סימן: מ' – שאלה: שחט כבש ומצא שלא שחט רוב סימנים וחזר ושחט האם השוחט עשה נכון ?

——–

המשנה בחולין (דף לב.) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה וכו' ובגמ' שם אתמר, אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר: אפילו בהמה לעוף. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו בהמה לעוף. רבי חנינא אמר: כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט. יביא אפילו מעלמא נתת דבריך לשיעורין! אמר רב פפא עומדת להטיל איכא בינייהו. אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט, דקה לדקה וגסה לגסה ופירש רש"י שם שרבי יוחנן משער בשחיטה לחודה ורבי חנינא בעי הטלה ושחיטה והלכה כרבי יוחנן כיון דקים ליה רבי יוסי בר רבי חנינא בשיטתיה דרב דאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא נמצא שלא קי"ל כר' יוסי בר רבי חנינא בכדי שיגבהנה וירביצנה ובעינן עוף לעוף דקה לדקה גסה לגסה ובשחיטה בלבד וכן נראה דעת התוס' שם שציינו לבה"ג והמרדכי בפרק שני שם והב"ח והמאור הגדול ושלטי הגבורים שם ועיין עוד בדברי חמודות על הרא"ש (אות כח) וכ"כ ספר יראים (סימן תנו) [דפוס ישן – קלז] וכן פירש ספר הכלבו (בסימן קז) בדעת רש"י ומחזור ויטרי (סימן תקלד) וז"ל וכן עוף לעוף כמותו בינוני. ודוקא כדי לשחוט. וזהו שיעור קטן מאוד. והזהיר יזהר בכך ולא יחוס על ממונו. וכ"כ ספר תשב"ץ קטן (סימן שכד) ושו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן א) וכן משמע בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שחיטה מכל הלין נמצאו כדעת רב והוא שחיטה בלבד ללא הגבהה והרבצה וכל שכן נראה להחמיר כמותם ששהייה הלכה למשה מסיני וראה עוד לקמן בזה .

אלא שהרא"ש שם כתב שאין גירסת רש"י נכונה דרב פפא לא בא אלא לתרץ מה שהקשה נתת דבריך לשיעורין ולכן גירסתו אמר רב פפא בעומדת להטיל (ללא איכא בינייהו)וא"כ רבי חנינא לא פליג ארבי יוחנן וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם דהיינו שהבהמה כאן ומחוסרת הטלה וכדברי רבי יוחנן. ובטור יורה דעה סימן כג כתב וז"ל שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שגמר השחיטה ושהה בין במזיד בין בשוגג בין באונס בין ברצון וחזר הוא או אחר וגמר שחיטתו השחיטה פסולה אם שהה שיעור שהייה וכמה שיעור שהייה כדי שחיטה אחרת ופסק רש"י כדי שחיטת בהמה גסה לשהיית גסה וכדי שחיטת בהמה דקה לשהיית דקה וכדי עוף לעוף והך שחיטה דמשערינן בה י"א דהיינו ברבוצה ועומדת לשחוט שאין משערין אלא בכדי חתיכת הסימנים לבד וי"א שמשערין בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכן עיקר ומיהו אין משערין בכדי שחיטת כל הסימנים אלא לכדי שחיטת רוב שהוא הכשר שחיטה וכ"כ הרמב"ם אלא שחילק בעוף שכתב בדקה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת דקה ובגסה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת גסה ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וישחט ולרב אלפס אפילו לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ולזה הסכים א"א ז"ל וכו' נמצא שיש רוב בנין ומנין ששיעור לבהמה דקה הוא גם בכדי שיגביהנה וירביצנה וכ"כ בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן קטז) ובחידושיו למס' חולין שם והמאירי שם לענין דינא רק שראוי לחוש.

אלא שהב"י שם כתב דלענין מעשה יש להחמיר ולעשות כדעת רש"י, בה"ג , הסמ"ג , הסמ"ק , והמרדכי, ורק במקום הפסד מרובה יש לסמוך על דברי הרמב"ם והרי"ף. נמצא שלמעשה יש להחמיר בשיעור שהייה כדי שחיטת גסה לגסה דקה לדקה עוף לעוף ללא שיעור הגבהה והרבצה כדעת רש"י וסיעתו אך בשו"ע (סימן כג סעיף ב) כתב מרן אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט רוב הסימנים שהוא הכשר שחיטה שחיטתו פסולה היתה בהמה דקה, שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ואם היתה גסה, כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף, כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ויש אומרים דשיעור וכו' נמצא שדעת מרן כדעה הראשונה (רי"ף רמב"ם והרא"ש רשב"א ולא כרש"י וסיעתו) וכידוע הכלל סתם ויש הלכה כסתם עיין בילקוט יוסף (חלק ט') שהעלה כן שזהו פסק גמור ומוחלט לפי סברתו.

ואף מה שכתב מרן בי"א אפשר לומר שאין הכוונה לדעת רש"י דלשיטת רש"י בבהמה דקה וגסה לא בעינן שיגביהנה וירביצנה וכאן משמע שבבהמה ששיעור שהייה כולל הגבהה והרבצה מדכתב מרן י"א רק לעוף ואולי הכוונה לדעת הרא"ש שבעוף לא בעינן שיעור יגביהנה וירביצנה אלא שחיטה בלבד אבל בבהמה דקה או גסה בעינן שיעור שיגבינה וירביצנה עיין ערוך השולחן (סימן כג) אמנם גם אם נאמר שהי"א הוא הרא"ש קשה שהרי לדעת הרא"ש שיעור שהייה לעוף כדי שחיטת בהמה ואילו מדברי מרן משמע שחיטת עוף לעוף ולכן צריך לומר שדעת מרן בי"א הוא דעת רש"י כפי שכתב באר הגולה ורבינו זלמן ושמלה חדשה ועוד ועיין עוד בגר"א שם ומרן כתב רק חלק מדברי רש"י.

או שאפשר לומר שמרן סובר בדעת רש"י ששיעור שהייה כולל הגבהה והרבצה בבהמה גסה ודקה למעט עוף שהוא כדי שחיטת עוף אחר וכן נראה מחידושי הרשב"א במס' חולין שאחר שכתב את דעת הרי"ף כתב אבל רש"י ז"ל מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף ובמשבצות זהב (סימן כג' אות א') שכתב כן להדיא בדעת המחבר והטור ועיין עוד בשמלה חדשה (יסוד הבית אות ב') ובספר אור זרוע (חלק א – הלכות שחיטה סימן שעז) שכתב שרבינו אלפס פסק כשמואל ור' יוחנן וכן פי' בערוך כדבריהם. ולא נתפרש אליבייהו אם רב ושמואל ור' יוחנן אית להו דר' יוסי בר חנינא דלא הוה שהייה עד שישהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דהיינו קולא א"ד כדי שחיטה לבד הוי שהייה אליבייהו ולפי' רש"י משמע דמודו כלהו בהא דלא הוה שהייה לבהמה אלא עד שישהה כדי שיעור שיגביהנה וירביצנה וישחוט ותימה דמנא לי' לפרש כך ולקולא או שמא על פי הקבלה פי' כך. ע"כ ודע שהב"י לעיל כרך את רש"י יחד עם בה"ג בחדא שיטת' קיימי ובהג"ה בספר שמלה חדשה (סימן כג') שכתב שצ"ע דבה"ג שלפנינו כתוב להדיא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף וכו' ע"כ נראה שהב"י כתב כן כי בסמ"ג (מ"ע סג') כתב להדיא שדעת בה"ג כרש"י בלא שיעור שיגביהנה וירביצנה.

נמצאנו למדים שלדעת הרי"ף הרמב"ם הרא"ש שלושת עמודי ההוראה והרשב"א ורש"י לשיטת מרן ולגירסא השניה של בה"ג ופסיקתו של מרן בש"ע ששיעור שהייה לבהמה דקה הוא לפחות בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה רוב סימנים וכל שלא עבר הזמן הזה אינו נחשב איסור שהייה ואין חילוק כלל אם שהה מעט או זמן ארוך כל שלא עבר את זמן השהייה ואף אינו מוריד מהידור השחיטה כלל (חלק למהדרין) כמו ששחיטה שכמעט מוגרמת לא חשיבא מוגרמת ואינה יורדת בהידור השחיטה כל עוד שלא הגרים. כך כל עוד שלא עבר את זמן השהייה שכתבו חכמינו והוא הגבהה הרבצה ושחיטה אינו נחשב כלל כשהייה. ועיין בשו"ת מהרלב"ח (סימן סז) ואף יכול לכתחילה לשחוט מעט ולהמתין ושוב לשחוט מעט וכו' כל עוד שלא עבר את זמן השהייה השחיטה כשרה למהדרין ואף לכתחילה מותר לשהות עד זמן השהייה כפי שכתבו רבותינו לעיל וז"ל ושהה בין במזיד בין בשוגג בין באונס בין ברצון וכ"כ מרן שולחן ערוך (יורה דעה סימן כג סעיף ב) דהיינו אף ברצון וכ"כ הפרישה וס' אורה שלהלן (והראני ידידי הרב יואל ביטון הי"ו שהב"ח אינו מעמיד ברצון את דעת הטור והרמב"ם).

ועיין בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן קטז) דאנן קיימא לן כמאן דאמר אפילו בהמה לעוף. בב"י שם שכתב וז"ל בדין שהייה נראה דלענין מעשה וכו' שזהו רק בעוף לא בעינן הגבהה והרבצה עיין בפמ"ג (סימן כג') עוד בזה ובשו"ת מהרלב"ח (סימן סז) וכ"כ שו"ת הרדב"ז (חלק א סימן רנד) משניקב הוושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהייה וכ"כ ספר האורה חלק א' [קטז] הלכות שחיטה וספר העיטור (שער שני – הלכות שחיטה דף כה:) וכן בשו"ת הר"י מיגאש (סימן מא) ובשו"ת מבי"ט (חלק א סימן לו) ובשו"ת מהרש"ם (חלק ז סימן לה) שכתב בספק אם שהה פחות מכשיעור הגבהה והרבצה הבאתי שם סק"ז בשם הרב התניא להתיר בהפ"מ וכ"כ הלבוש להתיר בהפ"מ ועיין עוד בשמלה חדשה ביסוד הבית (אות ב) שציין לעוד אחרונים שמתירים בהפ"מ ועיין בשו"ת מהרי"ק (סימן לד) שמשמע בסמ"ק שלא אסר אלא ביוצא דם ונראה שדווקא בעוף יש להחמיר שהרי כתב הסמ"ק וז"ל וכן יש ליזהר כשאדם התחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא והגביה ידו מן הצואר שלא יגמור שחיטתו וכו' עד ושהייה דעוף מועטת מאוד עכ"ל. משמע שבבהמה יש להקל.

וראיתי בספר תשב"ץ קטן (סימן שכד) הטעם למה שהייה אסורה משום שהדם נבלע באברים אי נמי משום דבעינן שחיטה אחת ולא שתי שחיטות וכן משמע מרש"י בחולין לב. כיון דשהה אזיל ליה מעשה קמא וכו'.

מכל המורם נראה פשוט שאם השוחט שלנו בדק בתוך זמן שיעור שהייה ומצא שלא נשחטו רוב הסימנין יכול לחזור ולהמשיך ולשחוט ועיין עוד בב"י בשם רבינו ירוחם והרשב"א בפירוש דברי הרמב"ם דשהה במיעוט הסימנים וכתב בסוף דבריו שרק אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה ולא שהה כדי שישחוט שחיטתו כשרה אבל אם שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה ולכן ספק נבילה אך אם ודאי לו ששהה רק זמן הגבהה והרבצה שפיר וכל הספק הוא רק על הזמן המועט בין שחיטת רוב סימנים למיעוט סימנים ולכן רק כאשר ע"י שהייה היא רבה ובתוספת מועטת יכול להטריף כי יש את החשש שיסבור שלא שהה וכיון שהדבר באומד הדעת אין להכשיר אך שהייה מועטת אין חשש כלל לאיסור שהייה שאדם יכול לשער בודאות וכפי שכתב בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן מב) גבי פרה דאם נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה בפ' השוחט (דף ל"ב.) ולא פסלינן מטעם שהייה ואף די"ל דווקא לדידהו דס"ל דשהיות בהמה כדי שיגביה הבהמה וירבצינו ולכן בשיעור שהייה מועט כגון זה לדידן אין חשש כלל. ועי' בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן קסב) שמה דהקשה הרשב"א אהאי דינא דבודק סכין הא קיי"ל דהטבח צריך שיבדוק בסימנים אם שחט רובו. ואם לא בדק אסור, א"כ ניחוש דלמא לא נשחטו הסימנים, ותירץ דאמרינן דמסתמא בודק מיד, וכשרואה דלא נשחטו רובן גומר השחיטה קודם שיעור שהייה .

ושיעור שיגביהנה וירביצנה שהוא שיעור שהייה כתב רבינו גרשון שיעור להפילה ולשוחטה זהו שיעור גדול וכדי שירבצינה ויגביהנה וישחוט כלומר ויגביה צוארה לשחוט משמע שהשיעור הזה קטן יחסית וזהו שיעור שהייה אלא שבספר שיחת חולין כתב ששיעור להפילה שווה ליגביהנה וירביצנה שציין לרש"י והמאירי ועיין עוד בספר כלבו (סימן קז) כתב בשם הראב"ד לפי שדרך הטבחים להגביה הבהמה כשרוצין להרביצה לשחיטה נקט כדי שיגביהנה וכו' כלומר שיעשה כל צרכי השחיטה ומה שנהוג לעשות בה, וראיתי בספר מקור חיים (בסימן יז') פירש הקרבן תודה שיגביהנה וכו' שרואין אותו כאלו הוא עוג מלך הבשן שיכול להגביה הבהמה וירביצנה.

ובהלכות שחיטה למהר"י ווייל שהייה היכי דמי כגון שהתחיל לשחוט ושהה וחזר וגמר השחיטה שחיטתו פסולה ושיעור שהייה כדי שחיטה אחרת בהמה לבהמה ועוף לעוף גסה לגסה ודקה לדקה. ושהיו' מצטרפו'. אלא שכתב עוד ואנן נהגינן להטריף כל שהיות דאין אנו בקיאין בשיעור שהיות. וכ"כ רבו מהרי"ל בספר (מנהגים) הלכות שחיטה ואנו נוהגין להטריף כל שהיות דאין אנו בקיאין בשיעור שהייה. וכ"כ הב"ח וד"מ בטור אף בהפסד מרובה והרמ"א בשולחן ערוך (יורה דעה סימן כג סעיף ב) וז"ל והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה (מרדכי ומהרי"ו בהל' שחיטה) ואין לשנות. נמצא בדבריו של הרמ"א שאף שהייה בכל שהוא בכבש טרף ואף בשוגג וכ"כ הש"ך (שם ס"ק ז) דאפילו בהפסד מרובה וכה"ג המנהג להטריף וכן משמע בד"מ ושאר אחרונים וכ"כ הט"ז הפמ"ג והב"ח וכ"כ דברי חמודות (אות כח') ובשו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן א) ובשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן קט) ושו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן מב) שכתבו דנהגין להטריף בכל שהוא ובערוך השולחן (סימן כג' סעיף יג') ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן סא) שכתב בכביות הנר מבעית השוחט תוך השחיטה ועושה שהייה טריפה ולא חילק בין בהמה או עוף אעפ"י שהשהייה מועטת ועיין עוד בחילוקים וסוגי שהייה בפתחי תשובה (יורה דעה סימן כג ס"ק ג) וכ"כ שמלה חדשה (בסימן כג') ותקוני הזבח שם ובית דוד ובשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן קמד).

ומה שכתב הרמ"א בהמשך דבריו ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו וטרפה (תה"ד סימן קפ"ה).משמע בין עוף בין בהמה כפי שכתב לעיל וציין לתרומת הדשן והמעיין בדבריו של תה"ד (בחלק א (שו"ת) סימן קפה) נראה שמטריף בשהייה מעט הוא רק בעוף ולא בבהמה וז"ל שחט אווזא אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב אורכו לאורך הוושט וכו' ותשובתו יראה דאין להכשיר שחיטה זה כלל משום דקי"ל שהיית העוף במשהו כמו שחיטתה וכו' ע"כ מדכתב דקי"ל שהיית עוף וכו' נראה שלדעת תה"ד בבהמה דקה שהייה מועטת יכשיר וכן ראיתי שכתב בספר ערך השולחן (יו"ד סימן כג') לגאון הגדול הרב יצחק טייב שציין לתבואות שור.

דע דמדינא דגמרא וכל הראשונים כולי עלמא לא פליגי שאם שחט בהמה והיה בוושט או בקנה גמי וכד' כשר מדאמרינן בחולין (דף לב.) נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה וכ"כ רש"י שם והרמב"ם הלכות פרה אדומה (פרק ד הלכה יח) מזה נלמד ששחט יחד עם דבר קשה שנחתך כגון ענפים חוטים חבלים ואעפ"י שמתעכב בשחיטה זו כשר לכ"ע שלא נתנו דבריהם לשיעורים בין דלעת קשה לדלעת רכה אמנם אחינו אשכנזים מטריפים אף בעשב רך זהו רק ממנהג ולא מדינא. ושו"ר בשו"ת עולת יצחק (חלק א יו"ד סימן צב) שהגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ש ואזנר שליט"א וגם הגר"י סופר שליט"א ורוב ארונים הסכימו הלכה למעשה עם הב"ח בנמצא עשב חתוך תוך הסימן ומזה התירו לשחוט עופות ללא תלישת נוצות אפילו כשברור שנחתכה הנוצה אחר חיתוך הסימן אף דאזלי בתר הרמ"א וכל שכן לדידן ע"ש.

נמצא מכל המורם שיש מחלוקת בין הספרדים שהולכים בתר מרן שמותר אף לכתחילה לעשות שהייה שאינה עוברת את זמן שהייה וכל שכן להכשיר שהייה בדיעבד או אנוס ועוד כל שכן ששהה רק כל שהוא ולכן נראה שאם ראה שלא שחט כראוי את הסימנים ולא עבר את זמן השהייה יכול לחזור ולשחוט את רוב הסימנים ולהכשיר את הבהמה כי כאן בארץ ישראל הוא אתריה דמרן שפסק את ההלכה דלעיל ואנו אין לנו אלא הוראת מרן שנתקבלו הוראותיו על כל אחינו הספרדים וכפי שכתב בשו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סימן ל) בענין מזוזה וז"ל הלכך לדידן תושבי א"י שהיא אתריה דמרן ז"ל אין לנו אלא להורות הלכה למעשה וכן ראיתי בספר מקור חיים בהלכות שחיטה עם הסכמת הגאון הראשון לציון מוהר"ר יש"א ברכה שכתב להדיא כדעת מרן בדיני שהייה הנ"ל ע"ש.

ואם ידוע מקום שקיבלו עליהם לנהוג את חומרת הרמ"א וסיעתו שכל שהייה אף בכל שהוא מטריפים יש להחמיר ועיין עוד בס' מערכת השולחן שציין לשמ"ח ובת"ש שבהפסד מרובה יש לשער ולהקל נמצא שהמחמירים בדבר ראוי לחוש לדבריהם לעניין מעשה ומיהו במקום הפסד מרובה או שעת הדחק כגון שהוא ערב שבת או ערב יום טוב כדי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם כל שכן שהסכימו כל הני רבוותא להתיר אף בלא הפסד מרובה ואף בשהייה לכתחילה כדאי הוא מרן וכל הלין לסמוך עליהם וכל שכן בשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה עיין בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן רנג).

ולדעת אחינו אשכנזים שיוצאים ביד רמ"א מטריפים בשהייה בכל שהוא ואף בשוגג אין להקל אלא שראיתי בכף החיים (בסימן כג' אות יג') שכתב שנהגו גם הספרדים כמנהג הרמ"א ולפסול כל שהייה אפי' במשהו וכן ראוי לנהוג בכל תפוצות ישראל ואסור לפרוץ גדר וכ"כ הגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה-יו"ד סימן ד) ובספר ברית כהונה (במערכת שי"ן אות ג) דלדידן נהיגנן כדעת מור"ם ז"ל בשהייה וכ"כ בילקוט יוסף (איסור והיתר חלק א סימן כג') וכן העלה בספר מערכת השלחן (בסימן כג') לדעת הספרדים וכן נראה מספר ערך השולחן לגאון הרב יצחק טייב (שם אות ז) ומהגאון החיד"א בספריו ברכי יוסף ומחזיק ברכה (סימן כג') אך כפי שכתבו לעיל שלספרדים ההולכים אחר מרן כ"ש שאין לחוש בשהייה כל שהוא ועיין במקור חיים (שם סעיף ו) שבהמה שיש לה גרעין בושט שלה ושחט ופגע בגרעין מגביה הסכין ושוחט לאלתר וכו'.

ונראה לי מה שפסק כף החיים שנהגו הספרדים כמנהג הרמ"א משום שלדעתו שבכל דוכתא שמרן כתב סתם ויש לכתחילה יש להורות כסברת היש אומרים וכן דעת הזבחי צדק ולכן פסקו את הי"א כדעת רש"י ששהייה כדי שחיטה בלבד (ללא הגבהה והרבצה)ובשיעור קטן לא ניתן לסמוך על אומד הדעת של כל אדם ולכן החמירו בכל שהייה אפילו בכל שהוא אבל אנו שפוסקים סתם ויש אומרים כסתם ממש עיין בשו"ת יביע אומר (חלק ו') ובשו"ת יחווה דעת בכללי הפסיקה של מורינו ורבינו פוסק הדור הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א ועיין עוד בזה בספר ברית כהונה (מערכת מי"ם אות א) לכן אין לנו להחמיר את חומרת הי"א וגם לאלו שנהגו כי"א שחשבו בטעות שזאת ההלכה יכולים לשנות לנהוג כדעת הסתם שזאת ההלכה וכפי שהעלה הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף (חלק ט) בשיטת מרן זאת ועוד מדברי כף החיים שכתב שראוי לנהוג בכל תפוצות ישראל משמע שלא נהגו כן כל תפוצות ישראל.

ומה שאמרנו שלחלק מהפוסקים אשכנזים להתיר בהפסד מרובה בשהייה מועטת וכל שכן לספרדים ועוד יש ללמוד מהוא שיעור של הפסד מרובה וראיתי בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן רכח) דהפסד מועט הוא כבד של תרנגולת או של יונה וכל מה שהוא יותר מזה הפסד מרובה וראיה מגמ' פסחי' (דף נ"ה:) דקרי לביצה דמפסדא הפסד מרוב'. עיין שם עוד ובפתחי תשובה (יורה דעה סימן לא ס"ק ב) שהעלה דאין לזה דבר קצוב כלל והכל לפי ראות עיני המורה עש"ב ובשו"ת מים עמוקים (חלק א סימן לט) ובשו"ת חוות יאיר (סימן קמב) ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קכט) כתב שעופות של היתר שנמלחו עם האיסור נ"ל דחשיב הפסד מרובה אפילו בבית עשירים. וכתב עוד שיש מחמירים ואנו דוחין את החומרא במקום הפסד או דוחק שעה וכיוצא, וכשאמרנו שהמחמיר לעצמו תבא עליו ברכה מכלל שהמורה לאחרים ילמוד מבית הלל שמחמירין לעצמן ומקילין לכל ישראל, אבל במקום הפסד מרובה אפילו לעצמו אין להחמיר שלא לעבור על בל תשחית והתורה חסה על ממונן של ישראל. ועיין עוד בזה בספר הישר (חלק התשובות סימן מב) ובשו"ת מהרי"ק החדשים (סימן מב) ובשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) (סימן נו) ובשו"ת בנימין זאב (סימן שכג) ובשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תקכז) ובשו"ת ב"ח (ישנות) (סימן קנה) ובשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן קיב) ובשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא-יו"ד סימן א) ובשו"ת קול מבשר (חלק א' סימן יא) ובשו"ת יביע אומר (חלק ו-יו"ד סימן ד) ע"ש ועיין עוד פרי חדש (ביו"ד סימן לט סעיף יא) בזה.

ומדברי מרן (שם בסוף סעיף א') שכתב על דעת הי"א ולענין מעשה יש להחמיר כסברא זו אלא א"כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה וכו' נמצאנו למדים מדכתב "א"כ הוא וכו' " שלדעת מרן אין השיעור קצוב ומוחלט שגם עוף נחשב הפסד מרובה אך לא תמיד דהיינו לפי האדם או התקופה ולאו דווקא עוף נראה שיכול להיות גם פחות מכן וכן הדין בערב שבת ואי אפשר להכין אחר כפי שכתב הב"י (בסימן סט) וזהו כוונת הפוסקים דלעיל הכל לפי האדם והחפץ ועיין עוד בזה בש"ך פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר (בסוף סי' רמב).

ועוד ראיתי בענין זה בילקוט יוסף (חלק ח') שהעלה בשם אחרונים ובשם מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א כדעת הרמ"א בדרכי משה שאם תלש הנוצות מן העוף ויצא דם וכו' יש להטריף דחיישינן לנקיבת הושט וכתב עוד אך בדיעבד כשר אף למרוט נוצות אם אינו יכול לשחוט בלא זה שפיר זאת ועוד כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ח סימן מד) להוציא אזהרה חמורה לשוחטי העופות שבל יהינו להמשיך במנהג קלוקל זה שחדר אצלם בלי משים הפוגע בשלחן היהודי הטהור הנקי מכל בשר פיגול.

ועיין בב"ח (בסימן כג) שציין למהרש"ל שדחה את החומרה בשתי ידים ואמר אל תשגיח בזה כי חומרה שאין לה טעם כלל וסיים בהפסד מרובה וכן לכבוד שבת אי נמי לעני שפיר. ונראה לי שמה שהעלה בילקוט יוסף בשם אחרונים שלכתחילה אין למרוט נוצות אינו נראה דהלא משמע ממרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תצח) ובב"י (יו"ד סימן כג) שכתב א"ח בשם הרשב"א שאין לחוש כלל אף שהעוף מתבוסס בדם ויתירה מזאת כתב שם הב"י שאף אם נקרע העור אין לחוש לנקיבת הושט ומי לנו גדול כהרשב"א שכתב עליו הבית יוסף (ביורה דעה סימן קה) שהוא אורו של עולם. זאת ועוד שנראה מהבית יוסף (ביורה דעה סימן כד) בשם המרדכי שטוב יותר למרוט בכדי לא להטריף מטעם החלדה שכתב וז"ל נהגו העם (למלוג) [למרוט] הצוואר בעופות שלא יחלידו תחת הנוצה ואף על פי דאיכא צער בעלי חיים וכן כתב ספר מקור חיים (בהלכות שחיטה סימן יח) שבדווקא יש להזהר ולמרוט הנוצות מחשש החלדה וגם ספר ברית כהונה (ביו"ד מערכת וא"ו אות א) לא חש לזאת אף אם יצא דם דמנהגנו להתיר כדעת מרן.

וכן משמע מהרמב"ם (בהלכות יום טוב פרק ג) שכתב בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביום טוב. מדאמר שהוא דרכו ואסור ביו"ט משמע שנהוג היה למרוט בחול לפני השחיטה ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (חלק או"ח סימן קלא) שכתב על זה שהרי רגילות לתולשם עוד קודם השחיטה בהסבר הרמב"ם וכן בספר אור זרוע (חלק א – הלכות בכורות סימן תצד) ובביאור הלכה (סימן שמ) ובמשנה ברורה (סימן תצח סק' סח) שכתב שביו"ט נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א לשחוט בלא זה וסומכין על דעת הרמב"ן וכ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ד-או"ח סימן מד) שאף ביו"ט נראה שאם א"א לשחוט בלא זה כדאים הם כל הני אשלי רברבי חבל נביאים המתירים בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה-או"ח סימן פב) שציין לעוד רבים ושלמים שמתירים למרוט נוצות לפני שחיטה ואף הש"ך (בסימן כד ס"ק ט) שכל מי שאינו יוכל לשחוט בלא זה ימרוט מחשש החלדה וציין לעט"ז מכל המורם נמצא לשוחטים הספרדים שנוהגים כך אין להם לחוש כלל ואף ביו"ט אם חושש יכול למרוט אך רק מהיות טוב אל תקרא רע אם ניתן לשחוט ללא מריטה עדיף.

ועיין תרומת הדשן (חלק ב (פסקים וכתבים) סימן קה) שדן למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו, נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם וכ"כ בהגה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה סעיף יד) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ועין עוד בב"ח (סימן כג) ועיין עוד בשו"ת רב פעלים (חלק א-יו"ד סימן א) ובבית יוסף (יורה דעה סימן כד) שציין למרדכי (סי' תרד) שכתב תחת צמר מסובך מהו וצריך ליזהר בצמר דכבשים ולכך נהגו העם (למלוג) [למרוט] הצואר בעופות שלא יחלידו תחת הנוצה ואף על פי דאיכא צער בעלי חיים: איברא שראיתי בהלכות שחיטה (הג"ה) למהר"י ווייל שהרמב"ם אסר אפילו בחול משום צער בעלי חיים למי שאפשר לשחוט בלא תלישה. ע"כ ולא ידעתי מנין מקורו ואולי כוונתו למי שיכול ללא שום חשש שיפגם הסכין או השחיטה ואין לו צורך למרוט נוצות אזי אסור לו למרוט משום צער מיותר ללא צורך לחינם לא הותר הלא רוב הפוסקים סברי שצער בעלי חיים דאורייתא ועיין עוד בספר החינוך (מצווה תנא) שעוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירתן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא [ל"ב:] ובשבת [קכ"ח.] אם הוא אסור דאורייתא, והעלו לפי הדומה שאסור מדאורייתא ע"כ.

לסיכום: מקום שלא קיבלו את חומרת הרמ"א יכולים לנהוג כדעת מרן ששיעור שהייה לכבש הוא בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכל שכן בשעת הדחק ובהפסד מרובה .

פירות הנושרים:

1. לכתחילה יש לדאוג שהשחיטה תהיה ללא שום שהייה ואף כל שהוא.

2. לדעת המחמירים בשהייה יש להחמיר בשיעור שהייה כל שהוא.

3. למחמירים בשהייה, אף בשוגג או אונס יש להחמיר.

4. המחמירים בכל שהוא להטריף אין חילוק בין עוף לבהמה.

5. לדעת מרן כל עוד שלא עבר זמן שהייה אין איסור כלל והשחיטה למהדרין.

6. לדעת מרן ניתן לשהות לכתחילה אף ברצון זמן שהוא פחות משיעור שהייה.

7. שיעור שהייה בהמה גסה בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטינה שהוא בערך כ 4-5 דקות.

8. שיעור שהייה בהמה דקה בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטינה שהוא בערך כ 1-2 דקות.

9. בהפסד מרובה או למצווה ניתן להכשיר עוף בשהייה של בהמה דקה.

10. יש מאחינו הספרדים שקיבלו עליהם את חומרת הרמ"א ואין להם לשנות .

11. ספרדי ששהה שיעור פחות משהייה אין לו להאכיל לאשכנזי.

12. טוב להשקות את הבהמה בכדי שלא יהיו עשבים בגרונה ויהיה שהייה של כל שהוא.

13. השוחטים הספרדים יכולים להמשיך במנהגם ולמרוט את הנוצות לפני שחיטה.

14. לאחינו אשכנזים המחמירים ולא מורטים נוצות בהפסד מרובה יש להתיר וכיום פסקו גאוני אשכנז שעדיף לשחוט ללא מריטה.

15. שוחט שאינו יכול לשחוט ביו"ט ללא מריטת נוצות רשאי למרוט.

16. כל דבר הצריך לשחיטה לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות.

17. אין לצער בעל חי לחינם אף אם הוא מיועד לשחיטה.

18. הפסד מרובה תלוי באדם ובחפץ (אין לדבר ערך קצוב וקבוע לכל האנשים).

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון

הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5