——–
יח. המאמין בשני אלהים, הרי הוא עובד עבודה זרה. וכן המאמין בנברא שהוא האל, הרי הוא עובד עבודה זרה. לכן מחוייבים למסור נפש כנגד הנצרות, וכפי שרבבות יהודים לאורך ההיסטוריה מסרו נפשם ועלו על המוקד כדי שלא להודות בדתם, שיסוד דתם הוא גם שני אלהים, וגם אלהים נברא, ומחוייבים למסור נפש כדי שלא לעבוד עבודה זרה.
גם הגויים אסורים בעבודה זרה לפי שהתחייבו בשבע מצוות בני נח. נחלקו הראשונים בגוי המאמין בנצרות, האם הוא עובד עבודה זרה, לפי שכאמור הנצרות היא עבודה זרה בשיתוף [דהיינו מאמין שהשם הוא האלהים, אך יש עוד אלהים] שיש אומרים שגם גויים נאסרו בעבודה זרה בשיתוף, ויש אומרים שאיסור עבודה זרה בשיתוף נאמר רק לעם ישראל, ולא לגוים. ומלבד שרוב הראשונים סוברים שאף גוי אסור בשיתוף, העיקר הנוגע לנו הוא האמור, שלכל הדעות לאיש הישראלי הנצרות היא עבודה זרה גמורה משתי סיבות, ואין בזה חולק כלל.
(((הנצרות שיתוף והגשמה)))
א. יסוד דת הנצרות שבן תמותה ששמו "ישו" הרי הוא אל, והיות ונותנים הם גשם באלהים, היא כפירה ומינות וכאשר נתבאר לעיל (סעיף ז) מפי ספרים וסופרים, קחנו משם, ועוד ראה להלן בסמוך יתירה מכך, ראשונים שכתבו שהגשמה היא ע"ז. זאת ועוד, הבלם לתת שותף לאלהים, הוא איסור שיתוף, ואיתא בסנהדרין (סג ע"א) כל המשתף ש"ש ודבר אחר נעקר מן העולם.
(((השיתוף כפירה)))
הגאון ר' ירוחם פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג (לאוין ל"ת א-ד) כתב וז"ל, ומטעם זה עצמו לא יתכן ג"כ לומר [לדעת הרס"ג] דלאו דלא יהיה לך, מזהיר על ע"ז בשתוף כדעת היראים והסמ"ג שהבאתי (שם, וגם יובאו בסמוך) עיין שם. משום דכיון שכבר מנה במנין העשין עשה דיחוד השם, שוב אין למנות לשיטתו הלאו האמור במצוה זו עצמה. ע"כ. הנה לפנינו דלכו"ע השיתוף כפירה, וכל המחלוקת היא מאיזו מצוה נלמד איסור זה. גם הגאון רח"ד הלוי זצ"ל בתחומין (יט תשנ"ט דף 160 והלאה) הביא את היד רמ"ה (סנהדרין סג ע"א סוד"ה פיסקא) שכתב, ור' שמעון בן יוחאי פליג עליה וקאמר, דשתופי שם שמים לדבר אחר, טפי חמיר ממאן דכפר בש"ש לגמרי. ורבינו יונה (שם ד"ה כל המשתף) חולק, דכתב, לאו למימרא דמשתף ש"ש וד"א גרוע ממי שאינו משתף, אלא שעובד ע"ז בלבד וכו', אלא הכי קאמר, כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם, ולא היו ניצולין בכך. והיראים (ח"ב סי' רמג) למד איסור שיתוף משנאמר, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שלא לשתף דבר אחר עמו, וכ"כ הסמ"ג (ל"ת א). ע"כ, ועע"ש. וראה ברמב"ם בריש אגרת תחית המתים שכתב וז"ל, שהוא אחד ואין שני לו, ולהסיר מנפשותינו הדעות הנפסדות אשר האמינום המשנים, אמר לבאר לזאת הפנה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו'. עכ"ל. ועוד בספר כד הקמח (ריש יחוד השם) כתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו,ד), הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר כי בדבור (דברים ה,ו) אנכי ה' אלהיך, יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות. שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר, אנכי ה' אלהיך, מי מיחה בידו. ועל דרך הפשט, הזכיר בכתוב הזה ג' שמות, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שאילו אמר שמע ישראל ה' אחד, היה פתחון פה לאומות העולם לומר, שעל יראתם אומר הכתוב כן, שהוא נקרא ה' לדעתם. ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל. ואלו אמר ה' אלהינו אחד, היה פתחון פה לאומות העולם לומר, אמת הוא כי אלהי ישראל אחד, גם אלהינו שאנו קורין אותו ה', הוא אחד. כמו כן לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד, להורות, כי ה' שהוא אלהי ישראל, הוא לבדו נקרא ה', והוא אחד ברוך הוא וברוך שמו, שאחדותו שלימה מכל צד ומכל פנה בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו דומה באחדותו, לא בעליונים ולא בתחתונים. ע"כ. ואיך שלא יהיה, השיתוף הוא איסור גמור.
(((המגשים עוע"ז)))
ב. יתירה מכך הנצרות עבודה זרה, ונזכיר מן הכותבים כן, ואח"כ ננחת להאם גוי נוצרי הוא עובד ע"א, או שגוי לא נאסר בשיתוף. חזינן בראשונים שכתבו שההגשמה היא ע"ז, וא"כ הנצרות שיסוד דתה הוא הגשמה, שהאלהים נעשה בן אדם, הוי ע"ז, שהנה כתב הריקאנטי על התורה (פ' יתרו בהגה) שהסובר שחכמתו ית' ובינתו וחסדו וכדומה, שאר כחות המיוחסות אליו, הם דברים נפרדים בהשם, הוא בכלל עובד ע"ז . עכ"ל. הנה לנו שאפילו הסובר שאין גשם בה', אך לו דברים נפרדים, הרי הוא עובד ע"ז, ק"ו המגשים ממש. וע"ע אליו (פרשת ויחי) שהמגשים מחריב את העולם ע"ש. וכ"כ בספר שער השמים המיוחס לראב"ע (בהקדמה) שכל מי שאינו יודע בוראו, ואינו משיגו כפי השגת השכל האנושי, נמצא עובד ע"ז בלי ספק . וכן אמרו חכמי הפלוסופים, לא יעבוד עילת העילות אלא נביא שלם בטבעו, או פלוסוף מודע, באשר אצלו מן החכמה. לפי שזולתם מן ההמון, אין נמצא בדעתם אלא מורכב. כמו שאמר הנביא (דברי הימים ב,טו) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת. ע"כ. ועוד הובאו לעיל (סעיף ז אותיות ב,י) ראשונים רבים שכתבו, שהמגשים "עובד זולתו", קחנו משם, וזה כאמור.
(((הגשמה מינות וכפירה)))
עוד כתב הרמב"ם (תשובה פ"ג ה"ז) שהמגשים מין , ולמעשה רוב חלק א' של ספר מורה הנבוכים עסוק בכך. וכתב הרמב"ם באיגרת השמד וז"ל, ומינות גדולה מעבודה זרה, כמו שהתבאר בכל התלמוד וכו'. עכ"ל. ועוד כתב בזה באורך באיגרת תחית המתים לענין הסרת ההגשמה, ובפירוש המשניות (סנהדרין ריש פרק י יסוד ג), ועוד ראה בסמוך בדברי הרמב"ם (ע"ז פ"ט ה"ד). וראה ברמב"ן באיגרת (נדפסת בכתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שמט. וחלק מאיגרת זו העתיקה הרב חיד"א בשם הגדולים ערך הרמב"ם) על כך שיש שהיו מגשימים בישראל כתב, שהיא תועלת נפלאה שיצאה מן הפילוסופיא, הרחקת ההגשמה אשר תועים בזמנו [של הרמב"ן] חכמים וכו' שכל הרבנים, ורבינו חננאל, ורבינו נסים, ורבי נתן ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא, וקיללו המאמין בזה. ואברהם אבינו ע"ה הבין וידע זה. על כן אני אומר באמת, שהמאמין באלהותו יבין, כי כמו שאין אברים לנשמה שיצאה מכסא קדשו, כך אין לבורא גוף ודמות וצורה כלל. המאמין אשריו, ומי שלא יאמין ידון באש לא נופח . עכ"ל. ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' קיז) הביא שהר"ר שמואל ספורט"א שלח לתפוס עליהם [על הטועים] בדבר זה וז"ל, שאין בכל התלמוד מודיע שיש בישראל מי שנותן דמות לבורא ישתבח שמו ויתעלה זכרו, אמנם חלוקי לב רשעי ישראל המינים מחפאים דברים אשר לא כן, כדי לגנות את עצמן, מי שפרע מדור המבול יפרע מהם. ע"כ. [אמנם בהשגות הראב"ד (תשובה פ"ג ה"ז) על דברי הרמב"ם שהמגשים הוא מין, כתב וז"ל, א"א, ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה. ע"כ. הרי שחולק שאינו מין, אולם ראה במח' זו לעיל (סעיף ז אותיות ג-ח) שגם לדבריו כ"כ לגבי הטועה בהגשמה, מחמת טעותו בהבנת התורה, לא כן לגבי היודע שחכמי ישראל הסכימו שזו כפירה, ואפי"ה סובר הגשמה, בזה גם איהו מודה שהרי הוא מין.]
(((ראשונים שכתבו שהנצרות ע"ז)))
ג. כתב רב צמח גאון בשו"ת שערי תשובה (סי' רמו) וששאלתם ע"ז של נוצרים שנפל ומכרו נוצרים את עציה וכו'. והתיר להשתמש, כיון שהם ביטלוה, ע"ש, הרי שקוראה ע"ז. וכן בספר האשכול (אלבק ע"ז דף קפט ע"א) לגבי ההולך בדרכים לפרנסתו, ויש סכנת שודדים, ולובש בגדי גוים, ובזה לא יעשו לו דבר, וכתב לאסור, והוסיף בזה"ל, וכל שכן לתפור צורת הצלוב בבגדו שחדשו מלכות הרשעה, שאיסורו חמור, וקרוב להיות כופר בעיקר. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח הנפש, חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. עכ"ל. הנה שדן זאת כקרוב להיות כופר, ושהוא בכלל ע"ז שאסור אף במקום פיקוח נפש, כלומר הנצרות ע"ז, ואפילו להסתתר תחתיה, הרי הוא קרוב לכופר. וכן מבואר בראבי"ה (סי' אלף נא עמ' כד) ובמרדכי (ריש פרק כל הצלמים) שפסקו שהצלב שבכנסיה אסור בהנאה, הרי דהוי ע"ז. והכי כתב רבינו יהונתן מלוניל (גיטין דף ד ע"ב מדפי הרי"ף) גבי ס"ת שכתבו מין ישרף וז"ל, שכתבו מין ישרף, תלמידי ישו הנוצרי, וראוי לשריפה הן ואזכרותיהן, לפי שכותבין השמות לשם ע"ז , שהן דבוקין בע"ז הרבה. והכי פסק הרמב"ם במהדורות שאינן מצונזרות (ע"ז פ"ט ה"ד) להדיא שהנוצרים המה עובדי ע"ז וז"ל, הנוצרים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהן בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי וכו'. [ועוד כתב הרמב"ם (שבועות פי"א ה"ב) ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה, נעקר מן העולם, שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו, אלא האחד ברוך הוא. עכ"ל.]
(((נצרות ע"ז גמ' ערוכה וכן גרסו ראשונים רבים)))
ולמעשה היא גמ' ערוכה בע"ז (ו ע"א) בגירסא שהיתה לפני הראשונים וז"ל הגמרא, נצרי לעולם אסור. שכ"כ התוס' שאנץ (שיטת קדמונים ע"ז ב ע"א ד"ה ויש לתמוה) שכן הגירסא, והוסיפו שנצרי שבגמ' הם הנוצרים בני זמנם מאמיני הצלב ע"ש. וכ"כ בפסקי רי"ד (ע"ז ז ע"ב) ר' ישמעאל אומ' וכו'. אמ' רב תחליפא אמ' שמואל נצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור. פי' יום ראשון שהוא יום איד "לעובדי ישו הנצרי", לר' ישמעאל לעולם הוא אסור, שאם תתן לו ג' ימים לפניו וג' ימים לאחריו, הרי כל השבוע אסור. ואין הלכה כר' ישמעאל, דיחיד ורבים הלכה כרבים. עכ"ל. הנה שעל ישוע הנוצרי כ"כ. וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (פ"ב מי"ד ודע מה שתשיב) שכן הגירסא, ושהכוונה לנוצרים המוכרים לנו, שכבר היו מוכרים בזמן הגמ'. וכן גרסו בגמ' הראבי"ה (סי' אלף נא) והמאירי בפירוש המשניות (ע"ז פ"א מ"ג, ובעוד דוכתי, ובדעתו עיין להלן אות ד), והרשב"א (ע"ז ב ע"א ד"ה ויום אידו) והריטב"א (ריש ע"ז ד"ה אסור) ועוד ראשונים רבים.
(((גם לגירסא דידן הכוונה לנוצרים)))
וחזי הוית בקובץ שרידים (ח שבט תשמ"ז עמ' נח) מאמרו של הרה"ג אברהם רות, שכתב, דאף לגירסא דידן, שבגמ' ע"ז (ו ע"א) כתוב, יום א' לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור. ע"כ. ולא נכתבה המילה "נוצרי", מ"מ גם לגירסתנו ברור שכוונת הגמ' אל הנוצרים, לפי שרק להם יום א' הוא יום אידם, וכמו שכתב ר"ח במקום, וא"כ אף לגירסא דידן כוונת הגמ' לנוצרים, ומבואר שדין עובדי ע"ז להם. ודפח"ח. ועוד כתב שם שהגירסא הנכונה בגמ' היא "נצרי", ראה בדיקדוקי סופרים (שם דף ו ע"א ציון ה).
(((המחלקים בין נוצרים של ימינו לזמן חז"ל)))
ד. אמנם הובאו עתה ראשונים הנוקטים שהנוצרים המוכרים לנו הם עובדי ע"ז, ברם מאידך גיסא יש ראשונים רבים שכתבו לחלק בין הנוצרים שבזמן הגמ', שהיו אדוקים בע"ז, ולכן המה עובדי ע"ז, לבין הנוצרים שבזמנם, שאינם אדוקים כ"כ בע"ז, ולכן אינם עובדי ע"ז, ובדדמי להא דאיתא בחולין (יג ע"ב) עכו"ם שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. שהנה עמדו התוספות (ריש ע"ז ד"ה אסור בתירוץ השני) על המנהג בזמן התוס' שסוחרים עם הנוצרים אף ביום אידם, והוא נגד המשנה והגמ' ריש ע"ז, וכתבו ליישב בזה"ל, לכך נראה דטעם ההיתר, משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים. עכ"ל. הרי שסוברים שאין הנוצרים בימיהם עובדי ע"ז [אולם לפי שאר תירוצי תוס' שם, הם כן עובדי ע"ז, ע"ש.] וכ"כ בשו"ת רש"י (סי' שכז) שהר' יהודה בר' נתן [הריב"ן] ורבינו שמואל [הרשב"ם] כתבו בשם רש"י ז"ל, שגוים בזמן הזה אינן בקיאין בטיב ע"ז, והוו כתינוק בן יומו שמגעו אינו עושה יין נסך וכו'. אך משום שנהגו איסור [ביינם], אין נכון להנהיג כן, שכבר פשט איסור בכל העולם ע"כ. הנה שחפץ להתיר למעשה סתם יינן בשתיה מהאי טעמא, אלא שלא הקל למעשה מפני המנהג. [אולם לעיל מינה התם בשו"ת רש"י (ס"ס נח) כתב רש"י, שהתחילו להקל בסתם יינן "לענין היתר הנאה, לפי שאין הגויים במקומינו מנסכים יין לע"ז. עכ"ל. וכיוצ"ב כתוב בספר האורה (ח"א אות קיג עמ' 148) ובפרדס (סי' רסח), משום דבזה"ז אין מנסכין לע"ז. ע"כ. ולפי"ז יש מקום ללמוד גם כאן בדברי רש"י, שכוונתו רק לעניין ניסוך, ולא על עצם הע"ז. ברם הני קמאי כתבו ברש"י כאמור, ועוד ראה בדעת רש"ל להלן (אותיות ה,ט).] וכ"כ הרא"ש (ע"ז פ"א סי' א) מרשב"ם בשם רש"י, ועוד לו בתוס' רא"ש (ריש ע"ז) בשם רבנו שמואל בשם רש"י, וכן הביאו הנימוק"י (ריש ע"ז), וכתב הנימוק"י עוד טעמי היתר ע"ש, וסיים, שכיון שמשנה זו (ריש ע"ז איסור מסחר ביום אידם) אינה להלכה לנו, אין אנו צריכין להאריך בפירושה. וכ"כ בפסקי הרי"ד הנ"ל, וכ"כ הראבי"ה (סי' אלף נא) וכ"כ הראב"ן (סי' רפח) וז"ל, ואמרינן נמי (חולין יג ע"ב) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן, כלומר, אינן אדוקין בע"ז, דנימא אזלי ומודו אי שקלי' וטרינן בהדייהו. וכל מה שעושין, אין עושין אלא למנהג אבותיהן ולהנאתן וכו'. וגוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן, ומצינן למטרי בהדייהו, וקים לון בהו, דכל מה דעבדי, להנאתן עבדי, ולא לשם ע"ז. עכ"ל. וכ"כ האגודה (ריש ע"ז) מרשב"ם בשם רש"י להתיר מטעם איבה, וגם יש להתיר מטעם דכותים שבחו"ל לאו ע"א הן. עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב יז ח"ה דף קנח טור ב) מרשב"ם בשם רש"י, שגוים בזה"ז לאו עוע"ז הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם וכו'. וכ"כ גם הטור (או"ח ס"ס קנו) בשם רש"י וז"ל, וגם רש"י התירם שאין עכשיו עו"ג. ע"כ. ועוד כ"כ הטור (יו"ד ס"ס קמח). [אגב מעניין לציין שהרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב אות ה) כתב להיפך הגמור, שהמוני הנוצרים מגשימים גמורים, שאינם יודעים אלא השילוש המגושם בלבד. ואולם יחידיהם דימו שהם מאמיני השילוש בעיון ועמקות שאינה גשם, אלא של תארים נפרדים, חי, יכול וחכם. וע"ש שמשיב אף על יחידיהם, שחשיבתם מכריחה שיש בו שוני, וממילא מטילה בו גשם, ואלו משחקי מלים בלבד. ועוד ראה שם (אות ז) בד' כתות בנצרות החלוקים האם ישו גופו ורוחו גשם, ובתשובתם.]
(((מאירי)))
המאירי (ע"ז ב ע"א ד"ה יש מקשים, ובדף ו ע"ב ד"ה למטה) סובר שהנוצרים אינם עוע"ז, שמכח המנהג להקל לסחור עמהם אף ביום אידם, כתב שכוונת הגמ' ע"ז הנ"ל "נוצרי לעולם אסור", אינה לנוצרים המוכרים לנו, אלא הכוונה לזמן נבוכדנצר, שעל שמו המסתיים באותיות "נצר" היו קרויים נוצרים, שהם היו עובדים לשמש וכו'. [וכיוצ"ב כתב המאירי בעוד דוכתי. איברא דחזי הוית בקובץ צפונות (א עמ' סה) מאמר מאת הרה"ג דוד צבי הילמן, בו בירר את כל המקומות שהמאירי דיבר בזה, ונקיט ואזיל בדעת המאירי דאף איהו מודה שהנוצרים עובדי ע"ז, ומש"כ שהנוצרים אינם עוע"ז, כ"כ משום שלום המלכות, וכדרכם של מדפיסי ספרים בריש ספרם, שכל מקום שכתבו "גוי", הכוונה לגויים שבעבר היו עובדי ע"ז וכדומה, שעשו כן כדי להשקיט את חמת הגויים המחטטים בספרינו, להעליל עלילות ברשע, ע"ש, ושכן עביד המאירי.]
(((עוד ראשונים שהנוצרים היום עוע"ז)))
ה. חזינן דרוב הני קמאי שכתבו שהנצרות היום אינה ע"ז, משענתם היא מהרשב"ם משמיה דסבו מאור הגולה רש"י. אולם ראשונים אחרים כתבו בשם רש"י, או מדנפשם, טעם היתר זה בצורה שונה, ולפיה גם הנוצרים היום המה עוע"ז, שהנה התוס' ר"ש משאנץ (הנ"ל רע"ז) כתב להתיר לסחור עמהם בזה"ל, "דקים לן בגויהו עכשיו דלא אזלי ומודו לע"ז". ודחה את הטעם שאינם עוע"ז , מדנפסק דביום אידם אסור. ע"כ. הנה שטעם ההיתר הוא משום שכל האיסור לסחור עמהם הוא, כדי שלא יודו לע"ז על הצלחתם במסחר, והיום שהנוצרים אינם אדוקים כ"כ בע"ז, ולכן כשמצליח בעסקיו אינו מודה לע"ז, שוב אין איסור לסחור עמהם, ואת הטענה שאינם עוע"ז דחה, שהם כן עוע"ז. וכ"כ בתוס' רבינו אלחנן (ריש ע"ז) בשם רבינו שמואל בשם רש"י, שהיות והגוים בינינו אינם אדוקים כ"כ, חזינן דלא אזלי ומודי בשביל משא ומתן שלנו וכו', ע"ש. וכ"כ הארחות חיים (ע"ז סי' א) בשם רשב"ם מרש"י, ומעוד טעמי היתר ע"ש, ובסוף הביא כן גם בשם הר"ף ז"ל שכתב, שגוים של חו"ל אינם אדוקים ולא אזלי ומודו. וכ"כ הכל בו (ע"ז סי' צז) בשם הר"ף, ובשם רבינו שמואל בשם ר"ש ז"ל. וכ"כ הרשב"א (ריש ע"ז ד"ה כתב בעל) מהתרומה בשם רש"י, שהאיסור לסחור ביום אידם הוא כדי שלא יודו אח"כ לע"ז, משא"כ עכשיו שאינם אדוקים כ"כ, ולא הולכים ומודים שרי. ובפסקי רבינו אביגדור צרפתי (ראה סי' שצא והלאה) על איסור מסחר עם גוים, כתב בשם רש"י, ומ"מ פסק דבזה"ז מותרים משום איבה וכו'. עוד חזי הוית להראבי"ה (אלף נא) דכתב כיון שאיסור סחורה הוא מדרבנן, בזמן הזה שאינם אדוקים כולי האי הקילו וכו', וכיון שלא יכלו לעמוד בה כולי האי באיזה דבר יקפיד הגוי, אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והתירו לו הכל, כאשר פירשתי נמי פת של גויים. ע"כ. ועוד כתב טעם להתיר, שפעם היו מזבחים לע"ז ביום אידם, משא"כ עתה, שהם נוהגין רק לאכול ולשתות ולחוג. אולם בהמשך מביא תשובת רבינו גרשום מאור הגולה איך מוכרים בגדי כומרים שמזמרין בהן לע"ז, והשיב שיש לסמוך אדר' יוחנן, דגוים שבחו"ל לאו עוע"ז וכו', וכיון דלאו עובדי ע"ז הם, אע"פ שעובדין ע"ז, אינה נחשבת ע"ז. ודאי ע"ז עצמה שלהם אסורה וכו'. ובכיוצא בזה שפרנסתו תלוייה בכך, הנח להן שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין. ע"כ. הנראה מדברי רבינו גרשום שאינו סומך על כך רק בשע"ד גדול מאוד, ושדעת הראבי"ה גופיה לכאורה שלא כן.
(((לכו"ע עצם הנצרות ע"ז ומצווה למסור נפשו)))
ו. זאת ועוד לענין נידו"ד, האם הנצרות היא ע"ז, ושלכן איש הישראלי מצווה למסור נפשו כנגדה, אף מכל הני קמאי המקלים שהנוצרים היום אינם עוע"ז, מ"מ מודים הם ואומרים שעצם הנצרות היא ע"ז, אלא שסוברים המה שסתם נוצרים, אף שהולכים הם לכנסיה, אינם באמת עובדי ע"ז, והליכתם לכנסיה, ובפיהם אומרים שהם נוצרים, אין זו אמונה באמת, אלא "הווי חברתי" "מנהג אבותיהם בידיהם", ולא עבודה זרה. ועל כן אף להני קמאי, נוצרי המאמין באמת באמונתו, הוא עוע"ז, והעיקר, שעצם הנצרות היא ע"ז, ועל כן מצווים למסור נפשו עליה אף כיום. והכי מבואר באור זרוע (ריש ע"ז) שעל דברי הגמ' שבחו"ל אסור לסחור עמהם רק ביום אידם, כתב, פי', ואפי' דקים ליה בגויה דפלח לע"ז, לא אסור אלא יום אחד בלבד. דהואיל ורובם לאו עוע"ז הם, אינה נשמעת על פיהם [ההודאה לע"ז], איהו נמי אע"ג דפלח לה, אינה שגורה בפיו אלא אותו היום בלבד וכו'. א"ר יוחנן גוים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם, הילכך סתם גוי בחו"ל, דלא ידענא ביה אי פלח לע"ז אי לא פלח, סמכינן אדרבי יוחנן, ושרינן במשא ומתן דידיה, ואפי' ביום אידם, דסמכינן אדוכתא דלא פלחי לע"ז. ואע"ג דחזינן להו דאזלי לתועבה בכל יום, כל מה דעבדי אינו אלא מנהג אבותיהם בעלמא. עכ"ל. הנה לנו שכל ההיתר הוא בסתם גוי אף שהולך לכנסיה, ברם גם היום יש ביניהם עוע"ז, ועצם הנצרות היא ע"ז גמורה. וכן הבאנו לעיל (אות אות ה) דהכי כתב להדיא רבנו גרשום מאור הגולה. וכן מבואר בטור (יו"ד ס"ס קמח) מרשב"ם בשם רש"י ש"עמך" נוצרים, מותר לסחור עמהם, משום שאינם מאמינים באמת, וע"ש שכהניהם המה עוע"ז. ויתירה מכך חזינן בסמ"ג (לאוין מה) דכתב היתר זה דוקא אם אנו מכירין בגוי שאינו אדוק בע"ז, ולא אזיל ומודה וכו'. ע"כ. הרי שלא די שסובר שהמה עוע"ז, אלא שאף היתרו לסחור עמהם אינו בסתם נוצרי, אלא דוקא ביודעו ומכירו שאינו מודה באלהיו.
מה גם שרבים מן הראשונים הנזכ"ל, שכתבו שהיום הנוצרים אינם עוע"ז, לא כתבו טעם היתר זה לבדו, אלא בצירוף טעמים אחרים, משום איבה, ומשום ר"ת דס"ל שאיסור מסחר עם עכו"ם ביום אידם הוא דוקא דברים של תקרובת ע"ז, ועוד טעמי אמרו, וא"כ לא סמכו על טעם זה לבד. עיין בהם, וכגון התרומה (סי' קלד) כתב טעמי היתר משום איבה, ומשום חנפנות, משום ר"ת, ועע"ש, וכ"כ הטור (יו"ד ס"ס קמח), ועוד רבים.
(((סיכום)))
העולה עד כה, שכל הני ראשונים מודים ואומרים שהנצרות גם היום היא ע"ז, וכל המח' היא האם סתם נוצרי היום הוא עוע"ז בפועל, או שרק אומר בפיו שהוא עוע"ז, ברם ליבו בל עימו. ושאף בזה רוב הראשונים סוברים שהנוצרים היום עוע"ז בפועל, וטעם היתר מסחר עמהם ביום אידם הוא מפני שהיום הנוצרים אינם מודים לע"ז בפיהם על הצלחתם, והיות וטעם איסור מסחר עמהם ביום אידם, הוא כדי שלא לגרום להם להודות לע"ז, ממילא אין מקום לאסור היום.
(((((הסוברים שגוי לא אסור בשיתוף)))))
(((תוס' רמ"א ואחרונים)))
ז. התוס' (סנהדרין סג ע"ב ד"ה אסור) כתבו שמותר להשביע גוי נוצרי אף שהוא משתף, שבזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן [דהיינו נשבעים בכתבי הברית החדשה] ואין תופסין בהן אלהות. ואע"פ שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר [דהיינו הם נשבעים ב"אלהים" שהוא שם שמים, אולם כוונתם להשבע באותו האיש], מ"מ אי"ז שם ע"ז [לא השתמשו בשם ע"ז, דהיינו לא נשבעו בשם "ישו", אלא בשם אלהות סתם], וגם דעתם לעושה שמים, ואע"פ שמשתפים ש"ש ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, "ולפני עור ליכא, דבני נח לא הוזהרו על כך". עכ"ל. וכן הוא בתוס' בכורות (ב ע"ב ד"ה שמא) לגבי להשביע גוי, שר"ת התיר אף שנשבעים בשיתוף וז"ל, ואע"ג שמשתתף ש"ש ודבר אחר, אין כאן לפני עור לא תתן מכשול, דבני נח לא הוזהרו על כך. ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף. עכ"ל. כלומר יש כאן שני איסורים, אחד לפני עור, שמכשיל את הגוי. ועל כך משיבים תוס' דליכא, כי הגוי לא נאסר בשיתוף. ועדיין קשה שאנו מצווים על השיתוף, ולדידן הוי ע"ז, וא"כ כשאנו גורמים לאחרים להשבע בשיתוף, יש לנו חלק בע"ז. על כך משיב שאין איסור לגרום לאחרים לשתף, ולכן מותר. ונמצא לפנינו שסוברים תוס' שהנצרות אינה ע"ז לגויים עצמם, כי הם לא נאסרו על השיתוף. וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ז ח"ה דף קנט ע"ג) בשם ר"י, לגבי האיסור לסחור עם עוע"ז, שנהגו היתר, מטעם שבזמן הזה נשבעים בקדשים שלהם הנקראים עון גליון [הם כתבי הברית החדשה], ואין תופסים בהם אלהות. ואע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתם ליש"ו, מכל מקום אין מזכירין שם ע"ז, וגם דעתם לעושה שמים וארץ. ואע"ג דמשתתפים ש"ש וד"א. לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף. וגם משום לפני עור ליכא, דלא הוזהרו בני נח על השיתוף . ע"כ. ופסק כוותייהו דתוס' הרמ"א (או"ח סי' קנו), ובדרכ"מ הביא כן מתוס' בכורות (הנ"ל ב ע"ב ד"ה שמא). ולכאורה חזינן דס"ל שאין הנוצרים עובדים ע"ז, וכלשונם "דבני נח לא הוזהרו על כך" בשיתוף. וע"ע בסמוך (אות ח) עוד בדעת הרמ"א.
וחזי הוית להגאון רבי חיים דוד הלוי זצ"ל בתחומין (יט תשנ"ט דף 160 והלאה) שהש"ך (יו"ד סי' קנא אות ז) הוציא מכאן, שאין ב"נ מוזהרין על השיתוף. ושכן בשו"ת זרע אמת (סי' קיב ד"ה זאת עוד) התיר מכח כן, שכוונתם "לשמים לסיבה ראשונה, אלא שמשתפים ש"ש וד"א, ולא מצינו שיהיו מוזהרים על השיתוף", וגם בשו"ת יהודה יעלה (אסאד יו"ד סי' קע) התיר ליהודים להדליק לפני צלמיהם נרות מהאי טעמא. וכן הקלו בבאר הגולה (חו"מ סי' רסו אות ב, וסי' תכה אות ש) ובשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן מא, וראה בדעתו עוד בסמוך). ע"כ.
אולם במחצית השקל (סי' קנו ס"ק ב) הביא משו"ת שער אפרים (סי' כד) בשם רבו בעל החלקת מחוקק, ושכ"כ בשו"ת מעיל צדקה (סי' כב) בדעת התוס' והרמ"א, שגם בני נח המשתפים המה עובדי ע"ז, וכוונת תוס' היא, או כלפי האיסור להזכיר את הבורא יחד עם נברא הם הקדושים שלהם שנשבעים גם בהם, או כלפי האיסור שבכך שנשבעים בקדושיהם המה מכחישים אמונת משה, ועל כך משיבים תוס', שבזה לא הוזהרו הגויים. ע"כ. וכ"כ לבאר הפמ"ג (שם קנו א"א ב). ובדומה כתב בשו"ת שאלת יעב"ץ (סי' מא דף לו ע"ג), דמ"ש התוס' שבן נח אינו מצווה על השיתוף, היינו שמאמין שהקב"ה הוא הבורא היחיד בעולמו, אלא שעובד גם למשרתיו, לכוכב או למזל, בחושבו שרצון המלך לחלוק מכבודו למשרתיו עושי רצונו, וזוהי דעת רוב עובדי ע"ז. וכמ"ש במנחות (קי א) דקרו ליה אלהא דאלהיא, משא"כ הנוצרים שמאמינים בשלש רשויות ח"ו, גם בני נח מוזהרים על שיתוף כזה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קמח), והחת"ס בהגהותיו על השו"ע שם, דבן נח נהרג על שיתוף, ובספר המצוות של המהר"ם שיק (מצוה תיז) האריך בזה. וכ"כ המנחת חינוך (מצוה תיז) שבני נח אסורים בשיתוף. ויש לחזק את דבריהם בדעת הרמ"א, מדברי הרמ"א ביו"ד (סי' קמא ס"א) שבסמוך.
(((שו"ע ורמ"א)))
ח. מרן בשלחנו הטהור (סי' קמח סי"ב) אחר שלאורך הסימן פירט את דיני המסחר עם עכו"ם, כתב וז"ל, י"א שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזה"ז אינם עובדי ע"ז, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם, ולהלוותם כל שאר דברים. ובב"י לא הזכיר את החולקים, רק הביא את הסוברים כן, שהביא כן מתוספות (ע"ז ב ע"א ד"ה אסור) רא"ש (שם סי' א) ור"ן (שם דף א ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה דינרא) בשם ספר התרומה (ריש סי' קלד). והוסיף הב"י, ומיהו כתב הר"ן שאף על פי כן בעל נפש ימעט, וכ"כ הרמב"ן ז"ל (ע"ז יג ע"א סוד"ה ודתניא), והביא ראיה מהירושלמי (פ"א סוף ה"ג). ע"כ. אלמא דהכי נקיט מרן להקל שהנוצרים בימינו אינם עובדי ע"ז. ולעיל (אות ד) הובאו עוד ראשונים דס"ל הכי.
איברא דפסק הרמ"א (יו"ד סי' קמא ס"א) צורות שמשתחוים להם, דינם כדין הצלם, ואסורים בלא ביטול. אבל אותן שתוליין בצואר לזכרון, לא מקרי צלם ומותר. ומקורו מהב"י שכתב כן לגבי צלמים בלא חולק בזה"ל, והמרדכי כתב (בריש פרק כל הצלמים) אבל בשל כפרים דברי הכל אסור וכו'. וכן שתי וערב שהשתחוו לו לזכרון התלוי [היינו ישו], אבל מה שתולין בצואר שתי וערב לזכרון שבאו מטעותם, לא מחמרינן בהו, כך מצאתי בראבי"ה (סי' אלף נא עמ' כד). עכ"ל. הנה לפנינו שפוסקים מרן והרמ"א שהצלב שבכנסיה שדרכם כסל למו להשתחוות לו לזכרון התלוי, יש לו דין צלם שהוא ע"ז, וחזינן דס"ל שהנצרות דין ע"ז להו.
ולאור האמור אין זו סתירה, כי אף אם סומכים על כך שסתם נוצרים ליבם בל עמם באמונתם, מ"מ עצם אמונתם היא ע"ז, וכן אם ידעינן בהו שהם אדוקים בע"ז דידהו, וכגון הכמרים שלהם, וכיוצ"ב, גם לפי"ז המה עוע"ז גמורים, ולכן עצם הצלב הנמצא בכנסיה שאליו הם משתחוים הוא ע"ז, שלא ימלט שיהיו משתחוים לפניו גם האדוקים בו, ברם כלפי איסור דרבנן של סחורה עם עוע"ז ביום אידם, בזה בסתם גויים אפשר להקל, וכאמור.
שוב ראיתי בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן ס) שאחר שהביא את פסק מרן הנ"ל (בסי' קמח סי"ב) כתוס' שהנוצרים אינם עוע"ז היום, ולפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם, כתב, אלא שיש לדקדק מדברי מרן (ריש סימן קכג) שאסר סתם יינם בהנאה, ושם (סימן קכד סעיף ו') פסק שסתם יינם של ישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה מותר בהנאה. (וכדברי הרמב"ם מאכלות אסורות פי"א ה"ז), משמע ששאר אומות חוץ מהישמעאלים עובדי עבודה זרה הם וכו'. ושוב כתב היחו"ד, שאיך שלא יהיה, לגבי נידונו האם מותר לגר להתפלל על אביו הגוי שרי, ע"ש. אלמא דמספקא ליה מילתא בדעת מרן [ועוד ראה להלן (אות י) בדעת בעל היבי"א בכמה דוכתי דנקיט ואזיל לחומרא, דדין עוע"ז להם].
עוד ראה בשו"ע (או"ח קיג ס"ח) שפסק, המתפלל ובא כנגדו נכרי, ויש לו שתי וערב בידו וכו', לא ישחה, אע"פ שלבו לשמים. ע"כ. אך מכאן אין ראיה, שיש לבעל דין להשיב, שגם אם השתי וערב אינו ע"ז, מ"מ הוא זכרון לע"ז, ובוודאי כל מה שאפשר להתרחק מהם מרחיקים. ולפי יישובנו להלן בסמוך יבואו הדברים טוב יותר בע"ה. וכמו כן אין להוכיח מבדק הבית (יו"ד סי' קמז) לגבי איסור שותפות עם גוי, שהביא את רבינו ירוחם בשם ר"י הנ"ל שהטעם שנהגו היתר, לפי שהגויים אינם אסורים בשיתוף, ובשו"ע השמיט דין זה שאסור להשתתף עם העכו"ם, ולכאורה זה מורה דפסק הכי, ולכן לא הוצרך להביא את איסור עשיית שותפות עמהם, כיון שהיום מותר. דזה אינו, די"ל דהשו"ע (סעיף ג) העתיק את לשון הטור שכתב, ואסור לגרום לעכו"ם שישבע או ידור בשמה, ובב"י הראה מקורו מדברי הגמ' הנ"ל, אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה וישבע בע"ז, וא"כ ס"ל דזהו דינא דגמ', ומה שלא הזכיר את דברי רבינו ירוחם בשו"ע, י"ל דאינו מורה דס"ל כוותיה, או דלא ס"ל, כי בשו"ע כתב את עיקר הדין, שאם עובד ע"ז אסור, אך האם הנוצרים עוע"ז או לא, לא עסק בזה בשו"ע. זאת ועוד י"ל שסמך על דבריו שנכתבו בשו"ע או"ח (סי' קנו) הנ"ל, וכמו שבב"י יו"ד הנ"ל, כתב כן על הטור, שהטור השמיט שם את איסור שותפות עם עכו"ם, כדי שלא להביאו לידי שבועה, משום שסמך על דבריו באו"ח. כמו כן לאידך גיסא אין ראיה מפסק השו"ע (או"ח סי' קנו), ויזהר מלהשתתף עם בן נח עובד עבודת אלילים, שמא יתחייב לו שבועה, ועובר משום לא ישמע על פיך. ע"כ. ונימא דהיות ובב"י שם הביא את המח' הנזכרת לגבי נוצרים האם יש איסור זה, ובשו"ע כתב את האיסור סתם, ולא הזכיר את קולת תוס', אלמא דנקיט דלא כתוס'. די"ל דמרן בשו"ע כתב דין המוסכם לכו"ע לגבי "בן נח עובד עבודת אלילים", ולא הזכיר בשו"ע את דין הנוצרים בזמנו, לפי שלא הכריע בדבר, או משום שסמך על דבריו שיבואו ביו"ד, כפי שציין שם לעיין ביו"ד.
(((יישוב כל פסקי מרן יחדיו)))
ט. ולאור דברינו לעיל, יש לישב את פסקי מרן יחדיו כמין חומר, שהיות ומשענת המקלים היא רש"י, ובשמו גופיה כתוב בשו"ת רש"י (סי' שכז) שהר' יהודה ור' נתן ורבינו שמואל כתבו בשם רש"י ז"ל, שגוים בזמן הזה אינן בקיאין בטיב ע"ז, והוו כתינוק בן יומו שמגעו אינו עושה יין נסך וכו'. אך משום שנהגו איסור [ביינם], אין נכון להנהיג כן. ע"כ. הנה לנו שכתב לחלק בין איסור מסחר ביום אידם שנהגו להקל, לבין איסור יין נסך שלא נהגו להקל, ולכן ישאר באיסורו, הרי שכל קולתו היא לתת טעם וסמך למנהג שמקלים, אך לא להוציא מכח קולא זו, דינים חדשים בהלכות ע"ז. וממילא לגבי כל הדינים ס"ל שהנצרות היא ע"ז, חוץ מאיסור מסחר עמהם ביום אידם, שהיות ונהגו להקל בזה, כמו שפסק ביו"ד (ס"ס קמח), בזה סומך את המנהג על הסברא שהיום אינם עוע"ז. גם יתכן שכן דעתו לגבי עשיית שותפות עם עכו"ם, שבב"י (יו"ד סי' קמז בבדק הבית) הביא את המקלים להשתתף עם נוצרים, ואי תימא דהכי ס"ל לדינא [מה שאיני יודע, היות ובאו"ח סי' קנו פסק בסתם שאסור להשתתף עם עכו"ם, ולא חילק בין הנוצרים, וסתמו לאסור, ברם גם לאידך אפשר לומר.] מ"מ נימא דהוא משום שנהגו להקל. ברם לגבי כל שאר דיני עכו"ם, בזה פסק שהנצרות היא ע"ז וכנזכ"ל מהשו"ע (יו"ד סי' קמא) שהצלב שבכנסיה ע"ז. ושם (ריש סי' קכג) פסק מרן שסתם יינם אסור בהנאה, חוץ משל המוסלמים, וכן באו"ח (סי' קיג ס"ח) פסק שלא ישחה כנגד שתי וערב. ושם (או"ח סי' קנו) פסק שלא ישתתף עם בן נח [ולא כתב שהיום מותר עם הנוצרים, אלמא דסתמו לאיסור. ברם לגבי דין זה יתכן להיפך שדעתו להקל, וכנ"ל.] וזהו ככלל שכשנתנו הפוסקים סמך למנהג תמוה, אע"פ שיש בו כדי סמיכה להמשיך את המנהג, וכאשר משתדלים ליישב את המנהג בכל הכח, שנודע כמה חמור לבטל מנהגים, מ"מ אין להקל על פי סמך וטעם זה גם בדינים אחרים, וכפי שכתבו הפוסקים כלל זה ונקבצו בשו"ע המדות (שמחה עמ' שצא, ושם גאוה עמ' קטז) כגון בשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סי' כט אות ז, וח"ד יו"ד כה אות ד) ועע"ש מפי ספרים. וכן למעשה עביד הכי רש"י דידן שסמך את המנהג שנהגו, וכתב להדיא שלא נמשוך על פי היתר זה גם לדינים חדשים.
ועוד בה, שהראשונים דלעיל הוסיפו עוד טעמים רבים לסמוך את המנהג לסחור עם הנוצרים ביום אידם, משום איבה, ומשום חנפנות, ומשום שלא מוכרים להם תרקובת ע"ז, וכו', וא"כ יש לומר דשאני מסחר עמהם ביום אידם שהתיר מרן, היות ויש צירופים רבים להקל, ומה גם שהוא איסור דרבנן, משא"כ בשאר דוכתי, דן מרן את הנצרות כע"ז גמורה לכל דבר, היות ושם אין את הצירופים הנזכרים. ק"ו שיש ליישב את פסקי מרן לפי הני קמאי דלעיל (אות ה) שביארו את טעם ההיתר לסחור עמהם ביום אידם, משום שהנוצרים היום אינם מודים לע"ז בעת הצלחת עסקיהם. הרי שסוברים הני קמאי שהנצרות גם היום היא ע"ז גמורה, אלא שכלפי איסור דרבנן לסחור עמהם ביום אידם, היות וטעם איסורו בטל היום [שנאסר שלא יגרום להם להודות לע"ז, והם לא מודים] לכן בטל דין זה. אך לגבי שאר דיני ע"ז, יש לנצרות דין ע"ז לכל דבר, ולכן י"ל שמשום כך החמיר מהן.
(((יבי"א)))
י. בשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סי' יא סוף אות ד) נוקט שב"נ אסור בשיתוף, מהמעיל צדקה ודעימיה שדחו את הראיה מדברי הרמ"א בא"ח (סי' קנו). וכ"כ בח"ג (או"ח סי' טו אות ד, ובח"ז או"ח סי' כב סוף אות ד) משם רבים, וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר (חלק או"ח סימן טז בשני חצאי לבנה) ועוד לו בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' מה ובהערה) עמד על מח' זו, ונקט לאסור כדברי הרמב"ם שהנוצרים עוע"ז, וסיים שם בהערה לתמוה על שו"ת יהודה יעלה (אסאד יו"ד קע) שהקל בזה, שדבריו נפלאו ממנו על פי הרמב"ם, ע"ש מפי קמאי ובתראי. ברם בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' ס ובהערה הנ"ל) צידד שהנוצרים אינם עוע"ז, על פי הרמ"א (או"ח קנו הנ"ל), ואף שהנוב"י ועוד דחו ראיה זו, מאידך עמדו מנגד הפת"ש (יו"ד סי' קמז ס"ק ב) ועוד, והשיבו דמוכח מדברי הרמ"א (יו"ד סי' קנא) שהנצרות אינה ע"ז. אלא ששוב הביא סתירה בזה בדעת מרן, ולכן סיים שבין כה בנידונו לגבי גר האם מותר לו להתפלל על אביו הנוצרי, שרי. עכת"ד. וחזינן דכאן מצדד להקל, וזו משנתו האחרונה בנידו"ז. אלא שאין הכרח מכאן, לפי שזו דרכו לצרף לנידונו את השיטות הנגדיות, כל מקום לפי עניינו, אף דאיהו ס"ל לאידך. ועל כן אף שנראה כאן יותר שמצדד להקל, מסתברא שהוא משום שבנידונו שם פסק להקל, ועל כן צירף את הסוברים שאינם עוע"ז להקל בנידונו כאשר חתר שם, ברם אין להכריח שכן דעתו למעשה בנידון האם המה עוע"ז, לאור דבריו הנזכרים, בדוכתי אחריני להיפך.
(((מראה מקום)))
ע"ע להגאון רח"ד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (ח"א סי' קנז קפא, וח"ט סי' סג) לגבי בן נח בשיתוף, ואם הנצרות היא שיתוף. ועוד לו בתחומין (יט תשנ"ט דף 160 והלאה). וע"ע בקובץ שנה בשנה (תש"ס עמ' 209 והלאה), ובתחומין (יט עמ' 148) מאמרו של הרב חרל"פ, ובסיני (ק דף קסו והלאה), ובאנציקלופדיה תלמודית (ח"ג דף שנ ע"ב). ועוד לידידי וחביבי הרה"ג אליהו ברכה שליט"א בספרו הנפלא תולדות נח (עמ' קלט והלאה, ועמ' קסג והלאה), וע"ע בספר נטע בתוכינו (פרידמן בסוף מצות יחוד ה'). עוד עמדו על כך בתחומין (כרך כב עמ' 68 תשס"ב עם תגובת הר' יעקב אריאל) ותוכן דבריהם, שנצרות בזמן הראשונים ע"ז גמורה, לא מבעי לשאר הראשונים, אלא אף לתוס', כל שכתבו שאינה ע"ז כלפם, ברם לדידן הוי ע"ז. אלא שדנו שלפני כמה מאות בשנים התפצלו עוד הנוצרים, ויש בהם כתות שלא מאמינות באלהות ישו, ושהוא רק שליח, ויש שלא מודים בשילוש וכו', ולפי"ז כתות אלו [והזכירו שמותם, ע"ש] אינם ע"ז. ברם הערתו של הרב אריאל שם נכונה, שיש עוד לחקור אם אין בהם ע"ז, ולא די במחקר שעשו שם, בשביל לקבוע בכתות אלו מסמרות. ע"כ. ואיך שלא יהיה, הזרמים העיקריים בנצרות גם היום, גם לפי המאמר שם, הם ע"ז ליהודים. ואגב הכת הנוצרית החדשה הנזכרת, אינה כת חדשה, שנוצרה בסמוך לרס"ג, וכאשר הביאם בספרו האמונות והדעות (מאמר ב אות ז) שישנם ד' כתות בנצרות במהות ישו, הראשונה, גופו ונפשו אלהות. השניה, גופו נברא ורוחו אלהות. הג', גופו ורוחו נבראים, אלא שיש בו עוד רוח אלהות. והד', שהוא כת יצאה מקרוב שהוא נביא בלבד. וראה עוד לתשב"ץ במגן אבות (אמונות ודעות, בהוצאת מכון הכתב, ח"א פ"ב ד"ה אבל יש, ופ"ג ד"ה והנוצרים, באורך בעיקרי דתם).
(((סיכום ומסקנא)))
יא. לאור האמור, היחידים דס"ל שהנצרות אינה ע"ז הם, תוס' ורבינו ירוחם הנמשך אחריהם, והמאירי, שגוים לא מצווים על השיתוף. ומלבד האמור שגם בדעת המאירי ביארו דמחמיר, כדלעיל (סוף אות ד). וגם בדעתם של בעלי התוס' נחלקו האחרונים, ורבים לומדים בהם לאיסור (וכדלעיל אות ז), גם ללומדים בהם להקל, כל זה אמור לגבי גוי, לא כן לגבי יהודי, לכו"ע הוא מצווה על השיתוף, וממילא הנצרות היא לו ע"ז. אף הראשונים שכתבו שהנוצרים בני זמנינו אינם עוע"ז, שרק מנהג אבותיהם בידיהם. כוונתם לגבי סתם נוצרי, אך ביודעים שהוא אדוק ומאמין בע"ז, הוי ע"ז, וממילא גם לדעתם עצם הנצרות היא ע"ז גמורה. ויתירה מכך, כל מה שכתבו כן הני קמאי, הוא כדי לתת סמך למנהג להקל לסחור עמהם, אך גם הם מודים שעצם הנצרות ע"ז, וכפי שכתבו כן בפירוש לגבי יין נסך, ולגבי הצלב שמשתחווים לו, דהוי ע"ז גמורה. וא"כ לכו"ע עצם הצלב והנצרות הם ע"ז.
נמצא שלענין נידו"ד, האם הנצרות היא ע"ז או לא, לכו"ע היא ע"ז ליהודי. ולגבי האם גוי מצווה על השיתוף, י"א בדעת התוס' להקל, וי"א להחמיר, ושאר הראשונים ס"ל להחמיר, ועל כן כן עיקר. ולענין האם הנוצרים עוע"ז היום, או שרק נוהגים מנהג אבותיהם, יש ראשונים המקלים, ברם אף בזה רוב הראשונים מחמירים. וגם המקלים, כל דבריהם נסובו בגוי שאינו אדוק באמונתו, אך האדוקים כגון הכמרים, או נוצרים המודים לאלהיהם בעת שבאה ברכה או הצלחה לידם, הוא עוע"ז. ועל כן אזלינן בתר רובא, דגויים נוצרים המה עוע"ז.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5