מורה צדק

לדעת הרב עובדיה זיע"א
——–

המורה הוראות לרבים, עליו להיות בקי בחילוקי הדעות בין מרן השלחן ערוך לרמ"א. כך שאם השואל הוא מבני ספרד, יורה לו כדעת מרן השלחן ערוך, ואם השואל מבני אשכנז, יורה לו כדעת הרמ"א.

כתב בשו"ת שבט הלוי וואזנר (חלק ב סימן נז): "פעם אמר לי גאון ישראל החזון איש זי"ע באחת משיחותיו אתי, כי בנעוריו למד הרבה טור ובית יוסף והיו חבריו מלעיגים עליו, ואמרו שיהיה זה מלמד תינוקות, וסיים ואמר: ברוך ה' נעשיתי מה שנעשיתי".

אין מורה הוראות רשאי להחמיר לספרדי נגד פסקי מרן השלחן ערוך, ובפרט בארץ ישראל ש'מרא דאתרא' [רב המקום שפוסקים כמוהו] הוא מרן השלחן ערוך. ואולם לעצמו רשאי להחמיר. (חזו"ע פסח קט)

בשו"ת מהרי"ף [הגאון רבי יעקב פראג'י, אב בית דין באלכסנדריה של מצרים, לפני כ-350 שנה] כתב: בארץ ישראל המרא דאתרא הוא מרן השלחן ערוך, ונהגו לסמוך עליו בכל דיני התורה בין להקל בין להחמיר, והוקבעו דבריו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו אפילו מקולא לחומרא, הרי הוא כאילו נוטה מדברי תורתנו הקדושה, ונקרא מזלזל בכבוד רבותיו. ע"כ. ואמנם להלכה רשאי אדם להחמיר על עצמו אף שמרן מיקל, אך להורות לאחרים בודאי שאינו רשאי, ועליו להורות להם את הדין – לבני ספרד כדעת מרן השלחן ערוך, ולבני אשכנז כדעת הרמ"א. ורק במקום שכתב מרן שבעל נפש יחוש לעצמו, יש להודיע את השואל אם ירצה להיות בעל נפש ולהחמיר לעצמו. וכמו שכתב מרן החיד"א: "אף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות הפסח כאשר תאוה נפשו, 'את צנועים חכמה' להחמיר בביתו ובחומותיו. וכל מה שיוכל, יתחמק מלגלות מסתוריו לבני אדם. ואם הגיע להוראה, יורה על פי הדין דוקא". וכתב הגאון רבי אברהם כלפון בספרו לקט הקציר, שפגש את הגאון החיד"א בשנת תקס"ד בליוורנו, ואמר לו שמנהגו תמיד לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך, זולת במקומות שדעת רבנו האר"י ז"ל אחרת. וגם זה אינו מחמיר אלא לעצמו, אבל לאחרים אינו מורה אלא כדעת מרן השלחן ערוך. ע"כ. וכתב הש"ך: אסור לאסור את המותר אפילו בשל גוי, ואפילו שאין הפסד בדבר, ואם הוצרך לאסור מחמת הספק, כל שאין האיסור ברור כשמש, צריך המורה לומר לשואל, שאין האיסור ברור. וכתב הרא"ש, "ועל האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה, כי התורה חסה על ממונם של ישראל". וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י: המחמיר לאחרים נגד פסק מרן, ענוש יענש בידי שמים, שמאבד ממונם של ישראל. ולדעת כמה גדולים דינו כעובר על עברות שבין אדם לחברו שאין יום הכפורים מכפר חס ושלום, ושגגת תלמוד כזאת בודאי שעולה זדון. וכן כתב הגאון רבי אברהם אבוש גאב"ד פרנקפורט. ובספר תשובה מאהבה כתב, מי ששגג והטריף בהמה שלא כדין, עונשו חמור יותר ממי ששגג והכשיר שלא כדין, כי המכשיר חטאו בענין שבין אדם למקום, וכשישוב בתשובה ושב ורפא לו, מה שאין כן הראשון שחטאו גם בענין שבין אדם לחברו, שאיבד ממונו של חברו על חינם, אין יום הכיפורים מכפר עד שישלם לו מביתו, או ירצה את חברו שימחל לו. צא וראה מה כתב הגאון רבי יוסף חיים בספרו רב ברכות: אנחנו סומכים על מרן השלחן ערוך בין להקל בין להחמיר, ואף שמצאתי להרב חסד לאברהם שלא מלאו לבו להתיר, מכל מקום אנחנו שסומכים על מרן, נתיר ונתיר בסיעתא דשמיא כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ע"כ. ובשו"ת רב פעלים כתב, ואפילו מאה אחרונים חולקים על מרן, אין אנו שומעים להם, כי אנו מחויבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה. {ומה שהרב זצ"ל חולק בכמה מקומות, כבר בארו האחרונים שהוא מפני המנהג שנהגו בבגדאד, או מכיון שבחוץ לארץ פסקי מרן הם בגדר 'קבלת הוראות מרן', אבל בארץ ישראל שמרן הוא 'מרא דאתרא', אין להורות נגד דעת מרן השלחן ערוך זיע"א.} (ה"ע א יז ועוד. עין יצחק קלג)

יש לשים לב כי פעמים מצאנו שחז"ל אמרו על המחמיר: "תבוא עליו ברכה", "קדוש יאמר לו". ופעמים כתבו לשונות שאין להחמיר, כמו: "המחמיר, אינו אלא מן המתמיהים", "ריבוי החומרות גורם להקל בגופי תורה", "אל תוסיפו פן תגרעו חס ושלום". על כן בודאי יש לשקול בפלס כל מקרה לגופו, והעיקר שלא לגרום מחלוקת, ולא לזלזל במי שלא מחמיר, וכמו שכתב מרן החיד"א: הרוצה להחמיר בתוך ביתו הנה מה טוב, ואמנם לאיש אשר אלה לו, יותר טוב אם ישים אל לבו לדקדק בדברים חמורים מאלה שהם עקרי הדת ושורשן, שיהיה בעל מדות תרומיות. ועיין בגמרא (ראש השנה יד ע"ב) העושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו נאמר: "והכסיל בחשך הולך". וכתב בתורת האשם, מי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו האמוראים, כגון באיסור שהתבטל בשישים וכיוצא, הרי זה כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו. וכן כתבו המהר"ם והרש"ל (ים של שלמה חולין פ"ח ס"ו) שהמחמיר בדבר שלא הוזכר בתלמוד, הרי זה כמינות. והרמ"א נשאל על שמן זית שרצה השואל לאסרו, משום שמחליקים את החביות בשומן חזיר, כדי להעמידו בחביות של עץ. וכתב בתשובה (סימן נד): הנה לדעתי אין לחוש לדבר זה וכו', ואם משום שרוצה להחמיר על עצמו, כבר אמרו בירושלמי, לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים. ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו, נקרא הדיוט. ואני אשאל את כבודו אם אינו אוכל דגים שקורין לקסי"ן, ואני שמעתי הרבה בני אדם שהגידו שמושחים אותו לפעמים בשומן חזיר. ולכן לדעתי המחמיר בדבר זה, אינו אלא מן המתמיהים. והשל"ה כתב, אדרבה זכות הוא לאדם לאכול מאכל שיש בו דבר איסור והוכשר על פי התורה על ידי ביטול בשישים וכיוצא. ואותם המחמירים שנוהגים סלסול בעצמם ואינם רוצים לאכול מאכל שיש בו תערובת איסור אע"פ שהתבטל בשישים, וכן נמנעים מלאכול שום מאכל שהיה עליו איזה שאלת חכם, הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר, אין זה מדרך החסידות, ואדרבה מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא כסיבה מאת ה' יתברך שישוב האיסור להיתר. (פתחי תשובה יורה דעה סימן קטז ס"ק י, דרכי תשובה קטז ס"ק קט ועוד. ועיין עוד בקונטרס הנפלא "שָׁם שָׁאוּל" מה שהאריך בזה.)

וכבר הובא לעיל (מאמרים לחג השבועות) מדברי הר"ן שכתב: אחר שבארנו שאף אם נדע על ידי בת קול או נביא שהסכימו חכמי ישראל היפך האמת, אין אנו סרים מהסכמת החכמים. יש להבין מאחר שנאמין שכל מה שמנעה התורה מעימנו כמאכלות אסורות, הוא מזיק אלינו ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו, אם כן אם יסכימו החכמים בדבר טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור? ואיך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו בו החכמים שהוא מותר? הלוא זה אי אפשר, רק על צד הפלא. ואם כן היה ראוי יותר שנמשֵך בזה על פי מה שיתברר לנו מצד נביא או בת קול, שעל דרך זה נתברר לנו אמיתת הדבר בעצמו? ואני סובר, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה לשמוע למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו יתברך, כאמרו "הנה שמוע מזבח טוב", ותיקון זה יסיר הרוע אשר מעותד להתיילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וגם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכוֹ אחר עצתם והיותו נמשך אחריהם, יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתיילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. הוא אשר ציותה התורה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". ע"כ.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
חג השבועות בהלכה ובאגדה

אלול התשס"ח – טלפונים לפרטים, ברורים והזמנות: 04-9988996 0522-813833

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5