משנה שבת פרק ט – חק לישראל

——–

א. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא כַּנִּדָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ. מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:

(א) אמר רבי עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא. איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס נקט נמי להני קראי דאסמכתא, וקרא דתזרם כמו דוה הוא סמוך לקרא דלא ישאר במכיתתו חרס דאייתי לעיל. אי נמי משום דבעי למתני מנין שמרחיצין את המילה וכו' תנא להנך מנין דדמו לה: מטמאה במשא. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים: תזרם כמו (אשה) דוה. כלומר יהו בעיניך כזרים כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא טו) והדוה בנדתה. ובעבודה זרה משתעי קרא:

ב. מִנַּיִן לַסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:

(ב) שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה: בלב ים. ופשיטא דאניה בלב ים היא, אלא לאשמועינן דספינה הרי היא כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה. ואפילו היא של חרס, ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים: שזורעים בה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהן הפרש הראוי ולא הוי ערבוב: ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד, כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה. ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים ויונקים זה מזה, אין כאן בית מיחוש, דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא להוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן, כדתנן (ב"ב פ"ב מי"ב) היה גדר בינתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקי מתתאי, וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום ורוח זו זרועה מזרח ומערב. אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר, ואי מקרבי הוי ערבוב, הלכך צריך הרחק כדי יניקה: שנאמר כי כארץ תוציא צמחה. תוציא חד, צמחה חד, זרועיה תרי, תצמיח חד, הרי חמשה. וששה טפחים ליכא למילף מקרא, אלא קים להו לרבנן דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי הרוחות מן האמצעי ולא האמצעי מן הרוחות, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, הילכך כי רמיז לקרא חמשה זרעונים, בערוגה בת ששה טפחים קאמר. ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה ופרטותיה ודקדוקיה וכאן קיצרתי:

ג. מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זְרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט) הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים. מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:

(ג) שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנה, וקרינן ביה שכבת זרע הראוי להזריע: לשלשת ימים. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה לכך הפרישן שלשה ימים, ולא חש אם יפליטו אחר כך ביום רביעי להפרשה, דמסריח ואינו ראוי להזריע. ופסק ההלכה, שהפולטת ביום השלישי טהורה, ומתני' משבשתא היא, ותני מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים, ושלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי, דביום שלישי להפרשה ניתנה תורה. אי נמי לא משבשתא היא אלא [רבנן דר'] אלעזר בן עזריה היא, דסבירא [להו] הפולטת ביום השלישי טמאה, ולית הלכתא [כוותייהו]: מנין שמרחיצין וכו'. אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דאף ביום השלישי מסוכן הוא, וכל שכן ראשון ושני. והמים חמין מחזיקין לגוף התינוק ומבריאין אותו: לשון של זהורית. כמין לשון של צמר אדום היו קושרין חציו בראש שעיר המשתלח לעזאזל וחציו בצוק, וכשהיה דוחה השעיר למטה היה הלשון ההוא מלבין ויודעין שנתכפרו עוונותיהם:

ד. מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַשְּׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:

(ד) מנין לסיכה שהיא כשתיה. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת אלא שהיא אסורה:

ה. הַמּוֹצִיא עֵצִים, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תַּבְלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, קְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה, כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קְמוֹנְיָא וְאַשְׁלָג, כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכֶּתֶם:

(ה) ביצה קלה. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים. ולא כדי לבשל כולה אלא כגרוגרת ממנה טרופה ונתונה באלפס: ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה: אסטיס. ני"ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת: ופואה. שורש עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו"ה: בסבכה. בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד: נתר. מין אדמה הוא ומזהיר, וקורים לו אלו"ם בלע"ז: בורית. מין צמח שמנקה ומטהר: קמוניא. עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ, ובערבי קורין לו אלק"לי: ואשלג. לא אתפרש לי מה הוא: על הכתם. הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם, ומכללם ארבעה סמנין הללו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. פִלְפֶלֶת, כָּל שֶׁהִיא. וְעִטְרָן, כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת, כָּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם, כָּל שֶׁהֵן, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:

(ו) פלפלת כל שהיא. דחזיא לריח הפה. ואין זה פלפל המצוי בינינו: עטרן כל שהוא. שמרפאים בו מי שיש לו כאב חצי הראש: מיני בשמים כל שהן. לריח טוב: מיני מתכות כל שהן. שראוי לעשות מהן דרבן, קטן: מקק. רקב הנופל מספרים או ממטפחות שבלו, לשון המק בשרו (זכריה יד): שמצניעים אותן לגנזן. שכל דבר קודש טעון גניזה: מאומה. אלמא אחשביה קרא לאיסוריה. ותקון גדול הוא עושה כשמוציא עבודה זרה מביתו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ז. הַמּוֹצִיא קֵפַּת הָרוֹכְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה (בֵּן בְּתֵירָא) אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה. זְרַע קִשּׁוּאִין, שְׁנַיִם. זְרַע דְּלוּעִין, שְׁנַיִם. זְרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר, כָּל שֶׁהוּא. מֵת, כַּגְּרוֹגֶרֶת. צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, כָּל שֶׁהִיא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לַקָּטָן לִשְׂחֹק בּוֹ:

(ז) הרוכלין. מוכרי בשמים לקשוטי נשים. ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים: אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולן חדא הוצאה היא: פחות מכגרוגרת. אף על גב דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא שאומר חמשה: זרע קשואין. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל"י בלע"ז: חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו: מת כגרוגרת. כדין שאר אוכלין: ציפורת כרמים. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים: בין חיה בין מתה כל שהוא. שעושין ממנו רפואה לפקח ולהחכים: חגב חי טמא כל שהוא. ותנא קמא סבר, טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דילמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה:

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5