מסכת שבת פרק ד – משנה א (משניות)

מסכת שבת פרק ד – משנה א

בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין לֹא בְגֶפֶת וְלֹא בְזֶבֶל, לֹא בְמֶלַח וְלֹא בְסִיד וְלֹא בְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. לֹא בְתֶבֶן וְלֹא בְזָגִים וְלֹא בְמוֹכִים וְלֹא בַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁין. טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה וּמַתִּיר בְּגַסָּה:

פירוש הרמב"ם על מסכת שבת פרק ד – משנה א

במה טומנין ובמה אין טומנין כו': טומנין בכסות ובפירות כו': גפת כבר בארנו שהוא פסולת הזיתים שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין. וסיד ידוע. וזגין קליפי הענבים. וחרצנים הם הגרעינים והוא הנשאר מן הענבים אחר דריכתן וסחיטתן בגתות. ומוכין הוא הצמר ובלאי הבגדים ודומיהן שממלאין בו הכרים והכסתות וזולתם: ואמרו בזמן שהם לחים אינו רוצה בזה העשבין בלבד אבל חוזר על הכל ר"ל תבן וזגין ומוכין ועשבין ואינו רוצה באמרו לחים שיהיו שרויים במים אבל רוצה שיהיה בהם לחלוחית טבעית ויתכן להיות זה בצמר אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה כי יש שם לחלוח טבעי: ונעורת שם הדבר הנופל מן הפשתים כשמנפצין אותו: ונסורת של חרשים הוא הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררין אותו במגירה. וזה הוא שאוסר ר' יהודה הנעורת. ואין הלכה כר' יהודה: וטעם איסור הטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים לפי שהן מוסיפים בחמימות הדבר הטמון בהן ובשולו והדברים שהתירו בהם ההטמנה הם המחזיקין אותו הטמון בחמימות כאשר הוא בלי תוספת: ודע כי זאת ההטמנה שהוא מדבר בה שאסרוה בדברים והתירוה בדברים כמו שהזכיר היא ערב שבת אבל ביום השבת לא התירו הטמנת דבר חם אבל יטמין בשבת התבשיל הקר בלבד כאשר יתבאר בזה הפרק והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף מותרת והם הדברים שאמרה המשנה טומנין בהם מותר אבל אסרוה גזירה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה ובעת שמניעים האפר יחתה בגחלים ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים ואולי תקשה בעקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואחר כך ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושים אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולהו חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזורות יחד. ודע כמו כן כי הדברים שלא התירו בהם ההטמנה והם המנויין בכאן לא התירו ההטמנה בהן אפי' מערב שבת והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהם מותרת ואפי' בשבת לפי שלא אסרו בשבת תוספת החמום או החמום מתחלתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש אבל אסרו אותם בשבת גזירה שמא ירתיח ויאמר האומר כמו שהוא מותר תוספת החמום בהטמנה כך הוא מותר על גבי האש ויבא לידי חמום על גבי האש בשבת על כן אסרו ההטמנה בשבת בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום להרחקה יתירה והתירו בה ההטמנה בין השמשות שהוא נקרא ספק חשכה בין בדבר המוסיף בין בדבר שאינו מוסיף ובזו השעה לא נאמר גזירה שמא יטמין ברמץ וירתיח לפי שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן מבערב שבת כי אינו אסור לנו להוסיף הבשול בשבת הלא תראה כי התבשיל שלא נגמר בשולו מותר להשהותו על האש כדי שיתבשל כל הלילה כאשר בארנו בפרק שלפני זה אבל אסרו זה גזירה שמא יטמין בדבר המוסיף מערב שבת ותרתיח הקדירה אחר ביאת השבת במה שיעורר החום ויצטרך לגלות הקדירה מפני הרתיחה עד שתנוח רתיחתה ואחר כך יחזור אל הקדירה מה שהוציא ממנה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת אבל בין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף כי הקדירה כיון שנגמרה רתיחתה לא תרתיח אח"כ וכשיבא בין השמשות כבר נגמרה רתיחת כל הקדירות וזהו אמרה בנתינת הטעם בזה הענין סתם קדירות בין השמשות רותחות הן הנה נתברר לך מזה כי דבר המוסיף והם הדברים המנויים שאין טומנין בהם ר"ל אין טומנין בהם מבעוד יום אבל בין השמשות מותר מן הטעם שאמרנו ודבר שאינו מוסיף טומנין בו בכל עת בין בין השמשות בין מבעוד יום ואינו אסור אלא בשבת בלבד כמו שבארנו הנה נתבאר ענין זה הפרק באור יפה ואתה תעיין בו ותשמור אלו הדינים כי לא נתבאר מן הגמרא אלא אחר העיון המדוקדק במקומות מפורדים:

ברטנורא – פירוש רבי עובדיה מברטנורא על מסכת שבת פרק ד – משנה א

בַּמֶּה טוֹמְנִין. הַבָּא לְסַלֵּק קְדֵרָה מֵעַל גַּבֵּי כִּירָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּלְטָמְנָהּ בְּדָבָר אַחֵר, וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל אֶלָּא בְּדָבָר הַמַּעֲמִיד הֶבֶל. אֵיזֶהוּ דָּבָר הַמּוֹסִיף וְאָסוּר: לֹא בְגֶפֶת. פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים וְשׁוּמְשְׁמִין, כְּשֶׁהוּא כָּנוּס יַחַד חַם מְאֹד: לַחִים. יֵשׁ בָּהֵן הֶבֶל הַרְבֵּה יוֹתֵר מִיְּבֵשִׁין: זָגִין. קְלִפֵּי הָעֲנָבִים. חַרְצַנִּים, גַּרְעִינֵי הָעֲנָבִים: מוֹכִין. כָּל דָּבָר רַךְ קָרוּי מוֹכִין, כְּגוֹן צֶמֶר גֶּפֶן וּתְלִישֵׁי צֶמֶר רַךְ שֶׁל בְּהֵמָה וּגְרִירַת בְּגָדִים בְּלוּיִים: בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. אַכֻּלְּהוּ קָאֵי, אַתֶּבֶן וְזָגִין וּמוֹכִין וַעֲשָׂבִים. וְלַחִין שֶׁאָמְרוּ, לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן, לֹא לַחִין מֵחֲמַת מַשְׁקִין שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן לְאַחַר שֶׁיָּבְשׁוּ, וּמוֹכִין לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן מַשְׁכַּחַת לַהּ כְּגוֹן בַּצֶּמֶר הַסָּמוּךְ לָאַלְיָה אוֹ בַּצֶּמֶר שֶׁבֵּין יַרְכוֹת הַבְּהֵמָה: נְסֹרֶת. פְּסֹלֶת שֶׁמְּנַסְּרִין הַנַּגָּרִים מִן הָעֵץ כְּשֶׁמְּגָרְרִים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה: נְעֹרֶת. דַּק דַּק שֶׁמְּנַעֲרִין מִן הַפִּשְׁתָּן כְּשֶׁמְּנַפְּצִין אוֹתוֹ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה. בִּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, אֲבָל בִּנְסֹרֶת מוֹדֶה דְּשָׁרֵי בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וּמַה שֶּׁאָסְרוּ לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ {א} וְיָבֹא לַחְתּוֹת בַּגֶּחָלִים מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. וְאָסְרוּ לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְבַשֵּׁל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְצָא קְדֵרָתוֹ שֶׁנִּצְטַנְּנָה וְיַרְתִּיחֶנָּה בָּאוּר בְּשַׁבָּת. וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּר לְהַטְמִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל כִּדְאָמְרִינַן בְּסוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין, דְּלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יִמְצָא קְדֵרָתוֹ שֶׁנִּצְטַנְּנָה וְיַרְתִּיחֶנָּה, דִּסְתָם קְדֵרוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רוֹתְחוֹת הֵן. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ בִּסְתָם קְדֵרוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רוֹתְחוֹת הֵן, פֵּרוּשׁ שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתּוֹ, מִפְּנֵי שִׁבּוּשׁ הַנֻּסְחָאוֹת וְגִרְסָאוֹת מְהֻפָּכוֹת שֶׁנִּמְצָא בַּגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין, שֶׁהוּא הָיָה גּוֹרֵס מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחָשֵׁכָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ, וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל מִבְּעוֹד יוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְתִּיחַ, וְאֵין הַגִּרְסוֹת כֵּן, אֶלָּא מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחָשֵׁכָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְתִּיחַ, וְאֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל מִבְּעוֹד יוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ:

עיקר תוספות יום טוב על מסכת שבת פרק ד – משנה א

{ח} אֲבָל מַשְּׂאוֹי אֵינוֹ, שֶׁבָּטֵל אַגַּב אַפְסָר. תּוֹסָפוֹת: {ט} שֶׁצּוֹבְעָהּ וְקוֹלְעָהּ לְנוֹי בֵּין קַרְנֶיהָ מִקֶּרֶן לְקֶרֶן, וְאֵינוֹ אוֹחֲזָהּ בָּהּ. רַשִׁ"י דַּף נ"ב: {י} דְּמַקְשֶׁה בַגְּמָרָא דְּהֵיכִי קָתָנֵי פָּרָתוֹ דְּמַשְׁמַע דְּחַדָּא פָּרָה הֲוָה לֵיה, וְהָא כַּמָּה הָווּ לֵיהּ כוּ'. גְּמָרָא:

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים בפרט המחברים, התנאים ומפרשי המשנה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ולויקיטקסט על פ' הרמב"ם (c) לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5