יומא דנשמתא, ולכך שבת שובה היא מקור ועקר התשובה לפגמי הנשמה.

*
עוד יש לבאר על פי המובא ב"יערות דבש" (דרוש א), דשבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הם כנגד כל ימות השבוע של השנה שעברה, ובכל יום צריך יהודי לשוב בתשובה על מה שחטא ביום הזה במשך כל השנה. נמצא, דשבת שובה הוא זמן התשובה על כל שבתות השנה לתקן את השבתות גופן, שהשבתות תקבלנה אצלו פנים אחרות בבחינת פנים חדשות באו לכאן. והנה, תשובה זו היא הגדולה ביותר, על פי דברי מרן הסבא קדישא מסלונים זי"ע, כי רגע אחד משבת שקול כנגד כמה וכמה שעות בימות החל, ואם כן, התשובה על השבתות היא התשובה הגדולה ביותר. ועוד, שהשבת לששת ימי המעשה היא כבחינת נשמה לגוף, כנזכר לעיל דשבת קדש יומא דנשמתא, על כן שקולה התשובה של שבת קדש כנגד כל ימי השבוע. ואם תשובה צריכה על הגוף, על אחת כמה וכמה על הנפש ועל הרוח, וכן תשובה על הנשמה, שהיא דקה מן הדקה, הרי התשובה על הנשמה היא התשובה על שבת קדש, משום שכל לקוי בנשמה הוא פגם גדול מאד אפלו אם הגוף שלם.

וזה ענין שבת שובה, שצריך לשוב בה על כל שבתות השנה, איך עברו עליו, וכמה היה יכול להעלותם ולהתעלות על ידם. ומה יכול להיות פגם חמור ועמק יותר מזה שהשבתות לא היו כראוי? ואיתא בספרים הקדושים על הפסוק מחלליה וכו', הינו שעושה חלל בשבת. שאם רק מסיח דעתו מן השבת, הרי עשה בה חלל. נמצא, דעקר התשובה היא בשבת שובה.

וביותר על פי דברי הרמב"ם הידועים בגדל ענין התשובה, דגדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה. אמש היה זה מבדל מה' אלקי ישראל, שנאמר: "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", והיום הוא מדבק בשכינה. עד כאן. והינו, שעקר חמרת החטא הוא מה שעל ידו מתרחק האדם ומתנתק מהשם יתברך, וענין התשובה הוא שמקרבת את האדם לשכינה, ומכיון שהשבת קדש הוא יום הדבקות, כמו שכתוב: "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם", יוצא, שאם בשבת קדש לא היה מדבק בשכינה ולא נתקרב להשם יתברך, הרי זה החטא הגדול ביותר. ועל ידי שמקבל על עצמו בשבת זו, ששבתותיו תקבלנה פנים חדשות, הרי זה מעלה את כל שבתות השנה, והוא עקר התשובה, כי בשבת קדש חוזר יהודי לשרשו ומתדבק בשכינה.

והנה איתא בדברי שמואל (פר' תשא) על הפסוק "ירחצו מים" (שמות ל, כ) אין מים אלא תשובה, שצריך לרחץ הרבה את תשובתו ולשוב בתשובה על תשובתו, האם כך עושים תשובה לפני השם יתברך. כי תשובה שאינה באפן הראוי, היא החטא החמור ביותר. שאם בשעה שחטא לא היה כל כך בדעתו, שאין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, אך בעת שחוזר בתשובה ואין בו כבר רוח שטות, איך עושה תשובה בקטנות כזו? משל למה הדבר דומה? לאדם שפגע בכבוד המלך באפן מחפיר ביותר, ואחר כך בא לפיסו כדרך שמפיסין לאדם פשוט, הרי פיוס כזה גרוע עוד יותר מעצם הפגיעה. ועל זה נאמר "ירחצו מים", שצריך לרחץ היטב את תשובתו.

ויסוד התשובה הוא, שיהודי מגיע להכרת הדעה הנכונה בעמק הפגם אשר עשה על ידי שעבר על רצון הבורא, וזה ענין שהשבת שרש התשובה, דבכל ימות השבוע האדם בקטנות, בבחינת 'אני ישנה', ואין לו את אור הדעת, וממילא אין לו תפיסה והכרה בגדלות הבורא ובעמק החטא, אך בשבת קדש מאיר אור הדעת בנשמות ישראל, כמה דאיתא "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ומשיג אז גדלות הבורא. וכל כמה שמשיג יותר בגדלות הבורא, כן תשובתו תשובה ראויה יותר. ובשבת שובה הוא הזמן לרחץ את תשובת כל עשרת ימי התשובה.

וכאשר יהודי עושה את חשבון נפשו, שכבר עברו כל ימי התשובה, חדש אלול ועשרת ימי תשובה, וכל הימים הגדולים שבהם, והוא כבר עומד להכנס את היום הקדוש יום הכפורים, שהוא נורא מאד ומי יכילנו, ואינו מרגיש שום שנוי בעצמו, עד שנמצא נכנס ליום הכפורים בידים ריקניות, העצה עבורו שיקח עצמו לשבת קדש, שבו רגע אחד חשוב ככמה וכמה שעות בימות החל, כמו שהבאנו בשם הסבא קדישא מסלונים זי"ע, ואם בשבת קדש ישוב לשרשו, ממילא גם כל השבוע יהיה באפן יותר נעלה. והזמן לזה בשבת שובה, שעל יהודי לשוב אז בתשובה על שבתותיו, ויקבל על עצמו, שמעתה יהיו פנים אחרות לשבתותיו ושיגיע בשבת קדש להיות דבוק בה', שזה תכלית השבת, ועל ידי זה ישוב למקורו ויגיע לשרש התשובה שהיא הדבקות בה', כמו שכתב הרמב"ם: גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה; אמש היה זה מבדל מה' אלקי ישראל, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד ומדבק בשכינה, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם".

והנה איתא בספרים הקדושים, שהמבחן ביד האדם לדעת אם נתקבלה תשובתו ושב באמת אל השם יתברך, הוא כשמרגיש בעצמו ששב להיות דבוק בהשם יתברך ונסתלקו ממנו כל המסכים המבדילים שהיו בינו להשם יתברך. אם יהודי מרגיש עצמו שוב קרוב אל השם יתברך בבחינת "ואני קרבת אלקים לי טוב", ומרגיש בפעל "כי עמך מקור חיים", הרי זה סימן כי באמת חזר לשרשו. אך אם הוא, חס וחלילה, מרגיש עדין את עצמו מרחק מהשם יתברך, בחינת "אלקים בשמים ואתה על הארץ", סימן הוא שעדין לא בא על תקונו. וזה פרוש "שובה ישראל עד ה' אלקיך" – תשוב בתשובה יתרה עד שתרגיש שה' הוא אלקיך, שאין עוד שום מחצה ומסך המבדיל בינך להשם יתברך. וכח השבת קדש מביא את האדם למדרגה הזאת של שובה ישראל עד ה' אלקיך.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
משפטי ישראל – על חגי ומועדי ישראל

הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5