סימן תצה – איזה מלאכות אסורות ביום טוב – ובו ד' סעיפים – ספר מנחת שי הלכות יום טוב

——–

א. כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה, וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מאתמול. הגה: ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב (אור זרוע ומהרי"ל). מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך יום טוב מותר לעשותו על ידי שינוי (סמ"ג ור"ן):

אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.

התורה התירה מלאכה שעיקר עניינה באוכל, כמו שחיטה בישול לישה ואפיה, או הנאת הגוף השוה לכל נפש כחימום מים לרחיצת פניו ידיו ורגליו. ולא התירה מלאכת בניה ואריגה, ואפילו בונה בית כדי לאכול בו אסור מהתורה {לאפוקי מתוס' שבת צה. ד"ה והרודה שכתב דאסור רק משום עובדין דחול, כיון שמתוך שהותרה מלאכת בונה בגיבון הגבינה הותרה נמי שלא לצורך. שלדעת הרמב"ם לא התירה התורה כל מלאכת אוכל נפש, אלא רק מלאכה שעיקר ענינה באוכל, כמו שחיטה ובישול, ולא התירה מלאכת בונה כלל, ואפילו לגבן יהיה אסור מהתורה. כ"כ המ"מ פ"א הלכה ד' בדעת הרמב"ם שמלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין, אפילו עשאן לאכילה לוקה. ע"כ. ומה שכתב הרמב"ם בפ"ג הלכה י"ב שלא עושים גבינה ביו"ט, שאם גבן מעיו"ט אין בזה חסרון טעם. ע"כ. משמע שאיסור הגיבון רק מדרבנן. י"ל ששני סוגי גיבון יש כנזכר בסימן תקי, וגיבון זה שאסר הרמב"ם, בשבת אסור משום לש ולא משום בונה, ולכן ביו"ט אסור רק מדרבנן. ועיין נשמת אדם כלל צג אות א.} . ומתוך שהותרה מלאכה שעיקר עניינה באוכל לצורך אכילה, הותרה מהתורה אפילו שלא לצורך יום טוב כלל, אבל רק באופן שיש איזה צורך, כגון מבשל כדי להתלמד {אבל לבשל לצורך מחר שהוא חול לא התירה התורה מדין מתוך, אלא כשיש אפשרות שיבואו אורחים ומדין הואיל וחזי לאורחים, ואפילו הכי אסרו חכמים. ולבשל מיו"ט לשבת מותר מהתורה, שצורכי שבת נעשים ביו"ט, ואסרו חכמים שלא יבא לבשל לצורך חול שהוא אסור מהתורה, והתירו ביו"ט שחל להיות בע"ש כשעשה עירוב תבשילין.} . אלא שחכמים אסרו כשאין שום צורך היום, משום טרחה שלא לצורך, והתירו כשיש איזה צורך הנפש, כגון שוחט עולת נדבה ביו"ט שיש בזה הנאת מצוה.

ונתחדש במלאכת הוצאה והבערה שאף שאין עיקר עניינם באוכל, מסתבר להכלילם בכלל המלאכות שעיקר עניינם באוכל {שהרי אין סברא לאסור הוצאת אוכל, שהרבה הוצאות הם באוכל, וכן בהבערה מסתבר שהותרה ביו"ט לצורך אוכל, וכמו שהביא הירושלמי לימוד, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, אבל ביו"ט מותר.} . ועוד נתחדש בהוצאה והבערה שאומרים בהם מתוך כשאר מלאכות שעיקר עניינם באוכל, ולכן מותר מהתורה להבעיר ולהוציא שלא לצורך היום כלל, אבל רק כשיש איזה צורך, כגון מוציא חפץ כדי להראותו לחבירו, או מבעיר לצורך להתלמד, וחכמים אסרו כשאין צורך היום כלל, והתירו כשיש איזה צורך היום בהנאת הנפש קצת, כמו הוצאת קטן לצורך טיול, או הוצאת לולב וס"ת שיש בהם הנאת מצוה, וכן בהבערה כגון הבערת נר לכבוד בית הכנסת, שיש בזה צורך הנאת מצוה ביו"ט {כל זה על פי דברי הרב המגיד בדעת הרמב"ם פרק א' מהלכות יו"ט הלכה ד'. והביאו הב"י בסימן תצה' סעי' א' וסימן תקיח' סעי' א'. והביא שם שיטת הרא"ש והר"ן שבמלאכת הוצאה לא הותר מדין מתוך דבר שאינו לצורך היום כגון הוצאת אבנים ולוקה מן התורה. וכתב שהלכה כהרמב"ם ושכן דעת הרי"ף ורש"י, ועיין שם שבארנו שיטתם שכל שיש איזה צורך אף שאינו לצורך יו"ט אינו אסור מהתורה, ורק שאינו לצורך כלל או לצורך מחר אסור מהתורה. ועיין עוד בפירוש המשניות להרמב"ם ביצה במתניתין בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן וכו'. ובמתני' בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. ובגמ' פסחים דף מו: בפלוגתא דרבה ורב חסדא בטעמא דעירוב תבשילין. ובגמ' ביצה יב. דשוחט עולת נדבה לא לוקה לב"ה דאמרינן מתוך.} .

מכשירי אוכל נפש במלאכות דרבנן, שאי אפשר היה לעשותם מעיו"ט, מותרים.

בביצה כח: לרבי יהודה לומד מהפסוק "הוא לבדו יעשה לכם" "לכם" בא לרבות לכל צרכיכם להתיר אפילו מכשירי אוכל נפש, "הוא" ממעט מכשירי אוכל נפש שאפשר היה לעשותם מערב יו"ט {ודוקא לתקן כלי התירה התורה לדעת רבי יהודה, אבל לייצר כלי גמור לא התירה התורה לצורך אוכל נפש. שעה"צ סימן תקט אות יא'.} . ופסק רב חסדא הלכה כרבי יהודה, שמהתורה מותר לתקן כלי ביו"ט שאי אפשר היה לתקנו מעיו"ט. אבל גם לרבי יהודה אסור מדרבנן לתקן כלי, כל שבשבת יש בתיקון זה איסור תורה. והטעם כמו באוכל נפש, שהתורה התירה קצירה וטחינה, אבל חכמים אסרו כל דבר שנעשה לימים הרבה כדי שלא ימנע משמחת יו"ט כדלקמן, כן במכשירי אוכל נפש אסרו מאותו טעם. ורק בתיקון כלי שבשבת אסור רק מדרבנן, מותר ביו"ט אם לא יכל לעשות מעיו"ט {ועיין בסימן תקט' שבהשחזת הסכין אין מורין כן. וכן בתיקון שאפשר להסתדר בלעדיו אסור, משום טרחא יתירא. ויש לעיין לשיטת הרמב"ם שדיכת תבלין מותרת מדין מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מאתמול כיון שמפיג טעם. והרי יש כאן מלאכה דאוריתא של טוחן ולא התרנו מלאכה דאוריתא במכשירי אוכל נפש. י"ל שלקמן הבאנו דעת הר"ן בטעם היתר דיכת הפלפלין שסובר שטחינת תבלין היא מלאכת אוכל נפש, והתירוה כיון שפעולת טחינת התבלין היא פעולה שנעשית ליומה וגם נעשית בכלי שהדרך לטחון בו ליומו, כן יסבור הרמב"ם במכשירי אוכל נפש שאע"פ שהטחינה היא מלאכה דאוריתא, התירוה חכמים מהסיבות הנ"ל.} .

ב. קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים:

אסרו חכמים מלאכת אוכל נפש שדרך לעשות לימים הרבה, כגון, קצירה טחינה וצידה.

אף שמותר מהתורה לעשות כל מלאכת אוכל נפש, באופן שעושה לאיזה צורך, אסרו חכמים מלאכות שדרך לעשותם לימים הרבה, שמא יניח מלאכות אלו לעשותם ביו"ט ויתבטל משמחת יו"ט. לדעת הרא"ש והטור היא גזירה שמא יקצור כל שדהו {והוא איסור תורה שעושה לצורך חול.} וימנע משמחת יו"ט. ולדעת הר"ן וכן משמעות הרמב"ם שמלאכות אלו דרכם לעשות לימים הרבה ויכול לעשותם קודם, וא"כ אין סיבה לעשותם דוקא ביו"ט ולמה יתעסק במלאכות אלו וימנע משמחת יו"ט, לכן אסרום חכמים. אבל במלאכות שהדרך לעשות כל יום ליומו כמו בישול ואפיה לא אסרו, כיון שכך הדרך. וכן במלאכת צידה, הדרך לצוד קודם ולא באותו יום שרוצה לאכול, שמא לא תעלה מצודתו, לכן לא התירו לצוד ביו"ט.

והירושלמי למד מסמיכות הכתובים אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ושמרתם את המצות, שמלישה והלאה יש לשמר את המצות, לומר שאיסור עשיית מלאכה הוא בכל המלאכות שעד מלאכת הלישה. וכתב הרא"ש שהוא אסמכתא בעלמא. אבל יש אומרים שהוא לימוד גמור, ואסור לעשות מלאכות אלו מן התורה. ופסק מרן שהם מדרבנן.

טעם להיתר טחינת הפלפלין, ואיסור תלישת תותים.

אע"פ שאסרו חכמים מלאכת הטחינה ואפילו טחינה מועטת לאותו יום, כיון שדרך טחינת החיטים לעשות לימים הרבה, ואין סיבה להתיר לטחון ביו"ט כנ"ל, אע"פ כן לא אסרו טחינת פלפלים במדוך, (כנזכר בסימן תקד סעי' א) כיון שאינה דומה לטחינת חיטים משני פנים, האחד שדרך טחינת החיטים לימים הרבה והפלפלים דרך טחינתם היא ליומם בלבד. והשני, שחיטים טוחן ברחיים ופלפלין דך במדוך {וגם אם טוחן פלפלין ברחיים שלהם לא היינו אוסרים מצד איסור טוחן, כיון שלא דומה רחיים של פלפלין לרחיים של חיטין שטוחן בהם לימים הרבה, אלא שברחיים שלהם אסור משום עובדא דחול, לכן לא התירו אלא במדוכה.} . נמצא שיש כאן שני שינויים ממלאכת טוחן שנעשית לימים הרבה, האחד שטוחן דבר שלא טוחנים לימים הרבה, והשני שטוחן בכלי שלא טוחנים בו לימים הרבה.

אבל תלישת תותים שהם פירות שמתקלקלים, לא התירו אף שגם תלישה זו הדרך לעשות ליומה, ושונה מהתלישה הרגילה שנעשית לימים הרבה, עכ"פ אין את הסיבה השניה להתיר, שהרי דומה תלישת התותים לשאר תלישות שדרך לתלוש לימים הרבה כתלישת תפוחים {כ"כ הב"י בשם הר"ן. ולאור האמור בהיתר דיכת הפלפלין שמלאכת אוכל נפש הנעשית לימים הרבה יש מקרים שלא אסרו אותה חכמים, והוא כשיש שתי סיבות האחת שדרך לעשות את אותה פעולה ליומה, וגם שונה מפעולת המלאכה שנעשית לימים הרבה. לפי זה יהיה מותר לסחוט תפוז ביו"ט, כיון שהדרך לסחוט ליומו, וגם שונה מהסחיטה הכללית של זתים וענבים הנעשית לימים הרבה שהרי סוחט במסחטה ביתית שסוחטים בה לאותו יום הבתית יש לאסור משום עובדין דחול, כמו שאסרו טחינת הפלפל ברחיים שלהם, עכ"פ לסחוט ביד צריך להיות מותר. אולם בחזו"ע עמוד עג' ובהליכות עולם חלק ד' עמוד צט' כתב לאסור סחיטת תפוז, ולא כהרב משאש זצ"ל שהתיר בזה, ומשמע שאוסר אפילו סוחט ביד. וצ"ל שסובר מרן שליט"א כיון שסחיטת רוב התפוזים בעלמא במפעלים למשקאות הדרך לסוחטם לימים הרבה, לא נחשבת סחיטת התפוזים כדבר הנסחט ליומו, ואפילו שכל הבעלי בתים שסוחטים בבית דרכם לסחוט ליומו, עכ"פ אזלינן בתר רוב הדבר הנסחט ולא בתר רוב הסוחטים, וכיון שחסר לנו את הסיבה המתירה של דרך לעשות ליומו, אף שסוחט בידו ולא כדרך הסחיטה של זתים וענבים אסור. אלא שלפי זה גם בטחינת הפלפל נאמר שיהיה אסור בימינו לטחון אפילו במדוך, שהרי רוב הפלפלין נטחנים במפעלים לימים הרבה וא"כ אין את הסיבה המתירה של דרך לטחון הפלפל ליומו, ובחזון עובדיה עמוד עא כתב להתיר טחינת הפלפלין במדוך. וצ"ע.} .

לדעת מרן מותר לבשל ביו"ט דבר שלא מפיג טעם: כגון לבשל פירות יבשים ביו"ט.

אוכל נפש שלא מפיג טעם אם היה עושה מאתמול, לדעת המהרי"ל אסור אפילו בדיעבד שלא עשה בעיו"ט, ואפילו בשינוי אסור. לדעת הר"ן מותר לכתחילה בלא שינוי. ולדעת הסמ"ג מותר לכתחילה בשינוי.

להלכה: לדעת מרן שלא חילק משמע שמתיר כהר"ן {וכן משמעות דברי הרמב"ם בפרק א' הלכה ט'. ובחזון עובדיה עמוד ח' כתב אע"פ שמן הדין מותר לעשות ביו"ט דבר שאינו מפיג טעם כלל, כמו בישול פירות יבשים, מכל מקום נכון להחמיר לכתחלה להכינם מערב יו"ט, ואם לא הכינם מערב יו"ט נכון לעשותם ביו"ט על ידי שינוי, אם אפשר לו לשנות.} . והרמ"א מכריע שלכתחילה יעשה בעיו"ט כהמהרי"ל, ובדיעבד שלא עשה יעשה בשינוי כהסמ"ג.

אוכל נפש שהדרך לעשותו להרבה ימים, ולא מפיג טעם אסור. כגון: לבשל ריבה, או להכין שמרים.

גם לדעת מרן אסור לעשות מלאכה בדבר שדרך לעשות לימים הרבה וגם לא מפיג טעם, שהרי אין שום סיבה להתיר לעשותם ביו"ט, ובשינוי מותר {הביאור הלכה הוכיח כן ממה שאסר מרן לעשות שאור בלא שינוי, בסימן תקו. ויש לדחות, דשאור דמי לתבלין שלדעת הרמב"ם הוי כמכשירי אוכל נפש, אלא ששאור לא מפיג טעם והוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מעיו"ט ולכן אסור. אבל באוכל נפש עצמו אפילו שדרך לעשות לימים הרבה ולא מפיג טעם, מותר. אבל יש להוכיח כן ממה שחילק הב"י בסימן תקי"א בין מיתוק החרדל שאסור, לבין מיתוק הפירות בעשן שמותר, שבחרדל אפשר למתקו מבעוד יום שכן דרך לעשות ממנו הרבה, אבל פירות לא נעשה אלא ביומו. מכאן שאוסר מרן לעשות אוכל נפש שדרך לעשותו לימים הרבה ולא מפיג טעם. וכ"כ בחזו"ע עמוד י' טוב להחמיר שלא לעשות ארק ביו"ט, אפילו לצורך שתייתו ביום טוב, מפני שדרך לעשות הרבה בבת אחת. ע"כ. משמע שמחמיר יותר בעשיית הארק יותר מבישול הפירות יבשים, מהטעם שדרך לעשותו הרבה בבת אחת. וצ"ע א"כ למה כלל את עשיית הריבה בחדא מחתא עם בישול הפירות יבשים, והרי עשיית הריבה גם נעשית הרבה בבת אחת. וצ"ל דמיירי בסוג ריבה שנעשית מעט ונאכלת לשעתה.} . אבל במפיג טעם כגון קליית פיצוחים, אף שעושים לימים הרבה, מותר לעשות ליומו.

ג. אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב:

איסור שביתת בהמה ואיסור מחמר נוהג גם ביו"ט מהתורה, ובמלאכת הוצאה המותרת ביו"ט, אסור מדרבנן.

כתב הכלבו, שביתת בהמה ומחמר, יש אומרים שמאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביו"ט בכלל לא תעשה כל מלאכה, אבל בחול המועד ודאי מותר. ויש אומרים שאפילו ביו"ט מותר, שאין לאוסרה רק בשבת, שפרט לך בה הכתוב. ע"כ. וכתב הב"י טעם המתירים כיון שאינם מכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן. אבל אין נראה שתהא כן דעת הפוסקים שהרי סתמו דבריהם לומר שיו"ט שוה לשבת לכל דבר, אלמא סבירי להו דביו"ט נמי אסורים. וכ"כ בחזון עובדיה (עמוד ג') שגם ביו"ט ציותה התורה על שביתת בהמה כמו בשבת.

ולענין שביתת בהמה במלאכת הוצאה שהותרה לאדם ביו"ט, כתב הב"י שהרמב"ם בפרק ה' (ה"ב) וסמ"ג כתבו, דאין מוציאין משא על גבי בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. וכתב הרב המגיד שיש מי שכתב לפי שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר, והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ג סי' ז) כתב שני הטעמים עכ"ל. וכ"פ מרן שאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט. והרמ"א בסימן רמו' פסק כדעת המתירים הסוברים שאין איסור שביתת בהמה ביו"ט, וצ"ל שיודה לאסור להוציא משא ע"ג בהמה ביו"ט מדרבנן מהטעמים הנ"ל. וכתב המ"ב (ס"ק יד) שאפילו באותה רשות לא יוציא משא ע"ג הבהמה שגם בזה שייך עובדין דחול.

ד. מוקצה אף על פי שמותר בשבת, החמירו בו ביום טוב ואסרוהו. הגה: ויש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב (טור בשם פוסקים), אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת. וכל מוקצה שאינו בעלי חיים כגון אוצר של פירות ועצים סגי כשיאמר מכאן אני נוטל ואין צריך שירשום (רבינו ירוחם נתיב ד' חלק ג'). ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב' ימים של גליות (כל בו). ועיין לעיל סימן ש"י כל דיני מוקצה:

מוקצה אסור ביו"ט כרבי יהודה.

ישנן כמה סוגי מוקצה שלדעת רבי יהודה אסורים בין ביו"ט ובין בשבת, ולדעת רבי שמעון אינם מוקצה.

פירות שאינם עומדים לאכילה אלא לסחורה, כמו תמרי דעסקא (שבת יט:) או פירות הנמצאים באוצר שלא התחיל להסתפק ממנו (שבת קכו:), לרבי יהודה הוי מוקצה, ולרבי שמעון מותרים כיון שלא דחאן בידים כגרוגרות וצימוקים.

וכן בנולד קל, כמו עצמות וקליפות הנותרים מהאוכל ונעשו כעת ראויים למאכל בהמה, וכן בהמה שנתנבלה ונעשתה כעת ראויה לבהמה, רבי יהודה אוסר דהוי נולד, ורבי שמעון מתיר, כיון שהיו בעולם, ולא דומה לאפר שהוסק ביו"ט שהוא נולד גמור. (ביצה ב:)

וכן מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר ישן רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר. (שבת מד.)

להלכה כתב הטור לדעת הרי"ף הרמב"ם והשאלתות אף על גב דקיימא לן בשבת כר' שמעון, ביו"ט פסקו כר"י, לפי שהוא קל החמירו בו כדי שלא יבואו לזלזל בו.

אבל בעל ה"ג ורש"י ור"י ור"ת פוסקים כר"ש בין בשבת בין בי"ט. אלא שר"ת היה מחלק לומר שאין הלכה כר"ש אלא במוקצה אבל בנולד הלכה כר"י אפילו בשבת.

וכן ר"ח פסק כר"ש אף בי"ט, אלא שבמוקצה מחמת איסור {ויש לעיין באיזה ענין נחלקו ר"ש ורבי יהודה במוקצה מחמת איסור, שאומר ר"ח שהלכה ביו"ט כר"י. וא"ת לענין מותר השמן שבנר שרבי שמעון מתיר, הרי אין הלכה כמותו בזה אפילו בשבת. שכ"כ הבית יוסף סימן רע"ט, ברייתא בפרק כירה עלה מד. מותר השמן שבנר ושבקערה אסור, ורבי שמעון מתיר. ופירש הר"ן (כ: ד"ה תנו רבנן) אסור להסתפק ממנו משום דאיתקצאי לבין השמשות מחמת איסור, שהרי המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה, איתקצאי לכולי יומא אפילו לאחר שכבה. ורבי שמעון מתיר דלית ליה אפילו במוקצה מחמת איסור מגו דאיתקצאי, ולא קיימא לן כרבי שמעון.ולכאורה סותר לסימן שי"ח שפסק מרן שהשוחט לחולה אפילו נחלה בשבת, מותר לבריא באומצא. ובב"י כתב שלדעת הרא"ש והרב המגיד ורבו של הרשב"א קימ"ל כרבי שמעון שאין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים, אבל אם לא דחאו בידים מותר, ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה, לא דחאה הוא בידים. וצריך לומר שלעולם אנו פוסקים בשבת כר"ש שאין לו מוקצה מחמת איסור באופן שלא דחאו בידים, ולכן מתירים את בשר השחוטה כיון שלא דחאה בידים. אלא שר"ש סובר שגם נר שהדליקו מע"ש לא נחשב דחאו בידים, ובזה לא קימ"ל כמותו אלא כיון שהדליקו מע"ש בידים, נחשב דחאו בידים ואסור. ומה שמוקצה מחמת איסור דמחובר אסור אע"פ שלא דחה את הפירות בידים, כתב הב"י בשי"ח כיון שבקל יכל לתולשם מבעוד יום ומזה שלא תלשם כאילו דחאם בידים, משא"כ בשחיטה מה שלא שחט מבעוד יום אמרינן כיון שיש בה טרחה וצריכה שוחט, לכן לא שחט, ולא משום שדחאה והקצה אותה מדעתו. נמצא שנחלקו ר"י ור"ש במוקצה מחמת איסור שלא דחאו בידים כגון השוחט לחולה, שלרבי יהודה אסור לבריא באומצא ולר"ש מותר. ועל זה אומר ר"ח שהלכה כרבי יהודה ביו"ט לאסור.} ונולד פסק כר"י ביו"ט.

וכתב הב"י שהלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם. והרמ"א פסק כר"ת. והמ"ב (ס"ק יז) כתב בשם האחרונים שנולד ביו"ט אסור ובשבת מותר. וזה כדעת ר"ח.

לכן שיורי עצמות וקליפות הראוים למאכל בהמה דהוי נולד, בשבת מותר לטלטלם וביו"ט אסור לדעת מרן והמ"ב. ולדעת הרמ"א אסור לטלטלם גם בשבת. ופירות העומדים לסחורה, לדעת מרן מותרים בשבת ואסורים ביו"ט אלא אם כן זימנם ואמר מכאן אני נוטל. ולדעת הרמ"א והמ"ב מותרים גם בשבת בלא זימון.

ובעלי חיים צריך לומר זה וזה אני נוטל, ולא אמרינן דבדרבנן יש ברירה כמו בפירות העומדים לסחורה שמספיק שיאמר מכאן אני נוטל, כיון שחוששים שמא יקח אחד וימצאנו כחוש ויעזבנו ויקח אחר ונמצא שטלטל מוקצה, שלא שייך לומר עליו שהוברר הדבר שהזמינו שהרי עזבו. וכתב המ"ב (ס"ק כב) שגרוגרות וצימוקים כיון שדחאן בידים, צריך שירשום ויעשה סימן מהיכן נוטל.

וכתב הרמ"א שמותר להכין מיו"ט לחבירו בשני ימים טובים של גלויות ולומר מכאן אני נוטל, ולא נחשב מכין. ממאי נפשך שאם היום חול הרי מכין בחול, ואם היום קודש אין כאן הכנה שהרי דיבר דבר שאינו מועיל כלום. אבל לומר זה וזה אני נוטל אסור, שזו הכנה חשובה שצריך אומד וטביעות עיין ואם היום יו"ט הוי כעובדין דחול, וכ"ש שאסור לרשום כיון שעושה מעשה.

ולענין מותר השמן שבנר אין הלכה כרבי שמעון אפילו בשבת, ומותר השמן אסור. וכן הנר אחר שכבה אסור, שאנו אמרינן מיגו דאתקצאי בבסיס בשבת, דלא כר"ש שמתיר {עיין בהערה הקודמת לענין מותר השמן שבנר שלדעת ר"ש לא נחשב דחאו בידים ומותר, ואין הלכה כמותו אלא הדלקת הנר מחשיבה את השמן למוקצה מחמת איסור שדחאו בידים ואסור. ולענין בסיס לדבר האסור יש לרבי שמעון, כדאמרינן שבת מז. הנח לנר שמן ופתילה שנעשו בסיס לדבר האסור. ונר היינו הקערה, שבתוכה שמן פתילה ושלהבת, אסור לטלטלה בעוד שהוא דולק, כיון שהקערה בסיס לשלהבת, שהיא מוקצה מחמת איסור שדחאה בידים, שהרי לא מצפה להשתמש בה, אבל השמן לא נתקצה מחמת איסור לר"ש כיון שלא דחאו בידים כנ"ל, אלא הוא מוקצה כמו הקערה שהוא בסיס לשלהבת. [והנפק"מ שהשמן מוקצה מחמת בסיס היא, שאם לא היה מוקצה, הקערה היתה מותרת בטלטול מדין בסיס לדבר המותר והאסור, היינו השמן דבר מותר והשלהבת דבר אסור. תו"ס]. אבל לאחר שכבה הנר מותר לטלטל את הקערה והשמן, כיון שלא היו מוקצה בעצמם בבין השמשות אלא רק בסיס, ואין לר"ש מיגו דאיתקצאי במוקצה מחמת בסיס לדבר האסור, שהרי לא הקצה את הבסיס מדעתו רק כל זמן שהמוקצה עליו. ובזה אין הלכה כר"ש, אלא אמרינן מיגו דאיתקצאי במוקצה שהוא בסיס לדבר האסור. וכתב הב"י בסימן רע"ט שהרי"ף (כא.) והרא"ש (סי' כ) כתבו אע"ג דקיימא לן הלכה כרבי שמעון לענין מוקצה, בהא לית הלכתא כוותיה, כדגרסינן בפרק מי שהחשיך (קנז.) הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו נר שהדליק בה באותה שבת. [פירוש בנר היינו הקערה והשמן שבה, שסובר ר"ש שלא נחשב השמן מוקצה מחמת איסור כיבוי, כיון שלא דחאו בידים ומותר. אין הלכה כמותו בזה אלא נחשב מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים ואסור. ומדויק גם מה שאמרו ומאי ניהו נר וכו', כלומר שדוקא בנר פליגי ולא בכל מוקצה מחמת איסור]. הלכך נר שהדליקו בה באותה שבת אע"פ שכבה אסור לטלטלו דמוקצה מחמת איסור הוא. [פירוש דהנר שהוא הכלי הוי בסיס למוקצה מחמת איסור שהוא השמן והשלהבת לדידן, ולר"ש הוא בסיס לשלהבת שהיא מוקצה מחמת איסור ולשמן שהוא בסיס לשלהבת, ואנן אמרינן גם בבסיס מיגו דאתקצאי בין השמשות איתקצאי כולי יומא, ודלא כר"ש שלא אומר מיגו דאיתקצאי בבסיס למוקצה]. וכן פסק הרמב"ם בפכ"ה (ה"י י"א) בנר שהדליקו בה באותה שבת שאסור לטלטלו. לסיכום: לר"ש שמן שבנר לא הוי מוקצה מחמת איסור אלא רק בסיס לשלהבת, ולא אומרים מיגו דאתקצאי בבסיס. ואין הלכה כן אלא שמן שבנר הוי מוקצה מחמת איסור בשבת. ואמרינן מיגו דאתקצאי בבסיס.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל

מנחת שי – הלכות

הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5