סימן: ס"ג – שאלה: יחיד הקורא את המגילה האם יש לו לברך אחר קריאתה ברכת הרב את ריבנו וכו'?

——–

אסיקנא במגילה (דף כא:) ברכת הרב את ריבנו במנהגא תליא מילתא כדאיתא מקום שנהגו לברך יברך. אמר אביי לא שנו אלא לאחריה, אבל לפניה מצוה לברך וכו'. לאחריה מאי מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם (האל) הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם. רבא אמר האל המושיע. אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרוייהו ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע. וברכה זו אחר המגילה הובאה גם במסכת סופרים (פרק יד הלכה ב) וז"ל ולאחר קריאתה צריך הקורא לחתום ולומר, ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם, האל, הרב את ריבך וכו'. ולא חילקו כלל בין יחיד לבין רבים.

וכתבוהו כל הראשונים בלא חילוק וזהו לשונו של הרמב"ם (הלכות מגילה פרק א הלכה ג) מקום שנהגו לברך אחריה מברך בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו וכו'. נמצא שלפניה במגילה מצוה וחיובא דרבנן לברך כדמסיק הש"ס ולאחריה מנהג המקום וכפי' המשנה לרמב"ם (פרק ד משנה א) מקום שנהגו לברך יברך, אינו אלא לאחר קריאת המגלה, אבל לפניה חובה לברך על כל פנים מפני שהיא מצוה ע"כ, ומשמע במקום שנהגו לברך גם על היחיד לברך אחר קריאתה שלא חילק וראה לקמן.

אלא שמובא בב"י (או"ח סימן תרצב) בשם ארחות חיים שראה ירושלמי שכתוב שם לא אמרו ברכה לאחריה אלא בצבור ובדבריו בשו"ע (סעיף א) לא חילק כלל בין יחיד לרבים וכתב סתם ולאחריה נוהגין לברך הרב את ריבנו וכו' ואמנם הרמ"א כתב בהגה שאין לברך אחריה אלא בצבור. משמע ממרן מדלא חילק בין יחיד לרבים אף היחיד יש לו לברך ברכה אחרונה. וכפסק רבינו חננאל וכן השיב רבינו האיי גאון זצ"ל שהובאו בספר שבולי הלקט (ענין פורים סימן קצה) שמנהג כל הישיבות כרב שיחיד קורא אותה ומברך לפניה ולאחריה ויוצא בה בזמנה בארבעה עשר ובחמשה עשר וכ"כ רש"י בספר האורה (חלק א' הלכות מגילה ופורים) מגלה בזמנה בארבעה עשר ביחיד יחיד קורא ומברך לפניה ולאחריה וכן מובא במחזור ויטרי (סימן רמג) מתלמידיו של רש"י על דברי רב עמרם גאון שאם היו פחות מעשרה. אל יברך לא לפניה ולא לאחריה. אבל רבינו שלמה חולק עליו ואומר שצריך לברך אפילו ביחיד בין לפניה בין לאחריה. וכן עמא דבר .

וכ"כ ספר תשב"ץ קטן (סימן קעו) מי שקורא את המגילה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה, וכ"כ ספר כלבו (סימן מה), ובהג"ה בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות פורים) מי שקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה וכ"כ בספר המנהגים (טירנא פורים) שהקורא ליולדת או לחולה אף על פי שיצא כבר בבית הכנסת מברך לפניה ולאחריה אפילו אין מנין עיין בזה בהרחבה בדברינו (בסימן נ"ב). ושו"ר פסיקתא רבתי שלקמן ובספר תניא רבתי (ענין קריאת המגילה) ועוד שכתבו בלשון יחיד ע"ש מזה מוכח שגם על היחיד לברך לאחריה. וש"מ דס"ל שאין הלכה כאותו ירושלמי וכן נראה מכל הראשונים שלא חילקו בין יחיד לציבור. וגם בשו"ת רש"י (סימן קכט) שנשאל על מקרא מגילה השיב, בין שהן עשרה בין שאינם עשרה, צריך לברך לפניה ולאחריה . ואחד מוציא כל השומעים ידי חובתם ויש חלוקים עלי ואומרים שאין מברכין בפחות מעשרה. ומדכתב שחולקים עליו בענין עשרה לענין ברכה בסתם, ולא כתב כלל שיש חולקים בענין ברכה אחרונה שהיא רק בציבור, משמע דלא מיירי דוקא בברכת הרב את ריבנו אלא גם בברכה ראשונה.

ומוכח גם מדברי הר"ן במגילה (דף ו:) שהובא בב"י (סימן קצט ובסימן תרפט), שכתב: יש להוכיח גבי ההיא דתנן (יט:) הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן דמשמע שהנשים מוציאות את האנשים ידי חובת מגילה ויש אומרים שאע"פ שמוציאות אינן מצטרפות למנין עשרה למאן דמצריך עשרה במגילה כדאשכחן בענין ברכת המזון שאע"פ שנשים מזמנות לעצמן אפילו הכי אינם מצטרפות לזמן עם האנשים משום פריצותא ואי אפשר דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות וכי תימא אמאי לא חיישינן הכא לפריצותא כי היכי דחיישינן התם אפשר לומר דשאני הכא דעל ידי צירוף איכא שינוי במטבע ברכה דאיכא זימון דהוי שינוי במטבע ברכת המזון וכיון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחש לפריצותא אבל כאן במגילה אין צירופן ניכר שכן דרך קריאה ליחיד כרבים וכיון דאין צירופן ניכר מותר ע"כ ואם איתא שיש שינוי בברכה אחרונה ביו יחיד לרבים איכא למיחש לפריצותא דהא ניכר שינוי במטבע הברכה בצירופן למנין אלא ודאי מוכח מכאן דאין שינוי בברכה בין יחיד לרבים ובמקום שנהוג מברכין גם ליחיד ברכה אחרונה.

וכן מוכח להדיא בחידושי הריטב"א מגילה (דף ד.) דקי"ל כר' יהושע בן לוי דחייבות, אף מוציאות, אלא שאין זה כבוד לציבור והן בכלל מארה, והשתא דאתית להכי ה"ה שהן מצטרפות, [והא דאין מצטרפות] לזימון שאני התם דאיכא צירוף רבה שיש שינוי בברכת המזון בשבילן להוסיף ברכת הזימון בשבילן ואיכא למיחש לפריצותא, אבל הכא אין שינוי במקרא מגילה ולא בברכותיה בין יחיד לעשרה ולא חשיב צירוף כולי האי דניחוש לפריצותא.

ועל דרך מה שמוכיח ר"ת שהובא ע"י הר"ן וכל הראשונים שאע"פ שבירך זמן בלילה צריך למחר כמו כן לברך מדלא קאמר בלילה בירך מנ"ח למחר בירך מ"נ כדקאמר בבמה מדליקין גבי נר חנוכה לילי ראשון מברך שלש מיכן ואילך שתים ש"מ שגם למחר יש לברך זמן אע"פ שבירך בלילה. ע"פ זה נראה ללמוד בכל שכן דיחיד מברך ברכה אחרנה דהא לא חילקו בגמ' שם בין יחיד לרבים. וכן מדברי התוס' (דף ה.) שדייקו שגם היחיד צריך לברך דאם לא הוה ליה לפרושי נראה דה"ה גם לברכה אחרונה ע"ש.

וכן נראה מהב"י (סימן תרפח) שכתב אדם ההולך בספינה או במדבר אם יכול למצוא מגילה יקח עמו ואם לאו יקרא בי"א בי"ב בי"ג (שהתינוקות) [שהכפרים] קורין ולא יברך לפניה ולאחריה ע"כ ולכאורה במה שכתב שלא יברך אחריה מיותר דהא אין ליחיד לברך אחריה אלא מוכח מכאן שיש לו לברך ורק בשל שאינה בזמנה אינו מברך לפניה ולאחריה.

ונשאל בזה בשו"ת רדב"ז (חלק ב סימן תרסה) אם היחיד הקורא את המגלה בזמנה האם מברך לפניה ולאחריה אם נקרא זה מחלוקת בברכות או לא. והשיב הוי יודע שאפילו אנו אומרים ספק ברכות להקל או מחלוקת בברכות הנ"מ בזמן שהספק או המחלוקת בברכה עצמה אבל אם נפל מחלוקת בעשיית המצוה מברכין עליה תדע שהרי אנו מברכין על מצות התפילין אע"פ שיש בה מחלוקת וכן במצות אחרות וכו' ובמקרא מגלה רוב הפוסקים פסקו כרב דיחיד חייב לקרותה וממילא שחייב לברך לפניה ולאחריה. וכן משמע מברכי יוסף (ס"ק ד) שציין לרדב"ז דאפילו יחיד מברך אחריה ומשיירי כנה"ג (סימן תרצ אות יז).

וכן העלה רבינו יצחק טייב בספר ערך השולחן (בסימן תרצ ובסימן תרצב אות ג) דדעת הפוסקים דמברך לאחריה אף ביחיד. וכן הוכיח א"ר בשם כמה פוס' דמברך אפילו ביחיד וכ"כ ערוך השולחן (סעיף כה) שכשהיחיד קורא אותה בזמנה צריך לברך עליה תחלה וסוף וראה עוד בדבריו לקמן וגם הבן איש חי (בהלכות פורים אות יג) העיד שכן מנהגם וראוי לנהוג בכל מקום ולא לאבד היחיד ברכה יקרה זו ע"ש והליץ עליו בספר אור לציון (חלק א סימן מח) רק שהקשה על דבריו היאך אפשר לקבוע מנהג על דבר דלא שכיח דהא יחיד קורא את המגילה היינו חולה או זקן וכד' שהוא מילתא דלא שכיחא ואיך אפשר לומר בזה שהמנהג לברך וכו' ע"ש איברא שאפשר דשכיח לנשים ואע"פ שחלקו רבותינו בזה אי יש לברך לנשים עיין בדברינו (בסימן נב) ולסוברים דבעי לברך זהו מנהג שכיח ודו"ק.

וגם כף החיים (סימן תרצ אות קכד) כ"כ בשם כמה פוס' ובסוף דבריו כתב שאף לתושבי ירושלים שהיה מנהגם לא לברך בשל ריבוי אוכלוסין וכל קהל עושה כמנהגו ובדבר זה שיש בו פלוגתא הולכין אחר המנהג ונהרא ונהרא ופשטיה ומ"מ אף במקום שאין נוהגים לאומרה אלא בעשרה יש לו ליחיד לאומרה בלי שם ומלכות שלא יאבד ברכה יקרה זו עכת"ד. וכדבריו ראיתי בפמ"ג (אות א). ואע"פ שבהוספות לשו"ע של חב"ד כתוב שאין לאומרה ביחיד במנהגי האדמו"ר כתוב שהיה אומרה ביחיד ע"ש. ושו"ר לרב רצאבי בשלחן ערוך המקוצר (ח' ג סימן קכח סעיף יא) שמנהגם שגם היחידי מברך ברכה אחרונה. וכן כתב בשו"ת חיי הלוי (ח' א סימן נ אות ט). ושמא לברכה זו התכוון ספר הלכות גדולות (סימן יט הלכות מגילה עמוד רלז) שכתב מיחייבינן למיכל ומשתי בפוריא ואודיי על ניסא דעבד לן קב"ה.

אלא שראיתי לשו"ת יביע אומר (חלק ח או"ח סימן כב וסימן נו) שהעלה דאסור ליחיד לברך ברכה זו משום ספק ברכה לבטלה. וכן הביאו בילקוט יוסף (עמוד ש) שאין לברך אחריה שאין ברכה אחרונה אלא מנהג ולא תיקנו לאומרה אלא בציבור וכן מנהג ירושלים וכן יש לנהוג בכל מקום ומי שמברך ברכה אחרונה של מגילה כשאין עשרה מכניס את עצמו בספק ברכה לבטלה ואין עונים אחריו אמן. וציין בהערות (אות ע) לכמה פוס' שהעלו דאין לברך אלא בציבור וכן נראה שזהו דעת מרן הב"י.

ולענ"ד לא הונח לי בכל זה דכה"ג לא הו"ל למרן בשו"ע לסתום אלא לפרש טעמא דמילתא, ולכן אין מחוור בעיני לומר כן דנראה יותר לומר ההפך שאע"פ שציין הב"י לירושלמי דבעינן עשרה כנ"ל מדלא חילק וביאר את דבריו בשו"ע דאין ליחיד לברך אלא לציבור כדברי הרמ"א משמע שלא פסקו להלכה ולא חש לו כלל וכדברים האלה ראיתי שכתב כף החיים שם מדלא חש מרן להאי סברא וגם יחיד מברך לאחריה ע"ש. ועוד עיין לביאור הלכה (ד"ה אלא בצבור) על מה שכתב הב"י בשם א"ח שראה לירושלמי מביאור הגר"א אינו מוכרח דמירושלמי אין ראיה דלא קאי אלא אברכת התורה. מ"מ העלה שם דאין כדאי לברך אחרי' דבלא"ה הברכה זו אפילו בצבור אינה חיובית ותליא במנהגא כדאיתא בגמרא ומי יאמר דנתפשט המנהג כהיום לברך ביחיד. ומדבריו משמע במקום שנתפשט המנהג לברך ביחיד שפיר. וגם ערוך השולחן (ס"ק ה) כתב שלא מצא בירושלמי כלל את דברי א"ח שהובא בב"י והרמ"א פסקו, ואף לא מצא לאחד מהראשונים שהזכירו למעט שיבולי הלקט שמביא מנהג שתי הישיבות לברך לאחריה ביחיד וסיים וכמדומה שכן מנהג העולם ע"ש.

ועוד נראה להוכיח מכל הראשונים שלא חילקו בין קרא יחיד לקרא בעשרה וכתבו ולאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך א"ר יעקב הרב את ריבנו וכו' נמצא לשיטתם דאין הברכה אחרונה תלויה בציבור כלל אלא במנהגא תליא מילתא ובאתרא דנהוג אף ליחיד בעינן ברכה אחרונה. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת שהדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך. ובאתרא דנהיגו מברך לאחריה אף היחיד. וכו"ש כשנהגו בזה ויש חשש מחלוקת בשינוי מניחים אותם על מנהגם. ויתרה מזאת מובא בשו"ת נבחר מכסף (חלק או"ח סימן א) דאין לשנות מנהג המקומות הנהוג ע"פ אבות הקדמונים ואפילו כנגד ההלכה אזלינן בתר מנהג ע"ש. וכן מובא בספר שמש צדקה (בא"ח סי' ד'), אפילו במנהג תמוה כההיא דמהר"י הלוי ובעל שער אפרים ודכוותיהו טובא בקשו בכל מאמצי כחם למצוא סמך ליישב אותו וכו' וכ"כ המהרשד"ם באהע"ז סי' קצ"ג שאפילו במנהג שנראה נגד הדין וכו' אחר שנתפשט המנהג אין למנוע אותו דאמרינן הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הם וכו' עיי"ש, וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סימן רלח) ובגינת ורדים ובשו"ת פרח שושן שלקמן ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן א) וכן מובא כגון זה ע"י פוס' רבים.

ועוד נראה לדקדק בדבריהם שהיחיד יכול לברך שכתבו יכול היחיד לקרא בזמנה ותוך כדי דיבור כתבו באתרא דנהוג לברך אחריה מברך ומשמע דדין ברכה אחרונה היינו גם ביחיד (דמיירי ביה בתחילת דבריהם) עיין לספר מצוות קטן (מצוה קמח). וכן נראה מדברי ספר כלבו (סימן מה) שציין לרמב"ם ואח"כ הביא את הירושלמי בלשון שלא אמרו ברכה לאחריה אלא בצבור מזה משמע שהירושלמי חולק בזה על הבבלי ע"ש.

וכו"ש בדבר שהונהג באותו מקום לא שייך בו חשש ברכה לבטלה וכמו"ש כל הפוסקים במקום מנהג לא אמרינן סב"ל וכתב באשל אברהם בוטשאטש שם (אות א) אף לאחר חיתום התלמוד ע"ש. וזהו כלל גדול בדיני ברכות בדבר שיש בו מנהג ברור ופשוט לא אמרינן ספק ברכות להקל, וכן בס' פני יצחק (אבולעפיא) והביאו שו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן א) ציטט מפלוגתת האחרונים העיקר לדינא ולמעשה ובפרט שכן נהגו ובמקום מנהג לא אמרינן האי כללא דספק ברכה להקל. על כן יברך בשופי כפי המנהג וכמ"ש בשו"ת רב פעלים (חלק ב – או"ח סימן ז) ובשו"ת דברי חכמים (חלק אה"ע סימן ד) וכן בשו"ת יביע אומר (חלק א – או"ח סימן מד) עצמו העלה מטעם זה דיש להורות לקראה לנשים בברכותיה להרבות השמחה, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל. ואין בזה פקפוק כלל ע"ש.

ונראה דודאי שיש לקיים המנהג ולברך לאחריה ואין זה נחשב ברכה לבטלה כפי' ר"ת בתוספות (ערכין דף י.) רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בר"ח קסבר לאפסוקינהו כיון דשמע דקמדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם משמע שרב היה סבור שלא היו אומרים אותו כלל וא"כ ודאי מה שאנו אומרים אותו אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה כמו בי"ח ימים ומ"מ אומר ר"ת דצריך לברך עליו דכך משמע הך דסבר לאפסוקינהו (דכיון) שמברכין עליו דאל"כ מיד שראה רב שלא ברכו לפניו מיד היה יכול להבין שלא היה חובה. וכן מובא בספר הישר לר"ת (חלק החידושים סימן תקלז) ובספר גינת ורדים ובשו"ת פנים מאירות שלקמן ובשו"ת פרח שושן (חלק או"ח כלל א סימן ז) ובשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן צ) ובשו"ת חדות יעקב (חלק או"ח סימן כו) ושו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן א) לדעת רב היה באותו מנהג ברכה לבטלה שעובר משום לא תשא מכל מקום סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם אף דרב גדול כבודו דהוה קרי בכהני והיה בידו למחות שלא יקראו כלל דכיון שראה מנהג אבותיהם בידיהם לא רצה לבטלם. ממנו נלמד לנ"ד שאפילו אם הי' נדנוד איסור בדבר אין כח בידינו לבטל מנהג אבותינו שתורה היא, ומכ"ש בזה שאין נדנוד איסור כיון שנפסק ע"י הגאונים והראשונים והאחרונים הנ"ל. ולכן במקום שיש מנהג קבוע לאומרם, אין לשנות ממנהגם, ויש להם אילנות גדולים לתלות עצמם. וכמ"ש באור לציון (חלק א סימן ז) שבמקום מנהג פוסקים כמנהג בין בספק איסור תורה להקל ובין בספק איסור דרבנן להחמיר ע"ש.

זאת ועוד שהברכה אחרונה היא ברכת שבח והודאה לד' יתברך כמובא בפסיקתא רבתי (איש שלום פרשה יג) זכר לישועה שעשה הקב"ה בימי המן על ידי מרדכי ואסתר בשעה שביקש המן לכלות את ישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד וגו' ומוכח בשאילתות דרב אחאי (פרשת ויקהל שאילתא סז) דמחייבי' דבית ישראל למיכל ולמשתי בפוריא ואודויי ושבוחי קמי שמיא על כל ניסיא דעביד להון קב"ה. וכן מובא בעוד ראשונים שהיא ברכת שבח ובברכת שבח. ויש סוברים דלא אמרינן בזה סב"ל. עיין לשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן רסד) שנשאל במקום שלא נהגו לברך הרב את ריבנו אם ברך אי הוי ברכה לבטלה. השיב ברכות השבח אין שם ברכה לבטלה וראיה דשהחיינו רשות. וכמ"ש הרדב"ז בתשו' (סי' רמ"א) ובשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן ריב) שהמנהג קובע לברך איזה ברכה ואין בזה משום ברכה לבטלה, ועדיף טפי מברכה על מנהג דאיכא משום וצונו, אבל בברכת שבח והודאה א"ש במכ"ש שמברכין מחמת מנהג. וכעין דמברכין הנותן ליעף כח. אע"פ שמרן כ', יש נוהגים לברר הנותן ליעף כח. ואין דבריהם נראים. הגה, מנהג פשוט בבני אשכנזים לאומרה. והט"ז (שם סק"ז) כ' ליישב המנהג, שאע"פ שלא נזכרה ברכה זו בש"ס, מ"מ כיון שיש כבר מנהג לאומרה אין לבטלה, שאפשר שהיה לגאונים שתקנוה סמך מן הש"ס. ואמנם עיקר לדינא לא סברינן בהא כוותיה ואמרינן סב"ל גם בברכות שבח, אבל יש לצרפו לסניף בנ"ד בענין ברכת הרב את ריבנו ביחיד, וראה לקמן סניף לספק ספיקא בזה.

ועוד שברכת הרב את ריבנו היא ברכת הודאה שאסמכוה רבנן לקריאת המגילה ואינה קשורה למגילה, וכמ"ש בחידושי הריטב"א והר"ן שם שברכה זו אינה על המגילה אלא ברכה של שבח על הנס. ומטעם זה העלה המג"א (סימן תרצ ס"ק יט) שכורכ' כולה ומניחה על מקומה ואח"כ מברך (מ"מ מט"מ מהרי"ל) ול"ד למ"ש סי' רפ"ד ס"ו דאין לסלק ההפטרה עד שיברך דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגיל'. וכן העלו עוד אחרונים הלא הם ערוך השולחן (סימן תרצא ס"ק כב) ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג או"ח סימן יד) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן מח) שהברכה לאחריה לדעת גדולי פוסקים אינה נקראת ברכה אחרונה על מקרא מגילה אלא היא ברכה בפ"ע שנתקנה על הנס, כמבואר בר"ן פרק הקורא עומד ומוזכר גם בב"י בטור והלבוש, ויעוין מ"ש בזה גם בשו"ת קול גדול למהר"ם בן חביב ז"ל סי' מ"ח ובספר פקודת אלעזר על או"ח ובהמגיה שם יעו"ש, והעלה בסוף דבריו מכיון שאין לה שייכות לעצם קריאת המגילה הדעת נוטה דיכול שפיר לברך אותה בעצמו בביהכ"נ גם מי שלא היה בידו מגילה כשירה. ומדבריו משמע שגם היחיד יוכל לברך במקום שהונהג.

ובענין איסור ברכה לבטלה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דלא תשא (ברכות ל"ג ע"א) אסמכתא בעלמא כמו שכתב ר"ת ז"ל ולפיכך התיר לנשים לברך על מצות שהם פטורות מהן ואע"ג דבהא לא קי"ל כוותיה עיין בזה בשו"ת תשב"ץ (חלק ד טור ג סימן לב) מ"מ נחשב כסניף לספק. דשמא כיון שאין איסורו אלא מדרבנן, כי נהגו לא מחינן בהו.

נמצא דיש לנו ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כד' הגאונים והראשונים ואחרונים דס"ל שאף היחיד מברך עליה לאחר קריאתה, ואת"ל דלא, שמא לא אמרינן סב"ל בברכת שבח, ועוד שמא ברכה זו היא בפ"ע ויכול כל אחד לברכה ושמא איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן ובצירוף כל הספקות הללו בודאי שאפשר לברך אחר קריאתה אף ביחיד. וכה"ג אין לחוש לספק ברכות. וכפי שהעלה בשו"ת יביע אומר עצמו (חלק ו או"ח סימן מו) מטעם זה דבני כרכים שמקדימים לקרות בע"ש חשיב שפיר בזמנה ע"ש, ועוד שמובא שם שרק בעיר קודש ירושלים מנהגם לא לברך אחר הקריאה אלא בציבור ולא מוכח משם כלל על כל א"י וכידוע שישנם מנהגים רבים שחלוקים בהם עיר הקודש ירושלים לבין כלל ארץ ישראל. כגון ברכת מעין שבע בליל שבת בבית האבל ובבית חתנים.

לכן נראה דיברך היחיד על קריאתה ולעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל וגו'. ואף במקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג וכן נהגו ומנהג ישראל תורה היא. וכמו שכתבתי הנוהגי' במקומם לברך טוב הדבר להניחם כמנהגם ולא ישנוהו שיש להם על מה שיסמוכו וכ"ש אם יש בדבר חשש מחלוקת לפי שאינם רוצים לבטל מנהג אבותיהם ודאי שאינו ראוי לבטלו. ואם יהי' כח ורשות לבני העיר לבטל מנהג שנהגו אבותיהם בכל מדינה במקום זה יבטלו מנהג זה ובעיר אחרת יבטלו מנהג אחר ועי"ז יבוטלו ח"ו מנהגי ישראל אשר מנהג ישראל תורה.

וכן העלה בשו"ת חתם סופר (חלק א או"ח סימן נה) במנהג נשים בעירו שמברכים שהחיינו על טבילה ראשונה הורה גברא להן אחינוך כל מצות שהנשים רגילות בהם, והם בפרטות טבילה חלה והדלקה והיא מסתמא פוגעת בראשונה בטבילת מצוה ואיתתא לאו בת הנחת תפילין היא ע"כ מברכת שהחיינו על טבילה ראשונה שנכנסת לחינוך מצות נשים, כן יש ללמוד זכות שלא יהי' מנהג הדיוטות מטעות והיכי דלא נהיג לא נהיג והיכי דנהיג נהיג ואריך וחשש ברכה לבטלה ליכא ע"כ.

וחובה עלינו להליץ על מנהג ישראל ככל הבא מידינו ולא להחזיקו במנהג בטעות כמובא בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל ב סימן כח) כי מנהגם של ישראל תורה היא וכדגרסי' בתעניות פ"ב רק איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלל בר"ח סבר לאפסקינהו שמעינהו מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם הרי דאע"ג דרב לא ס"ל הכי ובאתרי לא הוו רגילי לקרותו אפי' בדילוג מ"מ לא הפסיקם ולא מיחה בידם מפני שלא חשדם לטועים שהמנהג טעות הוא בידם אלא אמר מנהג אבותיהם בידם וכדין נהגו ולכן הניחם על מנהגם אע"פ שהיו מברכים כמ"ש התוס' והרא"ש והר"י בפרק היה קורא והברכה היא לבטלה לפי דעתו אפ"ה לא מחה בידם ומכאן יש ללמוד שיש לחפש זכות אחר המנהג שנהגו ישראל בכל האפשר ולא להחזיקו בטעות ולומר שהוקבע מתחלה בטעות אשר לא כדת ע"כ. וכמובא בשו"ת פנים מאירות (חלק ג סימן לא) מנהגן של ישראל תורה היא וכבר אמרו כיוצא בזה ביבמות דף ק"ב ובמנחות דף ל"ב והא רב אית ליה מנהגא והאידנא נהג עלמא כסתומות דאמר רבה אמר רב כהנא אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל הרי אפילו לאליהו אין שומעין לבטל המנהג ומנהג עוקר הלכה ק"ו בהקדמות לשורר שיר הקדוש הזה שאין כאן עקירת הלכה כאשר כתבנו על כן אין לבטל המנהג ולדעתי המבטל פוגע בכבוד ראשונים וכן כתבו המנהיגים ביציב פתגם ובאשריך הר עברים בהפטורת שמחת תורה ושב ואל תעשה עדיף שלא לבטל מנהג הראשונים.

ואם נצטרך לבטל ברכות בשל סב"ל הלא ישנם ברכות רבות שרבותינו חלוקים בהם ואנו או הם נוהגים לאומרם כגון ברכת ההלל בליל פסח הנאמר בהגדה איכא פלוגתא דרבוואתא ואנו נוהגים כדברי מרן בשו"ע (או"ח סימן תפז סעיף ד) גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, והרמ"א כתב שלא נהגו לומר. וכן בברכת הגומל לנשים עיין למשנ"ב (סימן ריט ס"ק ג) שמנהג העולם אין מברכין ברכה זו ואנו מברכים עיין ל שו"ת יביע אומר (חלק ח או"ח סימן כב) וכן ברכת הלל בר"ח, והדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת.ברכת חתנים בשבעת ימי המשתה, וברכה מעין שבע שבליל שבת אם יש לאומרה כשמתפללין בעשרה בבית החתן וכד',

ואמנם מנהג ירושלים אין ליחיד לברך אחר קריאתה כמובא שו"ת יביע אומר (חלק ח או"ח סימן נו) שהעידו רבים שאכן מנהג ירושלים שאין היחיד אומרה מה שאין כן בשאר א"י שאין עדות לזה והגלות כל הראשונים כפסק רבינו חננאל, ורבינו האיי גאון, ושבולי הלקט, ורש"י בספר האורה, ומחזור ויטרי, וספר תשב"ץ קטן, ובספר כלבו (סימן מה), ובהג"ה בספר מהרי"ל, ובספר המנהגים (טירנא), ופסיקתא רבתי, ובשו"ת רש"י, וכן נראה מהב"י (סימן תרפח) ובשו"ת רדב"ז ועוד אחרונים רבים הנ"ל שהעלו להדיא שיש ליחיד לברך אחר קריאת המגילה וכן משמע מכל הראשונים שלא חילקו בזה וכן נראה דעת מרן דנקטינן לברך ולא שחילק בין יחיד לציבור.

לסיכום: היחיד הקורא את המגילה יש לו לברך לפניה וגם לאחריה. מנהג ירושלים כפסק הרמ"א שאין היחיד מברך לאחריה.

פירות הנושרים:

1. הקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה.

2. ההולך בספינה או במדבר אם יכול למצוא מגילה יקח עמו ואם לאו יקרא בי"א בי"ב בי"ג ולא יברך לפניה ולאחריה.

3. י"א מי שמברך ברכה אחרונה של מגילה כשאין עשרה מכניס את עצמו בספק ברכה לבטלה ואין עונים אחריו אמן.

4. אף לתושבי ירושלים שהיה מנהגם לא לברך בשל ריבוי אוכלוסין כל קהל עושה כמנהגו ובדבר זה שיש בו פלוגתא הולכין אחר המנהג ונהרא ונהרא ופשטיה.

5. במקום מנהג לא אמרינן האי כללא דספק ברכה להקל.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
מועדי ניסים

הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5