——–
בגמ' מז. רב ושמואל ישבו בסעודה ובא רב שימי בר חייא ומיהר לאכול כדי להצטרף עימהם לזימון, אמר לו רב אנו סיימנו לאכול, אמר לו שמואל לרב אף שסיימנו לאכול יכול רב שימי להצטרף כיון שאם יביאו לנו גוזליא וארדליא, היינו אוכלים א"כ לא הסתלקנו מהסעודה. וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם כל שיכולים השניים לאכול יכול השלישי להצטרף עימהם. וכתבו התו"ס והרא"ש והרשב"א שאם אמרו השניים בואו ונברך, כיון שהסיחו דעתם מאכילה, שוב אין השלישי מצטרף עימהם. עוד כתב הב"י שהרשב"א כתב בשם הר"מ שאם בא אחד לשניים שאוכלים חייבים השניים לתת לו לאכול כדי שיזמנו עימו, והוכיח כן מחולין קו. ממה שאמר רבי ירמיה ממה שלא נתנו לי רבי אמי ורבי אסי מהפירות ש"מ אין מזמנים על הפירות. ומכאן שאם היו אוכלים פת חייבים לתת לו.
וכ"פ מרן שניים שאכלו כאחד וגמרו, ובא שלישי, כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה, מצטרף בהדייהו; וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם והוא שבא עד שלא אמרו: הב לן ונבריך, אבל אם אמרו: הב לן ונבריך ואחר כך בא השלישי, אינו מצטרף עמהם. הגה: ונטילת מים אחרונים כהב לן ונבריך דמי (מרדכי פרק ג' שאכלו) וע"ל סי' קע"ט.
וכתב המ"ב (ס"ק ב') שאם יכולים השניים לאכול אפילו כל שהוא מפירות וכיוצ"ב יכול השלישי להצטרף עימהם.
עוד כתב (ס"ק ג') שצריך השלישי לישב עימהם באותו שולחן כדי שיצטרף. עוד כתב בשם המאמ"ר שגם אם היה אחד בתחילה וסיים לאכול כיון שיכול לאכול מעט יכולים שניים להצטרף אליו ולזמן, וכן הדין שיכולים להצטרף לעשרה לזמן בשם.
עוד כתב (ס"ק ד') מה שכתב מרן חייבים לתת לו הוא לאו דוקא שהרי בסימן קצג' סעי' א' כתב שמצווה לתת לו. (ובאמת ששם כתב הב"י שכן הוכיח הרא"ש מהגמ' חולין קו הנ"ל. שמצוה לתת לו. ואילולי דברי המ"ב אפשר לומר שדברי מרן בדוקא והיינו שהתם מיירי דלא מצי גבייהו לכן רק מצוה לחזר אחריו. והכא מיירי שבא השלישי אצלם לכן חייבים לתת לו. ולא פליגי הרא"ש והרשב"א בזה). וכתב בביה"ל (ד"ה מצו למיכל) שדוקא אם שניהם ראוים לאכול מצרפים השלישי ונותנים לו אבל אם אחד מהשנים נטל ידיו, או שהסיח דעתו בבירור שלא יאכל עוד לא מצטרף השלישי עימהם. עוד כתב בביה"ל (ד"ה מצטרף) שלדעת הרא"ש שסובר שלא צריך שיתחילו יחד השלושה יש כאן חובת זימון ולא רק רשות, ולרבנו יונה שסובר שצריך שיתחילו יחד אין כאן חובת זימון אלא רשות, ופסק מרן בסימן קצג' כדעת הרא"ש. עוד כתב שהמצטרף יכול בעצמו לזמן ולהוציאם. עוד כתב (ד"ה אבל) שמה שכתב כאן מרן שהב לן וניברך נחשב סיום סעודה, זה לדעת הרא"ש שהביא מרן בסימן קעט' סעי' א' שאם אמר הב לן וניברך אסור לאכול שוב בלא ברכה דהוי הסיח הדעת, ולרבנו יונה והר"ן שם כל שלא נטל מים אחרונים לא נסתלק מהאכילה, כן דעת המ"א ועוד אחרונים, דלא כמ"ש בשו"ע הגר"ז שבזימון הב לן וניברך הוא סיום הסעודה לכ"ע, וכן הפמ"ג נסתפק בזה. (ולפי"ז מרן שכתב כאן הב לן וניברך ס"ל להלכה כדעת הרא"ש שאסור שוב לאכול בלא ברכה. ובהלכה ברורה סימן קעט' אות ג' כתב שלא יברך על אכילה, דסב"ל). עוד כתב (ד"ה אינו מצטרף) שלדעת האו"ז אם יש חיוב זימון שהיו שלשה ובא אח"כ אדם רביעי אפילו שאמרו הב לן וניברך, כיוון שעדין לא זימנו יכול לאכול ולהצטרף עימהם לזימון, ואפילו לזמן להם, אולם משאר ראשונים לא משמע הכי. עוד כתב (ד"ה עימהם) בשם הפמ"ג שכל מקום שיש ספק, אם הם פחות מעשרה יזמנו, אבל בעשרה לא יזמנו בשם, משום חשש איסור לא תשא, וכן נוטה החיי האדם.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…