סימן צט – מצות אכילת עיו"כ אם רק ביום או גם בלילה שלפניו

——–

שאלה: האם המצוה לאכול בעיו"כ הוא רק ביום, או גם בלילה שלפניו. ומה דעת המשנ"ב בזה, שלא נזכר בפירוש דין זה במשנ"ב.

תשובה: א. מי שנוהג שלא לאכול בשר ביום שאומרים תחנון, אם מותר באכילת בשר בליל עיו"כ

שאלה זו נפתחה כבר בגדולים, וזה לשון המג"א (סימן תרד, סק"א): כתב של"ה, הנוהגים שלא לאכול בשר כי אם בימים שא"א תחנון, או במקומות שאין מרבים בסליחות באשמורת, א"כ גם הלילה י"ט, ומותר לאכול בשר בלילה, ובמקומות שמרבין באשמורת בסליחות, אז לא מחזיקים הלילה לי"ט, ואסור לאכול בשר ע"כ, ומ"מ צ"ע, דהא בכל פעם שמחזיקים הלילה לי"ט, אין נופלין במנחה שלפניו, והכא נופלין, ש"מ דאין מחזיקים הלילה לי"ט, ולכן נ"ל, דדוקא מי שאוכל בלילה ממש, אבל אם אוכל קודם צ"ה, לא יאכל בשר אע"פ שהתפלל ערבית כנ"ל, ומי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מי"ט, עיין סי' תק"ע סס"א דשרי בערב יום הכפורים, מ"מ נ"ל דבלילה אסור, כיון שנדר בהדיא, עכ"ל. והעתיק דבריו בשו"ע הרב (תרד, ה), יעויי"ש.

היוצא לנו מהאמור, דשאלה זו אם מותר אדם זה בבשר בליל עיו"כ, תלוי במנהג המקומות, דבמקום שמרבים בסליחות באשמורת אינו חושב כיו"ט ואסור בבשר. ובמקום שאין מרבים בסליחות, חשיב כיו"ט ומותר בבשר. ומסיק המג"א, דהיינו דווקא בלילה ממש, דהיינו לאחר צאת הכוכבים.

ובביאור הגר"א (שם) על דברי הרמ"א שכתב דיש מקומות שנוהגים להרבות בסליחות, כתב: מחלוקתם כמ"ש האחרונים, דפליגי אם הלילה ג"כ יו"ט, או דוקא ביום, ועיין של"ה ומ"א הביאו, והעיקר שאין המצוה להרבות אלא ביום, וגמ' ערוכה היא בכתובות ה' א', ועיין רש"י שם ד"ה אית ליה, עכ"ל. – דשם פירש רש"י גבי הא דקאמר בגמ', גזירה שמא ישחוט בן עוף בשבת, ופרכינן יום הכיפורים שחל בשני ידחה, שמא ישחוט לצורך תשיעי, ומתרצינן התם אית ליה רווחא, הכא לית ליה רווחא. פירש רש"י, דבחתן הסעודה היא בלילה, אבל ערב יוה"כ הסעודה היא ביום. ומבואר מזה, דאין חיוב סעודה בעיוה"כ אלא ביום. והביאו ראיה זו מדברי רש"י, היד אפרים והערוך השלחן (תרד, אות ה'), ובפני יהושע (כתובות שם ד"ה בתוס' בד"ה אלא מעתה) עיי"ש, וכן מסיק באשל אברהם בוטשאטש.

אולם השדה חמד (אסיפ"ד, מערכת יום הכיפורים, סימן א אות יב) כתב, דיש לדחות ולומר דכוונת רש"י הוא, דעיקר הסעודה בבשר הוא ביום, ולכן לא חיישינן שמא ישחוט בשבת, אך ודאי יתכן שגם בלילה יש מצות אכילה ואיסור להתענות, ומביא שם דכן הוא דעת כמה פוסקים, יעויי"ש.

ועכ"פ היוצא מדברי הגר"א, שהוא תלה מחלוקת המקומות שמרבים בסליחות ושאין מרבים, בענין זה אם יש חיוב סעודה בליל עיו"כ או דווקא רק ביום. – ואיהו מסיק, דמצוה להרבות בסעודה רק ביום. [ותמוה לפי דבריו, למה אין אנו נוהגין להרבות בסליחות באשמורת, והלא לדבריו החיוב סעודה היא רק ביום, ויל"ע]. ומדבריו יוצא, דגם בשר יהא אסור אם נוהג שלא לאכול ביום שאומרים תחנון.

אמנם לענ"ד יש לעיין בדבריו, דמה שמסיק דליכא חיוב אכילה בלילה ואינו נקרא יו"ט, אינו ברור ומוחלט כל כך, אם כי שרוב הפוסקים אכן נקטו כך, וכדלהלן. – וגם מה שקישר זה להמנהגים שמרבין בסליחות או לא, ג"כ תמוה. דלהלן יבואר דרוב הפוסקים ס"ל דליל עיו"כ אינו יו"ט ואין בו מצות אכילה, ואעפי"כ נוהגין אנחנו שלא להרבות בסליחות באשמורת, וחזינן שאין שייכות ביניהם, רק ענין אחר יש בזה שאין מרבים בסליחות.

ב. מדברי הראשונים נראה דעיקר מצות האכילה בערב יוה"כ היא רק כהכנה להתענית עצמה שנוכל לסבול התענית

לענ"ד יש לתלות שאלה זו אם יש מצות אכילה בליל תשיעי, במחלוקת רבותינו הראשונים והאחרונים בטעם מצות האכילה בתשיעי, דהנה ידועה דרשת רב חייא בר רב (ברכות ח:, פסחים סח:, ר"ה., יומא פא:), ועניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. – ומתוך פירושי הראשונים בביאור דרשת רב חייא מוצאים אנו כמה טעמים למצות האכילה בתשיעי.

יש מן הראשונים הסוברים, דמצות האכילה בתשיעי אינו מצד עצמותו של יום אשר היא מחייבת באכילה, אלא שהיא כהכנה למצוה גרידא, דהיות וציוה הבורא ב"ה להתענות בעשירי לטובתן לכפר על עונותם, לכן על האדם להכין עצמו כראוי להעינוי שלמחרת באכילה ושתיה, כדי שיוכל להתענות ולא יבוא לידי דחיית עינוי יום הכיפורים.

וכה הם דברי רש"י במסכת ברכות (שם, ד"ה מעלה עליו הכתוב): והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת, והרי הוא בעיני כענוי היום, עכ"ל. הרי מפורש בדבריו, דענין האכילה בתשיעי הוא רק כהכנה לעינוי המחרת. וכדבריו אלו כותב גם במסכת יומא (שם, ד"ה כל האוכל ושותה) וזה לשונו: והכי משמע קרא ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה, ומדאפקיה קרא בלשון עינוי, לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה, עכ"ל.

כדברים הללו כתב גם הרא"ש (יומא פרק יוה"כ סימן כב) וזה לשונו: והכי פירושו דקרא ועניתם את נפשותיכם, כלומר הכינו עצמכם בתשעה לחדש להתחזק באכילה ובשתיה כדי שתוכלו להתענות למחר, להראות חיבתו של המקום ב"ה לישראל, כאדם שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית כדי שיוכל לסבול, כך הקב"ה מכל ימות השנה לא צוה לישראל להתענות אלא יום אחד לטובתן לכפר על עונותם, והזהירם לאכול ולשתות ערב התענית, ומאחר שהוציא אותה אכילה ושתיה בלשון עינוי, אלמא חשיבא היא כעינוי, וכאילו נצטוו על עינוי של תשיעי ועשירי, עכ"ל. ומבואר להדיא בדבריו, דמצות האכילה בתשיעי היא עבור שנוכל לסבול התענית, והיינו ג"כ כהיסוד דעיקר אכילת תשיעי היא כהכנה להתענית שלמחרת. וכ"ה בטור (סימן תרד).

ורבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער רביעי אות י) מזכיר שלושה טעמים להאכילה בתשיעי, ובטעם השלישית מזכיר יסוד זה, וזה לשונו: למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכפורים, ולשית עצות בנפשנו על התשובה ועקריה, עכ"ל. – וכ"ה במהרי"ל (הלכות ערב יום כפור אות ז') שכתב "ומצוה להרבות בסעודה ערב יום כפור, שיוכל לסבול את התענית של מחר" וכו', עיי"ש.

גם הריטב"א (ר"ה שם, ד"ה מעלה אני עליו כאילו התענה) מביא טעם זה, וזה לשונו: הקשה ר"ת משמע דאם התענה בט' משובח טפי, הא אמרינן במסכת פסחים (סח:), מר בריה דרבינא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא בר ממעלי יומא דכפורי ויומא דפוריא ועצרתא. ותירץ, דה"ק כאילו נצטוה להתענות ט' וי' והתענה. וטעם הדבר, או כדי שיוכל להתענות יפה ולא יבא לידי דחיית עינוי י"ה, או כמו שפי' ה"ר יונה ז"ל, שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלהינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר"ה, אלא שגזירת הכתוב הוא לפרוש בו ביום מתאות גופניות שנהיה כמלאכים, כמ"ש במדרש, עכ"ל.

ובספר שערי תשובה (שם אות ט') מובא טעם זה בתוספת ביאור, וזה לשונו: כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי יגדל וישגה מאד שכר השמחה על המצות, כמו שנאמר (דה"א כט, יז) ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך, ונאמר (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבנו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים, עכ"ל. וכדבריו כתב גם הב"י (סימן תרד), דטעם האכילה בתשיעי הוא דכיון שיוה"כ עצמו א"א לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדין שאר ימים טובים, צריך לכבדו ביום שלפניו, עיי"ש.

ולא מבעיא לתירוץ הראשון של הריטב"א בשם ר"ת, דהאכילה בתשיעי היא רק עבור שנוכל לסבול התענית, ולא מצד יום התשיעי עצמו. אלא אפילו לתירוץ השני שכתב בשם ה"ר יונה, הרי עיקר האכילה הוא רק מפני שגזירת הכתוב שנפרוש ביוה"כ מתאות גופניות, אשר על כן הקדימו את האכילה ושתיה לתשיעי, ונמצא דלשני התירוצים האכילה בתשיעי היא רק מפני התענית שלמחרת.

כיסוד זה נקט גם בבית הבחירה לרבינו המאירי (ברכות שם) וזה לשונו: כל העושה דבר שבסבת אותו דבר תתקיים מצוה, הרי הוא כמי שעשה מצוה, שכן האוכל ושותה בתשיעי כדי שיוכל להתענות בעשירי, הרי אכילתו נחשבת למצות תענית, והרי הוא כמו שהתענה תשיעי ועשירי, עכ"ל. – וחוזר על דבריו אלו בסגנון אחר במסכת ר"ה (שם), וזה לשונו: כל האוכל ושותה בתשיעי בתשרי שהוא ערב יום הכפורים, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, הואיל ובשעת אכילה הוא מכוין להיות אכילתו לשם ענוי, על כיוצא בזה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה, והוא אמרם ג"כ וכל מעשיך יהיו לשם שמים, עכ"ל. וזה לשונו גם במסכת יומא (שם): ומצוה להרבות בסעודה בתשיעי, שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, שהרי אף באכילתו הוא מכוין כדי שיהא יכול להתענות ונמצאת אכילתו לשם מצוה, עכ"ל.

[ אלא שדבריו צ"ב, שהרי נקט דסיבת האכילה בתשיעי היא עבור שנוכל להתענות, וא"כ משום מה הוסיף דע"י שמכוין באכילתו נמצאת אכילתו לשם מצוה, דמשמע מזה שאינו מקיים מצוה כשאוכל בערב יוה"כ, אלא כשמכוון שאכילתו יהיה לשם עינוי ואוכל לשם מצוה, והרי לדבריו עיקר האכילה בתשיעי הוא רק מפני שנוכל לסבול התענית, וא"כ מאי אהני לן כוונתו, הרי אפילו אם אינו מכוון באכילתו הרי קיים את מטרת האכילה שע"י כך יוכל לסבול התענית בעשירי].

ולמדנו מתוך דברי הראשונים, דעיקר מצות האכילה בערב יוה"כ הוא עבור שנוכל לסבול התענית, ונחזק להרבות בתפלה ותחנונים ביוה"כ, והיינו שהאכילה בתשיעי היא כהכנה לתענית עצמה. [וכדברי הראשונים שהאכילה בתשיעי היא כהכנה להתענית, עיין בספה"ק 'מאור עינים' (פ' האזינו עה"פ כי שם ה' אקרא) בסגנון דומה].

ג. לדעת שבלי הלקט ומהרי"ט וכ"מ בזוה"ק, האכילה בתשיעי הוא רק מפני צום העשירי, אבל לא כדי שנוכל לסבול את התענית, אלא אדרבה להוסיף על צער העינוי בעשירי, מחמת שינוי וסת. – ולדעת החכמת שלמה, ע"י האכילה בתשיעי יצטער בעשירי איך ערב לפיו אכול ושתו

אמנם, מצאנו טעם אחר למצות אכילה ושתיה בעיוה"כ, בשבלי הלקט (סימן שז) שלכן הוציאו ג"כ הכתוב בלשון ענוי, מפני שכאשר אוכל ושותה בעיוה"כ ומתענה ביוה"כ, קשה לו העינוי ביותר, עיי"ש. וכ"כ בתורה תמימה (פרשת נח פרק ז' פסוק י'). – ואאמו"ר הגה"צ שליט"א בספרו הבהיר משנת יוסף (חאו"ח ח"ב סימן טו) כתב להעיר יסוד זה ממש"כ בזוהר הקדוש (פ' אחרי דף סח:), מאן דאכל ושתי בתשיעאה ומענגא נפשיה במיכלא ומשתיא, אשתכח בעשיראה עינויא דנפשא בתרין חולקין, ואשתכח כאילו אתעני תשיעאה ועשיראה עכ"ל, וכתב בנצוצי אורות פי', הואיל והעינוי מתוך העונג הוא יותר קשה מהעינוי שאינו מתוך העונג, הו"ל כתרי עינוי עכ"ל. ודיוקו הוא מלשון הזוה"ק עינויא דנפשא בתרין חולקין.

ומפורש כן גם בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חאו"ח סימן ח', סוד"ה היסורין) שטעם כל האוכל בתשיעי כאילו התענה ט' וי' הוא, לפי שישראל מתענים כל אותם ימי תשובה, ויש נוהגים להתענות אף בשבת בינתיים, ואומרים ששמחה היא לו שמכין עצמו לכפרת יוה"כ, מ"מ צריך לאכול ולשבוע בתשיעי כדי שירגיש בצער העינוי, לפי שהגוף קובע וסת לעצמו בפרקים שמרגיל עצמו בהם, כך נ"ל, אבל הראשונים אמרו טעם אחר, עכ"ל.

ובדרך זה כתב אאמו"ר שליט"א לבאר דברי הצל"ח (ברכות ח:) שהקשה שהלא בעשירי מתענה באמת, ואיך שייך לומר כאילו התענה [תשיעי ועשירי], ולא הול"ל אלא כאילו התענה תשיעי. ותירץ, דר"ל דגם תענית העשירי הוא מתרבה ומתעלה יותר מאשר הוא בעצמו בערכו, כי ידוע שהמתענה שני ימים יחד, שהתענית ביום השני קשה כפלי כפליים מתענית יום פשוט, ולז"א כאילו התענה תשיעי ועשירי, שאז גם יום העשירי התעלה איכות שלו עכ"ד. והיינו שאחרי עונג תשיעי אז צום העשירי קשה יותר מתענית רגיל, מחמת שינוי וסת, ולכן שפיר אמרו דהאוכל בתשיעי, נחשב לו תענית העשירי כצום כפול, כיון שעינויו קשה ע"י אכילת תשיעי.

ראיה ליסוד זה הביא הערוך השלחן (סימן תרד, ד) מאנשי מעמד, וזה לשונו: ולענין התענית הוה כשני ימים התענית, כדאיתא במשנה רפ"ד דתענית דאנשי המעמד לא היו מתענין באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית ע"ש, הרי שהתענית שאחר העונג קשה יותר על האדם, וכיון שבעיו"כ מצוה לאכול ולשתות ולהתענג, ממילא דצער התענית קשה יותר, ולכן הוה כאילו התענה תשיעי ועשירי, ומיהו הכוחות חזקים יותר לסבול התענית כשאכל מקודם, אלא דצערו מרובה מההיפוך הפתאומי, עכ"ל.

אולם גם לפי טעם זה נמצא, דהאכילה בתשיעי הוא רק מפני צום העשירי, ולא מפני יום התשיעי עצמו, שהרי לדבריהם ענין האכילה הוא, שע"י כך עינויו קשה יותר מתענית רגיל. ולכו"ע האכילה בתשיעי הוא מפני צום העשירי, אלא שהשאלה מפני מה עלינו לאכול בתשיעי, דלדעת הראשונים הנ"ל האכילה הוא כדי שנוכל לסבול את התענית, ולעומת זאת לדעת שבלי הלקט ומהרי"ט וכדמשמע בזוה"ק, האכילה הוא כדי להוסיף על צער העינוי בעשירי.

ובהגהות חכמת שלמה על השו"ע (סימן תרד) מבואר ג"כ כיסוד זה, דהאכילה בתשיעי היא הכנה לצום העשירי, רק בסגנון אחר, ואלו דבריו: והנה ניחזי אנן באדם שיש לו דין קשה אצל שופטי הארץ והיה לו עגמת נפש גדול, אם פעם אחד יהיה נשכח ממנו המשפט שלו ויאכל וישתה, ואח"כ יהיה נזכר לו המשפט הקשה עליו ומצטער מאד מה שאכל ושתה תחלה, כיון שיש עליו משפט קשה היאך ערב לפיו אכול ושתו, ויהיה לו צער על שלעבר מדוע אכל ושתה. כן ה"נ ביוה"כ, האדם אוכל ושותה בתשיעי ואין פחד יוה"כ לנגד עיניו, אבל בהגיע עת כל נדרי נופל עליו פחד יוה"כ, ממילא הוי לו צער למה אכל ושתה תחלה אחר דיש עליו דין גדול ונורא, לכך הוי בזה כאילו התענה תשיעי ועשירי, וז"ש הכתוב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, כלומר עוד התשיעי לחודש מה שאכלתם בו יהיה נחשב לכם עינוי בערב של עשירי, עיי"ש באריכות.

ולדבריו נמצא ג"כ, שעיקר מטרת האכילה בתשיעי הוא העינוי שיהיה להנפש בהגיע עת כל נדרי, אך לא מצד ריבוי האוכל שמקשה עליו מפני שינוי וסת, רק מצער איך ערב לאכול ולשתות לפני יום הדין, ועל ידי הצער נחשב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

ד. יש מהאחרונים שנקטו דהאכילה בתשיעי אינו רק הכנה להתענית, רק הוא חיוב עצמי, שהעינוי יהיה לשני חלקי האדם, עינוי הנשמה בתשיעי ע"י אכילה ושתיה, ועינוי הגוף בעשירי ע"י הצום

עד הנה נתבאר דלשני הטעמים שהוזכרו האכילה בתשיעי היא רק כהכנה לתענית שלמחרת, ולא מצד חיוב עצמי להתענג באכילה ושתיה בתשיעי. – ברם, מצאנו לגדולי רבותינו האחרונים שפירשו עפ"י הזוה"ק, דכמו דבעינן להתענות בעשירי, כך בעינן להרבות באכילה בתשיעי, ומצד חיוב עצמי ולא מחמת הצום שלמחרת, והיינו מפני שהתורה כתבה ועניתם את נפשותיכם לשון רבים, והוי מצי למיכתב לשון יחיד, אלא דרצה הכתוב להורות בזה שהעינוי יהיה לשני חלקי האדם, עינוי הנשמה לתשיעי וזהו ע"י אכילה ושתיה, ועינוי הגוף בעשירי ע"י הצום, ולכן אמרו כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו מתענה תשיעי ועשירי, שע"י האכילה מקיים את שני הענויים.

כדברים הללו כתב השל"ה הק' (מסכת יומא הלכות תשובה פרק תורה אור) בשם הזוה"ק, וזה לשונו: וז"ל הזוהר בפרשת אחרי מות, תענו את נפשותיכם קאמר, בגין דישראל משתכחין קמיה מלכא קדישא, ויהא רעותא דלהון לגביה קוב"ה לאדבקא ביה, בגין דיתכפר להו חיבייהו, ועל דא מאן דאכיל ושתא בתשיעי ומענג נפשיה במיכליא ובמשתיא, אשתכח בעשירא עינויא דנפשא בתרין חולקין, ואשתכח כאלו אתעני תשיעאה ועשיראה, את נפשותיכם לאכללא כולא גופא ונפשא ולאתכנעא בההוא יומא לאתכפרא על חוביהון ע"כ. פי' נפשותיכם רומז לב' נפשות, דהיינו גוף ונפש, ועינוי הגוף הוא התענית ועינוי הנפש היא האכילה, ובתשיעי מענין הנפש דהיינו האכילה, ובי"כ מענין הגוף ובזה הם שניהם מעונין, עיי"ש.

ויש לציין, דפירוש זה שפירש השל"ה הק' בזוה"ק, הוא שלא כפירוש הניצוצי אורות (הנ"ל אות ג), שהוא פירש "דתרין חולקין" הכוונה, שהצום בעשירי כפול ע"י העונג שבתשיעי. ולפירוש השל"ה הק', הכוונה להגוף והנפש שהם שני חלקים באדם. ובאמת, דהמשך לשון הזוה"ק שכתוב דהעינוי כולל כולם הגוף והנפש, מורה יותר כפירוש השל"ה הק'].

ביתר אריכות כתב כן בנו הגה"ק רבי שעפטיל בהקדמת בן המחבר (עמוד הדין פרק כא), אחר שמביא טעם הטור דהאכילה בתשיעי הוא כדי שיוכל לסבול את התענית, וזה לשונו: והטעם הנכון הוא להיפך, כי יוה"כ הוא יום עינוי כמש"ה ועניתם את נפשותיכם, ורז"ל למדו חמשה עינוים וכל א' נקרא עינוי כידוע, וא"כ הסברא תהיה להיפך, הש"י רוצה שיענה האדם נפשו בי"כ כראוי להיות מעונה ביום הסליחה והמחילה, ויהיה מתורץ שפיר הקושיא העצומה, איך יפול על הטבע לקרות צום לאכילה ולשתייה, עד שאחז"ל מי שאוכל בתשיעי כאלו התענה בתשיעי ועשירי, וזה הוא שני הפכיים בנושא א'. ובאמת לפי פירוש הזוהר (בפ' אמור) מתורץ שפיר, שהקשה על מלת נפשותיכם משמע שני נפשות, וכי שני גופים יש לאדם, ומפרש מלת נפשותיכם קאי על הגוף והנשמה, והקב"ה צוה לענות שניהם הגוף בתענית והנשמה באכילה, וזה לא יכול להיות ביום אחד כי ביוה"כ מחוייב להתענות והוא עינוי לגוף ולא לנשמה והיאך מצינו עינוי לנשמה, לכן צוה לאכול ולשתות בתשיעי כי זה הוא עינוי לנשמה כי לא לאכילה הוא צריך, ובי"כ עינוי לגוף, א"כ יפה מתורץ כל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, כי באמת שני עינויים הן אחד לנשמה ואחד לגוף, מה נהדר אמרי בוצינא קדישא, עכ"ל, ועיי"ש שמזכיר את הטעם שהוזכר למעלה, שע"י האכילה בתשיעי קשה התענית יותר בעשירי.

גם הערוך לנר בחידושיו למסכת ראש השנה (דף ט.) מאריך ביסוד זה, ומיישב בזה קושיית הצל"ח במסכת ברכות שהזכרנו למעלה, למה אמרה התורה בלשון עינוי ולא נכתב הציווי בלשון אכילה כמו בשאר מקומות שצוה הכתוב אכילה, שהרי באמת עצם האכילה נקראת עינוי לנשמה.

ומוסיף הסבר למה שאמרו כאילו התענה תשיעי ועשירי, בהקדם ביאור הנאמר בסוף יומא, מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, שדימה טהרת הקב"ה ע"י תשובה למקוה, כמו שבמקוה צריך לטבול כל חלקי הגוף, כמו כן בל יאמר אדם היום אעשה תשובה על חטא זה ומחר על חטא אחר, אלא צריכה להיות התשובה על כל עבירות יחד, ולכן גם התשובה על שני מיני חטאים נגד גוף ונשמה בדין שתהא יחד, אבל זה בלתי אפשר דאם יאכל ויצום יחד בעת אחד, אין כאן עינוי לא לגוף ולא לנשמה, על כן חלקה התורה ב' מיני עינוים לעתות מפורדות, עינוי הנשמה לתשיעי ועינוי הגוף לעשירי, והקדימה תיקון הנשמה לתיקון הגוף באשר הוא חלק המעולה שבאדם, אמנם למען לא יחשב זה כתשובה חלוקה שאינה דומה למקוה, לכן מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, דהיינו כאילו כל אחד מב' מיני העינוים היה בתשיעי ועשירי יחד, וזה רמז הכתוב במה שכללם יחד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, עיי"ש אריכות נפלאה.

וכיסוד זה דהאכילה בתשיעי היא מצד חיוב עצמי ולא מצד התענית שלמחרת, מבואר גם בדברי כק"ז מרן החת"ס זי"ע (בדרשות ח"ג, עמוד מ"א ד"ה למה) בסגנון דומה, וזה לשונו: למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע וגו' (ישעיה נח, ג). הכפל בזה לפע"ד לפי מה שכתב בשל"ה (מסכת יומא פרק תורה אור), דעינוי נפש דערב יום כיפור ע"י האכילה, הוא כדי שיענה הנשמה, וזהו תענו נפשותיכם דייקא, תרי נפשות, הנשמה בערב יום כיפור והגוף ביום הכפורים. והטעם לפע"ד, שכל דבר יתוקן בדומה לו, ולכן רדיפת התאות הגשמיות יתוקנו בצום דיום הכפורים, ומיעוט עונג בשבתות וימים טובים וסעודת מצוה והדומה יתוקנו באכילת ערב יום כיפור, עיי"ש בהמשך דבריו הקדושים בביאור הפסוק.

ומבואר מדבריו הק', דענין האכילה בתשיעי הוא לתקן אכילות כל השנה, שזה מתכפר בדוקא ע"י האכילה בתשיעי, ואילו תיקון הגוף הוא בעשירי, ונמצא לפי דבריו ג"כ כהיסוד המבואר, דאכילת תשיעי היא מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בצום שלמחרת. וראה במאור עינים (פ' האזינו עה"פ יערוף כמטר לקחי) בסגנון דומה לזה.

ה. לדעת השפת אמת האכילה בתשיעי הוא כדי שיהיה לבו שמח ועי"ז ירבה שלום בין איש לרעהו

טעם חדש כתב השפת אמת (הביאו בהגהות ענף יוסף על העיון יעקב פ"ח דיומא סימן ע') דאכילת תשיעי היא מצוה בפני עצמה, ומטעם אחר, וזה לשונו: ולי נראה כי לענין כפרת עון יותר תלוי ביום הט' מיום העשירי, כי בט' צריכין ישראל לתווך השלום ביניהם, וכמ"ש ראב"ע דעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, ומטעם זה נתן הקב"ה מצוה זו לאכול ולשתות ביום זה שיהיה לב אחד שמח, כי קודם שיאכל האדם יש לו ב' לבבות, כי אז יש לו לב רגז, ולכן אמר הכתוב הן לריב ומצה תצומו, כי ביום הצום תתגבר המרה המחרחרת כל ריב וכל נגע, ולכן צוה ה' לאכול ולשתות ולהתענג בדשן אז לב שמח ייטיב פנים נזעמים אל פנים לחבר את האהל ויאסוף כל ישראל חברים ברגל יחף עומדים לפני ה', ע"כ.

ולדבריו הק', לא רק שאין טעם האכילה כהכנה להתענית שלמחרת, אלא אדרבה כל כפרת העון תלוי ביום התשיעי, ולכן מצוה לאכול ביום זה, למען יהיה לאדם לב שמח וירבה עי"ז שלום בין איש לרעהו.

ו. עיון בדברי רש"י האם ס"ל דהאכילה בתשיעי היא כהכנה להתענית שלמחרת, או מצוה באנפי נפשה היא

ובאמת מפירוש רש"י במסכת ר"ה (שם, ד"ה כל האוכל ושותה) נראה ג"כ דהאכילה בתשיעי מצוה מצד עצמה היא, ולא מצד הכנה להתענית, שכותב בזה הלשון: דהכי קאמר קרא ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי, וכיון דאכילתו עינוי חשיבה, כל דמפיש באכילה ושתייה טפי עדיף, דהא מדקאמר בערב על כרחך לא מקפיד אעינוי דתשעה, וכי קרי עינוי בתשעה אכילה ושתיה דידיה קרי עינוי, עכ"ל.

ומפורש בדבריו, דכל מה דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף, ואי נימא דהטעם הוא מצד הכנה להתענית מאי אהני לן ריבוי האכילה, בלאו הכי ג"כ יוכל לסבול התענית ע"י שיאכל מעט יותר מהרגלו אבל א"צ להרבות בשביל כך, ע"כ דס"ל לרש"י, דהאכילה בתשיעי מצוה מצד עצמה הוא. וכן הוכיח הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קסז אות יב), דמשמע מדבריו דאין טעם האכילה כהכנה לעיקר התענית, כדי שנוכל לסבול התענית, אלא דהאכילה עצמה היא מצוה עיי"ש.

אכן כדי שלא יסתור רש"י את דבריו במסכת ברכות ובמסכת יומא, דהתם משמע דהאכילה היא כהכנה להתענית שלמחרת, היה נראה לבאר כוונת דברי רש"י עפ"י היסוד שנתבאר, דענין האכילה בתשיעי הוא מפני שתענית הבאה לאחר ריבוי אכילה קשה טפי, ולפי"ז יש לומר, דהגם דכל מה דמפיש באכילה טפי עדיף, דמשמע מזה דהאכילה בתשיעי הוי מצוה, מ"מ היינו מחמת התענית שלמחרת, מפני שע"י שיאכל בתשיעי ירגיש יותר בצער העינוי, ולכן כתב רש"י דכל מה דמפיש טפי באכילה ושתיה עדיף, דכיון דכל מה שמרבה להתענג בערב יום התענית בערך כזה קשה לו התענית שלמחר, א"כ ממילא כל מה שמרבה לאכול ולשתות עדיף, דבזה הוא מקבל עליו יותר קושי התענית, וכן ביאר בתורה תמימה (פרשת אמור פרק כג פסוק לב). – ונמצא לפי זה, דאף לדברי רש"י הללו, האכילה בתשיעי היא כהכנה להתענית שלמחרת, אך לא מצד שנוכל לסבול התענית, אלא להיפך כדי שירגיש יותר בצער העינוי.

ברם, כל זה ניתן לומר רק בכדי שלא יסתור רש"י את דבריו שבמסכת ברכות ויומא, אכן פשטות דבריו מורין כהבנת הנצי"ב בפירושו, דאכילת תשיעי מצוה באנפי נפשה היא, ולא מצד הכנה להתענית שלמחרת.

וכהבנת הנצי"ב ברש"י משמע ג"כ מדברי הערוגת הבשם (עה"ת פרשת אמור ד"ה שבת שבתון הוא לכם וגו'), אחר שמביא קושיית הט"ז (סימן תרד, סק"א) אמאי הוציא רחמנא האכילה בלשון עינוי, הול"ל בהדיא שמצוה לאכול בעיוה"כ. כתב לתרץ בזה הלשון: ולפענ"ד נראה בס"ד, דאי כתב רחמנא תאכלו בעיוה"כ, הוו"א דאפי' התענה כל היום, רק פעם אחת לעתותי ערב אכל קיים מ"ע זו, השתא דכתב רחמנא האכילה בלשון עינוי אמרינן, כי היכא דבעינוי א"א לומר כשיאכל כל היום ומונע עצמו מהאכילה שעה אחת או שתיים, דזהו פשיטא דאינו בכלל העינוי, ה"נ באכילה אינו יוצא י"ח אי מתענה מקצת היום ואכל אח"כ, וזה דלא כשיטת המג"א (בסי' תר"ד סק"א), אלא כשיטת השלה"ק שם בבאה"ט (סק"ב), דאף מקצת היום אסור להתענות. ובזה יתפרש כמין חומר מה שפירש"י בראש השנה דף ט' במימרת הש"ס הנ"ל, וז"ל וכיון שהוציא רחמנא האכילה בלשון עינוי, כל מה דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף, ולכאורה לא ידענא מה בעי רש"י בזה, ולהנ"ל ניחא בס"ד דרש"י בא לפרש, מ"ש דהוציא רחמנא בלשון עינוי ולא כתיב אכילה בהדיא, וצ"ל כהנ"ל, והיינו דבא רש"י ללמדנו ודו"ק, עכ"ל. – הרי דס"ל בדעת רש"י, דלא מהני אכילה מועטת שעל ידה כבר יוכל לסבול התענית, אלא צריך להרבות באכילה בכל האפשר, והיינו מחמת המצות אכילה העצמי של יום תשיעי ולא מצד התענית.

והגם דיש להבין בכונת הערוגת הבושם ג"כ כהצד המבואר, דטעם האכילה בתשיעי הוא מפני שככל שמרבה באכילה מרגיש יותר בצער העינוי, ולהכי ס"ל לרש"י דירבה באכילה כדי שירגיש יותר בצער העינוי, ולכן ס"ל לרש"י דלא די בזה שהתענה כל היום ויאכל רק לעתותי ערב, אלא צריך לאכול כל היום, שע"י כך ירגיש יותר צער העינוי, ולפי"ז הגם דאיכא מצות אכילה בתשיעי, מ"מ אכתי יש לומר דטעם המצוה הוא מפני התענית שלמחרת, שע"י כך ירגיש יותר בצער העינוי. – מ"מ הרי מפשטות דבריו נראה, דדעתו דהאכילה בתשיעי מצוה באנפי נפשה היא, ובפרט לפי מה שצירף דברי רש"י לשיטת השל"ה, והרי דעת השל"ה הק' כבר נתברר לעיל דסבר דהוי מצוה באנפי נפשה.

ואם ננקוט כהבנת הנצי"ב, וכמו שמורין פשטות דברי רש"י, הרי מצאנו סעד לדעת רבותינו האחרונים, דהאכילה בתשיעי מצוה באנפי נפשה היא.

ז. אכילה בליל תשיעי תלוי בד' הדרכים הנ"ל בטעם מצות האכילה בתשיעי

ומתוך הדברים שנתבארו עד להכא עולה, דבעצם שאלה זו האם גם בליל תשיעי איכא מצות אכילה, יש לתלות במחלוקת הראשונים והאחרונים, דלדעת הראשונים דטעם האכילה בתשיעי הוא רק כדי שיוכל לסבול התענית, ע"כ דזה שייך רק ביום התשיעי, ולא בליל תשיעי, מפני דהאכילה בליל תשיעי לא יוסיף מאומה לצום, וא"כ ליכא מצוה לאכול בלילה שלפניו. וה"ה נמי אי נימא דטעם האכילה מפני שינוי וסת, והיינו שצום הבאה אחרי תענוגי אכילה ושתיה קשה יותר מתענית רגילה, ג"כ המצוה רק ביום התשיעי ולא בלילה שלפניו, שאז האכילה לא תוסיף מאומה.

משא"כ לדעת השלה"ק ובנו הגה"ק רבי שעפטיל והערוך לנר ושאר האחרונים, דהאכילה בתשיעי היא מצוה עצמית ולא מחמת התענית שלמחרת, והיינו מפני שנצטוינו על שני עינוים עינוי הגוף ועינוי הנשמה, א"כ מסתבר דכמו שהעינוי הגוף מצותה בין ביום ובין בלילה, כך גם עינוי הנשמה בין ביום ובין בלילה. – וה"ה גם בלאו מילתא דהוא עינוי להנשמה ג"כ כיון דהוי מצוה באנפי נפשה, לכאורה הוי מצוה מבלילה, כמו בכל דבר מצוה התלוי ביום שמתחיל מן הלילה.

ואף דלפי זה נמצא להבנת הנצי"ב (הנ"ל אות ו) ברש"י, ס"ל לרש"י דאיכא מצוה לאכול בלילה, כיון דהוי מצוה באנפי נפשה, וא"כ יסתור דברי רש"י (כתובות ה.) שדייק הגר"א מדבריו דאין חיוב אכילה בלילה (עיין לעיל אות א). – צ"ל, דהוא ס"ל כהבנת השדח"ח ברש"י הנ"ל, דעיקר הסעודה ביום, אבל יתכן שיש גם מצוה בלילה.

ובמשנ"ב משמע שנקט דטעם האכילה בתשיעי הוא כהכנה להתענית שלמחר, שכתב (בסימן תרד סק"א) וז"ל: "וקבלו חז"ל דאדרבא מצוה מן התורה לאכול בעיו"כ, ורצה הקב"ה ליתן שכר בעד האכילה כאלו התענו, שאינו דומה מצוה שיש בו צער כמו שאמרו לפום צערא אגרא, אילו כתב בט' לחודש תאכלו לא היה לנו שכר אלא כמקיים מצותו ע"י אכילה, ולכן שינה הכתוב וכתב מצות אכילה בלשון תענית, שיהיה נחשב אכילה זו לפני הקב"ה כאילו היה תענית, כדי ליתן שכר כמקיים מצוה בצער עינוי", עיי"ש.

ומדכתב שאכילה זו נחשבת כאילו התענה, ע"כ דלא ס"ל כהגה"ק רבי שעפטיל והערוך לנר, שהרי לדבריהם באמת האכילה בתשיעי אינו רק כנחשב כאילו התענה, אלא כתענית ממש, והוי מצוה שיש צער להנשמה, ויכול היה לכתוב בקרא תאכלו, ואין הוכחה כלל ממה שכתוב בלשון עינוי. ועל כרחך מוכח לכאורה, דלא ס"ל להמשנ"ב שיש באכילה זו משום עינוי, והוא רק משום הכנה להתענית. ואם כן מוכח לכאורה דלדעת המשנ"ב ליכא מצות אכילה בליל תשיעי, ודו"ק.

תבנא לדינא, היות ורוב הראשונים ס"ל דטעם האכילה בתשיעי הוא כדי שנוכל לסבול התענית, וכן נקטו הטור והשו"ע הרב, נראה דמצות האכילה מתחלת רק ביום תשיעי ולא מהלילה, וכמו שנתבאר דגם מדברי המשנ"ב משמע דמצות האכילה מתחלת רק ביום תשיעי.

ולא רק שאין מצוה לאכול בליל תשיעי, אלא שיש שנהגו להתענות בליל ערב יו"כ, וכמו שכתב בספר אורח לחיים מהרה"ק רא"ח מזלאטשוב זי"ע (פ' אמור, ומובא בספר תורת המגיד ליו"כ) בשם המגיד ממעזריטש זי"ע, להתענות ביום אמירת י"ג מדות לילו ויומו, ואח"כ ליל עיו"כ, ונחשב לו כשתי תעניות, ואכילת עיו"כ כעוד שנים, עיי"ש.

[ומתוך כך יש לעיין בדברי הגר"א (לעיל אות א) שקישר בין המנהג שלא להרבות בסליחות באשמורת ערב יו"כ, לחיוב הסעודה בליל עיו"כ. דהרי חזינן דאף הפוסקים דס"ל שאין חיוב אכילה בלילה, נהגו שלא להרבות בסליחות, והביאו גם את הדין שאדם הנוהג שלא לאכול בשר ביום שאומרים תחנון, יכול לאכול בשר בליל עיו"כ כמובא במשנ"ב (שם), אע"פ שסברו שאין בו חיוב אכילה, אלמא שאין שייכות ביניהם כלל, דשפיר י"ל דאין חיוב אכילה בלילה, ואעפי"כ נקרא קצת יו"ט ואין מרבים בסליחות באשמורת, ולכן מותר גם בבשר, ויל"ע].

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
שו"ת גם אני אודך – א

קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ – רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א – ב"ב – תשע"א לפ"ק

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5