מסכת שבת פרק ג – משנה א (משניות)

מסכת שבת פרק ג – משנה א

כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין:

פירוש הרמב"ם על מסכת שבת פרק ג – משנה א

כירה שהסיקוהו בקש ובגבבא כו': נותנין עליה ר"ל נותנין מערב שבת וישאר בה עד למחרת. ב"ה מתירין להשהות על הכירה הנזכרת חמין ותבשיל וב"ש אומרים חמין בלבד: בית הלל אומרים מחזירין בשבת על גבי גרופה וקטומה או על גבי כירה שהוסקה בקש או בגבבא וב"ש אומרים אין מחזירין כלל ומה שאמרו בית הלל מחזירין בתנאי שלא תונח הקדירה על דבר אלא שתהיה באויר עד שישפך ממנה ויחזירנה ומה שאמרו בית הלל שאסור לשהות התבשיל על גבי כירה אלא אם הוסקה בקש ובגבבא או שתהיה גרופה וקטומה הוא בתבשיל שנתבשל חצי בשולו לפי שנאמר גזירה שמא יחתה בגחלים לגמור בשולו אבל אם לא נתבשל כלל עד שנתיאשו מבשולו עד הבקר או אם יגמר בשולו עד שאינו צריך לאש והאש הוא מפסיד אותו מותר לשהותו על גבי הגחלים ואינו צריך להוציא האש והוא אמרם עד שיגרוף וגם אינו צריך להשים דשן על גבי גחלים כדי שיועמו והוא אמרם עד שיתן את האפר וזו היא שקורין אותה קטומה תרגום דשן קיטמא והוא האפר וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר לשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיח דעתו: וקש הוא התבן: וגבבא זבל השדות: וגפת פסולת הזיתים הנשאר אחר סחיטתן והוצאת שמנן: כופח הוא שאשו פחות מאש התנור ויותר מאש הכירה: והכירה מקום בנוי בארץ כדי לשפות בו שתי קדירות ויתנו האש תחת שתי הקדירות בכירה אחת וכופח הוא כמו כן בנוי בארץ והוא מקום ששופתין בו קדירה אחת ונותנין האש תחתיה ולכן יגדל חמימות הכופח יותר מן הכירה לפי שהאש מתחלק תחת שתי הקדירות בכירה:

ברטנורא – פירוש רבי עובדיה מברטנורא על מסכת שבת פרק ג – משנה א

כִּירָה. מָקוֹם עָשׂוּי בָּאָרֶץ כְּדֵי שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, וְהָאֵשׁ עוֹבֶרֶת תַּחַת שְׁתֵּי הַקְּדֵרוֹת {א}: בִּגְבָבָא. עֵצִים דַּקִּים כְּקַשׁ שֶׁגּוֹבְבִין מִן הַשָּׂדֶה: נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְהַשְׁהוֹתוֹ שָׁם בְּשַׁבָּת: בְּגֶפֶת. פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים וְשׁוּמְשְׁמִין לְאַחַר שֶׁהוֹצִיאוּ שַׁמְנָן: לֹא יִתֵּן. מֵעֶרֶב שַׁבָּת כְּדֵי לְהַשְׁהוֹתָהּ שָׁם בְּשַׁבָּת {ב}: עַד שֶׁיִּגְרֹף. הַגֶּחָלִים וְיוֹצִיאֵם מִן הַכִּירָה: אוֹ שֶׁיִּתֵּן הָאֵפֶר. עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים לְכַסּוֹתָם וּלְצַנְּנָם. וְטַעְמָא, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֶחְתֶּה בַּגֶּחָלִים בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְמַהֵר בִּשּׁוּלוֹ. וְדַוְקָא בְּתַבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשַׁל כָּל צָרְכּוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ בָּשַׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, הוּא דְּגָזְרִינַן שֶׁמָּא יֶחְתֶּה {ג}, אֲבָל תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשַׁל כְּלָל אוֹ בָּשַׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יֶחְתֶּה, הוֹאִיל וְהֵסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ. וְכֵן תַּבְשִׁיל שֶׁבָּשַׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהִשְׁלִיךְ בְּתוֹכוֹ אֵבֶר חַי סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, נַעֲשָׂה הַכֹּל כְּתַבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשַׁל כְּלָל, שֶׁהֲרֵי הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים. מַיִם חַמִּין נוֹתְנִין עַל גַּבֵּי כִּירָה לְאַחַר שֶׁגָּרַף, דְּלֹא צְרִיכִי לְבִשּׁוּלֵי וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יֶחְתֶּה: אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל. אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַף, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגָרֵף כָּל הַגֶּחָלִים עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם נִיצוֹץ אֶחָד, וְאָתֵי לְחַתּוֹיֵי מֵאַחַר דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבִשּׁוּלֵיהּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נוֹטְלִים וְכוּ'. אֲפִלּוּ חַמִּין דְּשָׁרִינַן לְהַשְׁהוֹת עַל גַּבֵּי כִּירָה גְּרוּפָה וְשֶׁנָּתַן אֶת הָאֵפֶר, לְאַחַר שֶׁנְּטָלָן אֵין מַחֲזִירִין דְּמֵחֲזֵי כִּמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. בֵּין חַמִּין בֵּין תַּבְשִׁיל יְכוֹלִין לְהַחְזִיר לְאַחַר שֶׁנְּטָלָן. וְלֹא שָׁרוּ בֵּית הִלֵּל לְהַחְזִיר אֶלָּא בְּעוֹדָן בְּיָדוֹ, שֶׁלֹּא הֵנִיחָן עַל גַּבֵּי דָּבָר אַחֵר, אֲבָל לְאַחַר שֶׁהֵנִיחָן בַּקַּרְקַע אוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר אַחֵר אָסוּר לְהַחְזִירָן אֲפִלּוּ לְבֵית הִלֵּל, דַּהֲוֵי כְּמַטְמִין לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת {ד}:

עיקר תוספות יום טוב על מסכת שבת פרק ג – משנה א

{יא} מֻתָּר. לְהָנִיחוֹ שָׁם. רַשִׁ"י. כְּלוֹמַר וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁיִּפֹּל לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן מִן הַנֵּר שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ לַכְּלִי מִשָּׁם, וּמַשְׁמַע מִיהָא דִּלְכַתְחִלָּה אָסוּר לְתִתּוֹ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם מֵהַךְ חֲשָׁשָׁא, מִשּׁוּם דִּבְקַל רְגִילִין לְטַלְטֵל כְּלִי. וְאֵין כֵּן דַּעַת הַתּוֹסָפוֹת וְהַטּוּר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} לְשׁוֹן רַשִׁ"י מְכַבֶּה מַמָּשׁ. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּלָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּלוֹמַר שֶׁיָּכוֹל לָבֹא לִידֵי כִּבּוּי, שֶׁיַּתְחִיל לִתֵּן הַמַּיִם קֹדֶם נְפִילַת הַנִּיצוֹצוֹת וְקֹדֶם גְּמַר הַנְּתִינָה יִפְּלוּ וּמְכַבֶּה בַּיָּדַיִם, אוֹ שֶׁיַּגְבִּיהַּ הַכְּלִי עִם הַמַּיִם כְּנֶגֶד הַנִּיצוֹצוֹת. וְעַיֵּן בְּרֵישׁ פִּרְקִין דִּלְקַמָּן, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים בפרט המחברים, התנאים ומפרשי המשנה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ולויקיטקסט על פ' הרמב"ם (c) לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5