מעלת הענווה והבריחה מן הכבוד – אפיקי אליהו על התורה

——–

א. ויקרא אל משה (א.א)

איתא בבעל הטורים – "ויקרא" א' ד"ויקרא" זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, וא"ל הקב"ה לכתוב גם בא' וכתבה קטנה.

איתא במדרש תנחומא (סוף כי תשא), כי משיור הדיו של א' זעירא זו שנשתייר בקולמוס, העבירו על ראשו, ומזה קרני ההוד.

ויש להבין, מה העניין שזכה משה שקרן עור פניו דווקא מן אותם שיירי הדיו של אות ה-א' דויקרא?

ב. עוד יל"ע, הרי דיו הינו שחור. כיצד א"כ, אורו פני משה כתוצאה מדיו שחור. הרי להפך, היה הדיו צריך להשחיר את פניו?

ג. עוד יש לידע, מדוע דווקא הכא הסתבב שמשה הקטין את אות ה-א' ולא בפרשה אחרת. מדוע דווקא הכא, בפרשת הבאת הקורבנות, ציווה ה' לכתוב תיבת "ויקרא" כדי שלבסוף יקטין משה את אות ה-א' שבה?

ד. ויקרא אל משה וכו' (א.א)

פירש רש"י – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו.

יש לשאול, מה העניין ש"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו", מה ההכרח בזה?

ה. אדם כי יקריב מכם (א.ב)

יש לדקדק, דתיבת "מכם" מיותרת היא?

ו. וזרקו את הדם על המזבח סביב (א.ה)

מצינו, כי בהלכות זריקת הדם ישנו חילוק בין חטאת לעולה, שדם בהמת חטאת נזרק למעלה מחוט הסיקרא, בעוד שדם עולת בהמה נזרק למטה מן החוט.

ויש להבין, מדוע החוטא המביא חטאת – זורקים את דמו למעלה, ואילו העושה מצווה ומביא עולה – נזרק דמו למטה, הרי צריך הדין להיות להיפך?

ז. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ב.יא)

יש לבאר כוונת הפסוק!

ח. ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא וכו' (ג.א)

יש לידע, מה העניין שעיקר דין הבאת הקורבנות צריכים לבא מן הבקר והצאן?

פסח

ט. יש לידע, מה מסמל ה"חמץ" שאיסורו חמור כל כך, עד שאסור אפילו במשהו?

{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד }

יבואר ע"פ יסודו של הגר"י ניימן זצ"ל בספרו דרכי מוסר [על הפרשה] בעניין הענווה, בביאורו בעקבות דברי הרמב"ן את כוונת עניין הקורבנות. וז"ל – והנה כשיחשוב אדם ויתבונן בהקריבו קרבן, כי את הנעשה בבהמה היה ראוי להעשות בו, הרי ודאי תתעורר נפשו בזאת לשוב בתשובה שלימה ולהכניע לבבו הערל לפני בוראו עד כי יבא לידי "לב נשבר ונדכה – אלקים לא תבזה". ולכן כתבה התורה "ויקרא" ב"אלף" זעירא, כי כלל ראשון בהבאת הקרבן הוא השפלה והכנעה, וקנית מדת הענוה.

כי אמנם, מי יאמר זכיתי ונקיתי עצמי ממדת הגאוה, וכבר אמרו בעלי המוסר כי אפילו מטאטא הרחובות יכול להיות בעל-גאוה על אף היותו עוסק במלאכה בזויה מאד, מ"מ יכול הוא להתגאות כי המטאטא שלו עולה בטיבו על המטאטא של חבירו. וכו'

וכבר כתב רבינו יונה בשערי תשובה וז"ל: "תועבת ה' כל גבה לב, ובעל גאוה נמסר ביד יצרו, כי אין עזרת ה' עמו אחרי שהוא תועבת ה'". הרי שמי שהוא בעל-גאוה, נשללת ממנו הסייעתא דשמיא ונמצא מסור ביד היצר ונתון למכשול ולחטא, ולכך, בהקריב אדם קרבן לה' וברצותו כי יתכפר לו ממשוגתו, עליו להכניע עצמו ולקנות לנפשו מדת הענוה, למען הסר מעליו שלטון היצר ולזכות לכפרה ולעזר שמים. וכו'

מוסיף הגר"י ניימן, כי הכנעת הלב והכרת עבודתנו אליו יתברך, הוא הוא היסוד המתבקש בימי הפסח – "מעבדי פרעה לעבדי ה'", מעבדי התאוות ומ"ט שערי הטומאה ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה".

זוהי עבודת חג הפסח, זהו עיקרו ויסודו. ברם, מי שנוטל מן הפסח רק את ה"קניידלעך" הרי לא יצא ידי חובתו ולא זכה לבא לכלל "הללוהו עבדי ה'". עכ"ל.

א"כ מבואר – כי על האדם ליזהר ככל יכולתו ממידת הגאווה. ברודפו להשיג את מידת הענווה. כי הרי כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו.

{לפ"ז כל הקושיות מתורצות }

הקושיות א', ב', ג' וד' מתורצות – "ויקרא אל משה"- דווקא מהדיו של אות ה-א' אורו פניו של משה, כי במעשה משה בהקטנת האות כפי המבואר בבעל הטורים, רצה משה לברוח מן הכבוד בכתיבתו "ויקר" כדרך שנאמר בבלעם – כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, וא"ל הקב"ה לכתוב גם בא' (וכתבה קטנה). כי כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו.

לכן על ידי אותו דיו אשר מצד הסברא היה צריך להשחיר את פני משה – זיכה את משה בכבוד ופאר, והאיר פניו כפני חמה, עד שלא יכלו ישראל להסתכל בפניו, והיה משה צריך מסווה.

משה אשר ברח מן הכבוד, רדף הכבוד אחריו, ודווקא על ידי אותו דיו שחור אשר חיסר למען בריחתו מן הכבוד – הוא אשר הגדיל כבודו.

אף לכן, מכח בריחת משה מן הכבוד ברצונו לכתוב "ויקר" כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה. זכה הוא לכבוד נוסף שלכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו.

דווקא הכא נכתב כל עניין ה"ויקרא" ברצון משה להמעיט בכבודו. כדי לרמז לנו, כי כעת – כשיבוארו כל ענייני הקורבנות, כלל ראשון בהבאת הקרבן הוא השפלה והכנעה, וקניית מידת הענוה. כפי שנהג משה בבקשתו להמעיט בכבודו, בהיותו סמל לענווה.

לפ"ז גם הקושיות ה' וח' מתורצות – עיקר דין הבאת הקורבנות צריכים לבא מן הבקר ומן הצאן דווקא. כי הרי דרך הבהמות והצאן, שראשן תמיד כפוף כלפי מטה – כביכול, מראה של הכנעה וענווה.

לזה ייתרה התורה באומרה: אדם כי יקריב "מכם"- ללמדנו, כי צריך האדם להקריב בנוסף לקורבן, גם מעצמו -"מכם". והיינו, כקורבן, על ידי הבאתו הקורבן בשפלות והכנעה לפני הקב"ה. כי האדם אשר עומד הקורבן תחתיו לכפרה, צריך להביא את עצמו כפי שבא הקורבן כפוף – מתוך הכנעה וענווה, ולא מתוך גאווה ויוהרא.

לפ"ז גם הקושיא השישית מתורצת – כאשר מביא אדם בהמה לחטאת, אף אם עשיר הוא, לבו נשבר בקרבו על חטאו אשר חטא, שברון לב זה עוקר מאליו כל ניצני גאווה ומזכה אותו שדם חטאתו יזרק למעלה.

מאידך, כאשר מביא העני עולה לקורבן לשם מצווה – אין הוא משפיל דעתו, שהרי להפך, מביא הוא קורבן לה' ומקיים בזה מצווה.

לכן היות ואין הקורבן בא עם שברון לב והכנעה, דינו להיזרק למטה מחוט הסיקרא. ולא למעלה כחטאת אשר באה מתוך הכנעה וענווה.

לפ"ז גם הקושיא השביעית מתורצת – רצתה התורה לרמז לנו, "כי כל שאור וכל דבש"- אשר מרמזים לגבהות הלב – בהיותם רותחים ועולים כגבהות לב האדם. "לא תקטירו ממנו אשה לה'"- אין רצויה לפני ה' הקרבת עבודת ה' זו, כי איננה באה מתוך הכנעה וענווה, אלא מתוך גבהות הלב.

לכן, אף אם "קורבן ראשית תקריבו אותם לה'". בכל זאת, "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח"- אין עבודתו את ה' רצויה לפני ה'. כי רצון ה' שבהקרבת הקורבנות ובכל עבודת האדם את ה', יעבוד אותו מתוך ענווה והכנעה, ולא בבחינת "כל שאור וכל דבש".

פסח

ולפ"ז גם הקושיא התשיעית מתורצת – מסביר הגר"י ניימן: כי עניין איסור החמץ בפסח בא ללמדנו, כי כפי שהחמץ הינו קמח ומים אשר נתנו להם לתפוח אל על – כך רמז לגאוות האדם אשר תופחת בלב בעל הגאווה. אשר מחובתו לשרוף כל "חמץ" אשר בליבו. ובהכשרתו להיות בבחינת "מצה" כשרה, אשר איננה תופחת בגאוותה כחמץ, בהיות האדם בענווה והכנעה הראויה והרצויה כ"כ לפני ה'.

וביאר המשגיח דלומז'ה זצ"ל, כי עניין תכונתו של החמץ היא לתפוח כמו היצר הזה המתגאה והתופח אל על, אבל לאחר כמה ימים הוא מתחיל להתעפש – הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, אחרי זמן מה הכל מתעפש ואיננו, כי התאוות למיניהן מרקיבות את נפש האדם והורסות את תאי חייו ובמיוחד תאוות הכבוד.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה

פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5