מסכת שבת פרק א – משנה א (משניות)

מסכת שבת פרק א – משנה א

יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת {א} שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ {ג}. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

פירוש הרמב"ם על מסכת שבת פרק א – משנה א

יציאות השבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ כו': קודם שאתחיל בפירוש אקדים ההקדמות שהאדם צריך לעמוד עליהם ואז יתבארו עניני זאת המסכתא והמסכתא אשר אחריה ומהם כי שנוי המקומות בדיני השבת ארבעה והם הנקראים רשויות שבת. אחד מהם נקרא רשות הרבים והוא מקום שידרכו בו כל העם כלם ובתנאי שיהיה בלי קירוי ושיהיה רחבו שש עשרה אמה או יותר ושלא יהיה תוך דלתים או חומת מדינה כי המדינה כשהיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות אינה רשות הרבים אבל יש לה דינין עוד נבארם בפרק חמישי ממסכת עירובין ואולם כי רשות הרבים הוא כמו המדברות היערים והדרכים המפולשין להם. והשני רשות היחיד והוא המקום שאין דורכין בו רבים והוא שיהיה גבהו עשרה טפחים וארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים או יותר על אלו השיעורים אבל אם היו פחות מאלו השיעורים ברוח מן הרוחות השלשה אינו רשות היחיד ואין חלוק בין שיהיה עמוד עומד בשטח הארץ בזה השיעור או חפירה בארץ שיהיה לה אורך רוחב ועומק כאשר התנינו או מקום מוקף בארבעה כתלים כמו הבתים והדיורין הכל יקרא רה"י ובתנאי שיהיה גובה הכתלים עשרה טפחים כמו שבארנו והחלל ביניהם ד' על ד' או יותר. והשלישי הוא הנקרא כרמלית והוא המקום אשר לא נשלמו בו תנאי רשות הרבים ולא תנאי רשות היחיד וגדרו כאשר אומר והוא כי כל מקום שיהיה בו ד' טפחים באורך וד' טפחים ברוחב או יותר וגבהו שלשה טפחים הוא כרמלית בין יהיה חפירה בארץ או עמוד עומד על שטח הארץ הכל שוה אלא אם יהי' העמוד עומד גבוה ט' טפחים בצמצום אז יקרא רשות הרבים כי בני אדם יניחו עליו חפציהם ויסתייעו בו בנשאם משאות על כתפיהם אבל אם הוא פחות מט' טפחים עד שלשה הוא כרמלית וכן אם הוא יותר מט' עד י' אם הגיע לעשרה טפחים אז יהיה רה"י לפי שנשלמו בו תנאיו ואם הוא גם כן פחות משלשה טפחים הוא רשות הרבים לפי שהעיקר אצלנו בכל התורה כל פחות משלשה כלבוד דמי אבל זה בתנאי שיהיה במקום ארבעה טפחים אורך וארבעה טפחים רחב לפי שהעיקר אצלנו אין כרמלית פחותה מארבעה וגם כן המקומות שיש להם שלשה כתלים והרוח הרביעית ממול רשות הרבים הם כרמלית ובתנאי שיהיה בו ד' על ד'. והרביעי מקום פטור והוא בכל מקום שיהיה בגבהו יותר משלשה טפחים ואפי' עד לרקיע ורחבו פחות מזה השיעור זה יקרא מקום פטור ואפי' יהיה ארכו ד' טפחים ורחבו ד' טפחים פחות רוחב שיעורה וגבהו משלשה טפחים עד לרקיע הרי זה מקום פטור ואין הפרש בכאן בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ או חפירה בארץ יהי' בהם זה השיעור אלא אם היה בגובה העמוד העומד ט' טפחים בצמצום שהוא רשות הרבים מן הטעם שאמרנו ולא נחוש לארכו ולרחבו: ודיני אלו הרשויות כך כי רה"י ור"ה מי שיוציא מאחד מהם לאחר בשבת יתחייב סקילה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג לפי שהיא מלאכה מכלל אבות מלאכות כמו שנבאר ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב *מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום לפי שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפילו על השגגה כאשר נבאר במקומו. אבל מקום פטור מותר להוציא ממנו לכל אחד מהג' רשויות ומהם אליו וזה מותר לכתחלה ולכך נקרא מקום פטור. ומפני זה נקראת כרמלית לדמותו כאשה האלמנה שאינה בתולה ולא בעולת בעל כמו כן אלו הרשויות אינם רשות הרבים ולא נשלמו בהם תנאי רשות היחיד ויהיה אמתת השם כארמלית ודע כי כל יציאה היא ג"כ הכנסה בהיקש אל המקום שהוציאו אליו החפץ וכל הכנסה היא גם כן יציאה בהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ אלא שמנהג המשנה לקרות טלטול הדבר מרה"י לרה"ר הוצאה ועקירת דבר מרה"ר לרה"י הכנסה ועל זה המנהג יאמרו מכניס ומוציא בכל זה הענין. ודע כי בכל מקום שאמרו בזו המסכתא פנים וחוץ רצונם בזה רה"י ורה"ר. וכל מה שאמרו בו חייב הוא סקילה אם הוא מזיד או קרבן חטאת אם הוא שוגג. וכל מה שאמרו בו פטור באיזה דבר שיהיה ממשפטי השבת רוצה לומר פטור מן המיתה ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד אלא בהלכות ידועות שאמר בהם פטור על דרך שתוף הלשון ואף על פי שהוא מותר ועוד נעורר עליהם כשנזכרם. ומפני מה אמר העני ובעל הבית ולא אמר איש אחד עומד ברשות הרבים ואיש אחד עומד ברשות היחיד. זה היה לאחוז דרך קצרה לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברשות הרבים במקום אמרו עני אם כן תורה לנו מלה אחת כל הענין כמו שיורו ד' מלות. ומה שחייבו להתחיל בדין ההוצאה מרשות לרשות ואם היא מנויה בסוף אבות מלאכות (פ"ז דף ע"ג.) רוצה לומר המוציא מרשות לרשות לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכים בה לכלום. וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע"פ שהנראה ממנה אינה מלאכה על כן הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשה אתיא כמו שיתבאר. והטעם שהצריכו לומר יציאות השבת ולא אמר הכנסות השבת כי כל יציאה היא הכנסה כאשר בארנו. ועוד כי אחז דרך המקרא כי המוציא מרשות לרשות למדנו אותן מדברי ה' יתברך שאמר (שמות לו) איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא למדנו כי הבאתם מה שהיו מביאים תקרא מלאכה והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה והיה מרשות היחיד לרשות הרבים והיא הוצאה כמו שבארנו ולפיכך אמר יציאות שבת. ואם תקשה ותאמר מפני מה נאסרה ההכנסה מאחר שלא למדנו מן המקרא אלא ההוצאה. זאת הקושיא כבר הקשוה בגמרא (דף צו:) ואמרו מכדי גמרא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ענין גמרא בכאן הוא דבר תורה עליו הסברא לפי שענין הכנסה והוצאה אחד כאשר בארנו זהו מה שראינו להקדימו בזה המקום. ואני עתה אתחיל לפרש ואומר:

שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ רוצה בזה שהם שני מינים הכנסה מרשות הרבים לרה"י והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ויהיו באלה השני מינים ח' חלקים ד' תלויות באדם העומד ברשות הרבים וד' תלויות באדם העומד ברשות היחיד וזהו ענין אמרם ארבע בפנים וארבע בחוץ. והארבע מינים התלוים בבעל הבית חייב בשתים מהם ופטור בשתים וגם כן הארבע התלוים בעני כפי לשון המשנה. והעקרים שנבנית זאת המשנה עליהם שלשה וכשתדעם ותבינם תדע מאיזה דבר דנו על בעל הבית פעם חייב ופעם פטור וכמו כן העני. האחד מהם כי לא יתחייב אדם מיתה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג על הוצאתו מרשות לרשות עד שיעקר החפץ מרשות הרבים ויניחנו ברשות היחיד או להפך אבל אם עקר מרשות היחיד ולא הניח ברשות הרבים או הניח ולא עקר פטור הוא. והעיקר השני כי כשיתחיל אדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה ובא אדם אחר וגמר אותה מלאכה בענין שאילו גמר אותה הראשון היתה מלאכתו גמורה שניהם פטורים לפי שהמלאכה נגמרה משניהם ולא עשה אחד מהם מעשה גמור וזה מה שאמר הגמרא (דף צג.) יחיד העושה אותה חייב שנים פטורין והרמיזה על זה מאמר השם יתברך בעשותה אחת ואמרו העושה את כולה ולא העושה מקצתה. והדמיון על זה אם כתב שמעון א' ביום השבת וכתב ראובן ב' אעפ"כ שנגמר השם משניהם יחד וזהו שתי אותיות והוא שיעור הכותב אעפ"כ שניהם פטורין: והעיקר השלישי כי לא יתחייב העוקר מרשות והניח ברשות אחר עד שיעקור ממקום שיהיה בו ד' על ד' ויניח גם כן במקום שיהיה בו ד' על ד' או למעלה מזה כי מה שהוא פחות מזה השיעור לא יניחו בו כי החפצים המונחים לא יתקיימו אלא אם יהיו אותן החפצים דקים. ולפי שיד האדם יניחו בו החפצים הגדולים ומה שיש בה מתכונת הקבוץ והפשוט והאחיזה מפני זה נחשוב אותה כאילו היא מקום שיש בו ד' על ד' ולפיכך מי שנתן דבר ביד אדם כאילו הניחו בארץ במקום שאותו האדם יושב עליו. ולפי שהיו אלו עקרים ידועים באמתת הקבלה אמר כי כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית העני חייב לפי שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד וג"כ כשלקח העני מיד בעל הבית והוציא העני חייב ולפי שעקר מרשות היחיד והניח ברשות אחר לפי שכבר נתתי לך עיקר כי כל מה שיבוא ביד האדם כאילו הונח בארץ במקום שהוא שם אותו האדם ואם הכניס העני את ידו ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין לפי שהאחד עקר מרשות הרבים והוא העני והשני הניח ברשות היחיד והוא בעל הבית וגם כן אם נתן בעל הבית דבר ביד העני והוציאו העני שניהם פטורים לפי שבעל הבית עקר מרשות היחיד והעני הניח ברשות הרבים אלו הן ארבע בחוץ. ועל זה החלוק בעצמו זאת הסברא גם כן מארבע שבפנים. ואם יקשה עליך מאמרו ארבע בחוץ מפני מה יחס ארבע מינים אלו לעני ואמרנו שהם תלוים בו והוא אינו מתחייב אלא בשתים מהם בלבד כמו שבארנו לפי כי השנים הנשארים יחוסם אליו כיחוסים לבעל הבית לפי ששניהם פטורין. זה מבואר ואינו קשה כי העני הוא שפשט ידו לפנים ולפיכך ייחס הפעולה לו והיו הארבעה מינים תלוים בו אף על פי שהחיוב לו ולבעל הבית בשנים מהם שוים וכן התשובה באמרו ארבע בפנים כי בעל הבית פשט ידו לחוץ וייחס לו הפעולה אף על פי ששניהם פטורין. וכבר הודעתיך בפתיחת דברי כי כל מקום שיאמרו בהלכות שבת פטור ר"ל פטור מן המיתה וחייב מלקות וזאת היא כוונתם באמרם פטור אבל אסור אלא מקומות שייעדנו להעיר עליהם כשיזכרו ומאותן המקומות אמרו בכאן העני חייב ובעל הבית פטור כי בעל הבית אינו חייב כלום לפי שלא עשה מעשה רוצה לומר שלא פשט ידו אלא שנשא חפץ ונשאר כמו שהיה כלומר לא עקר ולא הניח וגם (כן) אמרו העני פטור שהוא פטור לגמרי לפי שהוא גם כן לא עקר ולא הניח אבל אמרו שניהם פטורין הוא פטור אבל אסור לפי שכל אחד מהן עשה מקצת מעשה כמו שבארנו:

ברטנורא – פירוש רבי עובדיה מברטנורא על מסכת שבת פרק א – משנה א

יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת. הוֹצָאוֹת שֶׁמֵּרְשׁוּת לִרְשׁוּת הָאֲמוּרוֹת אֵצֶל שַׁבָּת, וְהַכְנָסוֹת נַמִּי קָא קָרֵי יְצִיאוֹת הוֹאִיל וּמוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת {ב}. וְהַאי דְּתָנֵי יְצִיאוֹת וְלֹא תָּנֵי הוֹצָאוֹת, לִישָׁנָא דִּקְרָא נָקַט, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת טז) אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, וּמִנֵּיהּ דָּרְשִׁינַן הוֹצָאָה, אַל יֵצֵא אִישׁ עִם הַכְּלִי שֶׁבְּיָדוֹ לִלְקֹט הַמָּן: שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. שְׁתַּיִם מִן הַתּוֹרָה, הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה לְבַעַל הַבַּיִת הָעוֹמֵד בִּפְנִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְעַל שְׁתַּיִם אֵלּוּ חַיָּב עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְעַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת, וְעַל הַתְרָאָתוֹ סְקִילָה, כְּמוֹ בְּכָל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁל שַׁבָּת: שֶׁהֵן אַרְבַּע. מִדִּבְרֵיהֶם הוֹסִיפוּ שְׁתַּיִם, לֶאֱסֹר לְכַתְּחִלָּה הֵיכָא שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי שְׁנַיִם זֶה עוֹקֵר וְזֶה מֵנִיחַ, דִּשְׁנַיִם שֶׁעֲשָׂאוּהָ פְּטוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (וַיִּקְרָא ד) בַּעֲשׂוֹתָהּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה', הָעוֹשֶׂה אֶת כֻּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה מִקְצָתָהּ, וְכֵן בְּכָל מְלָאכוֹת שֶׁל שַׁבָּת אָמְרִינַן יָחִיד שֶׁעֲשָׂאָהּ חַיָּב, שְׁנַיִם שֶׁעֲשָׂאוּהָ פְּטוּרִים: וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. שְׁתַּיִם מִן הַתּוֹרָה, הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה לֶעָנִי הָעוֹמֵד בַּחוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: שֶׁהֵן אַרְבַּע. מִדִּבְרֵיהֶם הוֹסִיפוּ שְׁתַּיִם לֶאֱסֹר לְכַתְּחִלָּה, כְּשֶׁזֶּה עוֹקֵר וְזֶה מֵנִיחַ: פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ. וּבְתוֹכָהּ קֻפָּה אוֹ הַסַּל שֶׁמְּקַבֵּל בּוֹ כִּכְּרוֹת מִבַּעַל הַבַּיִת {ד}. וּלְהָכִי נָקַט הוֹצָאָה בִּלְשׁוֹן עָנִי וְעָשִׁיר, דְּאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן דְּמִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה אֲסוּרָה וְחַיָּבִין עָלֶיהָ: וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. דְּעָבֵיד לֵיהּ עֲקִירָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַנָּחָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד: אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא. הַחֵפֶץ, וְהֵנִיחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דְּעָבֵיד עֲקִירָה וְהַנָּחָה: הֶעָנִי חַיָּב. שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה שְׁלֵמָה. וַהֲרֵי שְׁתַּיִם מִן הַתּוֹרָה לָעוֹמֵד בַּחוּץ. וְאַף עַל גַּב דְּבָעִינַן עֲקִירָה מִמָּקוֹם שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים וְהַנָּחָה בְּמָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְלֵיכָּא, דְּיַד הֶעָנִי וּבַעַל הַבַּיִת אֵין בָּהּ מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, כֵּיוָן שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה לְהָנִיחַ בָּהּ וְלִטֹּל מִמֶּנָּה חֲפָצִים, וַאֲפִלּוּ גְּדוֹלִים הַרְבֵּה: וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּטוּר וּמֻתָּר גָּמוּר, דְּהָא לָאו מִידֵי עָבַד {ה}: פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת כוּ' בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב. הֲרֵי שְׁתַּיִם מִן הַתּוֹרָה לָעוֹמֵד בִּפְנִים: פָּשַׁט הֶעָנִי כוּ'. דְּעָבֵיד הֶעָנִי עֲקִירָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים: וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ. וְהֵנִיחַ בִּפְנִים, וְעָבֵיד לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת הַנָּחָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד: אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ. דְּעָבֵיד לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת עֲקִירָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד: וְהוֹצִיא. הֶעָנִי וְהֵנִיחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. שֶׁלֹּא עָשָׂה שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מְלָאכָה שְׁלֵמָה. אֲבָל אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא יָבֹאוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שְׁלֵמָה בְּשַׁבָּת. הֲרֵי שְׁתַּיִם מִדִּבְרֵיהֶם, אַחַת לֶעָנִי בַּחוּץ וְאַחַת לְבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים. וְהָא דְּלֹא חָשֵׁיב שְׁנַיִם לְכָל אֶחָד, עֲקִירָה לֶעָנִי וַעֲקִירָה לְבַעַל הַבַּיִת, הַנָּחָה לֶעָנִי וְהַנָּחָה לְבַעַל הַבַּיִת, מִשּׁוּם דְּלֹא חָשֵׁיב אֶלָּא עֲקִירוֹת שֶׁהֵן תְּחִלַּת הַמְּלָאכָה וְאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִגְמְרֶנָּה {ו}, אֲבָל הַנָּחוֹת שֶׁהֵן סוֹף הַמְּלָאכָה לֹא קָחָשֵׁיב:

עיקר תוספות יום טוב על מסכת שבת פרק א – משנה א

{א} יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל גַּב דִּמְלָאכָה זוֹ מְנוּיָה בְּסוֹף אֲבוֹת מְלָאכוֹת בְּפֶרֶק ז' הִקְדִּימוּהָ, לְפִי שֶׁזֹּאת הַמְּלָאכָה הִיא נִמְצֵאת תָּדִיר, וּבָהּ יִכָּשְׁלוּ בְּנֵי אָדָם עַל הָרֹב, לְפִי שֶׁאֵינָם צְרִיכִים בָּהּ לִכְלוּם. וְטַעַם שֵׁנִי לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהִיא מְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַנִּרְאֶה מִמֶּנָּה שֶׁאֵינָהּ מְלָאכָה. הָרַמְבַּ"ם: {ב} וּמַה לִּי אַפּוֹקֵי מַה לִּי עַיּוֹלֵי. גְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק הַזּוֹרֵק. וּבְמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת דַּף ה' (וּבִמְכִילְתִּין) אָמְרִינַן וְטַעְמָא מַאי, תַּנָּא כָּל עֲקִירַת חֵפֶץ מִמְּקוֹמוֹ הוֹצָאָה קָרֵי לַהּ: {ג} בַּחוּץ. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת תֵּימַהּ לְרִ"י אַמַּאי צָרִיךְ לְמִתְנֵי תַּרְתֵּי דְּעָנִי וּדְבַעַל הַבַּיִת, מַה לִּי עָנִי מַה לִּי עָשִׁיר. וְנִרְאֶה דְּאִיצְטְרִיך לְאַשְׁמוֹעִינַן מִשּׁוּם דְּהוֹצָאָה מְלָאכָה גְּרוּעָה הִיא, דְּמַה לִּי מוֹצִיא מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד מַה לִּי מוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְלֹא הֲוָה גָּמְרִינַן דְּבַעַל הַבַּיִת מֵעָנִי וְלֹא דְּעָנִי מִבַּעַל הַבַּיִת, וּלְהָכִי אִיצְטְרִיכֵי תְּרֵי קְרָאֵי, חַד אַל יֵצֵא, וְחַד וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא, דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק הַזּוֹרֵק: {ד} אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא נָקֵיט דְּבָעֵי לְפָרוֹשֵׁי דְּרוֹצֶה לְקַבֵּל צְדָקָה מִטַּעֲמָא דִּמְפָרֵשׁ: {ה} מִצַּד אִסּוּר שַׁבָּת הוּא דְּקָאָמְרִינַן פָּטוּר וּמֻתָּר, וְלֹא דָּיְקִינַן הַשְׁתָּא בְּאִסּוּר דְּלִפְנֵי עִוֵּר, דִּבְלָאו דִּידֵיהּ לֹא מַיְרֵי. הָרַ"ן: {ו} כְּלוֹמַר וְיָבֹא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת. וְהַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ עַל זֶה דַּעֲקִירָה בְּלֹא הוֹצָאָה אֵינוֹ אֶלָּא טִלְטוּל בְּעַלְמָא, וְאֵין בָּהּ דְּרָרָא דְּחִיּוּב חַטָּאת כְּלָל וְעוֹד הִקְּשׁוּ כוּ', וּמְפָרֵשׁ רִיבָ"א דְּאוֹתוֹ שֶׁפּוֹשֵׁט אֶת יָדוֹ וּמַכְנִיסָהּ אוֹ מוֹצִיאָהּ, הַהִיא קָחָשֵׁיב דְּמָצֵי אָתְיָא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת:

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים בפרט המחברים, התנאים ומפרשי המשנה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ולויקיטקסט על פ' הרמב"ם (c) לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5