——–
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(נג)  רביעי  וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וּשְׁלִימַת שְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא דִּיהֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:(נד) וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָֽרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל-הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם: וּשְׁרִיאַת שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיעַלכְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָהכַפְנָא בְּכָל אַרְעֲתָא וּבְכָל אַרְעָאדְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא:(נה) וַתִּרְעַב֙ כָּל-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל-פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל-מִצְרַ֨יִם֙ לְכ֣וּ אֶל-יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר-יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ: וּכְפָנַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּצְוַחעַמָּא קֳדָם לְפַרְעֹה עַל לַחְמָאוַאֲמַר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּלְוַת יוֹסֵף דִּי יֵימַר לְכוֹןתַּעְבְּדוּן:
ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף: אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:
(נו) וְהָֽרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל-פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּֽחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְכַפְנָא הֲוָה עַל כָּל אַפֵּיאַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יָת כָּלדִּי בְהוֹן עִיבוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרַיִםוּתְקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו העשירים: את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עבורא: וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, (להלן מג ב) שברו לנו מעט אכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו (ישעיה נה א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב:
(נז) וְכָל-הָאָ֨רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל-יוֹסֵ֑ף כִּֽי-חָזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּכָל-הָאָֽרֶץ: וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא עַלּוּ לְמִצְרַיִםלְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרֵיתְקֵיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא:
וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף. (סרסהו ופרשהו וכל הארץ באו מצרים אל יוסף) . אם תפרשהו כסדרו היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף:
מב (א) וַיַּ֣רְא יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ-שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ: וַחֲזָא יַעֲקֹב אֲרֵי אִית עִיבוּרָאמִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם וַאֲמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹהִילְמָא תִּתְחֲזוּן:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר (להלן מב ב) הנה שמעתי וגו' , ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדין יש לו שבר סבר במצרים. ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפרוש שזה יוסף: למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים, שבאותה שעה עדין היה להם תבואה. [ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהיו הכל מסתכלין בכם ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אכל בטרם שיכלה מה שבידכם]. ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב. ודומה לו (משלי יא כה) ומרוה גם הוא יורא:
(ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ-שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ-שָׁ֨מָּה֙ וְשִׁבְרוּ-לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִֽחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת: וַאֲמַר הָא שְׁמָעִית אָמְרִין אֲרֵיאִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם חוּתוּתַמָּן וּזְבוּנוּ לָנָא מִּתַּמָּן וְנֵחֵיוְלָא נְמוּת:
רדו שמה. ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים, כמנין רד"ו:
(ג) וַיֵּֽרְד֥וּ אֲחֵי-יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם: וּנְחָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף עַסְרָא לְמִזְבַּןעִיבוּרָא מִמִּצְרָיִם:
וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם: עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב (פסוק ד) ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כלם ושנאת כלם שוה לו, אבל לענין לשבור בר כלם לב אחד להם:
(ד) וְאֶת-בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹֽא-שָׁלַ֥ח יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן-יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן: וְיָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי דְיוֹסֵף לָאשְׁלַח יַעֲקֹב עִם אֲחוֹהִי אֲרֵיאֲמַר דִּלְמָא יְעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא:
פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אלעזר בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
(ה) וַיָּבֹ֨אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי-הָיָ֥ה הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: וַאֲתוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִזְבַּן עִיבוּרָאבְּגוֹ עָלַיָּא אֲרֵי הֲוָה כַפְנָאבְּאַרְעָא דִּכְנָעַן:
בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כלם בפתח אחד אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלט בהם עין הרע שכלם נאים וכלם גבורים: [ כי היה הרעב . מוסב על הבאים , כי היה הרעב בארץ כנען והיו באים הרבה שירות משם]:
(ו) וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל-הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל-עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ-ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: וְיוֹסֵף הוּא דְּשַׁלִּיט עַל אַרְעָאהוּא דְזַבִּין עִיבוּרָא לְכָל עַמָּאדְאַרְעָא וַאֲתוֹ אֲחֵי יוֹסֵף וּסְגִידוּלֵהּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא:
וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים היא:
(ז) וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת-אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר-אֹֽכֶל: וַחֲזָא יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִשְׁתְּמוֹדְעִנּוּןוְחַשִּׁיב מָה דְמַלֵּיל לְהוֹן וּמַלִּילעִמְּהוֹן קַשְׁיָן וַאֲמַר לְהוֹן מְנָןאֲתֵיתוּן וַאֲמָרוּ מֵאַרְעָא דִּכְנַעַן לְמִזְבַּןעִיבוּרָא:
ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי בדברים, לדבר קשות:
(ח) וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת-אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ: וְאִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִנּוּןלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוֹהִי:
ויכר יוסף וגו' . לפי שהניחם חתומי זקן: והם לא הכרהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן, ועכשיו בא בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה:
(ט) וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם: וּדְכִיר יוֹסֵף יָת חֶלְמַיָּא דִּיחֲלִים לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מְאַלְלִיןאַתּוּן לְמֶחֱזֵי יָת בִּדְקָא דְאַרְעָאאֲתֵיתוּן:
אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקימו, שהרי השתחוו לו: ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה לכבש, כמו (ויקרא כ יח) את מקורה הערה, וכמו (יחזקאל טז ז) ערום ועריה. וכן כל ערוה שבמקרא לשון גלוי. ותרגום אנקלוס בדקא דארעא, כמו (מלכים ב' יב ו) בדק הבית, רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא:
(י) וַיֹּֽאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַֽעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר-אֹֽכֶל: וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא רִבּוֹנִי וְעַבְדָּיךְעַלּוּ לְמִזְבַּן עִיבוּרָא:
לא אדני. לא תאמר כן, שהרי עבדיך באו לשבר אכל:
(יא) כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ-אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹֽא-הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים: כֻּלָּנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד נָחְנָאכֵּיוָנֵי אֲנַחְנָא לָא הֲווֹ עַבְדָיךְאַלִּילֵי:
כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם שאף הוא בן אביהם: כנים. אמתיים, כמו (שמות י כט) כן דברת, (במדבר כז ז) כן בנות צלפחד דוברות, (ישעיה טז ו) ועברתו לא כן בדיו:
(יב) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת: וַאֲמַר לְהוֹן לָא אֲרֵי בִדְקָאדְאַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחֱזֵי:
כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה לא נכנסתם בשער אחד:
(יג) וַיֹּֽאמְר֗וּ שְׁנֵי֣ם עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים | אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ-אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת-אָבִ֨ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָֽאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ: וַאֲמָרוּ תְּרֵין עֲשַׂר עַבְדָיךְ אַחִיןאֲנַחְנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד בְּאַרְעָאדִּכְנָעַן וְהָא זְעֵירָא עִם אָבוּנָאיוֹמָא דֵּין וְחַד לֵיתוֹהִי:
ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו' . ובשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקשו:
(יד) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הוּא דִּימַלֵּילִית עִמְּכוֹן לְמֵימַר אַלִּילֵי אַתּוּן:
הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו אמר להם ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה תפדוהו. אמרו לו הן. אמר להם ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו. אמרו לו לכך באנו, להרוג או להרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:
(טו) בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם-תֵּֽצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם-בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה: בְּדָא תִּתְבַּחֲרוּן חֵי פַרְעֹה אִםתִּפְקוּן מִכָּא אֶלָּהֵין בְּמֵתֵי אֲחוּכוֹןזְעֵירָא הָכָא:
חי פרעה. אם יחיה פרעה. שהיה נשבע לשקר, היה נשבע בחיי פרעה: אם תצאו מזה. מן המקום הזה:
(טז) שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֘ וְיִקַּ֣ח אֶת-אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִֽבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם-לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם: שְׁלָחוּ מִנְּכוֹן חַד וְיִדְבַּר יָתאֲחוּכוֹן וְאַתּוּן תִּתְאַסְרוּן וְיִתְבַּחֲרוּן פִּתְגָּמֵיכוֹןהַקְּשׁוֹטּ אַתּוּן אָמְרִין וְאִם לָאחֵי פַרְעֹה אֲרֵי אַלִּילֵי אַתּוּן:
האמת אתכם. אם אמת אתכם. לפיכך ה"א נקוד פתח שהוא כמו בלשון תמה. ואם לא תביאוהו, חי פרעה כי מרגלים אתם:
(יז) וַיֶּֽאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל-מִשְׁמָ֖ר שְׁל֥שֶׁת יָמִֽים: וּכְנַשׁ יָתְהוֹן לְבֵית מַטְרָא תְּלָתָאיוֹמִין:
משמר. בית האסורים:
(יח) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת-הָֽאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף בְּיוֹמָא תְלִיתָאָהדָּא עִבִידוּ וְאִתְקַיָּמוּ מִן קֳדָםיְיָ אֲנָא דָּחֵל:(יט)  חמישי  אִם-כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵֽאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַֽעֲב֥וֹן בָּֽתֵּיכֶֽם: אִם כֵּיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַדיִתְאַסַּר בְּבֵית מַטַּרְתְּכוֹן וְאַתּוּן אִיזִילוּאוֹבִילוּ עִיבוּרָא דְּחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן:
בבית משמרכם. שאתם אסורים בו עכשיו: ואתם לכו הביאו. לבית אביכם: שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם:
(כ) וְאֶת-אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָֽמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן: וְיָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא תַּיְתוּן לְוָתִיוְיִתְהֵמְנוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן וְלָא תְמוּתוּן וַעֲבָדוּכֵן:
ויאמנו דבריכם. יתאמתו ויתקימו, כמו (במדבר ה כב) אמן אמן, וכמו (מ"א ח כו) יאמן נא דברך:
(כא) וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים | אֲנַ֘חְנוּ֘ עַל-אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל-כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת: וַאֲמָרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי בְּקוּשְׁטָּא חַיָּבִיןאֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דִּי חֲזֵינָאעָקַת נַפְשֵׁהּ כַּד הֲוָה מִתְחַנֶּןלָנָא וְלָא קַבֵּלְנָא מִנֵּהּ עַלכֵּן אָתַת לְוָתָנָא עַקְתָא הָדָא:
אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא ח) לישנא דרומאה היא אבל, ברם: באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר שכבר באה, ותרגומו אתת לנא:
(כב) וַיַּ֩עַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם | לֵאמֹ֛ר אַל-תֶּֽחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם-דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ: וַאֲתֵיב רְאוּבֵן יָתְהוֹן לְמֵימָר הֲלָאאֲמָרִית לְוָתְכוֹן לְמֵימַר לָא תְחוֹבוּןבְּעוּלֵימָא וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְאַף דְּמֵהּהָא מִתְבְּעֵי:
וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן:
(כג) וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּֽינֹתָֽם: וְאִנּוּן לָא יָדְעוּן אֲרֵי שְׁמִיעַיוֹסֵף אֲרֵי מְתֻרְגְּמָן הֲוָה בֵינֵיהוֹן:
והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם ובפניו היו מדברים כן: כי המליץ בינתם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי: המליץ. זה מנשה:
(כד) וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת-שִׁמְע֔וֹן וַיֶּֽאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם: וְאִסְתַּחַר מֵעִלָּוֵיהוֹן וּבְכָא וְתָב לְוָתְהוֹןוּמַלֵּיל עִמְּהוֹן וּדְבַר מִלְּוַתְהוֹן יָתשִׁמְעוֹן וַאֲסַר יָתֵהּ לְעֵינֵיהוֹן:
ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה: ויבך. לפי ששמע שהיו מתחרטין: את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (לעיל לז יט) הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר נתכון יוסף להפרידו מלוי שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו: ויאסור אותו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו:
(כה) וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת-כְּלֵיהֶם֘ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל-שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן: וּפַקֵּיד יוֹסֵף וּמְלוֹ יָת מָנֵיהוֹןעִיבוּרָא וְלַאֲתָבָא כַסְפֵּיהוֹן גְּבַר לְסַקֵּהּוּלְמִתַּן לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא וַעֲבַדלְהוֹן כֵּן:(כו) וַיִּשְׂא֥וּ אֶת-שִׁבְרָ֖ם עַל-חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וַיֵּֽלְכ֖וּ מִשָּֽׁם: וּנְטָלוּ יָת עִיבוּרְהוֹן עַל חֲמָרֵיהוֹןוַאֲזָלוּ מִתַּמָּן:(כז) וַיִּפְתַּ֨ח הָֽאֶחָ֜ד אֶת-שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַֽחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת-כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה-ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ: וּפְתַח חַד יָת סַקֵּהּ לְמִתַּןכִּסְתָא לַחֲמָרֵהּ בְּבֵית מְבָתָא וַחֲזָאיָת כַּסְפֵּהּ וְהָא הוּא בְּפוּםטוֹעֲנֵהּ:
ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו: במלון. במקום שלנו בלילה: אמתחתו. הוא שק:
(כח) וַיֹּ֤אמֶר אֶל-אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל-אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה-זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ: וַאֲמַר לַאֲחוֹהִי אִתּוֹתַב כַּסְפִּי וְאַףהָא בְטּוֹעֲנִי וּנְפַק מַדַּע לִבְּהוֹןוּתְוָהוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי לְמֵימַר מָהדָּא עֲבַד יְיָ לָנָא:
וגם הנה באמתחתי. גם הכסף בו עם התבואה: מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו:
(כט) וַיָּבֹ֛אוּ אֶל-יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל-הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר: וַאֲתוֹ לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן אַרְעָאדִּכְנָעַן וְחַוִּיוּ לֵהּ יָת כָּלדְעַרְעָא יָתְהוֹן לְמֵימָר:(ל) דִּ֠בֶּ֠ר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת-הָאָֽרֶץ: מַלֵּיל גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא עִמָּנָאקַשְׁיָן וִיהַב יָתָנָא כִּמְאַלִּילֵי יָתאַרְעָא:(לא) וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים: וַאֲמַרְנָא לֵהּ כֵּיוָנֵי אֲנָחְנָא לָאהֲוֵינָא אַלִּילֵי:(לב) שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָֽאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת-אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: תְּרֵין עֲסַר אֲנַחְנָא אַחִין בְּנֵיאָבוּנָא חַד לֵיתוֹהִי וּזְעֵירָא יוֹמָאדֵּין עִם אָבוּנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן:(לג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת-רַֽעֲב֥וֹן בָּֽתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ: וַאֲמַר לָנָא גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְּאַרְעָאבְּדָא אִדַּע אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּןאֲחוּכוֹן חַד שְׁבוּקוּ לְוָתִי וְיָתעִיבוּרָא דְחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן סִיבוּ וֶאֱזִילוּ:(לד) וְ֠הָבִ֠יאוּ אֶת-אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֘ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת-אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת-הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ: וְאַיְתִיאוּ יָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא לְוָתִיוְאִדַּע אֲרֵי לָא אַלִּילֵי אַתּוּןאֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן יָת אֲחוּכוֹןאֶתֵּן לְכוֹן וְיָת אַרְעָא תַּעְבְּדוּןבַּהּ סְחוֹרְתָּא:
ואת הארץ תסחרו. תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא:
(לה) וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה-אִ֥ישׁ צְרוֹר-כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת-צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַֽאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ: וַהֲוָה אִנּוּן מְרִיקִין סַקֵּיהוֹן וְהָאגְּבַר צְרִיר כַּסְפֵּהּ בְּסַקֵּהּ וַחֲזוֹיָת צְרָרֵי כַסְפֵּיהוֹן אִנּוּן וַאֲבוּהוֹןוּדְחִילוּ:
צרור כספו. קשר כספו:
(לו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַֽעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֨נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה: וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן יָתִיאַתְכֶּלְתּוּן יוֹסֵף לֵיתוֹהִי וְשִׁמְעוֹן לָאהֲוָה הָכָא (לֵיתוֹהִי) וְיָת בִּנְיָמִןתִּדְבְּרוּן עֲלַי הֲווֹ כָלְּהוֹן:
אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף: שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול:
(לז) וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל-אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת-שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם-לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל-יָדִ֔י וַֽאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ: וַאֲמַר רְאוּבֵן לְוַת אֲבוּהִי לְמֵימַריָת תְּרֵין בְּנַי תְּמִית אִםלָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ הַב יָתֵהּעַל יְדִי וַאֲנָא אֲתֵבִנֵּהּ לָךְ:(לח) וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא-יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי-אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת-שֵֽׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה: וַאֲמַר לָא יֵחוּת בְּרִי עִמְּכוֹןאֲרֵי אָחוּהִי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹהִיאִשְׁתָּאַר וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דִּיתְהָכוּן בַּהּ וְתַחֲתוּן יָת שִׂיבְתִיבְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל:
לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני:
מג (א) וְהָֽרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ: וְכַפְנָא תַּקִּיף בְּאַרְעָא:(ב) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶֽאֱכֹ֣ל אֶת-הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ-לָ֥נוּ מְעַט-אֹֽכֶל: וַהֲוָה כַּד שֵׁיצִיאוּ לְמֵיכַל יָתעִיבוּרָא דְּאַיְתִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲמַר לְהוֹןאֲבוּהוֹן תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זעֵירעִיבוּרָא:
כאשר כלו לאכל. יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית: כאשר כלו. כד שציאו. והמתרגם כד ספיקו, טועה כאשר כלו הגמלים לשתות מתרגם כד ספיקו כששתו די ספוקם הוא גמר שתיתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האכל הוא, ומתרגמינן כד שציאו:
(ג) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא-תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם: וַאֲמַר לֵהּ יְהוּדָה לְמֵימָר אַסְהָדָא אַסְהֵדבָּנָא גַּבְרָא לְמֵימָר לָא תֶחֱזוּןאַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אָחוּכוֹן עִמְּכוֹן:
העד העד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן (ירמיהו יא ז) העדתי באבותיכם, (שמות יט כא) רד העד בעם: לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם אתכם. ואנקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, ישב באור הדבר על אפנו ולא דקדק לתרגם אחר לשון המקרא:
(ד) אִם-יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת-אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵֽרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל: אִם אִיתָךְ מְשַׁלַּח יָת אָחוּנָאעִמָּנָא נֵיחוֹת וְנִזְבֵּן לָךְ עִיבוּרָא:(ה) וְאִם-אֵֽינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי-הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֨ינוּ֙ לֹֽא-תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם: וְאִם לֵיתָךְ מְשַׁלַּח לָא נֵיחוֹתאֲרֵי גַּבְרָא אֲמַר לָנָא לָאתֶחֱזוּן אַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אֲחוּכוֹןעִמְּכוֹן:(ו) וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵֽעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְמָה אַבְאֶשְׁתּוּן לִילְחַוָּאָה לְגַבְרָא הַעַד כְּעַן לְכוֹןאָחָא:(ז) וַיֹּֽאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל-הָ֠אִ֠ישׁ לָ֣֨נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַּ֨גֶּד-ל֔וֹ עַל-פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת-אֲחִיכֶֽם: וַאֲמָרוּ מִשְׁאַל שָׁאֵל גַּבְרָא לָנָאוּלְיַלָּדוּתָנָא לְמֵימַר הַעַד כְּעַן אֲבוּכוֹןקַיָּם הַאִית לְכוֹן אָחָא וְחַוֵּינָאלֵהּ עַל מֵימַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּיןהֲמִדַּע הֲוֵינָא יָדְעִין אֲרֵי יֵימַראוֹחִיתוּ יָת אֲחוּכוֹן:
לנו ולמולדתנו. למשפחותינו, ומדרשו אפילו עצי עריסותינו גלה לנו: ונגד לו. שיש לנו אב ואח: על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל הזקקנו להגיד: כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר. הרי זה שמוש אחד מארבע לשונותיו שמשמש כי, והוא אם, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי (כד לג) :
(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל-יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם-אֲנַ֥חְנוּ גַם-אַתָּ֖ה גַּם-טַפֵּֽנוּ: וַאֲמַר יְהוּדָה לְיִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי שְׁלַחעוּלֵימָא עִמִּי וְנֵקוּם וְנֵזֵיל וְנֵיחֵיוְלָא נְמוּת אַף אֲנַחְנָא אַףאַתְּ אַף טַפְלָנָא:
ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, על ידי הליכה זו תחי רוחך שנאמר (מה כז) ותחי רוח יעקב אביהם: ולא נמות. ברעב. בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:
(ט) אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם-לֹ֨א הֲבִֽיאֹתִ֤יו אֵלֶ֨יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים: אֲנָא מְעָרַבְנָא בֵהּ מִן יְדִיתִּבְעִנֵּהּ אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לָךְוַאֲקֵימִנֵּהּ קֳדָמָךְ וְאֵהֵי חָטֵי לָךְכָּל יוֹמַיָּא:
והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי: וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא:
(י) כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי-עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַֽעֲמָֽיִם: אֲרֵי אִלּוּלָפוֹן בְּדָא אִתְעַכָּבְנָא אֲרֵיכְעַן תַּבְנָא דְּנַן תַּרְתֵּין זִמְנִין:
לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון ולא נצטערת כל הימים הללו:
(יא) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם-כֵּ֣ן | אֵפוֹא֘ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים: וַאֲמַר לְהוֹן יִשְׂרָאֵל אֲבוּהוֹן אִםכֵּן הָכָא דָּא עִיבִידוּ סִיבוּמִדִּמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא בְּמָנֵיכוֹן וְאוֹחִיתוּ לְגַבְרָאתִּקְרֻבְתָּא זְעֵיר קְטַף וּזְעֵיר דְּבַשׁשְׁעַף וּלְטוֹם בָּטְנִין וְשִׁגְדִּין:
אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא לתקון מלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו: מזמרת הארץ. מתרגם מדמשבח בארעא שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם: נכאת. שעוה: בטנים. לא ידעתי מה הם ובפרושי א' ב' של רבי מכיר ראיתי פישיטצי"ש [פיסטוקים] ודומה לי שהם אפרסקין:
(יב) וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת-הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשַׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא: וְכַסְפָּא עַל חַד תְּרֵין סִיבוּבְיֶדְכוֹן וְיָת כַּסְפָּא דְּאִתּוֹתַב בְּפוּםטוֹעֲנֵיכוֹן תְּתִיבוּן בְּיֶדְכוֹן מָאִים שָׁלוּהוּא:
וכסף משנה. פי שנים כראשון: קחו בידכם. לשבור אוכל, שמא הוקר השער: אולי משגה הוא. שמא הממנה על הבית שכחו שוגג:
(יג) וְאֶת-אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל-הָאִֽישׁ: וְיָת אֲחוּכוֹן דְּבָרוּ וְקוּמוּ תּוּבוּלְוַת גַּבְרָא:(יד) וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַֽחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת-אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת-בִּנְיָמִ֑ין וַֽאֲנִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי: וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לְכוֹן רַחֲמִיןקֳדָם גַּבְרָא וְיִפְטַר לְכוֹן יָתאֲחוּכוֹן אָחֳרָנָא וְיָת בִּנְיָמִין וַאֲנָאכְּמָא דְּאִתְכֵּלִית תְּכֵלִית:
ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם: ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו לתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין: ושלח לכם. ויפטר לכון, תרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון (שמות כא כו) לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו: את אחיכם. זה שמעון: אחר. רוח הקדש נזרקה בו, לרבות יוסף: ואני. עד שובכם אהיה שכול מספק: כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון: שכלתי. מבנימין:
(טו) וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת-הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִֽשְׁנֶה-כֶּ֛סֶף לָֽקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת-בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֨מוּ֙ וַיֵּֽרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף: וּנְסִיבוּ גֻּבְרַיָּא יָת תִּקְרֻבְתָּא הָדָאוְעַל חַד תְּרֵין כַּסְפָּא נְסִיבוּבִידֵיהוֹן וּדְבָרוּ יָת בִּנְיָמִן וְקָמוּוּנְחָתוּ לְמִצְרַיִם וְקָמוּ קֳדָם יוֹסֵף:
ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתורגם ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר:
(טז)  שישי  וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֘ אֶת-בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֨אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל-בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת-הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֨בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּֽהֳרָֽיִם: וַחֲזָא יוֹסֵף עִמְּהוֹן יָת בִּנְיָמִיןוַאֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּאָעֵיל יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵיתָא וּנְכוֹסנִכְסָתָא וְאַתְקֵין אֲרֵי עִמִּי יֵיכְלוּןגֻּבְרַיָּא בְּשֵׁירוּתָא:
וטבוח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכין, ואין טבוח לשון צווי שהיה לו לומר וטבח: בצהרים. זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי, ובלע"ז דישני"ר [ארוחת צהרים], ויש הרבה בתלמוד (תענית יא ב) שדא לכלבא שירותיה, (ברכות לט ב) בצע אכולא שירותיה. אבל כל תרגום של צהרים טיהרא:
(יז) וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת-הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף: וַעֲבַד גַּבְרָא כְּמָא דִּי אֲמַריוֹסֵף וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּאלְבֵית יוֹסֵף:(יח) וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֘ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּֽאמְר֗וּ עַל-דְּבַ֤ר הַכֶּ֨סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֨ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֨ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַֽעֲבָדִ֖ים וְאֶת-חֲמֹרֵֽינוּ: וּדְחִילוּ גֻּבְרַיָּא אֲרֵי אִתַּעֲלוּ לְבֵיתיוֹסֵף וַאֲמָרוּ עַל עֵסַק כַּסְפָּאדְּאִתּוֹתַב בְּטוֹעֲנָנָא בְּקַדְמֵיתָא אֲנַחְנָא מִתַּעֲלִיןלְאִתְרַבְרָבָא עֲלָנָא וּלְאִסְתַּקָּפָא עֲלָנָא וּלְמִקְנֵייָתָנָא לְעַבְדִּין וּלְמִדְבַּר יָת חֲמָרָנָא:
וייראו האנשים. כתוב בשני יודי"ן ותרגומו ודחילו: כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף, כי אם בפנדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר: אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה: להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא עלנא, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן (דברים כב יד) עלילת דברים תסקופי מלין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגלל שתרגם לאתרברבא הוא לשון (קהלת יב ו) גלת הזהב, (נחום ב ח) והצב גלתה העלתה, שהוא לשון מלכות:
(יט) וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת: וּקְרִיבוּ לְוַת גַּבְרָא דִּי מְמַנָּאעַל בֵּית יוֹסֵף וּמַלִּילוּ עִמֵּהּבִּתְרַע בֵּיתָא:(כ) וַיֹּֽאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר-אֹֽכֶל: וַאֲמָרוּ בְּבָעוּ רִבּוֹנִי מֵיחַת נִחֵתְנָאבְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא:
בי אדני. לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמי בייא בייא: ירד ירדנו. ירידה היא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך:
(כא) וַיְהִ֞י כִּי-בָ֣אנוּ אֶל-הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת-אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף-אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ: וַהֲוָה כַּד אָתֵינָא לְבֵית מְבָתָאוּפְתַחְנָא יָת טוֹעֲנָנָא וְהָא כְסַףגְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ כַּסְפָּנָא בְּמַתְקְלֵהּוַאֲתֵיבְנָא יָתֵהּ בִּידָנָא:(כב) וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר-אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי-שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ: וְכַסְפָּא אָחֳרָנָא אוֹחִיתְנָא בִידָנָא לְמִזְבַּןעִיבוּרָא לָא יְדַעְנָא מָן שַׁוִּיכַסְפָּנָא בְּטוֹעֲנָנָא:(כג) וַיֹּ֩אמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל-תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת-שִׁמְעֽוֹן: וַאֲמַר שְׁלַם לְכוֹן לָא תִדְחֲלוּןאֱלָהֲכוֹן וֵאֱלָהָא דַּאֲבוּכוֹן יְהַב לְכוֹןסִימָּא בְּטוֹעֲנֵיכוֹן כַּסְפְּכוֹן אֲתָא לְוָתִיוְאַפֵּיק לְוָתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן:
אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, ואלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון:
(כד) וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת-הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן-מַ֨יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵיתיוֹסֵף וִיהַב מַיָּא וְאַסְחוֹ רִגְלֵיהוֹןוִיהַב כִּסְּתָא לַחֲמָרֵיהוֹן:
ויבא האיש. הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו לחוץ עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם (פסוק כג) שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו:
(כה) וַיָּכִ֨ינוּ֙ אֶת-הַמִּנְחָ֔ה עַד-בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּֽהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי-שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם: וְאַתְקִינוּ יָת תִּקְרֻבְתָּא עַד דְּעַליוֹסֵף בְּשֵׁירוּתָא אֲרֵי שְׁמָעוּ אֲרֵיתַמָּן יֵיכְלוּן לַחֲמָא:
ויכינו. הזמינו, עטרוה בכלים נאים:
(כו) וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאוּ ל֛וֹ אֶת-הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר-בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ-ל֖וֹ אָֽרְצָה: וְעַל יוֹסֵף לְבֵיתָא וְאַיְתִיאוּ לֵהּיָת תִּקְרֻבְתָּא דִּי בִידֵיהוֹן לְבֵיתָאוּסְגִידוּ לֵהּ לְאַרְעָא:
הביתה. מפרזדור לטרקלין:
(כז) וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַֽעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי: וּשְׁאֵיל לְהוֹן לִשְׁלַם וַאֲמַר הַשְׁלַםאֲבוּכוֹן סָבָא דִּי אֲמַרְתּוּן הַעַדכְּעַן קַיָּם:(כח) וַיֹּֽאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ (וישתחו) וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ: וַאֲמָרוּ שְׁלַם לְעַבְדָךְ לְאָבוּנָא עַדכְּעַן קַיָּם וּכְרָעוּ וּסְגִידוּ:
ויקדו וישתחוו. על שאילת שלום. קידה כפיפת קדקד, השתחואה משתטח לארץ:
(כט) וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת-בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֘ בֶּן-אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי: וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת בִּנְיָמִיןאֲחוּהִי בַּר אִמֵּהּ וַאֲמַר הָדֵיןאֲחוּכוֹן זְעֵירָא דִּי אֲמַרְתּוּן לִיוַאֲמַר מִן קֳדָם יְיָ יִתְרַחַםעֲלָךְ בְּרִי:
אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה (לעיל לג ה) אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נלד, לכך ברכו יוסף בחנינה:
(ל)  שביעי  וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי-נִכְמְר֤וּ רַֽחֲמָיו֙ אֶל-אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה: וְאוֹחִי יוֹסֵף אֲרֵי אִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמוֹהִיעַל אֲחוּהִי וּבְעָא לְמִבְכֵּי וְעַללְאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָא וּבְכָא תַמָּן:
כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו (להלן מו כא) בלע ובכר וגו' , אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כלם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע שנבלע בין האמות. בכר שהיה בכור לאמי. אשבל ששבאו אל. גרא שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש אחי היה וראשי היה. מפים מפי אביו למד. וחפים שלא ראה חפתי ולא ראיתי אני חפתו. וארד שירד לבין האמות, כדאיתא במסכת סוטה (לו ב) מיד נכמרו רחמיו: נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה (ב"מ עד א) על הכמר של זיתים, ובלשון ארמי מכמר בשרא, ובמקרא (איכה ה י) עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט וכווץ:
(לא) וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם: וְאַסְחֵי אַפּוֹהִי וּנְפָק וְאִתְחַסִּין וַאֲמַרשַׁווּ לַחֲמָא:
ויתאפק. נתאמץ. והוא לשון (איוב יב כא) ומזיח אפיקים רפה, וכן (איוב מא ז) אפיקי מגנים, חוזק:
(לב) וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת-הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי-תֽוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם: וְשַׁוִּיאוּ לֵהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹןוּלְמִצְרָאֵי דְּאָכְלִין עִמֵּהּ בִּלְחוֹדֵיהוֹן אֲרֵילָא יָכְלִין מִצְרָאֵי לְמֵיכַל עִםעִבְרָאֵי לַחְמָא אֲרֵי בְעִירָא דְּמִצְרָאֵידָחֲלִין לֵהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין:
כי תועבה הוא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר:
(לג) וַיֵּֽשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִֽרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל-רֵעֵֽהוּ: וְאַסְחָרוּ קֳדָמוֹהִי רַבָּא כְּרַבְיוּתֵהּ וּזְעִירָאכִּזְעֵרוּתֵהּ וּתְמָהוּ גֻּבְרַיָּא גְּבַר לְחַבְרֵהּ:
הבכור כבכורתו. מכה בגביע וקורא ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון, בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם וכן כלם, כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי:
(לד) וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֘ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ: וּנְטַלּ חֳלָקִין מִן קֳדָמוֹהִי לָקֳדָמֵיהוֹןוּסְגִי חֲלָקָא דְבִנְיָמִן מֵחֳלָקֵי דְכָלְּהוֹןחַמְשָׁא חֳלָקִין וּשְׁתִיאוּ וּרְוִיאוּ עִמֵּהּ:
משאת. מנות: חמש ידות. חלקו עם אחיו ומשאת יוסף ואסנת ומנשה ואפרים: וישכרו עמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין, ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו
מד (א) וַיְצַ֞ו אֶת-אֲשֶׁ֣ר עַל-בֵּיתוֹ֘ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת-אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּֽאֲשֶׁ֥ר יֽוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף-אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ: וּפַקֵּיד יָת דִּי מְמַנָּא עַלבֵּיתֵהּ לְמֵימַר מְלֵי יָת טוֹעֲנֵיגֻּבְרַיָּא עִיבוּרָא כְּמָא דִּי יָכְלִיןלְמִטְּעַן וְשַׁוִּי כְסַף גְּבַר בְּפוּםטוֹעֲנֵהּ:(ב) וְאֶת-גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: וְיָת כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְכַסְפָּא תְּשַׁוֵּיבְּפוּם טוֹעֲנָא דִּזְעֵירָא וְיָת כְּסַףזְבִינוֹהִי וַעֲבַּד כְּפִתְגָּמָא דְּיוֹסֵף דִּימַלִּיל:
גביע. כוס ארוך, וקורין לו מדירנ"א בלע"ז :
(ג) הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָֽאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: צַפְרָא נְהָר וְגֻבְרַיָּא אִתְפַּטָּרוּ אִנּוּןוַחֲמָרֵיהוֹן:(ד) הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת-הָעִיר֘ לֹ֣א הִרְחִ֒יקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל-בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַֽחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה: אִנּוּן נְפָקוּ מִן קַרְתָּא לָאאַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אֲמַר לְדִי מְמַנָּאעַל בֵּיתֵהּ קוּם רְדַף בָּתַרגֻּבְרַיָּא וְתַדְבְּקִנּוּן וְתֵימַר לְהוֹן לְמָהשַׁלֶמְתּוּן בִּישָׁא חֳלָף טַבְתָא:(ה) הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵֽעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם: הֲלָא דֵּין דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּהּוְהוּא בָּדָקָא מְבָדֵק בֵּהּ אַבְאֶשְׁתּוּןדִּי עֲבַדְתּוּן:(ו) וַיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וְאַדְבֵּיקִנּוּן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן יָת פִּתְגָּמַיָּאהָאִלֵּין:(ז) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֨ילָה֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ מֵֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַאֲמָרוּ לֵהּ לְמָה יְמַלֵּל רִבּוֹנִיכְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין חַס לְעַבְדָּיךְ מִלְּמֶעְבַּדכְּפִתְגָּמָא הָדֵין:
חלילה לעבדיך. חלין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקדוש ברוך הוא יהי עלינו מעשות זאת והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה:
(ח) הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֨אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב: הָא כַסְפָּא דִּי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּםטּוֹעֲנָנָא אֲתֵיבְנוֹהִי לָךְ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַןוְאֶכְדֵּין נִגְנוּב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ כַּסְפָּאאוֹ דַּהֲבָא (מָנִין דִּכְסַף אוֹמָנִין דִּדְהָב):
הן כסף אשר מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחמר האמורים בתורה. וכלן מנויין בבר' רבה:
(ט) אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵֽעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם-אֲנַ֕חְנוּ נִהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִֽים: דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ מֵעַבְדָיךְ וּמִיתוְאַף אַנַחְנָא נְהֵי לְרִבּוֹנִי לְעַבְדִין:(י) וַיֹּ֕אמֶר גַּם-עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן-ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם: וַאֲמַר אַף כְּעַן כְּפִתְגָּמֵיכוֹן כֶּןהוּא דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ יְהֵילִי עַבְדָּא וְאַתּוּן תְּהוֹן זַכָּאִין:
גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין, אמת כדבריכם כן הוא שכלכם חיבים בדבר, עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהם כלם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד:
(יא) וַֽיְמַֽהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ: וְאוֹחִיאוּ וְאוֹחִיתוּ גְּבַר יָת טּוֹעֲנֵהּלְאַרְעָא וּפְתָחוּ גְּבַר טוֹעֲנֵהּ:(יב) וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן: וּבְלַשׁ בְּרַבָּא שָׁרֵי וּבִזְעֵירָא שֵׁצִיוְאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בְּטוֹעֲנָא דְבִנְיָמִן:
בגדול החל. שלא ירגישו בו שהיה יודע היכן הוא:
(יג) וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּֽעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל-חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה: וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמוֹ גְּבַר עַלחֲמָרֵהּ וְתָבוּ לְקַרְתָּא:
ויעמס איש על חמרו. בעלי זרוע היו ולא הצרכו לסיע זה את זה לטעון: וישבו העירה. מטרפולין היתה והוא אומר העירה, עיר כל שהיא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה:
(יד) וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה: וְעַל יְהוּדָּה וַאֲחוֹהִי לְבֵית יוֹסֵףוְהוּא עַד כְּעַן תַּמָּן וּנְפָלוּקֳדָמוֹהִי לְאַרְעָא:
עודנו שם. שהיה ממתין להם:
(טו)  מפטיר  וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה-הַמַּֽעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי-נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף מָה עוֹבָדָאהָדֵין דִּי עֲבַדְתּוּן הֲלָא יְדַּעְתּוּןאֲרֵי בָדָקָא מְבָדֵק גַּבְרָא דִּיכְוָתִי:
הלוא ידעתם כי נחש ינחש וגו' . הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש ולדעת מדעת ומסברא ובינה כי אתם גנבתם הגביע:
(טז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת-עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם-אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר-נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ: וַאֲמַר יְהוּדָה מַה נֵּימַר לְרִבּוֹנִימַה נְּמַלֵּל וּמַה נִזְכֵּי מִןקֳדָם יְיָ אִשְׁתְּכַח יָת חוֹבָאדְעַבְדָּיךְ הָא אֲנַחְנָא עַבְדִּין לְרִבּוֹנִיאַף אֲנַחְנָא אַף דְּאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָאבִּידֵהּ:
האלהים מצא. יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת הקדוש ברוך הוא נהיתה להביא לנו זאת. מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו: ומה נצטדק. לשון צדק, וכן כל תבה שתחלת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינה נתנת לפני אות ראשונה של יסוד התבה אלא באמצע אותיות העקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, (דניאל ד ל) ויצטבע מגזרת צבע, (יהושע ט ד) ויצטירו מגזרת (משלי יג יז) ציר אמונים, (יהושע ט יב) הצטידנו מגזרת (לעיל מב כה) צדה לדרך. ותיבה שתחלתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת התי"ו מפרדת את אותיות העקר, כגון (קהלת יב ה) ויסתבל החגב, מגזרת סבל, (דניאל ז ח) משתכל הוית בקרניא, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי, מגזרת שמר, (ישעיה נט טו) וסר מרע משתולל, מגזרת (איוב יב יז) מוליך יועצים שולל, (שמות ט יז) מסתולל בעמי, מגזרת (ירמיה יח טו) דרך לא סלולה:
(יז) וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל-אֲבִיכֶֽם: (ססס) וַאֲמַר חַס לִי מִלְּמֶעְבַּד דָּאגַּבְרָא דִּי אִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּהוּא יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּןסָקוֹ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן: ססס:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…