מסכת שבת פרק יט – משנה ו (משניות)

מסכת שבת פרק יט – משנה ו

אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר, מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. מָל וְלֹא פָרַע {י} אֶת הַמִּילָה, כְּאִלּוּ לֹא מָל:

פירוש הרמב"ם על מסכת שבת פרק יט – משנה ו

אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה כו': ציצין הם קצוות הבשר החופה ראש האבר. ואמרו החופה את העטרה רוצה בו רוב גובה העטרה וכ"ז שהוא מתעסק במילה יחתוך בשבת בין ציצין המעכבין ובין ציצין שאין מעכבין ומשגמר המילה וסלק ידו אסור לשוב ולחתוך בשבת אלא ציצין המעכבין בלבד ולזה הענין רמז באמרו בתחלת זה הפרק עושין כל צרכי מילה ואמרו אינו אוכל בתרומה אם הוא גדול ונשאר ערל בלא מילה והעיקר אצלנו הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כאשר יתבאר בשמיני מיבמות. ובעל בשר איש שמן רפוי הבשר כי מרפיון הבשר ודלדולו ותליתו יראה האדם ערל אע"פ שהוא מהול והעיקר אצלנו בכל זה שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה. ואמרם כאלו לא מל ר"ל שישוב ויפרע בשבת ואע"פ שסלק ידו מן המילה. וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום הח' עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הםוכות ולא עשה סוכה או ליל פסח ולא אכל מצה לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה וכמו כן כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד וכ"ז שלא ימול עצמו הוא עובר על מצות עשה עד שימול וכשימול ואפי' באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול ואינו יודע בכל המצות מצוה כזאת רוצה לומר שלא יתחייב בה מלקות והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו:

ברטנורא – פירוש רבי עובדיה מברטנורא על מסכת שבת פרק יט – משנה ו

צִיצִין. כְּמִין נִימִין שֶׁל בָּשָׂר שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הָעָרְלָה: עֲטָרָה. הִיא שָׂפָה גְּבוֹהָה הַמַּקֶּפֶת אֶת הַגִּיד סָבִיב, וּמִמֶּנָּה מְשַׁפֵּעַ וְיוֹרֵד לְרֹאשׁוֹ. וּבָשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה דְּקָתָנֵי מַתְנִיתִין, לֹא תֵּימָא רֹב הֶקֵּפָהּ אֶלָּא אֲפִלּוּ רֹב גָּבְהָה בְּמָקוֹם אֶחָד: וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. אִם כֹּהֵן הוּא, דְּכֹהֵן עָרֵל אָסוּר לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה. נֶאֱמַר בְּפֶסַח (שְׁמוֹת י) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ, וְנֶאֱמַר בַּתְּרוּמָה (וַיִּקְרָא כב) תּוֹשָׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ, מַה פֶּסַח אָסוּר לְעָרֵל {ט}, אַף תְּרוּמָה אֲסוּרָה לְעָרֵל: וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר. שֶׁהָיָה שָׁמֵן וְנִרְאֶה בָּשָׂר שֶׁלְּמַעְלָה מֵעָרְלָתוֹ לְאַחַר שֶׁנִּטְּלָה הָעָרְלָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ אוֹתוֹ בָּשָׂר חוֹזֵר וְחוֹפֶה אֶת הַגִּיד: מְתַקְּנוֹ. וּמְשַׁפֵּעַ בְּאִזְמֵל מֵאוֹתוֹ עֹבִי: מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּעָרֵל: וְלֹא פָרַע. לֹא גִּלָּה: כְּאִלּוּ לֹא מָל. וְיָשׁוּב וְיִפְרַע, וַאֲפִלּוּ סִלֵּק יָדוֹ מִמֶּנָּה. וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בַּמִּילָה בְּשַׁבָּת חוֹתֵךְ בֵּין צִיצִין הַמְעַכְּבִין בֵּין צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין. לְאַחַר שֶׁסִּלֵּק יָדוֹ, עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין חוֹזֵר, עַל צִיצִין שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֵינוֹ חוֹזֵר:

עיקר תוספות יום טוב על מסכת שבת פרק יט – משנה ו

{יט} לִישְׁנָא דִּבְרַיְתָא בַּגְּמָרָא הוּא: {כ} וְאִם תֹּאמַר דִּבְפֶרֶק י"ח מִשְׁנָה ב' דְּדוֹחִין לְתַרְנְגֹלֶת אֲבָל לֹא מְטַלְטְלִין, וְאַמַּאי דּוֹחִין שֶׁנִּמְצָא שֶׁמְּטַלְטֵל מִקְצָתוֹ, וְהָכָא אָסְרִינַן אֲפִלּוּ לָזוּז מִקְצָתוֹ. וְנִרְאָה דִּלְעֵיל מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים נָגְעוּ, וְדַוְקָא בְּשֶׁצְּרִיכִין לְכָךְ, אֲבָל בְּשֶׁאֵין צְרִיכִין לְכָךְ לֹא. הָרַ"ן: {כא} וְעִנְיָנוֹ כָּאן שֶׁיִּתְלַחְלֵחַ. כְּמוֹ בְּרֵישׁ פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר [בָּבָא בַּתְרָא דַּף יח], מְתוּנָא קָשָׁה לַכֹּתֶל: {כב} בַּאֲרֻכּוֹת. בְּכָ"ף גָּרְסִינַן בְּמִשְׁנָה ח' פֶּרֶק קַמָּא דְּסֻכָּה. וְהֵם הַלּוּחוֹת שֶׁבִּצְדָדֵי הַמִּטָּה שֶׁהֵם אַרֻכִּין: {כג} אֵין מְעַמְּצִין. כְּמוֹ עוֹצֵם עֵינָיו [יְשַעְיָה לג]. וְהַלָּשׁוֹן מְהֻפָּךְ כְּמוֹ כֶּבֶשׂ כֶּשֶׂב:

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים בפרט המחברים, התנאים ומפרשי המשנה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ולויקיטקסט על פ' הרמב"ם (c) לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5