סעי' א' – שימוש באוכלין שלא לצורך אכילה – ספר מנחת שי

——–

בברכות נ: אמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת. ובשבת נ: אסור לפצוע זתים אפילו בחול (כדי לרחוץ בהם ידיו ורגליו וכיון שנמאסים לאכילה אסור. ת"י) ומה שאמר שמואל עושה אדם כל צורכו בפת זה דוקא כשלא נמאס הפת לאכילה, ואם נמאס אסור. ובגמ' ביצה כא: מטלטלים בשבת גרעיני תמרים (שהם מוקצים כיון שנאכלים לבהמה ע"י הדחק) באופן שמניחם ע"ג הפת וכשמואל שעושה אדם כל צורכו בפת. (וצ"ל שמיירי באופן שהפת לא נמאס מגרעיני התמרים). וכך פסק הרא"ש שהלכה כשמואל ולכן מותר לסמוך את הקערה בפת באופן שלא תימאס הפת ולא ישפך עליה מהקערה. וכן דעת התו"ס ורבנו יונה והרשב"א. ודלא כהר"ח שכתב שאין הלכה כשמואל והוכיח כן מגמ' ברכות שם ממה שחלקו רבנן ורבי אליעזר אם מותר ליטול ידיו ביין לרבנן אסור ולר"א מותר, ואמרינן בגמ' ששמואל סובר כר"א שלא חשש להפסד אוכלין, וכיון שאין הלכה כר"א אין הלכה כשמואל. ודחו ראיה זו התוס' שבאמת שמואל לא סובר כר"א ואוסר ליטול ידיו ביין וכוונת הגמ' ששיטת ר"א כשמואל שעושה אדם צרכיו בפת ויותר מזה סובר ר"א שגם אם נמאס היין ונפסד מותר. ומדברי רבנו יונה משמע שלדעת הרי"ף אין הלכה כשמואל אולם לדעת הרשב"א לדעת הרי"ף ורב האי הלכה כשמואל ולפי זה הרמב"ם שכתב כדברי הרי"ף גם הוא סובר כשמואל. וכתב הב"י כיון שכל הני רבוותא סברי דהלכה כשמואל הכי נקטינן.

ולענין ליטול ידיו ביין כתב הב"י וקיימא לן כרבנן דאמרי בין כך ובין כך כלומר בין חי בין מזוג אין נוטלין ממנו לידים והסכימו הרא"ש (שם סי' לא) והרשב"א (שם ד"ה כך) לדברי הראב"ד שפירש דלאו לנטילת ידים המכשירים לאכילה קאמר דההיא נטילה ליכא מאן דפליג שאינה אלא במים אלא נטילה לנקיות בעלמא קאמרי ומשום הפסד אוכלין:

ועוד בברכות שם. ת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחים בשר חי על הפת ואין מעבירים כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת, ואין סומכים את הקערה בפת ועוד שם בגמ' אין זורקים את האוכלים במידי דממאיס. ופירושו תלמיד דרבנו יונה אין מניחים בשר חי על הפת משום דממאיס או משום איסור דם, אין מעבירים כוס מלא יין שמא ישפך מן היין על הפת ותימאס, ואין סומכים את הקערה שמא ישפך המרק על הפת ותימאס. וכתב הב"י שאם הקערה מלאה פירות וכיוצא בהם שאם ישפכו על הפת לא ימאיסו אותו מותר לסמוך הקערה בפת כדשמואל שעושה אדם כל צורכו בפת במידי דלא ממאיס. ומה שאומרת הבריתא אין זורקים את הפת כתב התוס' שם ד"ה אין זורקים את האוכלים. שהפת לא זורקים אפילו שאינה נמאסת ושאר אוכלים אסור לזרוק במידי דממאיס דוקא. וגם שמואל מודה שאסור לזרוק הפת אפילו לא ממאיס.

וכתב הב"י אע"ג דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת באופן שלא נמאס, יש לומר זריקה שאני דהוי ביזוי טובא ועוד דזריקה לא מקרי צורך אכילה כמו סמיכת קערה ומודה שמואל שאין זורקין את הפת. ומה שאמרנו שאין זורקים את האוכלים במידי דממאיס, כ"כ הרמב"ם אין זורקים את הפת ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין בהם קלפים כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהם נמאסים. וכ"כ הרי"ף, וכתב אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזים ורימונים וחבושים לית לן בה. וכתב הב"י אפילו הזורק לתוך קערה או על גבי מפה שאין האוכלין מתלכלכים אפילו הכי אסור לזרוק תאנים שבישלו כל צרכם ותותים מפני שהם מתמעכין ע"י זריקתם ופת אסור לזורקו אע"פ שאינו נמאס כלל שזלזול הוא לו שיזרקהו. אלא שלדעת הרשב"א מותר לזרוק פת אם הוא לא נמאס וכן הוא דעת רש"י שכתב הטעם שאסור לזרוק גלוסקאות אף בימות החמה על חתן וכלה מפני שהם נמאסים בזריקתם ומשמע שאם לא הוו נמאסים היה מותר לזרוק אע"פ שגלוסקאות פת הן. (יש לעיין שיתכן לומר שרש"י מודה שבעלמא אסור לזרוק פת אף שלא נמאס ומה שמשמע שמותר לזרוק גלוסקאות באופן שלא נמאסים הוא רק לצורך שמחת חתן וכלה).

ונראה שפוסק מרן כדעת התוס' שאסור לזרוק את הפת אפילו לא ממאיס שכ"כ בשו"ע עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא; הילכך אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס, ואין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג אפילו נטילה שאינה צורך אכילה, ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים; וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין הנמאסים ע"י זריקה; אבל מידי דלא ממאיס, כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי.

וכתב המ"ב (ס"ק ג') שבדבר הנמאס אסור אפילו בשאר אוכלין.

עוד כתב (ס"ק ד') שאם עושה לרפואה או דבר שהוא צורך האדם ודרך העולם לעשות כן כמו לזלף יין ולסוך בשמן אפילו שנמאס ונפסד מותר, אבל לפצוע זיתים ולהשתמש במים היוצאים מהם לשטוף הידים ולהעביר הזוהמא אסור. וביאר בביה"ל (ד"ה לא) שכל שאין דרך העולם לעשות כן ואיכא הפסד אסור. ולא כמו שכתב המ"א משום שאפשר בבורית. ונ"מ שלטעם המ"א יהא מותר ליטול ידים בשאר משקים היכא שאין מים שהרי במקום שא"א בדרך אחרת מותר להפסיד אוכלין, ולטעם המ"ב שאין דרך העולם לעשות כן יהא אסור ליטול ידיו בשאר משקים. ובסימן ק"ס סעי' יב' הביא מרן שיש אומרים שבשעת הדחק אפשר ליטול ידיו בשאר משקין שלא ביין, וכתב הביה"ל שם שזה דעת האו"ז שכתב דשמא היכא דאיכא שעת הדחק אפילו לרבנן מותר ליטול במי פירות ולא חוששים להפסד אוכלים בשעת הדחק.

עוד כתב בביה"ל (ד"ה אין מניחים עליו) שגם על שאר אוכלים לא מניחים בשר חי משום הפסד אוכלין, וביורה דעה סימן ש"נ אסור לגרום לאוכלין שיאסרו בהנאה כגון לתלות על המת לכבודו דבר שיש בהן אוכל נפש, שמפסידן ע"י זה, כיון שנאסרים בהנאה.

כתב המ"ב (ס"ק ז') שמותר לסמוך הקערה בפת באופן שאין הקערה מלאה שאין חשש שהפת תימאס, וכן מותר לכסות בו כלי. וכתב בביה"ל (ד"ה אם היא) דלא כהפמ"ג שכתב שמותר לסמוך הקערה דווקא אם היא צורך אכילה, דאיתא ברשב"א בהדיא שלשמואל מותר לסמוך קערה רקנית ע"כ. (אולם לדעת הב"י הנ"ל לא התיר שמואל לעשות כל צרכיו בפת רק בדבר שהוא צורך סעודה, ושלא לצורך סעודה אסור. ולגבי לכסות הכלי באוכלין כתב הב"י בסוף הסימן כתב הרוקח (סו"ס שלא') במסכת סופרים (פ"ג הי"ד) רבי אליעזר בן יעקב אומר כל אוכל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות בו ע"כ. ומשמע דאפילו מאן דפליג על שמואל מודה דבכהאי גונא שרי להשתמש באוכלין).

עוד כתב המ"ב (ס"ק יא') שאסור לזרוק אגוזים במקום שאינו נקי אף שאינם נמעכים אבל נמאסים. עוד כתב כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל

מנחת שי – הלכות

הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5