מצות עשה תמידית

——–

א. מצות יחוד השם, הינה אחת מן מצוות התורה התמידיות, שבכל עת שהאדם מהרהר בה, זוכה להרויח מצוה מן התורה. א"כ מה נפלאה מצוה זו, שאם ישימה עטרה לראשו, ויקשרה על לוח ליבו, ירויח רבבות מצוות, ויהיה קשור אל הבורא בקשר של קיימא תמידי, אשרי העושה כן. ועצת החפץ חיים (בסוף ספרו שמירת הלשון חתימת הספר) שיראה לקיים המצוות התמידיות לכל הפחות פעם ביום. ועצה טובה שיקבע לכך זמן קודם הסעודה. ע"כ. וכך כתב בעל החיי אדם בהקדמת ספרו חכמת אדם, הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר, אף חכמתי עמדה לי בנסיעתי לדרך, דעתי עליה [על התורה] ובישיבתי בחנות דעתי עליה. ותיתי לי, שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה, היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא, ובפרט בשש מצוות עשה שכתבתי בחיי אדם כלל א [הובאו למטה, ואחת מהם היא מצות יחוד שמו.] וקיימתי בעצמי "אל תעזבה, ותצרך" וכו'. עכ"ל. ובהקדמת ספר נטע בתוכינו הובאה עדות נפלאה על הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א [זצ"ל] ששוחח עמו אודות ספרו הנ"ל הסובב הולך אודות שש מצוות תמידיות, וענה הגאון ואמר לו, שזה למעלה משבעים שנה, שאין יום שאינו מהרהר במצוות אלו, ואפילו יותר ממאה פעמים ביום. ע"כ. תן לחכם ויחכם עוד.

(((מצוות תמידיות)))

א. מפורסמים דברי החינוך בריש ספרו (בהערת המחבר ד"ה אבל) שיש שש מצוות תמידיות ואלו הן, א, להאמין בשם. ב, שלא להאמין זולתו. ג, לייחדו. ד, לאהבה אותו. ה, ליראה אותו. ו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם "שש" ערי מקלט תהיינה לכם. ע"כ. לאמור ששש מצוות אלו, הן ערי מקלט לכל איש הישראלי, שבכל עת יוכל לברוח אליהם, ולנצל את זמנו להיות קרוב אל בוראו ולעשות רצונו. וכך כתב עוד לאורך ספרו, כאשר יובאו דבריו בסמוך, ברצות ה'. וכן הביא את החינוך הלחם משנה (תפלה פ"א ה"א) וכן פסק את החינוך החיי אדם (חלק א כלל א סעיף ה) באורך. ועוד כתב בהקדמתו לחכמת אדם, הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר, אף חכמתי עמדה לי בנסיעתי לדרך, דעתי עליה [על התורה], ובישיבתי בחנות דעתי עליה. ותיתי לי, שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה, היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא, ובפרט בשש מצוות עשה שכתבתי בחיי אדם כלל א, וקיימתי בעצמי "אל תעזבה, ותצרך" וכו'. עכ"ל. וכן פסק את החינוך הנ"ל המשנה ברורה להלכה (בביאור הלכה ר"ס א ד"ה הוא כלל גדול), ועוד לו בספר המצוות הקצר שלו (סוף מצוה ב) לגבי מצות יחוד ה' וז"ל, ואמונה זו, אנו חייבים בה בכל עת ובכל רגע, בזכרים ונקבות. עכ"ל. וגם בסוף ספרו שמירת הלשון (בחתימת הספר) כתב, שיראה לקיים המצוות התמידיות לכל הפחות פעם ביום. ועצה טובה קאמר, שיקבע לכך זמן קודם הסעודה. ע"כ. וכן פסקו בספר ערוך השלחן (סימן א סעיף יד), ובספר פסקי תשובות (סו"ס סא) הביא שיש שכתבו, שקודם קריאת שמע יכוון לקיים בק"ש את שש המצוות התמידיות הנמצאות בה, שכ"כ בספר שלחן הטהור (סעיף א) ובטהרת הקודש (מאמר תיקון היסוד פי"א) ובחלקת יהושע (מאמר ו אות ח). ע"כ. וע"ע בשו"ת ישיב עבדי (ח"ג או"ח סי' ב) ובריש ספר דבר משולם (סי' ג), שדיברו בזה. ועתה חזי הוית, עדות נפלאה בהקדמת ספר נטע בתוכינו (פרידמן על שש מצוות תמידיות) ששוחח עם הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א אודות ספרו הנ"ל הסובב על שש מצוות תמידיות, נענה ואמר לי, שזה למעלה משבעים שנה, שאין לך יום שאינו מהרהר בהם, ואפילו יותר ממאה פעמים ביום. ע"כ.

וכן בהקדמת ספר חרדים, כתב בחיוב המצוות התמידיות, ברם דרך בדרך מעט שונה, שהחליף כמה מצוות, והנה ז"ל, ויש מצוות שחיובן בלא סיבה, וגם חיובן תמידי, ולא יפסקו מן האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו, ואלו הן. א, להאמין מציאות ה', והשגחתו, ויכולתו. ב, להאמין שהוא אחד. ג, ליראה ממנו. ד, לאוהבו. ה, ולדבקה בו. ו, ולזכרו תמיד. עכ"ל. הנה לנו שהוסיף מצוות לדבקה בו, ולזכרו תמיד, והשמיט את המצוות ל"ת שלא לתור אחר מחשבת הלב והעינים, ושלא יהיה לך אלהים אחרים.

(((מצוה תמידית קיומית ולא חיובית)))

ב. החינוך בריש ספרו (בריש הערת המחבר ד"ה אבל אותם) ביאר שיש מצוות שנוהגות בזמן הזה, ויש שלא. ויש שחיובם מגיע על ידי סיבה, ופעמים שלעולם לא תבא הסיבה. ויש מצוות שכל ישראל חייבים בהם, ללא שיתחדש בהן סיבה, אך חיובן תלוי בזמנים. והוסיף וז"ל, חוץ מששה מצוות מהן שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו, ואלו הן, א, להאמין בשם. ב, שלא להאמין זולתו. ג, לייחדו. ד, לאהבה אותו. ה, ליראה אותו. ו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם. עכת"ד. לשונו "שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו", ושאר לשונות חיוב הכתובות כאן, נראה שאינם כפשוטם, חיוב תמידי לעסוק בהן, הן מצד הסברא, שקשה עד מאוד מבחינה מציאותית שהאדם יעסוק בכל רגע בימי חייו באיזו מצוה, ולא יסיח דעת ממנה. ובפרט שישנם כאן ששה מצוות תמידיות, ואם דברים כפשוטם, א"כ יש חיוב לעסוק בששה מצוות קבועות יחדיו בכל עת, וזה בלתי אפשרי. וכן נראה בסמוך בע"ה, שכך עולה מלשונותיו בדוכתי אחריני. על כן נראה שכוונתו "חיוב תמידי", היא אפשרות "להתחייב בהן" בכל עת, דהיינו מיוחדות מצוות אלו, שהאדם בכל עת יכול לקיים אותם, ולהרויח מצוה מן התורה. וזה נכון בחלק המצוות התמידיות שהן מצות עשה [האמנה בה', ייחודו, אהבתו ויראתו]. ברם במצוות התמידיות שהן מצות ל"ת [שלא להאמין זולתו, ושלא לתור אחר מחשבת הלב ותאוות העינים] בזה אומרו חיובם תמידי, לכאורה היינו שבכל עת אפשר להכשל בהם, כאשר יבואר בסמוך.

שהנה כן מבואר מדבריו במצות יראת ה' [שהיא המצוה החמישית מן הששה], שכתב החינוך (סוף מצוה תלב) וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו, חייב להעיר רוחו, ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות , ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה. עכ"ל. הנה כאן עולה האמור יחדיו, דמחד, העובר על מצוה זו, הוא רק בשעה שבא דבר עבירה לידו, ולא העיר רוחו ליראה מה' שיש דין ויש דיין, דוקא "באותן שעות", ולא "בכל ימי האדם", א"כ היכן היא המצוה התמידית? על כך מסיים, "ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה", היינו שגם אם אין דבר עבירה לפניו, כל שמעורר עצמו אל יראת ה', מקיים מצות עשה. ונמצא שאומרו שאלו מצוות תמידיות, כוונתו שיכול האדם בכל עת לקיים מצוות אלו, כאשר מעורר את מחשבתו אליהן, ולא שהן חיוביות לעורר מחשבתו בכל עת אליהן.

ועל כן מה שכתב החינוך (סוף מצוה כה) במצות האמנה במציאות ה' [שהיא המצוה השניה מן הששה] וז"ל, וזאת מן המצוות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב להיות במחשבה זו. ע"כ. הרי שכתב שעצם המצוה התמידית היא החיוב להיות במחשבה זו [וזה להיפך מדברינו בו, ולא שהמצוה התמידית היא שבכל עת יכול לקיימה.] אין ברירה, אלא לדחוק, שאין כוונתו כפשוטו, שבכל עת חייב אדם לחשוב במחשבות חיוביות על ההאמנה במציאות הבורא [שכאמור זה לא יתכן וכו' וכנ"ל] אלא הוא על דרך האמור, שבכל עת שחושב במצות האמנה במציאותו, מקיים מצות עשה. וכנזכר לעיל, שהחינוך משתמש כאן במילה "חיוב", להורות שאפשר לקיים מצוה זו בכל עת.

וכן גם במצות יחוד ה' כתב החינוך (סוף מצוה תיז) ועובר על זה , ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא, ביטל עשה זה, וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולם תלויות באמונת אלהותו ויחודו. ונקרא כופר בעיקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו ה' לרעה, והמאמין בה' ובוטח בו, ישוגב. וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה , כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם , ואפילו רגע קטן. עכ"ל. תמידי כאן הוא כשחושב על החיובי, שבכל עת שמתבונן באחדות ה' מקיים מצות עשה, ואומרו "שהאדם חייב בהן בהתמדה" כאמור, אינו חיוב, אלא אפשרות לקיים את המצוה בכל עת. [וכמו שהכרחנו מהקדמתו, שכתב כמה פעמים את הלשון חייב, שכוונתו אינה חיוב לעשות, אלא שאם עושה מקיים מצוה מן התורה.] ומש"כ "ועובר על זה" וכו', זהו לא החיוב התמידי, אלא אופן שעובר על זה, ואי הוי מצוה חיובית בכל עת, היה לו לכתוב ועובר על זה ואינו חושב על יחודו. ושוב מסיים להזכיר שזו מצות תמידית כמו שביארנו בריש הספר, ולא מפרש כאן כיצד היא המצוה תמידית, וזה מבואר לו במקומות אחרים, שכל שחושב על החיובי, מקיים את המצוה, ולכן היא תמידית, ולא שחייב לחשוב בכל עת מחשבות חיוביות באחדות השם.

וכן נימא לגבי מצות אהבת ה', שכתב החינוך (סוף מצוה תיח) ועובר על זה, וקובע מחשבותיו בענינים הגשמיים, ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה, ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם. עכ"ל. וא"כ כתב להדיא שהעובר על מצות אהבת ה', הוא המסיח דעתו לגמרי מה', וכל כוונתו אל עצמו, ולא שיש מצוה חיובית תמידית לחשוב באופן פעיל על אהבת ה'. ומה שסיים שזו מן המצוות התמידיות, כוונתו, שבכל עת יכול לקיים מצות עשה זו, על ידי חשיבה חיובית באהבת השם יתעלה. וכן הוא במש"כ לפני כן בדיני המצוה וז"ל, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת ה' וכו', והענין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת השם תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו. [משתוקק להביאה אל ביתו, ולכן בכל עת חושב על היום שיצליח להביאה אליו.] ע"כ. הנה אף שמבאר שהמצוה היא בכל עת, הרי פתח בלשון "ראוי", לאמור שאין זה חיוב, אלא דבר הראוי, ונפלא להאמור, כי מי שבכל עת משתוקק באהבה אל ה', מקיים בכל עת מצות עשה ד"ת, ועל כן מה ראוי ונכון הדבר.

(((מצוות ל"ת)))

ג. עוד כתב החינוך (מצוה שפז) על מצות ולא תתורו, וז"ל, ועובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו, שמביאין האדם לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה, ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו, מבלי שיכוין בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא, ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים. כל מי שהוא הולך בדרך זה, עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו. עכ"ל. חזינן הכא שאומרו תמידי, היינו שבכל עת אפשר להכשל בהם, ולא שבפועל יש חיוב תמידי. ועוד ראה כאן בהערה(((החינוך במצוות ל"ת)))ואולם צ"ע, לגבי מצוות ל"ת שלא לתור אחר מחשבת הלב ותאוות העינים, ושלא להאמין זולתו, שהן מצוות תמידיות, מה כוונתו. ונעתיק את לשונו הנ"ל, כל מי שהוא הולך בדרך זה, עובר על לאו זה תמיד, בכל עת עסקו, במה שאמרנו. עכ"ל. פשט לשון זה לכאורה מורה, שהיא מצוה תמידית, לפי שבכל עת, יכול לעבור עליה. ואם כן הוא, לכאורה הכי הוא בעוד מצוות ל"ת רבות, כגון המגדף, בכל עת שיגדף יעבור, וכן האוכל איסורים, בכל עת שיאכל יעבור וכדו', וא"כ מה מצוה תמידית יתרה יש כאן? ולכאורה כוונתו, שמיוחדות מצוות אלו שהן תלויות בלב, וממילא הן נמצאות תמיד לפניו ובהשיג ידו, ולא תלויות בשום דבר, רק בלבו של האדם. משא"כ שאר ל"ת, כגון מאכלות אסורות, תלויות הן בתנאים מצאותיים, לפי שצריך שישיג את האוכל, וא"כ אף שבכל עת יכול לעבור עליהם, מ"מ במציאות אינן יכולות להיות לפניו בכל עת, לפי שתלויות הן בכך שיזדמנו ויתמלאו לפניו הפרטים הטכניים, משא"כ שש מצוות תמידיות, שתלויות המה במחשבה, אינן תלויות בדבר, ודי בכך שהאדם יחשוב עליהם, ובזה יקיימן, או יעבור עליהן ח"ו. ברם גם לפי"ז עדיין תקשי, ממצות ל"ת אחרת שלא להתאוות (בחינוך מצוה תטז) שסיים עליה החינוך בזה"ל, והעובר על זה, וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו. ע"כ. הרי שהיא מצוה התלויה במחשבה בלבד, ויכול לעבור עליה בכל עת, ולמה לא קבעה יחד עם שש מצוות תמידיות. ושמא יש לחלק, כי לא להתאוות תלוי במה שרואות עיניו, משא"כ ולא תתורו, הוא איסור להתאוות כל סוגי התאווה, ועל כן תלויות בליבו עם עצמו. ועדיין תקשי, הרי כתב בהקדמתו "שש ערי מקלט וגו'", דהיינו שאלו מצוות שתמיד ניתן להכנס ל"מקלטן", ולהיות איתן, ואילו הל"ת אי אפשר להכנס ל"מקלטן", אלא להיפך, בכל עת אפשר להכשל בהם. ולפרש דבריו אחרת, שהיא מצוה תמידית, משום שבכל עת יכול לדחות מחשבות כפירה. זה יקשה עד מאוד, לפי שפירוש הדברים הוא, שכדי לקיים את ל"ת זה תמיד, על האדם לעורר בליבו מחשבת כפירה, ולדחותה מכל וכל. ולכאורה זה אסור, כמו שהחינוך במצוה זו גופא כתב, שאסור להעלות מחשבות המושכות את השכל לקילקול. א"כ אם יעלה מחשבה מקולקלת כדי לדחותה, לכאורה עובר בגוף האיסור.וחזי הוית בירחון קול התורה (חלק נא עמ' רצו) מאמרו של הרה"ג ישראל מאיר דוב גומבו שליט"א שגם הוא התקשה כאמור, כיצד מקיים מצות תמידית בל"ת. וכתב שכנראה מהאי טעמא החרדים השמיט מן השש מצוות את הל"ת, והוסיף שני עשה מדיליה. ושוב כתב ליישב על דרך אולי י"ל בדוחק, שמי שלא זיכך לבבו תמיד, נכנסים אל לבבו מחשבות כפירה ותאוות, ולכן מצוות אלו תמידיות אצלו. עכת"ד. [ולדבריו יוצא שאכן לא שייך לקיים מצוות ל"ת אלו, רק בעת דחיית מחשבות אסורות, ובלאו הכי לא. ועצם התירוץ קשה, כי גם אדם שהינו "בהמה", לא בכל עת עולות לו מחשבות כפירה ומחשבות תאוה. ועוד יקשה כדהקשה איהו גופיה, דלדבריו החינוך דיבר רק לאנשים שאינם צדיקים, ופשט דברי החינוך הם לכל העולם.]ועוד יישב על דרך אפשר, דל"ת התלוי במחשבה, כיון שהאפשרות להכשל בו קרובה, ובנקל יכול לבא אליה, בשונה מל"ת התלויים במעשה, שאינם כה בנקל לעבור עליהן, לכן במצוות אלו, בכל פעם שמקבל על עצמו להיזהר בהן, נחשב כמקיימן. עכת"ד. כלומר, בכל עת שמקבל על עצמו שה' הוא האלהים אין אל אחר, ושברצונו רק לעובדו, ולסור מעל תאוות העולם, בכל מחשבה שכזו מקיים מצוות לא תעשה אלו, ולכן מצוות אלו תמידיות שבכל עת אפשר לקיימן. ולפי"ז מש"כ החינוך על ל"ת שלא לתור אחר מחשבת הלב והעינים, ועובר על זה תמיד בכל עת עסקו. ע"כ. לא בא לבאר כיצד מקיים את מצוה זו תמיד, אלא רק להראות את חומרתה, שדרך מחשבה גרידא עובר עליה, ולא ביאר כאן כיצד מקיימה תמיד. וכוונתו בהקדמת ספרו, שזו מצוה תמידית, שבכל עת שמתחזק בשלילת מחשבות התאוה והכפירה, מקיים את מצות הל"ת, וזה ניתן לחשוב בכל עת, ולהרוויח מצות ל"ת בכל עת. ואע"פ שקיום ל"ת אינו בהתחזקות במחשבה שלא לעבור עליה, אלא בעת נסיון שדוחה אותה מעליו, שהמתחזק במחשבה שלא לאכול חזיר, בודאי שלא מקיים ל"ת, רק בעת שפורש מאכילת חזיר [וכדאיתא בקדושין (לט ע"ב) גבי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, ומפרש לה, כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנא. ופירש רש"י וז"ל, ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר נוטל עליה שכר, בעבירה שבא לידו, וכפה יצרו, ולא עבר, אין מצוה יתירה מזו. עכ"ל. והכי הוא בלשון מתני' (סוף מכות דף כג ע"ב) גבי שכר על אי אכילת דם גזל ועריות "הפורש מהן", וכן ברש"י שם (ד"ה לזכות את ישראל), כתב שפורשין מהן. והכי הוא בפירוש המשניות להרמב"ם (שם) וגם המאירי בחדושיו (שם) הביאו בשתיקה. וכ"כ העיקרים (מאמר ג פרק כז) וז"ל, שהאדם היושב ובטל, בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות. אבל אם בא לידו דבר עבירה, ונמנע ולא עשאה, מפני יראת השם, הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא, כאילו עשה מצוה. ומזה הצד יתנו כל מצות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש. כי מי שישב ולא אכל בשר חזיר, לפי שהיה לו מה יאכל, או שהיתה נפשו קצה בו, איננו ראוי לקבל שכר בזה. אבל אם היה מתאוה לאכול בשר חזיר, או שלא היה לו מה יאכל, ונזדמן לפניו בשר חזיר, ונמנע מלאכלו מפני יראת השם, ולהשלים מצותו שצוה שלא לאכלו, אף על פי שהיה רעב ותאב אליו, הרי זה ודאי ראוי לקבול שכר. עכ"ל. וכ"כ הרע"ב (במשנה שם) כרש"י. ושמעתי מי שהביא ראיה להיפך מדברי מהרח"ו הנדפסים בספר מחברת הקודש (שער הפורים דף כט רע"ג) שבשינה מקיים שס"ה ל"ת, ולאור האמור כוונתו כסיפא שם שבקימה "יוכל לקיים" רמ"ח עשה, יוכל, ולא שבפועל מקיים, וכך גם הכוונה ברישא, שאינו יכול לעבור על ל"ת בשינה, ולא שבפועל, וכעין מה שאמרו חז"ל באבות דרבי נתן (א פרק מ) שינה לרשעים נאה להם ונאה לעולם. והיינו משום שבאותה שעה לא חוטאים.] לכך הוצרך החינוך לחדש, דשאני מצוות ל"ת דידן, שהן תלויות במחשבה גרידא, לכן בהן הוי ל"ת בכל עת.והנראה שהחינוך יליף לה, היות והן מצוות מחשבתיות, על כן מחשבה חיובית היא סתירת השלילית, ובמחשבה חיובית מקיים את המצוה. דומה הדבר למחפש במכולת אוכל כשר, שבזה הטורח והחיפוש מקיים עתה את כל המצוות הקשורות לכשרות המאכלים, ושונה הוא מהיושב בטל שלא מקבל שכר על הל"ת, כי בחיפוש הכשר "פורש" [כמו שכתבו כל הראשונים דלעיל] עתה מן האינו כשר. כן כאן בל"ת התלויים במחשבה, בזה שמתחזק במחשבת האמונה באל, או בהסתפקות במועט, בזה מבטל את מחשבות הכפירה והתאוות, וממילא מקיים את הל"ת. ומה שאמרו הני קמאי, שכל שיושב בטל אינו נחשב שקיים את הל"ת, אע"פ שבאמת קיים את הל"ת, דומה הדבר במצוות המחשבות, למי שחושב על דברים אחרים, לא יקבל שכר על מצוות מחשבתיות, ושאני הכא שחושב על עצם המצוה, ובזה גופא הוי דחיית מחשבות הל"ת, ולכן שפיר הוי מצוה בכל עת שחושב עליהן.(((למעשה אי יש מצוה תמידית בולא תתורו)))אגב בואנו הלום, לגבי מצות הל"ת של ולא תתורו, במצוה זו בפשטות אין הלכה כחינוך, היות ודבריו מושתתים על דברי הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת מז) שמצוה זו היא לדחות את מחשבות הכפירה והתאוות. ברם רוב הראשונים פליגי עלייהו, שחלקם סוברים שהיא מצוה שלא לתור אחר מראה העינים, וחלקם סוברים שהיא מצוה שלא להרהר הרהור עבירה [כאשר נקבצו בשו"ע המדות (חלק אהבת הבריות עמ' רעג-ד)] וממילא כשדוחה מחשבות תאוות, לא מקיים מצוה זו, ואין מצות לא תעשה תמידית שכזו.(((מצוות עשה שיכול לקיימן בכל עת ללא תנאים חיצוניים)))עוד צריך ביאור, כי במצוות עשה ביארנו שכוונת החינוך באומרו חיוב תמידי, היינו שמיוחדות מצוות אלו שהאדם בכל עת יכול לקיים אותם, ולהרויח מצוה מן התורה. וצ"ע, כי ישנן עוד מצוות רבות שהן כאלה, כגון ת"ת, אהבת הבורא, אהבת הבריות, אהבת הגר, תפילה, והלכת בדרכיו שבה כלולים כל המדות, כגון גאוה שמחה וכדו'. וכן מצוות הזכירה לסוגיהן כגון מחית עמלק, כתב הרמב"ם (מלכים פרק ה ה"ה) מ"ע לזכור תמיד מעשיו הרעים [של עמלק], וכן מצוות חובות הלבבות, בטחון, דביקות וכדומה, שכולן לכאורה הן מצוות כאלה. [וצריך ביאור בדברי החיי אדם (בריש הספר הלכה ה) שמנה את שש המצוות התמידיות, בדרכו של החינוך ממש, ואפילו הכי לפני כן (הלכה א) מנה את מצות ובו תדבק, שהיא דביקות המחשבה בבורא, ומסיים עם השש מצוות (סוף הלכה ה) שמי שמקיימם מקיים גם מצוה זו. ע"כ. וא"כ למה לא מנה ז'.] ושמא החינוך מנה דוקא מצוות התלויית במחשבה לבד, ללא שום תנאי חיצוני, ושלכן יכול לקיימן בכל עת, גם אם הוא נמצא לבדו על אי בודד, ללא קשר לשום דבר. לא כן מצוות התלויות בקשר עם אנשים [כגון חסד] או בדברים אחרים, כיון שקשר זה מפחית את האפשרות הטכנית לקיימן בכל עת ממש, לכן לא שמם במצוות התמידיות. ברם עדיין הדבר צריך תלמוד, כי מה נענה על מצוות אהבת הבורא, תלמוד תורה, וכן מצות והלכת בדרכיו, שחלק גדול ממנה מתקיים בנפש האדם לבדו ללא קשר לאנשים, כגון שלא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם, ושאי אפשר לחיות זולתן, כמש"כ הרמב"ם (דעות פ"א ה"ג) [אע"פ שמשום זה היה ניתן לפלפל, ברם זה מוכיח שגם גאוה היא בנפש האדם בינו לבין עצמו, ובלאו הכי כן הוא בכל המדות כמבואר בדברי הרמב"ם (דעות פרק א ה"ד) ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו, בנחת בסבר פנים יפות. ע"כ. וכשם שעצב היינו בינו לבין עצמו, ולאו דוקא בקשר שיש לו בין בני האדם, כן הוא גם בשמח. וכך הוא פשט דברי הרמב"ם שם בגאוה, גם שלא יהיה גאה בינו לבין עצמו, גם אם לא בא הדבר לידי ביטוי ביחס לאחרים, וכן בשאר מדות, וממילא המדות אינם תלויות דוקא בקשר עם אנשים.] וכן הוא במצות הבטחון, והדביקות. וכן מצוות אהבת הבריות והגר, כשמעורר רגש אהבה בליבו עם עצמו ללא שום מעשה, בזה לבד מקיים את המצות עשה, כמו שהתבאר בשו"ע המדות (חלק אהבת הבריות עמ' ג והלאה) וכמבואר בלשונו של הרמב"ם (דעות פרק ו ה"ג) שכתב וז"ל, מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך, צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבוד עצמו. עכ"ל. חזינן דאיכא חיוב אהבה לבבית, וזה מוליד "לפיכך" חיוב חסד במעשים עם הבריות. וכן באהבת הגר ממשיך הרמב"ם שם (הלכה ד) אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה, אחת, מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צוה על אהבת הגר, כמו שצוה על אהבת עצמו, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך. עכ"ל. וא"כ השוה אהבת המקום לאהבת הבריות, וכשם שאהבת המקום היא גם אהבה לבבית ללא מעשים, שהמעורר בליבו רגש של אהבה לבורא, גם אם לא עושה עתה מכוחה שום מצוה מקיים מצות עשה, כן הוא גם באהבת הבריות. וא"כ מדוע אלו וכיוצא בהן, לא מנאם החינוך בכלל המצוות התמידיות.שוב אחר זמן חזי הוית בירחון קול התורה (חלק נא עמ' רצו) מאמרו של הרה"ג ישראל מאיר דוב גומבו שליט"א שעמד על קושיא זו, וניסה ליישב כל מיני מצוות למה הושמטו מן המצוות התמידיות, וחלקם ביאר בטוטו"ד, אולם סוף דבר לא הצליח להעלות את כל הדברים יחדיו, ועל כן כתב לתרץ בדרך חדשה, שרק שש מצוות אלו הן חיוביות בכל עת, בשונה משאר מצוות השייכות בכל עת, ברם הן מצוות קיומיות ולא חיוביות. וסיים וצ"ע. וגם אם כדבריו, עדיין צריך לחקור, מנין הוציא החינוך שאלו השש הן חיוביות, ואלו האחרות קיומיות, וזה יצטרך חקירה גדולה, וספק גדול אם יעלו הדברים יחדיו. ואת עלית על כולנה, כיצד יתכן שהאדם חייב בחיוב גמור בשש מצוות בכל עת, והוא מעל השגת בן אנוש, וכאשר ביארנו למעלה, ששש המצוות התמידיות, אינן מצוות חיוביות, אלא מצוות קיומיות. בהבנת דברי החינוך, שנראה כוונתו שבכל עת שמתחזק במחשבות אמונה, ובהסתפקות במועט, מקיים מצוה זו.

וכן נראה להוכיח מדברי האור זרוע (ח"א סימן קמ) שכתב כלל בברכות, ולחלק יצא בין מצוות שאינן תמידיות, ולכן תקנו בהן ברכה, לבין מצות תמידיות, שלפי שאין בהן חביבות החידוש, לכן לא תיקנו עליהן ברכה. ובלשונו, אבל אותן מצות שלעולם חייב בהם, ואין עתים להפטר מהם, כגון להאמין באלהינו, וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע"ז, ביקור חולים, ותנחומי אבלים, ונתינת צדקה, וקבורת מתים, חליצה, ויבום, וקימה, והדור, וכבוד אב ואם, ופריקה וטעינה, והשבת העבוט, שאין להם פטור, אין שייך לברך עליהם, כי לעולם חייב בהם, ואין שייך בהם חיבוב. עכ"ל. וממשיך ומבאר למה יש מצוות שיוצאות מן הכלל, כגון שחיטה שלא מברכין אע"פ שאין לה זמן, מפני שלשחיטת קודשין יש זמן. וקבורת מתים לא, אע"פ שבשבת א"א לקבור, וא"כ אינה מצוה תמידית, ולפי הכלל האמור היו צריכים לתקן לה ברכה. זאת מפני שיש אופן שכן אפשר לקבור בשבת, וכן בדיקת טריפות, ואכילת ג' סעודות וכו'. עכת"ד. וחזינן דכתב שהן מצוות שחיובן תמידי, וברור שאין כוונתו חיוב תמידי כפשוטו, אלא שאפשר להתחייב בהן בכל זמן, שכן הוא בכל המצוות שמנה קימה הידור וכו', שהאדם לא חייב לעמוד כל רגע, אלא רק בשעה שעובר לפניו זקן, אלא שבכל עת שיעבור לפניו זקן חייב לעמוד, ועל כן קורא למצוה זו "שלעולם חייב בהם, ואין עתים להפטר מהם". וה"ה נימא על המצוות הראשונות שהזכיר, להאמין באלהינו, וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע"ז. ע"כ. אינו חייב בפועל לאהוב את ה' בכל שעה, אלא שבכל שעה יכול לקיים מצוה זו. וכן נראה [אם כי לא מוכרח] מדברי החיי אדם בריש ספרו (כלל א הלכה ה) שאמנם פתח בשש מצוות תמידיות בלשון, ואלו הן המצוות התלויות בלב, וחיובן תמידי, ולא יפסקו מהאדם אפילו רגע אחד. וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהם קיים מצות עשה וכו'. סיים בזה"ל, אלו מצוות שיכול אדם לקיים בכל רגע. עכ"ל. א"כ מפרש, שהן מצוות שיכול לקיים בכל רגע, ולא שחייב לקיים בכל רגע. וא"כ מה שפתח, חיובן תמידי לא יפסקו וכו', היינו שאפשר להתחייב בהן בכל רגע, כדממשיך ומפרש לה התם וז"ל, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהם, קיים מצות עשה, וכדמסיים את דבריו, שיכול אדם לקיים.

שוב ראיתי שכבר קדמני בדרך זו בשו"ת לב אברהם (וינפלד סימן לג) שאחר שהביא את דברי החינוך בהקדמה ובמצוות כה, תיח ועוד שחייב בהן בהתמדה, ולא יפסק חיובן מעליו לעולם ואפי' רגע קטן, שב וכתב (בד"ה וכן מש"כ באות ד) שלא יתכן שהן שש מצוות חיוביות תמידיות, הן משום שלא יתכן במציאות לחשוב בכל עת בשש מצוות, והלא מחשבתו של האדם אינה יכולה לחשוב בבת אחת יותר ממחשבה אחת. והן משום שנסתר מוהגית בו יומם ולילה הצריכה עיון ושימת כל הלב. וגם בעוסקו במילי דעלמא ובדברו עם הבריות, הרי א"א לחשוב בבת אחת בשני דברים. ועל כרחך שכוונת החינוך אינה למצוות חיוביות, אלא שבכל זמן שהאדם נותן דעתו לקיימם מקיים. ועוד הוכיח כן מלשון החינוך גופיה בהקדמתו שם, שחילק את המצוות לסוגים וכתב וז"ל, ומן המצוות אלו שאדם חייב בהם לקום לעשותן בהתמדה, כגון מצות אהבת ה' ויראתו וכיוצא בהן, ויש שחייב לקום ולעשותן בזמן ידוע ולא קודם לכן, כגון מצות סוכה ולולב וכו'. עכ"ל. ואי חייב בהן בכל עת, לא שייכת הלשון "לקום לעשותן" המורה שהיה פנוי מהן קודם, ועתה בא לעשותן. ועוד גם הוא הוכיח הכי מלשון האור זרוע (הל' המוציא סי' קס הנ"ל) שכתב וז"ל, זה הכלל שאני אומר בברכות, כל מצוה שיש עתים למצוותה, כגון ציצית, תפילין, מילה, פדיון הבן וכו', צריך לברך על עשייתם וכו'. אבל אותן מצוות שלעולם חייב בהם ואין עתים להפטר מהם, כגון להאמין באלהינו, וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע"ז, ביקור חולים ותנחומי אבלים ונתינת צדקה וכו', שאין להם פטור, אין שייך לברך עליהם. עכ"ל. הנה ביאר שיחתו שאומרו "לעולם חייב בהם" אינו מצוה חיובית בכל עת, אלא "שאין עתים להפטר מהם", מצוה שבכל עת יש אפשרות לקיימה, וכדוגמאות שמביא צדקה וביקור חולים שברור שאינן מצוות חיוביות בכל עת. עכת"ד. ועתה אינה ה' לידי ספר הליכות ישראל (ח"א סימן לח עמ' ריז) ושם שאל את הגר"מ פיינשטיין זצ"ל גבי שש מצוות תמידיות, האם יש חיוב לחשוב במצוות אלו בכל רגע, וזה לכאורה בלתי אפשרי. והשיב, דלא שייך לחשוב בהן בכל רגע, ואם לומד (וכמדומה שהוסיף "ועושה מצוות"), מקיים מצוות אלו. ע"כ. וכוונתו כאמור ב"ה, שבכל עת עסקו במצוות אלו, מקיים מצות עשה. א"כ הן מצוות קיומיות ולא חיוביות.

(((מצוה תמידית היינו כשפעם אחת קבעה בליבו היא כל ימיו עמו)))

ד. ועוד הביא (לעיל מינה התם) הרב הליכות ישראל, ששאל שאלה זו קמיה דהגר"י קמנצקי זצ"ל, והשיבו שא"צ לחשוב בהן בכל רגע, על פי דברי הרמב"ם ביסודי התורה (פ"א סוף ה"ד) וידיעת דבר זה (גבי מצות יחוד השם) מצות עשה, שנאמר ה' אלהינו ה' אחד. הרי שהחיוב הוא ידיעה, ולא חשיבה בפועל, ושכן הוא במצות אהבת ה', ולכן שייכת מצוה זו גם בשעת השינה, שמאחר שיש בקרבו האמונה והאהבה וכו', מקיים בכל רגע המצות עשה, בלא מחשבה בהדיא. ע"כ. [עיין בסמוך] והרב הכותב הביא סיוע לכך מדברי הקיצור ספר חרדים מבעל החיי אדם (פ"א אות ב) שכתב במצוות אמונה והשגחה וז"ל, ועניין האמונה בב' מצוות אלו, "שיקבע" האדם בלבו דבר זה שהוא אמת וכו'. עכ"ל. [ולדרך זו עדיפא מינה יש להביא מדברי החינוך גופיה (מצוה כה) וענין ההאמנה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושאי אפשר חילוף זה בשום אופן וכו', ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין ובעיניו יראה במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר . עכ"ל. הנה שעצם המצוה היא הקביעה בנפשו, ואילו התוספת התבוננות, היא מצוה מן המובחר, ואינה חיוב מן הדין.] ואולם בה בשעה הקשה לגר"י קמנצקי מלשון החינוך הנ"ל, שכתב דבכל רגע שיחשוב בהן קיים מצות עשה [לשון זו כתב המ"ב (בביאור הלכה סימן א ד"ה הוא כלל גדול) בשם החינוך, וז"ל, שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן, קיים מ"ע, ואין קץ למתן שכר המצות ואל הן וכו'. ומקורו מהח"א גופיה הנ"ל שכתב כלשון הנ"ל, וכ"כ הערוך השלחן (סי' א סעיף יד). ברם בחינוך (בריש הספר בהערת המחבר) לא כתב לשון זו, אלא כתב וז"ל, חוץ מששה מצוות מהן שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו. עכ"ל. ובלשון זו שפיר יעמיס הגר"י קמנצקי לשיטתו. ולכאורה דין גרמא לרב השואל, לשון המ"ב הנ"ל, שכתב בשם החינוך "וז"ל", ברם כוונתו אינה ללשונו ממש, אלא לתוכן דבריו, כאשר יראה הרואה שהביאו את תוכן דברי החינוך, ולא את לשונו. ומש"כ וז"ל, היינו רק על המשפט הראשון שציטט ממנו, וכן עביד בערוך השלחן.] וש"מ דבעינן מחשבה בפועל. ושמא כוונתם שע"י המחשבה בפועל מתחזק באמונתו ואהבתו, ומקיים המצות עשה ביתר הידור, אבל עצם המצוה די בידיעה והקביעה שקבעה בליבו. ומרן זצ"ל נענה לו בראשו. ושוב הביא את דברי האג"מ הנ"ל. עכת"ד.

ברם לגבי דבריו ברמב"ם שהמילה ידיעה היא שישנה ידיעה ולא חשיבה בפועל, אחר המחילה, זה אינו מכל וכל, כי המילה ידיעה כאן ברמב"ם, היא חקירה, וכאשר ביאר הרמב"ם גופיה בכמה דוכתי, כגון במורה הנבוכים (ח"א פ"נ) שכוונת המילה "ידיעה" שהיא ידיעה מתוך הבנה, ולא קבלה. ושהתכלית בה קביעה בלב, ולא אמירת שפתים. ושאין קביעת דעה כי אם לאחר ההשכלה, כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל וכו'. ואם הושג עם הדעה זו שלא יתכן היפך הדעה הזו כלל, ולא ימצא במחשבה מקום לדחיית דעה זו, ולא השערת אפשרות הפכה, יהיה זה נכון. ע"כ. ולכן להרמב"ם הידיעה היא לפי ההשגה כמו במשלו במורה (ח"ג פרק נא) על החפצים בקרבת המלך, שיש שאפילו לא נכנסים אל הארמון, אלא סובבים סביב לו, והם מקיימי המצוות שלא הגיעו לחקירה כלל [דהיינו מה שהרה"ג קמניצקי שם בדעת הרמב"ם, הרמב"ם קוראם שלא באו אל הארמון כלל]. ויש שזכו להכנס פנימה לארמון, הם החוקרים מצוות אלו בחקירות שכליות, וככל שמגיע יותר בחקירותיו אל האמת, כן הגיע לחדר קרוב יותר אל המלך. והנכנס אל חדרו של המלך, הוא מי שהגיע אל כל תכלית ההוכחות וישיג אמיתתם ע"ש. ע"כ. וכמו שהרחיב גם ביסודי התורה (פרקים א-ד) בדרכי הידיעה של מצוות אלו, ואיך הם קשורים אלו באלו, וסיים שם שלא הזכיר בעניינים אלו רק טיפה מן הים. וזהו שביאר שם (יסודי התורה פ"א ה"י) במשה שביקש הראני נא את כבודך, היינו שרצה להשיג את ה' בתכלית ההשגה. שאע"פ שאין איש שהשיג את ה' יותר ממשה, חפץ להשיג את ה' יותר, עד שיגיע אל תכלית השגתו יתעלה. ע"כ. א"כ השגת הידיעה אינה לדעת שכך וכך הם פני הדברים, אלא יתר העמקה והפנמה, ועל כן בכל חשיבה להשגת יתר הפנמה והעמקה, מקיים מצות עשה של הידיעה להרמב"ם. וכאשר נתבאר לעיל (סימן א סעיף יד). ועל כן הראיה שהביאו מלשון הרמב"ם שכתב "וידיעת דבר זה", אדרבה משם סתירה. וגם ראיתו של הרב הליכות ישראל מדברי הח"א בקיצור ספר חרדים, אינה, שהרי החיי אדם גופיה פירש שיחתו הן בחיי אדם (חלק א כלל א סעיף ה) באורך, והן בהקדמתו לחכמת אדם, והובאו דבריו למעלה בהלכה, שהיא מצוה תמידית ממש, וא"כ כן כוונתו גם בקיצור חיי אדם, ואומרו "לקבוע" היא חקירה והעמקה, וכמבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל.

וגם אם נימא כדרכם שדי בידיעה פעם אחת, ואז היא מצות תמידית עמו בלבו בכל שעה [מה שאינו], קשה להעמיס זאת בחינוך, שהנה פירש שיחתו בהקדמתו, שיש מצוות שאינם בכל עת וכו', ועל כולם אלו השש שהן תמידיות, ושהן "מקלט" לאיש הישראלי. דהיינו הן משמשות מקלט לברוח אליהן בכל עת, גם אם אין עימדו שום מצוה. ופשט דבריו מורה שהן מצוות עשה שבכל עת מקיימים אותן, על ידי מחשבה פעילה. ולדרכם יוצרכו לומר שהאדם אחר שקבעם בנפשו, מקיים בכל עת מצוה גם ללא שום מחשבה פעילה, והמקלט הוא מציאות קיימת ולא שצריך לברוח אליו, וזה קשה להלום בלשון. מה גם דכל הני אשלי רברבי דלעיל (אות א והלאה ולהלן בסמוך) שהזכירו מצוה זו שהיא מצוה תמידית, לא ס"ל כוותיה. גם נראה שהרב הליכות ישראל נוקט כיישוב האג"מ, מדהביאו בסיפא.

(((הסוברים חיוב גמור תמידי בכל שעה)))

ה. איברא דחזי הוית להגאון מסאטמר בשו"ת דברי יואל (או"ח סימן לג) ושב והניף קסתו הכי כמעט מילה במילה בספרו על התורה דברי יואל (ויקרא עמ' צג), דס"ל שבכל המצוות הלבביות חיובן תמידי ממש. שדן במצות עשה זכור את אשר עשה לך עמלק, ובל"ת דלא תשכח, אם חיובן תמידי. ולחלק יצא בין ל"ת דלא תשכח, דהוא בכל עת ובכל שעה, לבין עשה דזכור, שאמרו חז"ל שיזכרו בקריאת התורה קודם פורים. והנה זה לשונו, דמצות ל"ת דלא תשכח, חיובה תמידי על האדם, שלא נסיר מזכרונינו מעשה עמלק, ונזכור בכל עת ועונה את אשר עולל לנו, וכי עלינו החובה מוטלת להכריתו ולהשבית מארץ זכרו. ואנו מוזהרין בלאו שלא נוציא מלבנו ענין זה אף רגע ולא נשכחהו. והטעם שמצוה זו חיובה תמידי , ממה שהזהירה תורה לא תשכח [אם כן זו מצוה לבבית], ובכל מקום שהזהירה על חובת הלבבות, החיוב הוא תמידי , וכמ"ש בספר חרדים, כי המצוות התלויות בלב כגון יראה ואהבה, נוהגות בכל עת ורגע, וכן הוא באזהרת לא תשכח. אמנם במצות עשה דזכור [אף על פי שגם היא מצוה לבבית], ליכא למימר הכי, שהרי דרשו חז"ל זכור בפה, ולא יתכן שיהא חיוב הזכירה בפה תמידי, ועל כרחך יש לה איזה זמן קבוע. עכ"ל. ומבואר בדבריו שהחיוב הוא תמידי ממש, וכדמחלק בין עשה דזכור שהוא בפה, שבזה לא יתכן חיוב זכירה בפה תמידי, לבין לא תעשה דלא תשכח, שהוא במחשבה, ובזה פשוט לו ששייך חיוב תמידי. [ולא הבנתי איך פשיטא ליה ששייך חיוב תמידי במחשבה, וזה לכאורה מופקע ולא יתכן, ועוד אחרי שפשוט לו כן, א"כ נימא הכי אף בדיבור.] וכן כתב בספר נופת צופים קוק (מגילה סימן ו) בדעת החינוך, שהן מצוות חיוביות תמידיות, כמבואר מלשונותיו של החינוך, ושלכן לא מנה החינוך בתמידיות גם מצות זכירת מעשה עמלק, לפי שהיא מצוה קיומית, לא חיובית ועע"ש. גם בספר ברכת אברהם (ארלנגר קידושין בקו"א אות ז) הקשה על לשונו של ספר החינוך (מצוה תיח) הנ"ל באהבת ה', דמחד כתב שחייב תמיד, ומאידך שיעבור רק כשקובע מחשבתו בגשם. וכתב, שכיון שגם בריש הספר כתב שהן שש מצוות תמידיות, אולי כוונת החינוך שזו מצוה חיובית תמידית, אלא שבנוסף על כך, ישנו לאו הבא מכלל עשה, שאם קובע מחשבתו בגשם, עובר על לא תעשה. ע"כ. [לא הבנתי כוונתו, היכן יש בפסוקי התורה לאו הבא מכלל עשה במצות אהבת ה', והתורה ציוותה רק עשה ואהבת את ה' וגו'.] וא"כ גם דעתו שזו מצוה חיובית תמידית. וכן הרה"ג מרדכי שמואל יונתן ברקוביץ בירחון המאור (שנה סב ח"ב עמ' קה) עמד על קושיא זו, כיצד ניתן לקיים שש מצוות תמידיות יחדיו, והשכל מסוגל לחשוב רק בדבר אחד, ולא בשניים. ומיישב שאכן החיוב הוא לחשוב על שש המצוות יחדיו, אלא שאנחנו אנוסים, כי קרוצי חומר אנו, ואנוס רחמנא פטריה. אך מ"מ כל מה שביכולת האדם לעשות יעשה, ובכל עת שיחשוב עליהן, יקיים מצות עשה. עכת"ד. וכן ראיתי בירחון קול התורה (חלק נא עמ' רצו) שהביאו שכ"כ הגאון רבי יעקב הלל שליט"א במקבציאל, שהן תמידיים ממש. ועל השאלה כיצד זה יתכן, יישב על פי מש"כ בהקדמת היפה עינים (נדפס בגמרות בסוף מס' שבת) שמקום יש בראש להניח בו שני עניינים ממינים שונים, ע"ש. ולפי"ז המצוות התדריות יכולות להיות מונחות בתמידות בראש, ולא יפריעוהו מלחשוב בד"ת או בעסקיו. ע"כ. ותמהתי על חפץ, איך יתכן לחשוב יחדיו שתי מחשבות, ולכאורה זה מופקע מן המציאות, והמוחש לא יוכחש. ופתחתי את היפה עינים, והנה כתב, וכל באי שערי עירי הרואים אותי כותב חדושים, ומסביב יאפפוני המון טרדות מעניינים שונים, המה ראו כן תמהו על הדבר, שאני מקשיב העניינים להשיבם דבר לאשורו, ואני כותב על הספר בדיו חידושי תורה. ותהילות לאל, מקום יש בראש להניח בו שני עניינים ממינים שונים, וכאילו נעשה עליית קיר קטנה במוח למשכן מחשבת ד"ת, אשר לא תבא רגל הטרדה. עכ"ל. ולענ"ד פשוט שאין כוונתו שתי מחשבות יחדיו, שהרי זה לא יתכן, אלא כוונתו שיכול לעסוק באותה שעה בשני עניינים הדורשים מחשבה והתבוננות, שמוחו מהיר וזריז ועובר ממחשבה אחת לאחרת, ושב אל הראשונה, ולא מאבד את העומק. ושמא הגר"י הלל שליט"א הביא לדבריו עוד ראיות, ואינו תח"י. ומ"מ גם אם נימא ששתי מחשבות יכולות להיות יחדיו, ברם שש מחשבות יחדיו, ועוד זה חוץ ממה שעוסק בעיונו בתורה, זה לא יתכן כלל בשום פנים. ובירחון קול התורה (חלק נא עמ' רצו) מאמרו של הרה"ג ישראל מאיר דוב גומבו שליט"א הסתפק בכך אי הן מצוות חיוביות או קיומיות, והביא מלשונות החינוך לכל צד, ועוד הוסיף שמלשון המשנה ברורה (בביאור הלכה ריש סימן א) משמע קצת דס"ל שהן מצוות קיומיות, דכתב, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן, קיים מ"ע, ואין קץ למתן שכר המצוות. עכ"ל. אלמא, הינן מצוות קיומיות לקיבול שכר, ולא חיוביות להענש עליהם. ברם כתב שדעתו נוטה שהן חיוביות, מכך שהחינוך מנה רק שש מצוות תמידיות, ולא את כל מצוות הלבבות. ועל הקושיא כיצד יתכן לחייב שש מצוות תמידיות, והמח יכול לחשוב רק מחשבה אחת, כתב שי"ל שחיובן תמידי רק בשעה שאינו עסוק במצוה או בעסק אחר, או שבשעה שעוסק במצוה אחרת פטור מדין העוסק במצוה, וכן העוסק בעסקיו פטור מדין אונס. ושא"א לומר שיש חיוב תמידי לחשוב בשש מצות, שסתירה לכך מהמובא בספרים הקדושים ש"אין ב' מחשבות כאחד", וגם הוא השיב כאמור על הראיה מהיפה עינים, שכוונתו לחשוב ב' מחשבות בב' עניינים אחד אחר השני במהירות כל כך, עד שהיה נראה שחושבים בבת אחת על ב' עניינם, וצ"ע. ע"כ.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5