מסכת שבת פרק ז – משנה ב (משניות)

מסכת שבת פרק ז – משנה ב

אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת {ג}. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסּוֹתֵר {ט}. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

פירוש הרמב"ם על מסכת שבת פרק ז – משנה ב

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו': מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת ועמיר שם האגודה מן החטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם: בורר הוא מי שמנקה ובורר האבנים והצרורות ודומיהם מן הזרע: מרקד הוא המנפה אח הקמח להפרישו ממורסנו: מנפצו בשבט כמו חובטו: והמסיך הוא המוסך את השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כה): ובתי נירין הן חוטין תלויין קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה ובהם יארוג האורג ושם הנירין ועצמם מפורסם אצל האורגים: והמולחו רוצה לומר המולח העור: והמעבדו הנותנו בעבוד: והמוחקו הגורר השער ממנו: והמחתכו מי שיחתוך העור: וסותר כמו הורס: והמכה בפטיש פטיש כלי שמשתמשין בו הצורפים ואומני ברזל ונחשת והוא ידוע וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג) ומכה בפטיש אפילו בשעת גמר מלאכה כאשר עושין המכין בפטישין כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחכוך ומיני היפוי כולם תולדות מכה בפטיש והוא אמרם כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש: ואלו האבות כולם דמיונות והוא כי אמרם קוצר הוא מאבות מלאכות וכמו כן כל התולש צמח מחובר לארץ כשכוונתו באותו דבר שתולש כמי שאורה תאנים או בוצר ענבים או חובט זיתים כל אחד מאלו המלאכות לא נאמר בהם שהן תולדות קוצר אבל הוא קוצר ממש כאשר לא נאמר במי ששחט כבש או שור שהוא תולדות השוחט או במי שבשל תבשיל מן התבשילין שהוא תולדות האופה אבל הוא אופה עצמו אבל התולדה שתקח ענין אותה המלאכה המנויה באבות בלבד ובאיזה מקום שתמצא אותו הענין הוא תולדה לאותו האב. המשל על זה אמרנו כי הטוחן הוא מאבות מלאכות וענין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשייתו חלקים קטנים ולפיכך חתוך הירקות בשבת או נסירת עץ לקבל הנסורת שלו או טחינת שפיית חתיכת מתכת לקחת טחינתו או כריתת עצים לשריפה כל זה תולדות טוחן וכמו כן ענין הבשול הוא רפיון העצמים הקשים ולפיכך כל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדות אופה אע"פ שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנותן ההתכה באש בוער עד שתתחמם. ועל זה הדרך תקח הסברא כי ענין האריגה קבוץ החלקים הנפרדים ודבוקם והכנסת קצתם בקצתם: וענין העבוד חזוק הדברים הרפים כדי שלא יפסדו במהרה. והבן זה הענין ושמרהו וזכור אותו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות תעיין תולדות איזה אב היא ולא יתערב עליך המעשה שהוא אב מן האבות עם התולדה כאשר בארתי לך: ואמרם המולחו והמעבדו אינם שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד וזכר אותו ללמדך כי המליחה עבוד. והשלים מנין התשעה ושלשים במלאכת השרטוט ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב: ואמרם ארבעים חסר אחת ואחר כך מנאם להשמיענו כי מי שעשה אותם כלן בשגגה אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ובתנאי שתהיה השגגה במלאכה כמו שבארנו בתחלת הפרק וכאילו אמר כי אלו המלאכת השוגג בהן כלן בהעלם אחד יביא ארבעים חטאות חסר אחת: ואמרו אחר שמנאם אלו אבות מלאכות לפרש שאינו חייב בשתי חטאות אלא על שתים מאלו המנויות אבל כשעשה אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת וכמו כן כשעשה תולדות הרבה אלא שהן כולן תולדות אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. ומה שאמר וכפל ארבעים חסר אחת לדחות דברי רבי יהודה שהוא מונה שובט ומדקדק מאבות מלאכות: ושובט הוא המכה בשבט או בקנה על השתי כשימשך על מנוד האורגים כדי להפריד החוטין: ומדקדק הוא המפריד החוטין בידו בשעת האריגה: וחכמים אומרים כי אלו המלאכות ודומיהם הם כולם תולדות מיסך ואורג כאשר בארנו קודם לכן. וכל אלו האבות שמנה מפני זה קראם אבות כמו שהיה שימושן במעשה המשכן שזכר אותן הכתוב בשם מלאכה וכל הדבר שנתלה או הדומה באחת מהן יקרא תולדה כמו שחלקנו:

ברטנורא – פירוש רבי עובדיה מברטנורא על מסכת שבת פרק ז – משנה ב

הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ. הָא דְּלֹא תָּנָא הַחוֹרֵשׁ בְּרֵישָׁא וַהֲדַר הַזּוֹרֵעַ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, לְאַשְׁמוֹעִינַן שֶׁאִם הָיָה קַרְקַע קָשָׁה וַחֲרָשׁוֹ וּזְרָעוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר וַחֲרָשׁוֹ, מִחַיַּב אַחֲרִישָׁה שְׁנִיָּה מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ: הַקּוֹצֵר. בַּזְּרָעִים, וְהַמְּלַקֵּט בָּאִילָנוֹת, חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר: הַמְעַמֵּר. אוֹסֵף זְרָעִים תְּלוּשִׁים וְצוֹבְרָם אֶל מָקוֹם אֶחָד: הַזּוֹרֶה. בָּרַחַת לָרוּחַ: הַבּוֹרֵר. פְּסֹלֶת, בְּיָדָיו אוֹ בִּכְבָרָה: וְהַמְרַקֵּד. בַּנָּפָה, וְאַף עַל גַּב דְּהָנֵי כֻּלְּהוּ חֲדָא נִינְהוּ דִּלְהַפְרִישׁ פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל נַעֲשׂוּ שְׁלָשְׁתָּן, מִשּׁוּם דִּשְׁלָשְׁתָּן הָווּ בַּמִּשְׁכָּן אַף עַל גַּב דְּדָמוּ לַהֲדָדִי חָשֵׁיב לְהוּ כָּל חֲדָא בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ. אִי נַמִּי לְפִי שֶׁאֵינָן בְּבַת אַחַת אֶלָּא זֶה אַחַר זֶה: הָאוֹפֶה. לֹא הַוְיָא בַּמִּשְׁכָּן, דְּאֵין אֲפִיָּה אֶלָּא בַּפַּת, וּפַת לֹא שַׁיְכָא בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא תַּנָּא סִדּוּרָא דְּפַת נָקַט {ד}, וּמִיהוּ מְבַשֵּׁל שֶׁהוּא מֵעֵין מְלֶאכֶת אוֹפֶה הֲוָה בַּמִּשְׁכָּן, בַּסַּמְּמָנִין שֶׁל צֶבַע תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. וְהַמֵּגִיס בִּקְדֵרָה, וְהַנּוֹתֵן כִּסּוּי עַל גַּבֵּי קְדֵרָה הָעוֹמֶדֶת עַל הָאֵשׁ, חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל, וְכָל הָנָךְ קַמָּאִי דְּחָשֵׁיב בְּמַתְנִיתִין הַזּוֹרֵעַ הַקּוֹצֵר הַדָּשׁ וְכוּ', כֻּלְּהוּ הָווּ בַּסַּמְּמָנִין בַּצֶּבַע שֶׁל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן: הַגּוֹזֵז צֶמֶר. וְכָל שְׁאָר מַלְאֲכוֹתֶיהָ שַׁיְּכֵי בְּצֶמֶר תְּכֵלֶת שֶׁל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן: הַמְּלַבְּנוֹ. מְכַבְּסוֹ בַּנָּהָר: הַמְּנַפְּצוֹ. חוֹבְטוֹ בְּשֵׁבֶט, אִי נַמִּי סוֹרְקוֹ בְּמַסְרֵק: הַמֵּסֵךְ. אורדי"ר בְּלַעַ"ז {ה}: בָּתֵּי נִירִין. שֶׁנּוֹתֵן שְׁנֵי חוּטִין בְּתוֹךְ הַבֵּית נִיר {ו}: הַפּוֹצֵעַ. מֵסִיר חוּטֵי הָעֵרֶב מֵעַל הַשְּׁתִי אוֹ הַשְּׁתִי מֵעַל הָעֵרֶב, לְצֹרֶךְ אֲרִיגָה: וְהַקּוֹשֵׁר וְהַמַּתִּיר. שֶׁכֵּן צָדֵי חִלָּזוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹשִׂין הַתְּכֵלֶת קוֹשְׁרִין וּמַתִּירִין, שֶׁפְּעָמִים צָרִיךְ לִטֹּל חוּטִין מֵרֶשֶׁת זוֹ לְהוֹסִיף עַל זוֹ, וּמַתִּיר מִכָּאן וְקוֹשֵׁר כָּאן {ז}: וְהַתּוֹפֵר וְקוֹרֵעַ. נַמִּי הֲוֵי בַּיְרִיעוֹת, שֶׁכֵּן יְרִיעָה שֶׁאֲכָלָהּ עָשׁ וְנִקְּבָה בּוֹ נֶקֶב קָטָן וְעָגֹל, צָרִיךְ לִקְרֹעַ לְמַטָּה וּלְמַעְלָה אֶת הַנֶּקֶב, שֶׁלֹּא תְּהֵא הַתְּפִירָה עֲשׂוּיָה קְמָטִין קְמָטִין: וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. וְהוּא שֶׁקְּשָׁרָן, דְּאִי לֹא קְשָׁרָן לֹא קַיְּמֵי. וּמִחַיַּב תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם קוֹשֵׁר וּמִשּׁוּם תּוֹפֵר: הַצָּד צְבִי. וְכָל מְלֶאכֶת עוֹרוֹ נוֹהֶגֶת בַּתְּחָשִׁים בְּעוֹרוֹתֵיהֶן {ח}: הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְּעַבְּדוֹ. בַּגְּמָרָא מַקְשֶׁה דְּהַיְנוּ מוֹלֵחַ הַיְנוּ מְעַבֵּד, אֶלָּא אַפֵּיק חַד מִנַּיְהוּ וְעַיֵּל שִׂרְטוּט בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁמְּשַׂרְטֵט מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הוּא: הַמְּמַחְקוֹ. מְגָרֵד שְׂעָרוֹ: מְחַתְּכוֹ. מַקְצִיעוֹ וּמְחַתְּכוֹ לִרְצוּעוֹת וְסַנְדָּלִים: וְכוֹתֵב וּמוֹחֵק. הָווּ בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁכֵּן רוֹשְׁמִים בַּקְּרָשִׁים לֵידַע אֵיזֶה בֶּן זוּגוֹ, וְכוֹתֵב אוֹת בָּזֶה וְאוֹת בָּזֶה, וּפְעָמִים שֶׁטָּעָה וּמוֹחֵק: מְכַבֶּה וּמַבְעִיר. בָּאֵשׁ שֶׁתַּחַת דּוּד הַסַּמְּמָנִין: מַכֶּה בַפַּטִּישׁ. הוּא גְּמַר מְלָאכָה, שֶׁכֵּן אֻמָּן מַכֶּה בַּסַּדָּן בִּגְמַר מְלָאכָה, וְאֵין מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ חַיָּב אֶלָּא בִּגְמַר מְלָאכָה {י}. וּמִנְיָנָא דְּרֵישָׁא דְּמָנָה אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, אַף עַל גַּב דַּהֲדַר חָשֵׁיב לְהוּ חֲדָא חֲדָא, אֲתָא לְאַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ עָבֵיד אֱינַשׁ כָּל מְלָאכוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בְּשַׁבָּת אַחַת, בְּהֶעְלֵם אַחַת, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְחַיֵּב יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים חַטָּאוֹת {יא}, דְּכֻלְּהוּ שְׁאָר מְלָאכוֹת תּוֹלָדוֹת לְהָנָךְ אָבוֹת, וְאִשְׁתַּכַּח דְּעָבֵיד אָב וְתוֹלָדָה דִּילֵיהּ וְלֹא מִחַיַּב אֶלָּא חֲדָא:

עיקר תוספות יום טוב על מסכת שבת פרק ז – משנה ב

{א} וְאוֹמֵר רַבֵּנוּ תַּם דְּמִכָּל מָקוֹם אִיצְטְרִיךְ קְרָא, דְּאִי לָאו קְרָא הֲוָה אֲמֵינָא אַף עַל גַּב דְּלֹא יָנְקֵי אִיכָּא עִרְבּוּב וְאָסוּר, קָא מַשְׁמַע לָן קְרָא דְּבִכְהַאי גַּוְנָא לֵיכָּא עִרְבּוּב. וּבִקְרָא לְחוּדֵיהּ לֹא סַגִּי, דְּלֹא הֲוָה יָדְעִינַן בְּכַמָּה שָׁרֵי קְרָא, אֲבָל הַשְׁתָּא דְּקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דַּחֲמִשָּׁה בְשִׁשָּׁה לֹא יָנְקֵי אִית לָן לְאוֹקְמֵיהּ קְרָא בְּשִׁיתָא:

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים בפרט המחברים, התנאים ומפרשי המשנה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ולויקיטקסט על פ' הרמב"ם (c) לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5