משנה שביעית פרק ג – חק לישראל

——–

א. מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לָאַשְׁפַּתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקָּשֵׁר:

(א) מאימתי מוציאים זבלים לאשפות. דרך עובדי אדמה לכנוס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה: משיפסקו עוברי עבירה. לעבוד את הארץ בשנה השביעית וקודם שיפסקו עוברי עבירה, אסור, שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא, ולזבל שדהו הוא מוציא. ויש ספרים שכתוב בהם עובדי עבודה, והיא היא: משייבש המתוק. משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות: משיקשר. כשמתחיל להתייבש מתעבה ונעשה קשרים, וקרובים דבריהם להיות שוים. ובירושלמי מפרש, משייבש המתוק, סדקין שבבקעה כשהמטר יורד מתמלאים מים ואינם מתיבשים אלא לאחר זמן, ונקראים מתוק על שם מתקו לו רגבי נחל (איוב כא):

ב. עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלשׁ (שָׁלשׁ) אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:

(ב) משפלות. קופות שמוציאין בהם זבלים, שכל משפל מחזיק לתך שהוא משאוי של חמור, והלתך חצי כור, חמש עשרה סאין: מוסיפין על המשפלות. נותן באשפה אחת משפלות כמו שהוא רוצה: ואין מוסיפין על האשפות. לעשות יותר משלש אשפות בבית סאה שלא יראה כמזבל את השדה: רבי שמעון אומר אף על האשפות. מוסיפין, כיון שיש צבור גדול במקום אחד לא מחזי כמזבל. ואין הלכה כר"ש:

ג. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, (מַחֲצִיב), דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מוּעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶלַע:

(ג) יתר מכאן. משלש [אשפות] מותר, והיינו דר' שמעון דרישא, והשתא אתא לאשמועינן דשרי ר"ש אפילו אין עשר משפלות ובלבד שלא יהיה בה פחות משלש, דאף על פי שיש מעט זבל באשפה, וסלקא דעתך אמינא דמודה ר"ש דאם מוסיף האשפות נראה כמזבל, קא משמע לן דלא מחזי כמזבל הואיל ואינו מפזרו: עד שיעמיק ג'. שיעמיק מקום האשפה, או יגביה משאר הקרקע ג' טפחים, שיהיה ניכר דלכנוס הזבל למקום אחד הוא עושה ולא לזבל את השדה: עושה אדם את זבלו אוצר. אותם שלש אשפות של שלשים משפלות יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמו שירצה, דלא תימא כי היכי דאסור יותר משלש אשפות לבית סאה, הכי נמי אסור יותר משיעור ג' אשפות במקום אחד: ר"מ אוסר. בירושלמי מוכח דביותר מכשיעור בלבד אוסר ר"מ, אבל בכשיעור השתא בשלשה מקומות מותר, במקום אחד לא כל שכן. ואין הלכה כר"מ: היה לו דבר מועט. שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור המפורש לעיל מוציא אותו מעט ומוסיף עליו והולך: ר"א בן עזריה אוסר. שמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו, עד שיוציא עשר משפלות כאחת, או עד שיעמיק ג' או יגביה ג', שכיון שאותו מקום משונה משאר השדה לא מחזי כמזבל, וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה:

ד. הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא, מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וּמוֹצִיא מִן הַסַהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:

(ד) המדייר שדהו. לשון דיר של בהמות שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה, ודעתו להכניס הזבל לאשפתות אחר כך: סהר. כמו סחר היקף של מחיצה סביב הצאן: עוקר ג' רוחות. כשנתמלאה הסהר זבל, עוקר מן הסהר ג' רוחות וזוקפן לצד אחר של אמצעית ומדייר שם כמו כן בית סאתים. ועושה אשפות בתוך שדהו ג' אשפות לבית סאה כדאמרן: נמצא מדייר בית ד' סאים. סאתים מצד זה של מחיצה אמצעית וסאתים מצד אחר, ואשמועינן מתני' דשרי לדייר בית ארבעת סאין קודם שיעשה ממנה אשפות, אבל טפי, לא, שלא יאמרו לדייר שדהו מתכוין: מפני מראית העין. שלא יהא נראה כמתכוין לזבל שדהו אם עושה את כולה סחר: כדרך המזבלין. שלש אשפות לכל בית סאה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחֲצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ עַל רוּם שָׁלשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:

(ה) מחצב. מקום בתוך שדהו שחוצבין ממנו אבנים לבנין, אם היה מכוסה עפר ולא היה נראה, אין פותחין אותו בתחלה בשביעית, שהרואה אומר לתקן שדהו הוא עושה כדי לזרוע בתוכו ולא להוציא האבנים לבנין: עד שיהא בו ג' מורביות. שיהיו נגלים ונראים מאותו מחצב קודם שביעית שלש שורות של אבנים שכל שורה מהם ג' אמות אורך ושלש אמות רוחב ברום שלש אמות, שנמצאו שם תשעה אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום שלש, וכן בכל שורה ושורה, הרי עשרים ושבע אבנים לשלש שורות, ובהכי ניכר שלצורך אבנים לבנין הוא מוציאם ולא לתקן שדהו:

ו. גָּדֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִכֵּן, מְחַצֵב, וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטּוֹל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:

(ו) של משאוי שנים שנים. שיש בכל אחת מהן משאוי שני בני אדם: הרי אלו ינטלו. כולן ואפילו הקטנות שבהן ולא מתחזי כמפנה הגדר לעשות מקומו שדה: פחות מכאן מחצב. ואינו נוטלו כולו אלא גוממו ומניח מן הסלע בארץ טפח כדי שלא יהא ראוי לזריעה: במה דברים אמורים. האי דלא יפתח מחצב, והאי דגוממו: מה שהוא רוצה ליטול. דלא מיחזי כמתקן שדה, כיון דלאו דידיה הוא. ואפילו בשלו נמי לא מחזי כמתקן שדה אם התחיל ליטול מערב שביעית:

ז. אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגַּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:

(ז) שזעזעתן המחרישה. ואפילו לא זעזעתן אלא שעתידה לזעזען הוי כאילו זעזעתן: הרי אלו ינטלו. כולן, אגב אותן שתים: המסקל שדהו. שמסלק האבנים מן השדה, לשון סקלו מאבן (ישעיה סב): ומניח את התחתונות הנוגעות בארץ. דבכהאי גוונא לא מיחזי כמתקן שדה: גרגיר של צרורות וגל של אבנים. קטנות: אם יש תחתיהן סלע או קש. לא מחזי כמתקן כיון דאין המקום ראוי לזריעה:

ח. אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמוֹךְ בֶּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִנָּטֵל:

(ח) אין בונין מדרגות. מעלות על פני הגאיות שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו בעמק באותן הגומות דנראה כמתקנן להשקות בהן שדותיו בשביעית: לא יסמוך בעפר. אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים באבנים, לא יתן עפר וטיט בין האבנים משום דמחזי טפי שהוא מתכוין להשקות מהן שדותיו: אבל עושה הוא חייץ. אבנים סדורות זו על גב זו כעין גדר בלא עפר וטיט: כל אבן. שבשדהו, אפילו קטנה אם כשהוא בונה הגדר או הבנין יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה: הרי זו תנטל. שהגדר מוכחת עליו דלבנות גדרו הוא נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה:

ט. אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלשׁ עַל הַכָּתֵף:

(ט) באות מכל מקום. אפילו מתוך שלו דמידע ידיע דלבנין קבעי להו ולא לתקן את השדה: והקבלן. שקיבל שדה באריסות מביא מכל מקום ואפילו מאותה שדה שהוא אריס בה, אפילו אבנים קטנות שאין [שדה זו חשובה כשלו. ויש מפרשים, והקבלן שדרכו לבנות בנינים בקבולת שאין] כוונתו אלא לקבץ אבנים מביא [מכל מקום ואפילו משדה] שלו: ר' יוסי אומר כו'. והלכה כר' יוסי:

י. הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:

(י) להעמיק עד הסלע. ולא חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה שאין דרך בני אדם לזרוע סמוך לרשות הרבים אבל בינו לבין חבירו חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה ואסור: צוברו ברשות הרבים. ואחר כך נוטלו משם ומתקן את רשות הרבים כמו שהיה: כשם שאין מקלקלים רשות הרבים כך לא יתקן. כלומר לא מבעיא לצבור עפרו לרשות הרבים שהוא אסור אף על פי שיסירנו אחר כך שהרי מקלקל הוא לשעה, אלא אפילו לתקן אסור; כגון אם היו אבנים או עפר מפוזרים ברשות הרבים לא יצברם במקום אחד, אלא יסלקם לגמרי מרשות הרבים, והיינו דקאמר כשם שאין מקלקלין רשות הרבים לצבור עפרו לרשות הרבים אף על פי שדעתו לסלקו מיד, כך לא יתקן לצבור אבנים או עפר המפוזרים ברשות הרבים ולשום אותם בצדי רשות הרבים לפי שעה, אלא יסלקם מיד לגמרי מכל רשות הרבים ויוציאם לים או לנהר: מה יעשה בעפר. אליבא דרבי עקיבא: צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלים. שלש אשפות לבית סאה: וכן החופר בור שיח ומערה. בשאר ימות השנה, פליגי בה רבי יהושע ורבי עקיבא, לרבי יהושע צוברו ברשות הרבים ובלבד שיסלקנו אחר כך ויתקן רשות הרבים כמו שהיה, ולר' עקיבא אף על פי שדעתו לתקן אסור, אלא צוברו ברשותו. והלכה כר' עקיבא:

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5