סימן מג – שטיפת רצפה [המשך לנ"ל]

——–

תוכן התשובה בקצרה

א. מרן בשו"ע (סימן שלז ס"ג) אסר להדיח קרקע מרוצפת, גזירה אטו שאינה מרוצפת. ברם ע"פ התרומה וסיעתיה שחידשו, דכל שכל העיר מרוצפת שרי, ולא גזרינן, ה"ה בימנו דשרי. ב. ואף למרן דתפס כרמב"ם וסיעתיה, דפליגי אתרומה, ומתירים לכבד קרקע מרוצפת. י"ל דיודו לחידושו של התרומה, דהיכא שכל העיר מרוצפת שרי, שהרי נמצאו לכך כמה מקורות בש"ס. ג. ומעתה בימנו יש להקל. ואף בערים שרוב העיר משופעת בגינות, חשיב שכל העיר מרוצפת. כי לענין מה צריך להיות מרוצף, דנים רק על הבתים, כי רק בהם שייכת המציאות שמדיחים אותם. וכ"כ הפוסקים. ד. וע"פ האמור ה"ה וק"ו דשרי להדיח כיור מטבח ושירותים. וא"צ לדוחק שנדחקו האחרונים ליישב את המנהג להוריד את המים בשירותים. ו. הן לא אכחד כי נמצאו כמה פוסקים שאסרו בימנו להדיח קרקע, אף לדעת הרמ"א. כי דוקא בכיבוד הקל כשכל העיר מרוצפת, אבל לא בהדחה שיותר חמורה. ברם זה אינו, וכדמוכח מתוס', וגם דאין טעם לחלק בין השוים. ז. ואולם לכאורה יש לאסור ע"פ פרש"י, דהחשש בהדחה הוא שמא יתקן בלטה שבורה, וזה שייך אף בימנו אנו. וע' בפנים. ח. ברם זה אינו, כי הפשט ברש"י הוא כפירושם של רוב הראשונים, דחיישינן שישוה גומות כשידיח קרקע אחרת שאינה מרוצפת, וכדמפורש ברש"י במקום אחר (דף קנו ע"ב). ט. ועוד יש לצרף להקל, מצד דכל היכא דבטל הטעם בטילה התקנה כשהטעם ידוע, וכן כשנתקנה התקנה מכח ספק. י. ונמצאו כמה פוסקים שכתבו להקל בהדחה בעת הצורך, ע"פ המ"מ שביאר מאי שנא הדחה דגזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף, מדין כיבוד דלא. כיון שהדחה אין בה צורך כ"כ, כמו בכיבוד. ואולם זה אינו, וכדמוכח מפסחים (סה ע"א) דאיסור הדחת קרקע אמור אף בעת צורך גדול. דמיירי התם בערב פסח שחל בשבת, והעזרה היתה מלאה דם, ואפ"ה אסרו חז"ל להדיחה.

(((שאלה:))) האם מותר לשטוף את רצפת הבית בשבת.

(((תשובה:)))
שטיפת רצפה בשבת

א. פסק מרן (סימן שלז ס"ג) וז"ל, אין סכין את הקרקע ולא מדיחים אותו, אפילו הוא מרוצף. ומקורו טהור מדברי הרמב"ם (פכ"א הל' ג). וחזינן דאף שפסק מרן (סימן שלז ס"ב) דבכיבוד שרי לכבד קרקע מרוצפת, ולא גזרינן אטו שאינה מרוצפת, מ"מ הדחה חמירא טפי, וגזרינן בה מרוצף אטו שאינו מרוצף, וא"כ יש לאסור להדיח את רצפת הבית, אף בימינו אנו שהקרקע מרוצפת. איברא דלפי התרומה וסיעתיה הנזכרים לעיל (סימן קודם אות ה), דכתבו דכל שהעיר כולה מרוצפת שרי לכבד, אף שסוברים לאסור כיבוד אף בקרקע מרוצפת, אטו שאינה מרוצפת, מ"מ כל שכל העיר מרוצפת שפיר דמי. ואין הבדל לשיטתייהו בין כיבוד להדחה, שבשניהם אסור במקום מרוצף אטו שאינו מרוצף. וכיון שכן, יש לדמותם גם לענין כשכל העיר מרוצפת, דכשם שמותר בכה"ג בכיבוד, ולא גזרינן עיר אטו עיר, ה"ה נמי לענין הדחה, דאין לחלק ביניהם. וכן מפורש בתוס' פסחים (סה ע"א ד"ה המכבד), דיותר גם בהדחה כשכל העיר מרוצפת, ודו"ק. וכבר קדם בראיה זו מתוס', בספר דע"ת (סימן שלז ס"ב), ושכ"כ הקרבן נתנאל (פ"י דשבת, והמשב"ז ס"ק ב) ועע"ש. וכן הוכיח מדברי התוס' הכי, בשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אות ד, וע' בדבריו לקמן אות ו). גם בספר מגילת ספר (סימן יג אותיות ג,ד) היה פשוט לו דלתרומה וסיעתיה שרי להדיח כשכל העיר מרוצפת. וע"ע בספר בני ציון ליכטמן (סימן שלז ס"ק ג) דתלה את דין הדחת קרקע בעיר שרובה מרוצפת, במח' התוס' והרמב"ן, ויצא דגם איהו ס"ל דלתוס' והתרומה שרי להדיח. ועע"ש. וע"ע לקמן (אות יא) דהובאו עוד פוסקים דס"ל דלתרומה וסיעתיה שרי להדיח בימנו.

ב. (((אלא))) דלדעת הרמב"ם (פכ"א ה"ג) וסיעתיה, שפסקם מרן בשו"ע (סימן שלז ס"ב), דבכיבוד לא גזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף, משא"כ בהדחה דגזרינן, א"כ יש לאסור אף כשכל העיר מרוצפת, דלא פלוג, וכבסמוך בע"ה. וכן לדעת הרי"ף וסיעתיה דלעיל (סימן קודם ריש אות ו), אשר מתירים לכתחילה לכבד אף במקום שאינו מרוצף, מ"מ יודו דבהדחה אסור, וכדמפורש בשבת (מ ע"ב) במעשה בתלמידו של ר"מ, וכן בתוספתא שבת (פרק יז ה"י), וכמש"כ הרב המגיד (הל' שבת פכ"א ה"ג) שזהו מקורו של הרמב"ם לאסור הדחה אף במרוצף, וא"כ ברור שגם הרי"ף יודה לזה, שהרי לא מצינו בכך שום מח'. וא"כ גם לרי"ף יאסר להדיח אף כשכל העיר מרוצפת. ויצא לכאורה כי לרי"ף ולרמב"ם יאסר להדיח בימנו את הרצפה, אף שכל העיר מרוצפת, כיון שאין להם את ההיתר של כל העיר מרוצפת. שהרי כל מה שחידשו התרומה וסיעתיה דכשכל העיר מרוצפת שרי, יצא להם כן מתוך שלשיטתם שאסור לכבד קרקע מרוצפת אטו שאינה מרוצפת, הוקשה מדוע אמימר (שבת צה ע"א) התיר לזלף בעירו מים על גבי קרקע, והלא גזרינן קרקע מרוצפת אטו שאינה מרוצפת. ועל כן הוכרחו לחדש, דשאני אמימר שכל עירו היתה מרוצפת, ויצא חילוק זה, דכשכל העיר מרוצפת שרי, ולא גזרינן עיר אטו עיר. אבל לרי"ף ולרמב"ם קושיא מעיקרא ליתא, שהרי הם סוברים שמותר לכבד קרקע מרוצפת, ופשוט דינו של אמימר, וכמש"כ לעיל (סימן קודם אות ז) ע"ש, וממילא אין מקום לחידוש זה, ויאסר.

(((ואולם))) ע"פ דברינו האמורים לעיל (סימן קודם אות ט) ע"ש, יש מקום לומר שגם הרי"ף והרמב"ם יודו לתרומה, דשרי כשכל העיר מרוצפת, ולא גזרינן עיר אטו עיר, וכמש"כ בתוס' רא"ש (שבת כט ע"ב ד"ה גזירה), להוכיח מעירובין (קד ע"א) דלא גזרינן עיר אטו עיר, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (סימן שצד) ללמוד כן מחולין (קד ע"א), וכן מבואר בסמ"ק (סימן רכג), וא"כ אחר שנמצאו מקורות נוספים לדין זה, כלל הוא בידנו דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וי"ל דגם הרי"ף והרמב"ם יודו להקל כשכל העיר מרוצפת. ואף שהרמב"ן וסיעתיה פליגי אתרומה ודעימיה, וס"ל דגזרינן עיר מרוצפת אטו שאינה מרוצפת, וכמש"כ לעיל (סימן קודם אות ה). מ"מ הוה מח' במילתא דרבנן, ורוב הראשונים מקלים, וקי"ל להקל.

אלו שטחים צריך לבדוק האם הם מרוצפים

ג. (((ואומנם))) גבי גרירת חפצים כבדים מאוד הראנו לעיל (סימן קודם אות ח) פנים להחמיר בערים שרוב העיר אינה מרוצפת, כגון שיש בעיר גינות רבות, והלא גם הרחובות המה מן המנין. אך כאן גבי שטיפה גם בזה יש להקל, כיון שכל שיש מקום לדון בגדר רוב העיר בהדחה, הוא רק בתוך הבתים שמדיחים שם, אך בגינות ורחובות שאין מדיחים, ולא חיישינן שיבא להדיח שם, הם לא נכנסים לרוב. וא"כ גם בערי נופש וכדו' נחשב היום שכל העיר מרוצפת, כי כל הבתים בימנו מרוצפים המה, וכדמבואר הכי בביה"ל (סימן שלז ס"ב ד"ה אין), דדנים הדחה רק לפי המקומות שהדרך להדיחם, וכן מבואר בספר אג"ט (חורש סי"ב) דכתב לתלות זאת ברוב בתי העיר. ובספר שביתת השבת (חורש סעיפים יז,כ,כח) ודו"ק, דבסעיף יז כתב בתי העיר, ובס"כ העיר. וכן הוא בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ג הע' ח, וכל שחלק שם הוא על עצם ההיתר, אך מודה שדנים לגבי הדחה רק במקומות שמדיחים, דאל"כ מעיקרא היה לו לאסור), ובספר שש"כ (פרק כג הע' ב'), ובספר מנוח"א (ח"ב פ"ב הל' ד), ובספר מתנת משה (ח"א ריש מלאכת חורש), ובספר ארחות שבת (פרק יח הע' ע), וכ"כ להדיא בשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אות ג) והוכיח כן מדגזרו עליה של שיש אטו עליה רגילה, ולא אטו סתם קרקע, וה"ה הכא גבי כיבוד יש לגזור רק אטו מקומות שרגילים לכבד אותם, ולא סתם קרקע, והובאו דבריו לעיל (סימן קודם אותיות ח,יא) בזה.

הדחת כיור, ושיש מטבח, ושירותים

ד. (((ולכאורה))) כן יש להוכיח מדברי ההגהות מיימוניות (פכ"א אות ב דפוס קושטא) המובא ביתה יוסף (סימן שלז) בשם ספר התרומה, דאע"ג דאסר לכבד קרקע מרוצפת, אטו שאינה מרוצפת, נראה דמכל מקום מותר לכבד שלחן או תיבה מן הפירורין שעליהן, משום שאין מיוחדים לכך, ולא שייך למגזר בהו. עכ"ל. וע' בספר קצות השלחן (סימן קמו ס"ק נג) דביאר את המילים שאין מיוחדים לכך, שאין השלחן מיוחד לכבדו כמו קרקע, אלא הדרך לנערו. וכמשנה בשבת (דף קמג ע"א) בית הלל אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה. ומשום מיעוט פעמים שמכבדים אותו, לא גזרו אטו קרקע שאינו מרוצף. ע"כ. וחזינן להדיא, דכל שיש מקום לדון הוא רק בדברים שהדרך לכבדם וכאמור. ומש"כ שם הבדי השלחן, כי צ"ל דלפני הב"י היה דפוס שונה של ההגמ"י, כן היא האמת, וכמש"כ בהגהות והערות שעל הב"י (אות ז). ברם לכאורה זו אינה ראיה, כי הפשט בהגמ"י הוא אחר, וכאשר יראה המעיין בהגהות מיימון שלפנינו (כי דפוס קושטא את"י), דכוונתו משום המכבדות שנחשבות מוקצה לדעת התרומה, וכדמוכח משבת (קכד ע"ב), שנאסר לכבד קרקע. ושאין לומר שאינם מוקצים משום דחזו לנקות שלחן (ובזה שרי אף לתרומה), דכיון שאינם מיוחדים לשלחן, שוב לא יהיה בזה לבטלם מדין מוקצה. וגם ראיתו של קצוה"ש ממתני' דשבת (קמג) לכאורה היא ראיה לסתור, כי שם משמע שהדרך לנקות את השלחן ולא לנערו, ורק בשבת הצריכו לנערו. וע"ע בזה בביאורים שעל ספר תוספת שבת (סימן שלח). ודע כי יש נ"מ טובא כיצד ללמוד את ההגהות מיימוניות הנז', שהרי הביאו הב"י בשתיקה, וא"כ ס"ל כוותיה. ויצא לפי ההגהות מיימוניות דבימנו שהדרך לנקות את השלחן ולא לנערו, וכן שאר דברים, כגון שיש, וכיור, ושירותים, יאסרו, כשם שחפץ לאסור שלחן, ורק התיר מצד שאין דרך, ובימנו אנו שהדרך כן לנקותם יאסר, (אא"כ נבוא להתיר מצד שכל הבתים מרוצפים היום, כאשר כתבנו לעיל). ואולם לדרכנו בהגהות מיימוניות הוא להיפך, דפשוט ששולחן מותר, ואין לגזור בו אטו קרקע, וכן יש להוסיף דה"ה לגבי כיור ושרותים, דאין לגזור, וק"ו מפסק הרמ"א (סימן שלח ס"ה) מרבנו ירוחם המובא בבית יוסף שם, וכן פסקו האחרונים שם, דאף ע"ג מחצלת שרי. וכ"כ להתיר מהאי טעמא הרה"ג גדעון בן משה שליט"א בקובץ אורייתא (ח"א עמ' צ והלאה), (וק"ו זה יכון רק להבנתו בהגהות מיימוניות, כי להבנת הרב קצות השלחן מבואר בהגהמ"י לאסור, וא"כ שאני הדחה דחמירא טפי). וא"צ להדחק כדברי שו"ת מנח"י (ח"ה סימן עה אות ד) דעמד על האי מילתא כיצד נהגו להוריד את המים בשירותים היום, והלא הוי הדחה. וע"ש בישובו, מה גם דלדבריו שרי רק שירותים משום כבוד הבריות, אך כיור יצא דאסור, וע"פ הנ"ל אתי שפיר. ובאמת דאעיקרא דדינא לדידן ע"פ המבואר כאן בתשובה, שרי מ"מ, דאפי' הדחת הקרקע שרי היום.

ה. (((ברם))) בספר קצות השלחן (סימן קמו ס"ק נט) כתב להוכיח מהרב המגיד בדעת הרמב"ם (וממילא בדעת מרן) דאוסר הדחה אף בעיר שכולה מרוצפת. שהרי הרב המגיד (פכ"א ה"ג) פירש ברמב"ם דלא התיר כיבוד אלא במרוצפת כל העיר כמו במחוזא, ע"ש. ולפי"ז כשהרמב"ם אוסר להדיח אף במרוצף, היינו אפי' כשכל העיר מרוצפת. אולם הקשה על כך מל' השו"ע (סימן שלז ס"ב) דכתב, אסור לכבד הבית אא"כ הקרקע מרוצף. ע"כ. משמע דמותר אפי' כשאין בתי העיר מרוצפים. וסיים, וצ"ע. ובאמת כן למד להדיא הב"י (סימן שלז ס"ב ד"ה וכתוב בספר), לא רק ברמב"ם, אלא אף ברב המגיד, דמתיר כיבוד בבית זה בלבד במרוצף. וגם המעיין ברב המגיד שפשטות דבריו המה כהבנת הרב קצות השלחן, יתמה תמיהה גדולה, איך למד כן ברמב"ם ע"ש. ובאמת כי הגורם להבין כן במ"מ, הוא מש"כ "כל העיר", ולמעשה לשון זו שאלה מלשונו של רש"י, ובפרש"י כבר ביארנו לעיל (סימן קודם אות ו בסוגרים מרובעות) שאין מכך כל הכרח, ושכן למד הב"י. ועפ"י הנ"ל אתי שפיר נפלא דלמד כן הב"י גם ברב המגיד, ולך ראה שם בגופן של דברים, ודו"ק כי קצרתי. ומעתה אתי שפיר שאין ראיה להחמיר בהדחת רצפה להבנת הרב המגיד. ועע"ש בקצות השלחן לעיל מינה (באות נט) דכתב, כי אומנם לפי תוס' פסחים (סה ע"א), ולתרומה, שרי הדחת קרקע כשכל העיר מרוצפת. אולם לפי תוס' שבת (צה ע"א ד"ה שרא), לתירוצא קמא, דשאני הדחה דאיכא השוואת גומות טפי בין הרובדין, ע"ש. נמצא שבהדחה חיישינן טפי לבין הרובדין, וא"כ יאסרו להדיח רצפה אף כשכל העיר מרוצפת, מטעם חשש בין הרובדין. עכת"ד. ושוב ראיתי שכ"כ בספר ערוה"ש (סימן שלז סעיף ה) דלדעת תוס' תאסר הדחה אף כשכל העיר מרוצפת. ואולם אפי' לטעמייהו דלתוס' אסור, מ"מ לענין דינא יש להקל במח' בדרבנן. ומלבד כן, היום בימנו אנו, אין חשש בין הרובדין, לפי שהבלטות מהודקות ואין מרווח ביניהם, וגם מה שיש ביניהם רווח, יש בו חומר שלא שייך בו השוואת גומות.

דעת הרמ"א והנמשכים אחריו

ו. (((וחזי))) הוית דבשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אותיות ד-ו) דרך בדרך חדשה, וס"ל דבהדחה אסור אף בעיר שרובה מרוצפת, אפי' לאשכנזים שנמשכים אחר הוראות הרמ"א. כי שתיקת הרמ"א והנושאי כלים לפסק השו"ע (סימן שלז ס"ג) דאסור להדיח אף בקרקע מרוצפת, ולא חילקו בין עיר מרוצפת, מוכיחה דס"ל להחמיר בהדחה, וכמש"כ לחלק הרב המגיד (סימן כא ה"ג) דהדחה אינה צורך כל כך. ואפי' שהוכיח שם הרב מחזה אליהו להדיא מתוס' פסחים (סה ע"א ד"ה המכבד), דס"ל להתיר כשכל העיר מרוצפת, אף בהדחה, מ"מ כתב כנ"ל. ודבריו מרפסן איגרי, כי פשוט שיש להקל לאשכנזים, שהרי כן דעת התרומה וסיעתיה, והם פסקו כוותייהו. והרמ"א והנושאי כלים לא היו צריכים לשוב ולהשיג על מרן, כי דעתם מבוארת כבר בסעיף ב שם. ובפרט לדברינו כי אין הכרח בדעת מרן בהדחת עיר מרוצפת, כי יש פנים שיקל, טפי יש להקל הכא. ועצם דבריו שבזה פסקו כתרומה, ובזה כרמב"ם, א"א להולמם, ובעיקר שראה שבתוס' מפורש שלא כדבריו, ובכ"ז לא נסוג אחור לפרש כן את נושאי הכלים, הוא פלא. וע"ע לעיל (אות א) שכ"כ כמה פוסקים, דלדעת התרומה שרי להדיח כשכל העיר מרוצפת. שוב ראיתי לספר קני מנורה (ס"ק ג) דדייק את סתימת הרמ"א לאסור כיבוד במרוצף, וכוונתו אף כשכל העיר מרוצפת, וכ"כ בספר תוספת שבת (ס"ק ב, וע"ש בביאורים שהשיבו). וכבר השיגו (על הקני מנורה) בספר דע"ת (סעיף ב) דאין ראיה מסתימות הרמ"א, דאפשר שבימיו לא היה שכיח כ"כ שיהיו כל בתי העיר מרוצפים, וס"ל דאין לחוש לטעם של בין הרובדין, ועע"ש.

(((וראיתי))) בספר חוט שני (שבת ח"א סוף פרק יא) דאסר הדחת קרקע היום, ומקורו הראה מדברי המ"ב (ס"ק טז), וע' בזה לקמן (אות ז). ועוד ראה לספר שבת לישראל ובו קונטרס תשובות לגר"ח קנייבסקי שליט"א ושם (עמ' תפד) פסק לאסור הדחת רצפה אף היום שכל הערים מרוצפות (אף לדידהו). והרב המגיה שם כתב, שכן דעת הגר"ש ואזנר שליט"א, הובא בקובץ מבית לוי (חט"ז עמ' כב). ושכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א, הובא בספר שלמי יהודה (פ"ט הע' כו). ואולם בסוף ספר שלמי יהודה בקונטרס התשובות (אות מה), דעת הגרב"י זילבר שליט"א להקל לדידהו, דאומנם בברית עולם (ע' 91 ס"ה) אסר להדיח, שוב כתב להתיר מדינא ע"פ הביה"ל שהתיר כיבוד, כשכל העיר מרוצפת. אלא שהמנהג להחמיר, כיון שלא כתבו כן הפוסקים שלפני המ"ב. וסיים, ולמעשה צ"ע להקל, כיון דהוי מילתא דתמיהא. ע"כ. ובאמת לא זכיתי להבין, דלדידהו דנגררים אחר הוראות הרמ"א, וס"ל כתרומה שמתיר כשכל העיר מרוצפת, מה מקום יש לאסור, וברור שכיון שהיום כל העיר מרוצפת שרי, וכדמבואר בתוס' (וכנ"ל אות א), ודבריהם צ"ע.

דילמא אתי לאשוויי גומות בהדחה מהו

ז. (((הן))) לא אכחד כי בהשקפה ראשונה למדתי לאסור אף להאמור כאן, והוא כי הב"י (ס"ס שלז) העתיק את ביאור הרב המגיד (פכ"א ה"ג) בדברי הרמב"ם, שאסר הדחה במקום מרוצף, והוא מדאיתא בשבת (מ ע"ב) מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, וביקש להדיח לו קרקע, אמר לו אין מדיחין. לסוך לו קרקע, אמר לו אין סכין. ופרש"י, דילמא אתי לאשוויי גומות. והוסיף המ"מ, שכ"כ בתוספתא. ופירושה לדעת הרמב"ם, אע"פ שהכיבוד מותר ברצוף, אלו הדברים אסורין, וגזרו בהם לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד. עכת"ד הב"י. ולכאורה פרש"י דילמא אתי לאשוויי גומות, היינו שמא ימצא בעת ההדחה ברצפה המרוצפת חור ויתקנה, שהרי מיירי בהדחה, ובפשטות המדיח שייך שידיח רק בקרקע מרוצפת. וכ"כ רש"י לקמן (דף קנא ע"ב ד"ה קרקע), דמיירי במעשה זה שהמרחץ היה מרוצף. ולפי"ז שחוששים שיתקן בלטה שבורה, או חור שנוצר עם הזמן. גזירה זו שייכת אף בימינו אנו, אף שכל העולם מרוצף. וכ"כ ההשלמה (פרק ג סימן ח) דהביא את פרש"י על מעשה זה, דילמא אתי לאשוויי גומות, וכתב על כך וז"ל, כלומר דילמא אתי לאשוויי גומות בידים, דאל"ה קי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. עכ"ל. וכ"כ כל' זו בספר המאורות (שם) על פרש"י. וכ"כ לבאר המ"ב (סימן שלז ס"ק טז) את מרן שאסר הדחה וז"ל, וטעם כל אלה, משום דחיישינן להשוות גומות, ואפי' למאן דשרי כיבוד בשבת, דשאני הכא דכיון שהוא רוצה ליפות את הקרקע, לסוך אותה, או להדיחה, חיישינן שמא יראה גומות, וישכח ויבא להשוותם במתכוין. עכ"ל. ומקורו ציין דהוא מרבנו ירוחם. והנה מפורש כדברינו. וע"ע בספר שביתת השבת (חורש הל' כז וס"ק מד). וכ"כ לאסור מהאי טעמא הדחה בספר חוט שני הנדפ"מ (שבת ח"א סוף פי"א) והוא בהשען על טעמו של המ"ב. וכן למד דלרבנו ירוחם הנ"ל במ"ב יהיה אסור להדיח כשכל העיר מרוצפת בספר קרית ספר (סי"ג אותיות ג,ד).

(((ובאמת))) כי התוס' (דף צה ע"א ד"ה שרא), למדו בתירוץ קמא אחרת, דשייך השואת גומות בהדחת רצפה מרוצפת בין הרובדין. וכ"כ תוס' פסחים (דף סה ע"א ד"ה מכבד), וכ"כ בספר התרומה (סימן רנד ד"ה גורפין), גבי כיבוד, דאף במרוצף שייך אשוויי גומות בין הרובדין. ונמצא דלמדו ששייך השואת גומות בעצם הקרקע המרוצפת, וכדברינו. (אך מאידך למדו שהחשש להשוואת גומות הוא בין הבלטות, וזה שלא כדברינו). ונמצא דלפי"ז בימינו אנו שאין חשש זה של השוואת גומות בין הרובדין, שוב אין לחוש, כיון שהרצפות צמודות זל"ז. וכ"כ הביה"ל (סימן שלז ס"ב ד"ה אין), שבימנו אין לחוש לחשש של בין הרובדין. וכ"כ בספר ערוה"ש (הל' ה) דאין לחשוש לרווח שבין המרצפות בימינו, וכ"כ בספר שביתת השבת (חורש ס"ק לב), ובספר שש"כ (פרק כג הע' ב), ובשו"ת אז נדברו (ח"י סימן ד אות ב), וכ"כ בספר ארחות שבת (פי"ח הע' ע). ולפירושם של הני ראשונים דהחשש בהדחה הוא שמא ישוה גומות שבין הרובדין א"כ חוזרים דברינו כבתחילה דהיום שרי. אולם ברור שמרן לא למד כוותייהו, כי לדעת מרן אף פעם לא חיישינן לבין הרובדין, וכמבואר לעיל מינה בב"י, דהתרומה וסיעתיה אסרו כיבוד במרוצף שמא ישוה גומות בין הרובדין, ואולם הרמב"ם וסיעתיה לא חוששים לכך, וכן פסק מרן. ועל כרחך להגיע לדברינו, שהרמב"ם אינו חושש להשוואת גומות בין הרובדין. וכ"כ להסביר את הרמב"ם בשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אות יד). וא"כ שוב חזרנו לכך שהחשש בהדחה הוא שמא ימצא בלטה שבורה ויתקנה, וכפי שמורה לשונו של רש"י, דילמא אתי לאשוויי גומות, דהיינו שבעת ההדחה ישוה הגומות כאן. ודלא כפירוש ראשונים רבים שלמדו דהחשש שמא ישוה גומות הוא בקרקע אחרת שאינה מרוצפת, וכגון הריא"ז (דף מ ע"ב) והר"י מלוניל (שם), וכ"כ המאירי (שם ד"ה דרכן), דמרחץ הוא מרוצף, וגזרינן אטו שאינו מרוצף. וכן הוא לו עוד בשבת (קנא ע"ב ד"ה אין סכין), וכ"כ בחדושים המיוחסים לר"ן (מ ע"ב ד"ה ואמר), דהוקשה לו מאחר וסיכה שייכת רק בקרקע מרוצפת, א"כ במעשה בתלמידו של ר"מ מיירי במרוצף, ומה שייך שמא ישוה גומות. ותירץ, דגזרינן אטו שאר קרקעות. וכ"כ עוד לקמן (דף קנא רע"ב ד"ה אין), וכ"כ הנמוק"י (שבת קנא רע"ב). ואולם לכאורה ל' רש"י מורה שלא כן, וכמו שפירשו בו המאורות, וההשלמה. וכיון שהב"י הביא את פרש"י, א"כ הכי יליף, וא"כ כן עיקר לדידן דאתכא דמרן סמכינן. ולפי"ז אף בימנו אנו, לכאורה יש לאסור להדיח את הרצפה.

ח. (((ברם))) באמת כל זה אינו, כי הפשט בפירוש רש"י דילמא אתי לאשוויי גומות, היינו כאשר ידיח קרקע אחרת שאינה מרוצפת. כי כן נמצא מפורש בפרש"י שבת (דף קנא ע"ב ד"ה קרקע), על מעשה זה בתלמידו של ר"מ, וז"ל, ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא, וליכא למיחש לאשוויי גומות, מיחלף מיהא בקרקע אחר. עכ"ל. ומפורש דהמדיח בית המרחץ מרוצף, האיסור הוא אטו קרקע אחרת שאינה מרוצפת. ועל כרחך א"כ דמש"כ רש"י בדף מ, דילמא אתי לאשוויי גומות. הוא בקרקע אחרת שאינה מרוצפת, ולא כפירושנו לעיל בו. וכן י"ל דנתכוונו ההשלמה והמאורות. ואע"פ שהמ"ב הנ"ל ציין לרבנו ירוחם דלמד כהנ"ל, ודלא כדברינו עתה. אולם באמת לא מצאתי כן ברבנו ירוחם, אלא להיפך (דף פג ע"ג) וז"ל, לסוך קרקע הבית או להדיחו אסור, ואע"ג דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, גזרה שמא יבא להשוות גומות בידים. ואע"פ שקרקע הבית מאבני שיש או מלבנים אסור, גזרינן אטו בית אחר שקרקעו עשוי מעפר. עכ"ל. וא"כ מפורש, דהיינו אטו בית אחר, ולא בזה הבית. ולכאורה המ"ב לא אחז את סיום דברי רבנו ירוחם, רק לרישא, דחיישינן שיעשה בידים, ועל כן כתב את דבריו. וע"ע בשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אות ב) גבי המ"ב הנ"ל, ולא נחית להנ"ל. וכן מפורש עוד ברמב"ם (פרק כא ה"ג) שעליו נסובו כל דברינו, כי מרן פסק כוותיה, ועליו דיבר הרב המגיד, דז"ל הרמב"ם, אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים, ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו אפי' ביו"ט כ"ש בשבת, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא להשוות גומות, בזמן שהוא עושה כן במקום אחר. עכ"ל. ומפורש דחיישינן שידיח קרקע שאינה מרוצפת, וישוה בה גומות, וכדמסיים, וכן מבואר גם בריש דבריו שכתב אפי'. וכן מבואר גם בטור (סימן שלז) גבי שיטת הרמב"ן וז"ל, וחילק [הרמב"ם] בסיכה, שכתב אין סכין הקרקע ואין מדיחין אותו אפילו אם היה מרוצף, גזירה אטו שאינו מרוצף, דאתי לאשוויי גומות. עכ"ל. וכן מבואר בריטב"א הנדפ"מ (שבת קנא רע"ב) דשייך הדחה בקרקע שאינה מרוצפת, וכן בר"ן הנזכ"ל בסמוך, ובמאירי (שם), ובעוד ראשונים המובאים שם, עיין בדבריהם. ושוב ראיתי לספר הבתים (הל' שבת שער ח) דעל אלו דברי הרמב"ם הקשה, מאי שנא מכיבוד שלא נאסר ברצוף. ותירץ, דשם הוי גזירה לגזירה, שמא יכבד באינו רצוף, ושמא ישוה גומות. אבל סך ומדיח ונופח, הוא משוה גומות בידים ויש בו איסור תורה. ומפני זה גזרו במרחץ משום קרקע אחר. ע"כ. ואע"פ שאיני מבין את המציאות, כיצד שייך להדיח קרקע שאינה מרוצפת. מ"מ מאחר והיום המציאות כל כך שונה מפעם, פשוט שחסרון זה הוא בהבנתי ובהשגתי במציאות החיים הישנים, כי מפורש בראשונים כן וכאמור. ועל פי ספר הבתים הנ"ל, שכתב שהמדיח קרקע שאינה רצופה הוא משוה גומות בידים. שמא מטרת הדחת הקרקע היתה, ליישר את הקרקע ולהדקה, כך שאחר ההדחה וההתייבשות, הקרקע תהיה נוחה לדריכה.

בטל הטעם בטילה התקנה

ט. (((ועוד))) יש לבא ולהקל כאן, משום הכלל דכל היכא שבטל הטעם בטילה התקנה, היכא שהטעם ידוע. וכמש"כ הרא"ש בתשובה (כלל ב ס"ס ח). ואף הכא הטעם ידוע, וכמש"כ רש"י (שבת מ ע"ב) דילמא אתי לאשוויי גומות, וכ"כ ראשונים רבים. וממילא היום שבטל הטעם, לפי שכל הערים מרוצפות, בטלה התקנה. וע' בזה בנחלת לוי (ח"א סימן ג בהערה א) דמרן לא ס"ל להקל לפי טעם זה, ומ"מ חזי לצירופי הכא לספק. [רק שיש לדון, האם טעם שכתבו הראשונים, ולא נכתב בגמ', נחשב טעם ידוע. וע' תורת חסד מלובלין (חאו"ח סימן י אות ו), ובנחלת לוי (שם).] וכן יש להקל לפי התוס' ביצה (ו ע"א ד"ה והאידנא), דכל תקנה שנתקנה מכח חשש אמרינן בטלה כשבטל הטעם. וא"כ כאן שהוא מכח חשש, שמא ישוה גומות, בטלה. וע"ע לגבי הני כללים בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סימן יז) אריכות גדולה, ובשו"ת עמודי אש אייזנשטין (סימן ד כלל ה, דף כח ע"ב), ובביה"ל (סימן שג סי"ח ד"ה והשתא), ובספר לוית חן (ס"ס לג, גבי הביה"ל הנ"ל), ובשו"ת יבי"א (ח"ג חחו"מ ס"ז, סוף אות א) דהקל. וע"ע בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סימן סה, דף קסט) באורך, ובספר נשמת אברהם סופר (ח"א סימן שכח ס"ק ה), וע"ע בקובץ ויען שמואל בהוצאת ישיבת כסא רחמים (ח"ד סימן כא) להרה"ג רבי אליהו בנימין מאדאר שליט"א, באורך וברוחב גבי כלל זה. וכ"כ לצרף טעם זה דבטל הטעם להקל הכא בהדחה בימינו אנו, בספר מתנת משה (ח"א חורש הע' א), וכ"כ כיוצ"ב בביאורים שעל ספר תוספת שבת (סימן שלז ס"ק א).

שטיפה בעת צורך

י. (((והנה))) בספר שש"כ (פרק כג הע' כד) למד להקל בשעה"ד כגון בבתי חולים, לשטוף רצפה מרוצפת ע"י מגב (בלא סחבה). וחלו הוא מטעמו של הרב המגיד (סימן כא ה"ג) המובא ביתה יוסף (ס"ס שלז) לבאר את הרמב"ם, דאע"פ שלגבי כיבוד לא גזר ברצוף אטו שאינו רצוף, הדחה ס"ל לאסור. וביאר המ"מ, דהוא מטעם שהדחה אין בה צורך כמו בכיבוד, על כן גזרו בה. ע"כ. ומינה לענין שטיפת בית חולים, דהוה צורך גדול, ושרי. ובשש"כ מהדו"ק (פי"ח הל' ז) כתב כן בשם הגאון רש"ז אויירבך זצ"ל, והובא בשו"ת מחזה אליהו (סימן עא ס"ק ז), ועוד הביא שכ"כ מדנפשיה הכי בספר הלכות שבת (חורש הגהה אות קיח). ע"כ. וכ"כ להקל מהאי טעמא בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ג הע' ח), ועל כן הקל כשהרצפה מלוכלת ביותר, או בבתי חולים, והוא בצירוף התרומה וסיעתיה. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן עה אות ד) דמיירי התם גבי הדחת בית הכסא, ועוד עיין לו בח"י (סימן כז). וכ"כ להקל מטעם זה בספר ילקו"י (שבת ח"ה סימן שלז אות ב, עמ' סה) ולכן כתב שכשיש לכלוך על הרצפה מותר לשפוך מעט מים מכלי ולנגב ע"י מגב. ע"כ. וע"ע בספר ארחות שבת (פי"ח הע' עו). וכן סמך על השש"כ והאול"צ, בספר מור דרור הנדפ"מ (סימן שלז ס"ג).

(((ותמהתי))) על עצמי, דלחידוש זה שתפסו להקל כל שעשוי לצורך, תקשי דנאסור כיבוד קרקע, דהיינו לטאטא את הרצפה, כשאינו צורך כל כך. שהרי המגיד משנה התיר כיבוד מטעם שהוא צורך, וא"כ בכה"ג שהכיבוד אינו צורך כל כך יש לאסור. ופשיטא דהיינו טעמא דלית לן למימר הכי, משום דלא פלוג, וה"ה דנימא הכי אף לענין הדחה, דלא פלוג. וממ"נ, א"א לתפוס את החבל בשני קצוותיו, או שנקל בהדחה ואז נחמיר בכיבוד כשאינו צורך, או שלא נחמיר בכיבוד, ושוב אין מקום להקל בעת הצורך בהדחה, וכן עיקר, כסיפא. ועוד בה, דלענ"ד פשט דברי הרב המגיד הוא אחר. והוא בהקדים קושיא, כי מדוע כתב הרב המגיד שיש צורך בכיבוד יותר משטיפה, והבה ונבחן מה יותר צורך, לכבד רצפה שצריכה כיבוד, או להדיח רצפה שצריכה הדחה. ובפשטות הצורך בהדחה הוא רב יותר, כיון שהלכלוך דבוק ברצפה, וגם אם לא אז הם שוים, פחות או יותר. [ותלוי כמובן בכמות הלכלוך, אך דברינו אמורים בכלליות.] ועל כן נראה שפשט המגיד משנה הוא, שכיון שהצורך בכיבוד הוא יותר משטיפה, מבחינת הפעמים שהוא נצרך, וכגון בית ששוטפים אותו פעמים בשבוע, מכבדים אותו פעמיים ביום. ועל כן הקלו בכיבוד יותר מהדחה. ולפי"ז פשוט שעצם ההדחה אסורה אפי' כשיש בה צורך, כי זהו עצם האיסור. ואף למי שיראה לו אחרת פשט דברי הרב המגיד, יוצרך להכריח שהפשט כדבריו, ולא כדברינו, כדי שיוכל לבא ולהקל ע"י טעמו של המ"מ.

(((והן))) עתה ראיתי לשו"ת מחזה אליהו (סימן עא אותיות יב-יד) דהוכיח נפלא מפסחים (סה ע"א) דאיסור הדחה רצפה הוא אף בעת צורך גדול. כי שם ביארה הגמ' את דברי המשנה שהיו מדיחים את העזרה בערב פסח שחל בשבת שלא ברצון חכמים, משום איסור הדחה דלרבנן הוי איסור שבות. וע"ש בע"ב דמשום רבוי הדמים היו נצרכים הכהנים להלך על גבי אצטבעות, כי אם יתלכלו בגדיהם בדמים, יהיו פסולים לעבוד, ע"ש. ונמצא שהיה בזה טורח וקושי. [ומש"כ שם בע"א דהדחה היא שבות שאינה צריכה, ולכן לא התירו. ע"כ. אלמא דהדחה אינה נחשבת צורך. כבר פר"ח בגליון, שאינה נצרכת לעבודת המקדש.] וחזינן א"כ, דאף בעת צורך גדול שהרצפה שטופת דמים, לא התירו להדיחה. וע"ש בהמשך דברי המחזה אליהו והם מוכרחים, וכמש"כ לעיל (אות ז). וכן קילס את ראיה זו ותפס הכי בספר מגילת ספר (סי"ג אות ה) שאסור להדיח רצפה, אף בעת צורך. שוב אינה ה' לידי קובץ אורייתא בהוצאת אב"ת (עמ' צ) ושם נדפסה תשובת הרה"ג רבי גדעון משה שליט"א בענין הדחת כיור ושיש מטבח. וכתב שם (אות ב) דאף בשעת הדחק אין להקל בהדחה וכדמוכח מפסחים. והוסיף דגם דבלאו הכי מסתברא למימר דלא פלוג רבנן ואסרו הדחה בכל אופן גם בעת צורך, כגון בשני ימים טובים וכדו'. [ואגב לא הבנתי כיצד הפוסקים האשכנזים אשר יוצאים ביד רמ'א, ואסרו כיבוד בקרקע רצופה, אטו שאינה רצופה, עלה בליבם להשען ולהקל ע"פ הרב המגיד, שדבריו הם אליבא דהרמב"ם, שמיקל בכיבוד, ולכן יצא כל חידושו של הרב המגיד. ובאמת כי כן דחה זאת בשו"ת מנח"י (ח"ה סימן עה אות ד), וע"ע לו (ח"ו ס"ס כט), וע' בקרית ספר (סי"ג אות ה).]

יא. (((ובספר))) מנוחת אהבה (ח"ב פ"ב הע' 13) כתב בדומה לדברינו, דכיון שנחלקו התרומה וסיעתיה עם הרמב"ן ודעימיה, האם גזרינן עיר מרוצפת אטו שאינה מרוצפת, הוי פלוגתא בדרבנן ויש להקל. אלא דשוב אסרו, הואיל ובזמנינו רגילים לשטוף את הרצפה ע"י סחבה, ובקל אפשר להכשל באיסור סחיטה. ועל כן כתב שם (הל' ה), כי גם בזמן הזה שכל הבתים מרוצפים אסור. ע"כ. ובאמת כי ראיתי תנא דמסייע ליה, הוא שו"ת מהרי"ף (סימן צז) דאסר להדיח הרצפה גזרה שיבא לעשות כדרכו לסחוט את הסחבה. ע"ש. ותמהתי על עצמי, דלטעמיה דהמנוח"א, איך התיר שם באותה ההלכה דבר אחר, שקרוב יותר למכשול, וז"ל, וגם לכתחילה מותר להרטיב במעט מים מטלית המיוחדת לניגוב רצפה אם אינה מלוכלכת, ולקנח בה רצפה מלוכלכת עכ"ל. ובזה הלא המכשול קרוב לבא לידי סחיטה, וכמעט שא"א להזהר בזה. ואעיקרא דדינא, כבר כתבנו בכמה דוכתי, שאין לנו לגזור מדעתינו אחר חתימת התלמוד, ואיהו הרב מנוח"א לשיטתיה, וכדכתב בהקדמת ספרו. ובספר מתנת משה (ח"א מלאכת חורש הל' א) הראה פנים להקל רק שלא בפני ע"ה, והוא כי י"ל שאף הרמב"ם יודה לתרומה, אף שאין הכרח לכך. וגם יש לצרף דהיום שכל הבתים מרוצפים, שוב י"ל דכל היכא שבטל הטעם בטלה התקנה. ע"ש. אלא דשוב הביא לאור לציון הנ"ל, וסיים וצ"ע, אלא דלכו"ע אין להקל בפני עם הארץ. עכת"ד. וגם עליו יש לומר שאין לגזור מדעתנו. וע"ע בספר השבת והלכותיה (סימן כו הל' יג) דאסר הדחת הרצפה, והקל בשעת הצורך, והוא בהשען על השש"כ, והמנוח"א, וציין עוד לעיין בשו"ת וללוי אמר (ח"א סימן כג) ואת"י. ע"כ. ובקובץ אורייתא (ח"א עמ' צ) דעת הרה"ג רבי גדעון בן משה שליט"א לאסור הדחת רצפה, כי לא שמענו מי שיתיר, ואדרבה כתב כי שמע מגדולי ההוראה לאסור. ע"כ. וע"ע בשו"ת הר צבי טל הרים (סימן ג). ושוב ראיתי בספר ויען שמואל (ח"ד סימן יט) דעמד על כך באורך הרה"ג חננאל כהן שליט"א ויצא בכוחא דהיתרא בשטיפת רצפה. ע"ש.

(((ברם))) באמת הרואה יראה כי אפשר להקל בכך וכאמור. ומה גם דיש כאן ס"ס להקל, שמא כצד שלרמב"ם ומרן (דנקטינן כוותייהו) כל שרוב העיר מרוצפת שרי להדיח, כי גם הם יודו לתרומה וסיעתיה שחידשו זאת. ואת"ל דלרמב"ם אסור, שמא הלכה כתרומה וסיעתיה, ולפי"ז כל שכל העיר מרוצפת שרי, (וא"צ מתהפך ואכ"מ). וגם את"ל שאסור אף לתרומה, שמא היום, כיון שבטל הטעם, בטלה התקנה. וע"כ כן נראה עיקר להקל. וכמובן הוא בלבד שלא ישתמש בסחבה, כי אז יעבור על איסור כיבוס, אלא ישתמש במגב גומי בלבד.

(((קם))) דינא, מותר לשטוף את רצפת הבית בימנו אנו במגב גומי, ובלבד שלא ישתמש בסחבה.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5