צידת דבורים ויתושים

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
——–

דבורה הנמצאת בסמוך לאדם, והוא חושש וירא מאוד מעקיצתה, מותר לכפות עליה כלי שלא תעקצנו. וכן אם נכנסה לבקבוק, מותר לסוגרו בפקק. אבל יתוש הנמצא בסמוך לאדם אסור לצודו. ואם היתוש על בשרו ממש וחושש שיעקצהו, יפילהו לארץ בלי לקחתו ביד, ואם אי אפשר, רשאי להסירו בידו בעדינות שלא ימות ולזורקו לחוץ, ואם מת היתוש, מת. וכן תולעים הנמצאים בתינוק בפי הטבעת וגורמים לו צער, מותר להסירם בנחת, ואם מתו, מתו.

כתב מרן השלחן ערוך (סימן שטז ס"ז): הצד נחשים בשבת או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה, חייב. ואם בשביל שלא ישכנו, מותר. וכתב המשנה ברורה (ס"ק כז) דהיינו אפילו במקום שאין רגילים הנחשים להמית, ואינם רצים אחריו אלא עומדים במקומם, מותר לצודם ולכפות עליהם כלי, משום שזו "מלאכה שאין צריך לגופה" (ונתבאר מושג זה לעיל בתחילת מלאכת חורש), דהיינו שאינו צריך לצידה כדי להשתמש ברמש זה, אלא רצונו רק שלא ישכנו, ואם היה יודע שיעמוד רמש זה ולא יזיקו לא היה צד, [לא כן הצד צבי, שיש לו ענין בצידה להשתמש בצבי]. ואף שמלאכה שאין צריך לגופה, אסורה מדרבנן, מכל מקום במקום חשש נזק, לא אסרו חכמים. ואפילו לדעת הרמב"ם שמלאכה שאין צריך לגופה אסורה מהתורה, מודה בזה להתיר, משום שלדעתו אין זו מלאכה אלא מתעסק סתם, שכיון שרצונו רק להבריחו מעליו, אין שם צידה עליו כלל. עיין שם. ומכל מקום, בפרעוש וכיוצא בו, כתב מרן (סימן שטז ס"ט): "אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו". וכתב המשנה ברורה (ס"ק לז), שמשום צער העקיצה לא גזרו חכמים על איסור צידה, והתירו לצודו ולהשליכו. [אבל אם אינו על בשרו, לא יצודו, כיון שאין בעקיצתו צער כל כך, ויכול להבריחו מעליו]. וכתב הט"ז: ועוקצו, פירוש שראוי לעוקצו, שאפילו אם אין עוקצו ממש אלא על בשרו שיש חשש עקיצה קרוי עקיצה, וכן נראה מהטור, וכן משמע מהרא"ש שכתב: "אבל אם הוא על בשרו, מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, שאין מתכוין לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו, ואין בו איסור טלטול, וכמו שמותר לטלטל קוץ ברשות הרבים". הרי כתב לשון עתיד שלא ישכנו, משמע שלא נשכו עדיין. ועוד, הרי מדמה אותו לקוץ שהותר לטלטלו אפילו שלא ניזק עדיין אלא שלא יוזק. נמצא שגדולי הפוסקים, תוספות, רש"י, המגיד, הר"ן והרשב"א התירו כן, ואפשר שגם כוונת השלחן ערוך כן. וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן, וחלילה לומר שכולם נכשלים. עכ"ד הט"ז. גם האליה רבה כתב: שההיתר לצודו אף שעדיין לא נשך ממש, ושכן יש לפרש דברי הטור ושלחן ערוך ושלטי גבורים וריא"ז וספר צדה לדרך. ולפי זה נראה להקל כשהוא על בשרו בכל ענין. ע"כ. ובאמת, היתר זה שלא גזרו חכמים במקום צער, מצאנו בכמה מקומות (סי' שח סי"ח, שכח סכ"ח, שלד סכ"ז ועוד), ומפאת כן התירו לטלטל קוץ בכרמלית שמא יינזקו בו, ואפילו במקום חשש היזק ליחיד, כמבואר בדברי הראשונים (הובאו בשבת ג קכט). אמור מעתה, וכי החשש שמא הדבורה תעקוץ, הוא פחות מהחשש שמא ינזק מישהו מהקוץ?! ולעניות דעתי כפי המציאות של היום שעינינו רואות שרבים חוששים מאוד מעקיצת דבורה ולא מעקיצת יתוש, אם בעקיצת יתוש התירו לצודו כשהוא על בשרו, כל שכן בעקיצת דבורה שכאבה גדול יותר מיתוש ולא פחות מקוץ, שיש מקום להתיר למי שמפחד מאוד מעקיצתה, אף אם אינה ממש על בשרו אלא סמוך לו. גם בספר ברכת יצחק ברכה (שבת ב שעג) כתב: "ובדבורה, יש לומר שמותר לצודה משום שנחשב היזק גדול, וכל שכן בזכר של הדבורה". וגם בספר ויזרע יצחק זעפראני מצדד כן שכתב: "צער עקיצת הדבורה, גדול יותר מנשיכת הפרעוש, ויש מקום יותר להתיר אפילו באינה עוקצת אלא רק חוששים שמא תעקוץ, וכמו שמותר בנשיכת נחש. (ועיין שבת א רנג. שבת ג קכז. שבת ה קי, קטו, קכב)

הכנסת דבורים לכוורת

כתב המהריט"ץ: דבורים שברחו מהכוורת וישבו על אילן הסמוך לכוורת, הרגילות היא לקחת מַטֶּה ולמשוח אותו במי לימון ולהניחו כנגדם, ומדבר אליהם דברים נוחים עד שיתקבצו כולם על המטה ההוא, ומכניס את המטה עמם לכוורת, ומותר לעשות כן בשבת ואין בזה משום צידה, שהרי מה שמדבר אליהם ובאים, עדיין יכולים הם לברוח. ואף כשמכניסם לכוורת, כיון שאינו סותם את פתח הכוורת, אין זו צידה, שהרי יכולים לפרוח ולצאת משם. (שבת ה קז)

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5