משפטים יום רביעי תורה – חק לישראל

——–

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב"ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וְגֹנֵ&#1448ב אִ&#1447ישׁ וּמְכָר&#1435וֹ וְנִמְצָ&#1445א בְיָד&#1430וֹ מ&#1445וֹת יוּמָֽת: (ס) וְדִיִגְנוּב נַפְשָׁא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵלוִיזַבְּנִנֵהּ וְיִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר (שם) גונב נפש, לכך הצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה: ונמצא בידו. שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קדם מכירה: מות יומת. בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא. והפסיק הענין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי הינו פלוגתא, דמר סבר מקשנן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשנן:

(יז) וּמְקַלֵּ&#1445ל אָבִ&#1435יו וְאִמּ&#1430וֹ מ&#1445וֹת יוּמָֽת: (ס) וְדִיְלוּט אֲבוּהִי וְאִמֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו סתם בין איש ובין אשה. אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן: מות יומת. בסקילה, וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה ובנין אב לכלם (ויקרא כ כז) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ובמקלל אביו ואמו נאמר (ויקרא כ ט) דמיו בו:

(יח) וְכִֽי-יְרִיבֻ&#1443ן אֲנָשִׁ&#1428ים וְהִכָּה-אִישׁ&#1433 אֶת-רֵעֵ&#1428הוּ בְּאֶ&#1430בֶן א&#1443וֹ בְאֶגְר&#1425ֹף וְלֹ&#1445א יָמ&#1430וּת וְנָפַ&#1445ל לְמִשְׁכָּֽב: וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין וְיִמְחֵי גְבַריָת חַבְרֵהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְכוּרְמֵיזָאוְלָא יְמוּת וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן:

וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק כד) עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו: ונפל למשכב. כתרגומו ויפל לבוטלן, לחולי שמבטלו ממלאכתו:

(יט) אִם-יָק&#1438וּם וְהִתְהַלֵּ&#1445ךְ בַּח&#1435וּץ עַל-מִשְׁעַנְתּ&#1430וֹ וְנִקָּ&#1443ה הַמַּכֶּ&#1425ה רַ&#1445ק שִׁבְתּ&#1435וֹ יִתֵּ&#1430ן וְרַפּ&#1445ֹא יְרַפֵּֽא: (ס) אִם יְקוּם וִיהַלִיךְ בְּבָרָא עַלבּוּרְיֵהּ וִיהֵי זַכָּאָה מָחַיָא לְחוֹדבּוּטְּלָנֵהּ יִתֵּן וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵם:

על משענתו. על בוריו וכחו: ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא למדך כאן שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה: רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאלו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר (פסוק כד) יד תחת יד רגל תחת רגל: ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא:

(כ) &nbspשני&nbsp&nbspוְכִֽי-יַכֶּה&#1449 אִ&#1448ישׁ אֶת-עַבְדּ&#1436וֹ א&#1444וֹ אֶת-אֲמָתוֹ&#1433 בַּשֵּׁ&#1428בֶט וּמֵ&#1430ת תַּ&#1443חַת יָד&#1425וֹ נָק&#1430ֹם יִנָּקֵֽם: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עַבְדֵהּאוֹ יָת אַמְתֵהּ בְּשָׁלְטָּן וִימוּתתְּחוֹת יְדֵהּ אִתְדָנָא יִתְּדָן:

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. והרי היה בכלל (פסוק יב) מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור: בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר. או אינו אלא אפלו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל (במדבר לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, והלא דברים קל וחמר מה ישראל חמור אין חיב עליו, אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן: נקם ינקם. מיתת סייף, וכן הוא אומר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית:

(כא) אַ&#1445ךְ אִם-י&#1435וֹם א&#1445וֹ יוֹמַ&#1430יִם יַֽעֲמ&#1425ֹד לֹ&#1443א יֻקַּ&#1428ם כִּ&#1445י כַסְפּ&#1430וֹ הֽוּא: (ס) בְּרַם אִם יוֹמָא אוֹ תְרֵיןיוֹמִין יִתְקַיָם לָא יִתְּדָן אֲרֵיכַסְפֵּהּ הוּא:

אך אם יום או יומים יעמד לא יקם. אם על יום אחד הוא פטור, על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת: לא יקם כי כספו הוא. הא אחר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת קדם שמת, חיב:

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5