מאמר שלישי – כשכואב – צועקים!!!

——–

כידוע לכולנו, שעם ישראל שרוי בתוך גלות, וגם השכינה נמצאת איתנו בגלות. ומחמת זה – יש "הסתר פנים" גדול בעולם, ומי שמתבונן על החיים באופן שיטחי, לא רואה את יד ה' בעולם. וכל מאורע שנתקל בו, הוא מסביר זאת על דרך "הטבע" ו"המקרה", ח"ו.

וזה עוד לא הכל, פורקי עול התורה – גם הם נשאו ראש, מעשה שטן מצליח, והם רומסים ולועגים לכל דבר הקדוש לנו. כבוד התורה מושפל עד עפר, ואין איש שם על לב.

וגם במגזר הדתי חרדי, אנו רואים בחוש את קושי מר הגלות. כל אוירת הרחוב, מורעלת בהסתה נגד אנשי תורה ואוהדיה. פריצות, שחיתות, וכו'. ובכל פינה ופינה יש לנו "לפתח חטאת רובץ". והדברים הגיעו עד כדי כך, שאפי' שכבר אנו נמצאים בבית המדרש, ומטעינים את המצברים שלנו במטען רוחני – מ"מ כשכבר יוצאים מפתח "תיבת נח", וכבר נשטפים ב"מבול" של תועבות, מבט אחד שאנו נתקלים באיזה תמונה שלא נקיה וכבר הכל אבוד! כל הקדושה שאספנו פורחת מאיתנו!!

וכך היא האוירה גם בחיי המסחר בשוק. מי שיודע יותר לשקר – הוא יותר "ממולח" בחברה! מי שיודע יותר טוב לגנוב – הוא יותר "גבר" בחברה. ומי שהולך עפ"י דיני התורה שהקב"ה צוה – הוא הכי "מסכן" שבחברה… לצערנו!

שכחנו כבר איך נראים חיים נורמליים, חיים שקטים ושלוים עם אוירה רגועה של תורה ומצוות. מה שנשאר לנו היום זה רק להסתפק בזה, שב"ה אנחנו "חיים ונושמים"…

"העיקר הבריאות" – זהו האיחול היחיד, שנותר לאחל לאדם בדורנו, העיקר שהחיים יִמָשְכוּ איך שהם, בלי כאב ומכאובים. מי חולם בכלל, על רמת חיים של טהרה וקדושה, על רמת חיים רוחניים שברחובות יהיה "מוזרם" בחלל האויר אוירה של תורה וקנאת סופרים… התרחקנו הרבה מלדעת איך צריכים להראות חיים אמיתיים!

ובאמת חז"ל מגלים לנו, בגמרא מס' ברכות (דף נ"ט.) שגם הקב"ה משתתף בצער שלנו, ובשעה שהוא נזכר בנו – בבניו, איך הם שקועים בתוך "עומק" הגלות, ואיך אומות העולם משתעבדים בהם, מרוב צער, הוא מוריד 2 דמעות, והם נופלות לתוך הים, ומכח הזעזוע הגדול מתרחש מזה רעידות אדמה בעולם!!! [וכעין זה מצינו גם בגמרא מסכת חגיגה (דף ה':) שהקב"ה מוריד דמעות על שבנ"י נמצאים בגלות, שמטרידה אותם מלימוד התורה]. ועוד מגלים לנו חז"ל, בגמרא מס' עבודה זרה (דף ג':) שמיום שהשכינה נמצאת בגלות, אין שמחה ושחוק לפני הקב"ה!

[ומטעם זה אמרו חז"ל בגמרא מס' ברכות (דף ל"א.) שגם האדם אסור לו שימלא פיו שחוק בעוה"ז, וזהו מטעם הנ"ל, שדיו לעבד שיהיה כרבו. ועוד אמרו חז"ל במס' ברכות (דף נ"ח:), שכיון שביתו של הקב"ה נחרב, א"כ גם הצדיקים לא יבנו בתים, אלא יגורו באהלים, עד שֶיִבָּנֶה ביתו של הקב"ה תחילה, וכדי שלא יהיה העבד עדיף יותר מרבו! ומבואר עוד בגמרא מסכת תענית (דף ה'.) שהקב"ה נמצא ללא בית שכינה! כלומר, הוא ביטל את השראת השכינה במקדש של מעלה – כל עוד שלא ניבנה מקדש של מטה! עיי"ש. מפליא ממש לראות, עד כמה גדול צערו של הקב"ה כשאנו בגלות!]

זהו הצער – שהקב"ה מצטער עלינו.

וכעת נעשה חשבון גם לצד השני: כמה צער אנחנו מצטערים על גלות השכינה?

כאשר אנו רואים בארץ ישראל, שנתונה תחת שלטון מזרע יהודים, והוא לוקח ומחנך בכל יום מליון ילדים יהודיים, ללימודי כפירה ובוז, לכל הקדוש לנו. "עוקרים" מהם את האמונה בהשגחה עליונה ובשכר ועונש. ואפי' את הפסוק "שמע ישראל" שפעם תינוק בגיל 3 היה יודע אותו – הם לא שמעו בכלל על פסוק כזה!

ואם כך הוא המצב הרוחני בעם ישראל, נשאל את עצמנו כמה שאלות:

* האם כואב לנו – על ההדרדרות התהומית הזו?

* האם כואב לנו – שמליון ילדים מתחנכים כל יום לשמד, ללא "שמע ישראל"?

* האם כואב לנו – ש 90% מהעם היהודי בארץ ישראל, אינם שומרי תורה ומצוות כמו שצריך?

* האם כואב לנו – על ה"הסתר פנים" הנורא, ששורר בעם ישראל?

* האם כואב לנו – שיש מכשירים שנקראים "כלי התשקורת", ומבוקר ועד ערב מכעיסים את הקב"ה, ועושים לנו שטיפת מוח – בדברי לשון הרע, ורכילות, דברי ארס וכפירה?

* האם כואב לנו – כאשר אנו עצמנו נכשלים בעבירות, ולפעמים בעבירות החמורות ביותר?

התשובה לכל השאלות הנ"ל, היא – לא! לא כואב לנו על המצב הירוד שיש בעם ישראל!

וההוכחה הפשוטה לזה: שאם באמת היה כואב לנו על כך, מדוע אנו לא זועקים להקב"ה בתפילתנו על כך? מדוע אנו לא חושבים לערוך לילה אחד לפחות, "תיקון חצות", על צער בזיון כבוד התורה? להוציא מקירות לבנו לפחות אנחה אחת! על הגלות המר, שאנו שרויים בה? מדוע כשאנו אומרים כל יום בתפלה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" אנו מוציאים את המילים רק מהשפה ולחוץ, מבלי לנסות להבין שבעצם כאן אנו מבקשים מהקב"ה את הבקשה שחיכנו לה במשך 2000 שנה! והיא: שיחזיר את שכינתו לעם ציון, ויוציאנו מבוץ הגלות, שאנו שקועים בו!

אם אנו לא צועקים בכל המקרים הנ"ל, סימן שלא כואב לנו! טוב לנו להיות בתוך "החממה" שלנו, עם המשפחה שלנו, יש לנו גם את "מעיל הפרווה" שבה אנו מחממים את עצמנו, והשאר – שיקפאו מקור, לא מעניין אותנו!!!

נספר לכם כאן מעשה מסעיר, ותבינו היטב למה כוונתנו: מעשה היה ביהודי עשיר אחד, שגמר את עסקיו בחוץ לארץ, והתכונן לחזור לביתו אשר בארץ, ואולם באמצע הדרך, נאלץ לשבות את השבת, בכפר נידח אשר באמצע הדרך. אלא שבעייה אחת עמדה בפניו: היכן יחביא את כל כספו, שהיה נאמד בכמליוני דולרים?

חשב וחשב… ולבסוף מצא עצה: אלך אל רב העיירה, אשר בודאי אדם ישר וצדיק הוא, אפקיד אצלו את כספי, ובטוח אני שהוא לא ירמני!

אמר ועשה, ניגש אל אנשי העיירה, ולאחר בירור קצר זיהה את ביתו של הרב, הוא הקיש על הדלת, וכעבור רגעים אחדים נפתחה הדלת, כשבפתח עומד אדם הדור פנים, וכל מראהו אומר כבוד.

"שלום עליכם" – גימגם העשיר, אורח אני בעיירה זו, ורציתי לבקש מכבוד הרב באם יוכל לשמור לי על כספי הטמון עימי עד מוצש"ק.

"ברצון רב, ענה לו הרב במאור פנים, אשמור בנאמנות על כספך, וגם אתה הנך מוזמן לשבות בביתי את השבת".

העשיר הודה מקרב ליבו לרב, ונשאר לעשות את השבת בביתו של הרב.

…לילה, חשכה בעיירה, השבת ירדה מזמן על אנשי הכפר, הרב עם אורחו, כבר עומדים בסיום סעודת השבת, והרב ניגש לברך ברהמ"ז.

האורח העשיר, שעקב כל הזמן אחרי כל תנועה של הרב, הבחין בשעת הברכה, בדבר מוזר: הרב בירך ברהמ"ז בדביקות ובהתלהבות, כשכל גופו רועד מהתרגשות. וכאשר הגיע למילים "רחם נא ה' אלוקינו עלינו! ועל ירושלים עירך ועל הר ציון משכן כבודך… אבינו רוענו… הרווח לנו מהרה מכל צרותינו… ואת מלכות בית דוד תחזירנה למקומה במהרה…!

לא יכול היה הרב להתאפק בקטעים אלו והחל זועק ובוכה, צעקותיו החרידו כל נימה שבלב, מקירות ליבו זעק הוא אל ה'.

מיודענו העשיר, שהיה אדם "איטלגנטי", עמד נרעש ונבוך לשמע צעקותיו של הרב, ומרוב תדהמה פנה אל הרבנית, ושאל אותה בבהלה:

"האם קרה משהו לכבוד הרב…"???

הרגיעה אותו הרבנית, ואמרה: אל דאגה! הרב פשוט כואב לו על צרות עם ישראל, כואב לו על גלות השכינה, כואב לו שביהמ"ק עדיין לא נבנה, ולכן הוא זועק על כך לה', שירחם כבר על עמו ישראל.

התפלא העשיר לשמע התשובה, והגיב: "גם לי כואב על כך, ואולם לא צריך לצרוח בצעקות איומות כאלו"! שמעה זאת הרבנית והחרישה.

והנה למחרת שוב אותו סיפור, כשבירך הרב ברהמ"ז בסעודה שניה, שוב התרגש מחדש, והחל זועק בקטעים הנ"ל בברהמ"ז…

העשיר כבר לא היה יכול להתאפק, ופנה אל הרבנית: "דחילק! גם אני יש לי רגש יהודי, וגם אני מצטער על השכינה, ואולם בשביל מה צריך "להפחיד" את האנשים, בצעקות איומות כל כך? העיקר שבפנים הלב כואב לאדם, וגם את זה הקב"ה מקבל! שהרי העיקר אצל הקב"ה זה הלב"!

שמעה זאת הרבנית, והפעם החליטה בליבה: אני אלמד את העשיר הזה לקח! אני אָרְאֶה לו בדיוק – על מה ולמה הרב צועק! !

והנה, חלפה ועברה לה השבת, הרב עשה הבדלה על היין, ומיודענו העשיר הודה לרב על האירוח, וניגש לרבנית ואמר לה בקול שליו ובוטח:

"כבוד הרבנית, אני צריך את ה… את כבר יודעת מה"! הרבנית העמידה פני תם, והשיבה: את מה בדיוק אתה צריך?

– את הכסף… גמגם העשיר.

– איזה כסף? על מה אתה מדבר? התפלאה הרבנית.

כאן העשיר כבר לא שלט ברוחו, וזעק בקולי קולות: "מה זאת אומרת איזה כסף? הרי הפקדתי אצלכם ארנק מלא כסף בער"ש, תביא לי מיד את כספי! תיכף ומיד! ולא אשבור לכם את ה…" רתח העשיר מכעס.

"טוב תירגע! צעקה הרבנית, מה אתה צועק? אתה לא יכול לדבר בנימוס ואדיבות, ולבקש יפה את הכסף? לא מתאים לאדם אנטלגנטי כמוך, לצעוק כך"!

"מה את מדברת? זעק העשיר, והרי את כל כוחי ואת כל נפשי השקעתי בכסף הזה, וכאשר רוצים לקחת את הכסף ממני כואב לי מאוד על כך, ולכן אני צועק!

"הא…! השיבה הרבנית, אתה רואה! לך כואב על הכסף, ולכן אתה צעוק, ואילו לבעלי כואב לו על השכינה, ולכן גם הוא צועק בדיוק כמוך"!!!

– עכשיו אתה מבין היטב מה בדיוק "כואב" לרב… סיימה הרבנית את דבריה.

ולקח זה, זועק גם כלפינו: על דברים אישיים שחסר לנו, אנחנו יודעים טוב מאוד לזעוק להקב"ה, ולמה? בגלל שזה כואב לנו. ואולם, על צער השכינה, ועל ירידת הרוחניות בעם ישראל, שאנחנו לא צועקים על כך בתפילתנו – סימן שזה לא כואב לנו, לפחות, כמו שגונבים מאתנו סכום כסף!

ובאמת, כבר מצינו שהזוהר הקדוש התבטא במילים חריפות מאוד, נגד אנשים מסוג זה. וזה לשון הזוהר: "אינון כלבים חציפין, דצווחין הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני". כלומר, הזוהר מתייחס כאן, לאותם אנשים שעומדים בראש השנה, ומתפללים לפני הקב"ה, על מה? רק על "הגשמיות" שלהם, שיהיה להם חיים טובים, גוף בריא, מזונות ופרנסה טובה, כדי שיוכל להתענג ולהנות מהחיים.

ואילו על צער השכינה, שנמצאת כבר 2000 שנה בגלות המר, הוא לא מזיל אף דמעה! הוא לא חושב להקדיש לזה בתפילתו אפי' בקשה אחת!

את סוג אנשים אלו, מכנה אותם התנא הקדוש רשב"י, בספר הזוהר, בכינוי הצורב ביותר והשפל ביותר! הם נקראים בלשונו: "כלבים חצופים" ה' ישמרנו! מזעזע ממש, לראות באיזו דרגה "שפלה" מחשיבים בשמים את אותם אנשים!

ויסוד זה, הוא "נפקא מינה" להרבה הרבה דוגמאות מהחיים, ונתייחס כאן רק לאחת מהם:

בזמן שמתקיימת שמחה משפחתית של חתונה, בשעטו"מ, ירבו שמחות בישראל, כולם שמחים, וכולם רוקדים ושרים לכבוד החתן וכלה. הכל טוב ויפה. ואולם בתוך כל השמחה הגדולה, מדוע אנו לא נזכרים להקדיש רגע אחד! כדי לזכור גם את צער השכינה, שנמצאת בגלות בגללנו?

והאמת, שכבר חכמים דאגו לנו לזה, ותיקנו לנו [ע"פ הגמרא במסכת ברכות (דף ל"א.) ומס' ב"ב (דף ס':)] שהחתן שובר "כוס יקרה" בגמר סיום שבע הברכות, או שמניח קצת "אפר" על ראשו, כדי להזכיר לעצמו ולציבור את צער גלות השכינה.

ואולם מה עושים האנשים? הופכים את שבירת הכוס ל"טקס חגיגי"! הם מעמידים 2 מצלמות ומסרטות מכל צד, כדי שח"ו לא יפספסו לצלם את הרגע, שבו החתן מצליח לשבור את הכוס. ובעת שבירת הכוס, כולם מחכים "במתח" לראות את התוצאות, האם החתן שלנו הוא "גבר", חזק וגיבור, ויצליח כבר בפעם הראשונה, לשבור את הכוס לרסיסים, או שהוא צריך לזה שני פעמים… ואם הוא הצליח בפעם אחת, כולם מריעים לו, וצוהלים משמחה, וקוראים "מזל טוב"!

הנהגה זו מתאימה, רק לאנשים בורים, שאין להם כל יידע בהלכה, ומחמת זה הם משבשים את כל היוצרות. שהרי, כיצד יתכן לקחת את הרגע הזה, שחז"ל נתנו לנו בו "תזכורת", שנזכור את חורבן בהמ"ק – וגם אותו להפוך לליצנות וקלות ראש?

וכי "כבוד השכינה" לא מספיק חשובה, כדי שנקדיש לה לפחות רגע אחד מכל ערב השמחה הגדולה??? והרי דבר כזה מעורר ח"ו קטרוג גדול בשמים, על שונאיהם של ישראל, שאומרים בשמים: "ראה רבש"ע, מכל השמחה שלו, לא היה יכול להקדיש לכבודך, אף רגע אחת"! ודי בזה למבין.

ועל מנהג זה, כבר צווח פוסק הדור, הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א, בספרו "יביע אומר" (ח"ד, חאה"ע, סימן ט', אות ג.) והנני מעתיק כאן את לשונו מילה במילה:

"…והן עתה רבים עמי הארץ, שבעת ששובר החתן כוס, כל המזומנים ממלאים את פיהם שחוק, וקוראים "מזל טוב"… והפכו את המנהג שנועד לזכור את העגמת נפש על חורבן בית המקדש, לטקס של שחוק וקלות ראש…."

ומסיים שם הר' עובדיה "…ולכן חובה על הרב מסדר הקידושין, שיתן הוראה לחתן לפני שבירת הכוס, שיאמר בקול רם לפני כל הציבור את הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" וכו', ובזה אולי יתעוררו הקהל להבין את מטרת שבירת הכוס, וימנעו מלקפוץ ולקרוא בשעה זו בקול שמחה "מזל טוב". ע"כ.

זו דוגמא אחת מני אלף, שמראה לנו עד כמה אנו רחוקים מלכאוב את צער השכינה. חושבים אנו רק על שמחתנו הפרטית, ומתעלמים מכל הסובב אותנו. וכשיבוא אח"כ למשפט, לפני ב"ד של מעלה, וישאלוהו "ציפית לישועה"? באותה שעה בושה וכלימה תכסה את פניו, שציפה כל הזמן לטובת גופו שלו, ולא חס על כבוד קונו. [ובגמרא מס' שבת (דף ל"א.) מבואר, שזה אחת השאלות ששואלים את האדם ביום הדין, "ציפית לישועה"? כלומר האם דאגת גם על כבוד שמים וכבוד התורה, או שדאגת רק לכבודך האישי בלבד!] וכל חכם לב, יקח את הדברים לתשומת ליבו, ואז טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב.

ולסיום, נגלה לכם את הסוד, מדוע אנו בכ"ז "קרים ואדישים", ולא מתעוררים להצטער על מצבנו הירוד ברוחניות. ונסביר זאת ע"פ מעשה שהיה:

מסופר על יהודי זקן, שהיה חולה ומרותק למיטתו, וכל הזמן היה צועק ומתפתל מרוב כאב ומכאובים, ליבם של בני ביתו היה מתחמץ בקרבם, לשמוע את צערו של אביהם הזקן.

ואולם, לפתע קרה דבר מפליא: הזקן החריש, והפסיק לגמרי את צעקותיו, שום זעקה, ושום סימן של כאב לא נראו יותר על פניו.

בני ביתו המאושרים קפצו משמחה, וקראו מיד לרופא, כדי שיבדוק את אביהם, ויאמר להם את השתפרות מצבו, בדק הרופא את הזקן והחל לבכות!

בני הבית הנדהמים, שאלוהו בדאגה: מה קרה? במה הבחין? ואז ענה להם הרופא, היודעים אתם מדוע הוא הפסיק כבר לצעוק? מדוע הוא רגוע ושליו? בגלל שכעת הוא כבר איבד את ההכרה! הוא לא מרגיש כלום, בגלל שהוא בלי הכרה!

ולצערנו, תשובה זו של הרופא, היא גם תשובה עבורנו: היודעים אתם מה הסיבה שאנו כבר לא צועקים, לא כואב לנו כלל על מצבנו הירוד, על אי קיום שמירת המצוות, ועל מצב כלל עם ישראל? הסיבה היא לא בגלל שהשתפר מצבנו, אלא ההפך בדיוק, המחלה כל כך העמיקה, עד שכבר איבדנו את ההכרה "הרוחנית" שלנו, אין לנו שום מושג, איך צריך להראות עם ישראל בשיא תפארתו הרוחנית, ולכן אנו רגועים ושלוים, כיון שאנו נמצאים כבר בלי הכרה!

לא מאמינים שכך הוא מצבנו? הנה נוכיח לכם יותר את הדברים: כשמבקשים מאיתנו פעם אחת בשנה (ט' באב) להשתתף בצער גלות השכינה, ולשבת על הארץ, איננו מבינים כלל מה רוצים מאיתנו! מה חסר לנו, שנשב על הארץ כמו אבלים? הרי יש לנו ברוך ה', מדינה יהודית משלנו, ארץ פורחת ומשגשגת, צבא חזק, וגם מבחינה רוחנית מצבנו לא רע, יש לנו ישיבות קדושות, ובתי כנסת לרוב, וכו'.

וא"כ על מה יש להצטער? כך חושבים אנו, ועל שאלה זו עצמה יש לבכות! שאלה זו רק מוכיחה לנו, עד כמה איננו מודעים כלל לירידת הדורות שירדנו פלאים! אין לנו מושג איך צריכה להראות מדינה יהודית אמיתית, שמנוהלת ע"פ רוח התורה! לא תופסים אנו כלל, מה איבדנו בגלות המר הזה!

דומים אנו לאותו ילד תמים, שמבקשים ממנו את ה"צעצוע" כדי ליתן לו מכונית או דירה, והוא, לפי קוצר שיכלו לא מסכים! במושגים שלו הצעצוע תופס אצלו מקום יותר חשוב בראש!

גם אנו לצערנו, מתנהגים כמו אותו ילד טיפש, התרגלנו ל"צעצועים" במקום חיים רוחניים נצחיים, קבלנו הרגשה – שטוב לנו במה שיש לנו!

ואם יקום יהודי וישאל: אמנם, כל הדברים אמת ויציב, ואולם גם אם נזעק ונצעק מה זה יתרום? וכי מה כוחנו אנו קומץ קטן של חרדים ויראי ה', מול רוב בנין עם ישראל? והרי זעקתנו תהיה כמו "הד שנשמע במדבר"! וכיון שאין שום תועלת בזה, זו הסיבה שאנו מתיאשים ונשארים אדישים, וא"כ מה התביעה עלינו?

ושאלה זו נכונה מאוד! היודעים אתם מדוע? משום שכבר שאלו אותה לפני כ – 3600 שנים!

מי שאל אותה? – איוב!

שכן, כך מתארים לנו חז"ל בגמרא מס' סוטה (דף י"א.) שכאשר פרעה הרשע רצה לשעבד את עם ישראל, הוא התייעץ תחילה עם: בלעם, איוב, ויתרו, שלשת יועציו האישיים.

ואיזה עצה נתן כל אחד מהם לפרעה?

בלעם הרשע – יעץ לו, להמשיך בתכנית "השמד" שלו, ולהשליך את תינוקי ישראל ליאור. ולא צריך לפחד מאלוקיהם של היהודים, כיון שכבר נשבע לנח, שיותר לא יביא מבול לעולם.

איוב – שתק ולא הגיב כלום.

יתרו – הזהיר את פרעה שלא להתעסק עם בנ"י, ומחמת פחדו שפרעה התנקם בו, ברח מהמקום והלך למדין.

ולכל אחד מיועצים אלו, השיב להם הקב"ה כגמולם: בלעם שיעץ רע – נהרג בסוף בחרב. איוב ששתק -נידון ביסורים. ויתרו שסינגר על ישראל – זכה להיות בסוף חותן של משה רבנו.

וכאן, שואל ר"ח שמואלביץ (מגדולי בעלי המוסר) שאלה מעניינת: איזה עונש יותר קשה לאדם, למות מיד במקום – או להמשיך לחיות, אבל ביסורי תופת נוראים?

בודאי שנשיב, שהאפשרות הראשונה יותר קלה, שהרי איזה ערך יש לחיים, כאשר הם מלאים ביסורים נוראים? עדיף כבר למות בִּמקום זה, ב"מ. [וכמו שאכן פסק הר"ן במסכת נדרים (דף מ'.) שאם יש חולה שסובל יסורים גדולים – מותר להתפלל עליו שימות! במצב כזה – טוב מותו מחייו! עיי"ש].

ובכ"ז, בעונשים שהקב"ה נתן ליועצים של פרעה, אנו רואים בדיוק הפוך: מי חטא יותר – בלעם או איוב? ברור שבלעם, הרי הוא יעץ לשעבד אותם. ובכ"ז מי קיבל את העונש הכי קשה? איוב! הניחו לו להמשיך לחיות, ואולם ביסורים מזעזעים שנקראים "יסורי איוב". משא"כ בלעם – חי כל הזמן בשלוה, ורק בסוף (לאחר כ – 200 שנה) הרגוהו בחרב. וא"כ היכן כאן משפטי היושר?

אלא שכאן אנו מגיעים ליסוד גדול, שהוא גם הפתרון לשאלתנו: איוב שמע איך שרוצים לקחת עם שלם ולהתעלל בהם באופן אכזרי מאוד. והוא בכ"ז שתק ולא אמר כלום!

היודעים אתם מדוע? בגלל שהוא התחיל לעשות "חשבון" כזה: מה זה כבר יעזור, אם אני אדבר? והרי פרעה ידוע לשונא ישראל מובהק, והוא בודאי לא ישמע לי, וכיון שבלא"ה לא יהיה תועלת בדברי, לכן עדיף לי לשתוק!

הנה, ממש אותה שאלה ששאל אותו יהודי – שאל אותה גם איוב! ואולם היודעים אתם איזה תשובה ענה לו הקב"ה? הוא רצה להראות לו שהוא טעה בחשבון שלו, ולכן שלח לו דוקא "יסורין", ובזה הוא נתן לו תשובה ברורה לשאלתו!

כשאדם מקבל יסורין, הוא מתחיל לצעוק ולצווח, וגם כאן נתחיל לשאול: מה זה יעזור שתעמוד ותצווח? וכי הכאבים "יתרפאו" לך, או שיכאבו "פחות"? אלא מה? אתה צועק בגלל שזה "כואב" לך, וכשכואב משהו לאדם לא תופס אצלו שום חשבונות ושיקולים, אלא פשוט הוא צועק מתוך כאב…

וא"כ גם כששמעת שרוצים לשעבד עם שלם, אם באמת היה איכפת לך וכואב לך על זה, לא היית מסוגל להמשיך לשבת בשקט על הכסא, אלא היית צועק ועושה רעש גדול, ואפי' אם היית ידוע בודאות שזה לא יעזור כלום, מ"מ כשכואב משהו – לא תופס שום שיקולים וחשבונות, אלא צועקים על עצם הכאב עצמו!

ולכן הקב"ה שלח לו דוקא את היסורין, כדי לתת לו תשובה לשאלתו וכן ללמד אותו את הלקח הזה!

ולקח זה, מלמד הרבה גם אותנו: אם באמת כואב לך על מצב עם ישראל בגולה, ואתה בטוח שבפועל לא תוכל לתרום כלום בענין זה, אעפ"כ, תביע את צערך ב"תפילה" אחת ביום לבורא עולם! פרק "תהלים" אחד, "תיקון חצות" אחד. תראה לפחות במשהו קטן שאיכפת לך מהמצב שעם ישראל שרוי בו, בכל תפילה כשאתה אומר בעמידה "לישועתך קוינו וציפינו כל היום" תעצור רגע ותחשוב: האם באמת אני מקווה ומצפה לישועת ה', או שטוב לי במצב שלי, ואין לי נפק"מ אם תהיה ישועה, או לא, ח"ו.

גם כשאתה אומר ברהמ"ז, ומגיע לתחינות שמדברים על גאולת כלל ישראל, אל תמשיך ב"מרוצה" אלא תמתין ותאמר זאת בכוונה, ובכך תראה שהנך משתתף בצערם של ישראל בגלות !

אדם שמגיע לידי דרגה נעלה זו, מובטח לו שבסופו של דבר, יקויים בו מה שהבטיחו לו חז"ל בגמרא מס' תענית (דף י"א.) "כל המשתתף בצערן של ישראל – זוכה ורואה גם בישועתם"! אמן כן יהי רצון.

כשכואב צועקים! – מעשה מוחשי

המעשה התרחש לפני כ – 60 שנה, בתחילת תקופת הציונים החילוניים פה בארץ, אירע ופעם אחת פרצה משפחה ציונית את חומת השבת, ולראשונה בירושלים החלה לחלל את השבת "בפומבי".

משנודע הדבר לגאון ר"ח זוננפלד, שהיה אז רבה של ירושלים, נשא חיש מהר את רגליו ורץ לכיוון אותה דירה, וללא כל שהיות פתח מיד את הדלת בטריקה, והחל להוכיחם על חומרת עוון חילול השבת.

בעל הבית, שהיה אדם חוצפן ואלים, התקומם נגד הרב וצעק עליו: וכי זוהי מידת ה"דרך ארץ" שלכם? להתפרץ לתוך בית זר, ללא כל דרכי נימוס ועדינות?

"מה אתה סח" השיב לו הרב בפליאה, וכי כך הוא המנהג אצליכם, בשעה שאדם רואה, שעולים מתוך חלונו של חברו להבות אש ועשן, שמאיימים לשרוף את הבית על כל יושביו, והוא רץ מיד להצילם, האם גם אז הוא מקפיד על כללי הדרך ארץ והנימוס, והוא דופק בדלת "בעדינות" לפני שהוא נכנס? הרי רק שוטה יעשה כן! עליו לפרוץ מיד לדירה, ולעשות את כל אשר ביכולתו להציל! וכך בדיוק נהגתי גם אני…! השיב הרב לבעה"ב הנדהם – – –

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט"א
אמרי יחזקאל

הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5