לו. אמונת ההשגחה גם בענייני רוחניות

——–

יסוד גדול מלמדנו ה"חובות הלבבות" בשער הביטחון (פ"ד), כי ההבדל בהנהגת הביטחון בין עניינים גשמיים וחומריים לרוחניים הוא כך – שבענייני החומר אין ביד האדם מאומה, הן בהשתדלות והן בתוצאה. כלומר, גם על איזה עסק להחליט, באיזו עבודה לעבוד, מה לקנות, מה למכור – הכל בגזירת שמים, וכל שכן שהתוצאה הסופית לאחר מעשה בוודאי היא תוצאה מהגזירה כפי אשר נקבע מראש. אולם בענייני רוחניות – הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הבחירה אמנם ביד האדם לרצות ולבחור בטוב ולהשתדל על הטוב, אולם התוצאות של ההצלחה אינם ביד האדם גם ברוחניות.

יסוד זה כמה יכול לעזור לאדם שבא בתואנה: השתדלתי להשיג מצווה מסוימת, או עסקתי בתורה, שקדתי, ולמה חבריי ורעיי מוצלחים יותר ממני, למה חבריי מעיינים או בקיאים בתורה יותר ממני, למה חבריי מצליחים בכוונת התפילה יותר ממני או מצליחים בזיכוי הרבים ובגמילות חסדים יותר ממני אחר שאני לא פחות מהם בוחר בטוב ומשתדל להשיג הישגים גדולים ולא עולה בידי כמותם?

ההצלחה ברוחניות והתוצאות של ההשתדלות אינם בידי האדם. על האדם מוטל להשתדל ולעשות את אשר ביכולתו, אולם הצלחת החלק המעשי – עד כמה ומתי, תלוי הוא בידי שמים.

ולכך אין שום ענין לכעוס כאשר לא הצליח בתוצאותיו הרוחניים, ומה שיש למאמין לנהוג כאשר לא עלה בידו חפץ ושאיפה רוחנית להוציאה לפועל, הוא לבקש ולהתפלל לה' שיזכהו להוציא לפועל את שאיפותיו, ויאמין שטרם יש לו זכות להוציא לפועל את רצונותיו, וכמו אדם שרצה לקום מוקדם ממיטתו, הכין שעון מעורר, מינה חבר שיעוררהו ועשה השתדלות כראוי ולבסוף לא העירוהו לא השעון ולא החבר, אין לו לכעוס כלל, אלא להתפלל לה' שיזכהו לבל יפסיד תפילה או השכמה, אולם מכאן ועד לכעוס אין שום היתר בדבר.

כך שתורתנו היא "דרכיה דרכי נועם", וגם את המחדלים יש לקחת בישוב הדעת ולא בלחץ ומתח ולא בכעס.

ובפרט לפי המבואר בספר "שבט מוסר" (סוף פכ"ג) ומקור הדברים הם מדברי בשם האר"י הקדוש, שבעצם כל אדם בא לתיקון מסוים בעולם, ומן השמים בונים ויוצרים אותו בתכונות ובכוחות המתאימים לו לצורך תיקונו, ועליו להבין מתכונותיו ומנטיותיו על אילו דברים בעיקר עליו להתמקד והם עיקר צורך ביאתו לעולם.

ולמשל, מובא שם בספר "שבט מוסר", אדם הנוטה למידה רעה מסוימת במיוחד או נמשך לתאווה מסוימת במיוחד, ידע שעליה בעיקר צריך הוא לעבוד, כיוון שעל כך עיקר ביאתו לעולם. זה בחלק ה"סור מרע". וכמו כן בחלק ה"עשה טוב" – למה שלבו נמשך ביותר ויש בחשקו ללומדו או לקיימו, כגון שנוטה יותר לעיון, או לבקיאות, או לתפילה בכוונה יתרה, או לגמילות חסדים, או לזיכוי הרבים, ומאידך יש לו מפריעים על דבר זה לקיימו על אף חשקו ושאיפתו לכך – זהו סימן שעל זה צריך להשקיע עצמו ולא לשים לב למעירים והמלגלגים המטרידים אותו לכוונו לכיוון אחר.

וכמו כן אין לו לאדם להישבר ולהיחלש בדעתו בראותו הצלחת חבריו בתורה ומצות מה שאין ידו משגת כמותם, אחר שלא תדע מהו תיקונך ומהו תיקונם, על מה באו הם לעולם ועל מה באת אתה. כמובן יש לקנא קנאת סופרים ולשאוף להתעלות בראותו את חבריו עולים עליו. אומנם אם מקנא הוא קנאה חיובית, אין זו סיבה לחלישות הדעת, אלא אדרבה, זה מביאו להתעלות כמותם ולצעוד במסילותם, אולם המקנא קנאה רעה והינו צר עין בגדולת חבריו, הרי קנאה זו תביאהו לייאוש וחלישות הדעת.

המאמין השלם יודע ומבין שטוב לו להקדוש-ברוך-הוא עבודתו והשתדלותו יותר מכל אילי נביות של אחרים, אחר שעושה הוא המוטל עליו – וזה מה שעולה בהישג ידו, ואף שעולה לו מעט ובקושי להשיג תוצאותיו, שמח הוא בחלקו ואינו מתלונן, וכמובא ב"ספר התניא", שאלו הטרודים והסחופים ומשתדלים הרבה ומשיגים מעט – זהו תיקונם, ועושים בזה נחת רוח לבוראם יותר מאלו היו להם תכונות ואפשרויות לעשות הרבה יותר, כי חשוב לו להקדוש-ברוך-הוא שיעבדוהו אלו בתנאים קשים ומאמצים על אף הישגיהם המועטים יותר מאשר אילו היו בתנאים נוחים וכישרונות ומשיגים בקלות הישגים גדולים יותר. וראה עוד מעניין זה לקמן פרק כז.

ומהרח"ו הק' כתב בשער הכוונות והביא זאת גם הרש"ש זצוק"ל ב"נהר שלום", שלכל אדם יש תפקיד משלו ואין אדם יכול לתקן את מה שחבירו יוכל לתקן, וזה לשונם הטהור: "ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה", דהיינו החלבנה שריחה רע שהיא בחינת האדם הפחות שבישראל יוכל לתקן מה שלא יוכל לתקן ה"לבונה" זה שהוא המעולה שבישראל. וראה בספר "עבודת ישראל" להרה"ק מקוז'ניץ על פרקי אבות פרק ד' משנה ג' דברים גבוהים בזה היאך יתכן שיופעל תיקון מסוים על ידי רשע בשעת מעשה טוב שעושה – שלא היה יכול להיות נפעל ואפילו על ידי צדיק גדול, והוא מנסתרות ה'.

בשלהי החורבן הנורא של שנות תרצ"ט-תש"ה, נכנס אצל רבי יצחק זאב מבריסק אחד מגאוני וגדולי צדיקי ירושלים ואמר לו: הלא רבנו גדול הדור, אם כן, מן הראוי היה שיושיב בית דין מיוחד של גדולי הדור ברשותו, ובית הדין הזה יוציא פסק שעל המשיח לבוא. ויען רבנו הגרי"ז זצ"ל ויאמר: אנחנו חייבים לעשות כל מה שהקדוש-ברוך-הוא מצווה אותנו בתורתו הקדושה ולא להגיד דעות להקדוש-ברוך-הוא מה עליו לעשות.
(פנינים על נהרות רבנו הגרי"ז)

בהקשר להמדובר באות זו שגם בעניני רוחניות התוצאות המה מגזירת שמים – ידיעה זו תציל אותנו מפיתוי גדול של היצר והוא לכעוס "לשם שמים".

יש לדעת, אין לכעוס אף ברוחניות ואף שנאמר בגמרא (ברכות ה' ע"א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", הדברים אמורים לאדם שהוא אדיש ואטום, ולכך אומרת הגמרא תתעורר – תרגיז יצרך הטוב, ומאחר שאתה המרגיז יצרך עליך הרי שאתה שליט על רוגזך, כי העובד על עצמו להרגיז יצרו עליו ולצאת מאטימותו – שמצווה הוא על כך להרגיז יצרו, באופן זה הרי יהא הוא השליט על כעסו להיות שהוא המפעיל את הרוגז, אולם רוגז שהוא טבעי, וככל תופעות הכעס המצויות אצל בני האדם לכעוס ממקרי העולם, בוודאי אין מידה זו של הכעס בשליטתם, וכעסם עשוי להכשילם בעוון ובטעות.

בפרק זה נביא מאמרים וסיפורים שאין לכעוס אף לצורך דברים רוחניים. (מהספרים "סדרת המידות").

ה"לשם שמים" אינו מתיר כעס

"ויאמר ה' אל משה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם החלצו" וכו'. פירש רש"י: אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר. כלומר, כל זריזותו למלחמה היה בדיוק בכוונה ההפוכה מנגיעה עצמית. כי הרי מתוך זה ממהר להביא עליו את פטירתו.

אומר רבי יוסף יוזל הורביץ הסבא מנוברדוק: ידוע שאצל צדיקים יום אחד לחיות, אין לשער ערכו ורוממותו. אם כן נביטה, כשחוזרים מהמלחמה, ומשה רואה שהשאירו את הנקבות בחיים, ואם כן לא נגמרה המלחמה עדיין, ויוצא איפוא שיש לו למשה עדיין שהות לחיות, ומה עושה משה? – "ויקצוף משה על פקודי החיל… החייתם כל נקבה" הרי זה כעס בטהרת הכוונה לשם שמים, ונקי מכל פירור ואבק של נגיעה עצמית.

ואף על פי כן, מגלים לנו חז"ל, שגם על כעס זה נענש, ונעלמו ממנו הלכות גיעולי כלים. ומעתה נכפיל באלפי פעם את הקל וחומר, כמה יכולה לגרום הקפדתנו וכעסנו שמעורב בו, או שכולו "נגיעות", כמה פוגמים ומזיקים הם. הוי, כמה הורס הוא הכעס! (חיי המוסר א', קע"ג. ועיי"ש בהמשך).

חידושו של אליהו

אמר לו אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטא (ברכות כט). מפרש רבי יוסף חיים מבבל: ודאי שלא הוצרך אליהו לצוות לאותו צדיק לרסן את מידת הכעס במילי דעלמא, שנחשב כעבודה זרה.. אלא חידש לו, כי בעת למדו לפני התלמידים, ועלול הוא לבוא לידי כעס, אל יתיר לעצמו היות וכעסו לשם שמים ובעסק מצוה, אלא גם שם זה מגונה. (רב פעלים, ברכות).

ועוד מעשה ידוע ממהרח"ו תלמיד רבנו האר"י הק', שפעם ראה האר"י במצחו סימן עוון הכעס, ואמר לו שאף שהיה זה לדבר מצוה שלמד עם אחיו וקצף עליו על שלא הקשיב ללימודיו, עם כל זה היה צורך לתקנו כי פגם הוא. (שער רוח הקודש)

הכעס בערבי פסחים

ישראל שמחים הם במצוות, וחרדים עליהם שלא יחמיצום. ובפרט באפיית המצות, ביעור חמץ ונקיון הבית בערב פסח. וכיון שגדולה היא החרדה הזריזות והזהירות במצוות אלו, עלולים מאד לבוא איפוא מתוך התרגשות – להתרגזות והרמת קול איש על אחיו כדי לזרזו, ולגעור בו שאינו מהיר כדבעי. ואולם הכעס והגערה לעולם אסורים. ואין לך מצוה שבגללה מותר לאדם לצאת מגדר של מנוחת הנפש, עד כדי שתינטל ממנו הארת פניו ויכעס על הזולת. ולכן הזהירו חכמי הנפש את העוסקים במצוות חג הפסח, אזהרה מיוחדת, שחלילה לא תהא מצוה הבאה בעבירה, שאף הכעס חמור כתערובת איסור חמץ.

ואמר צדיק אחד בדרך צחות: לפיכך נסמכו הכתובים "אלהי מסכה לא תעשה לך – את חג המצות תשמור" (שמות לד), להזהירך על הכעס בשעת עשיית המצוות, שהרי כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמר הכתוב כשאתה בא לקיים מצות "את חג המצות תשמור", אני מזהירך תחילה – "אלהי מסכה לא תעשה לך", אל תיכשל בשום עבודה זרה, ולא בכעס הדומה לעבודה זרה… (ספר התודעה עמ' ע"א)

לא תקטירו ממנו

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה"' (ויקרא ב). "שאור" הם שמרים המטפיחים את העיסה – רמז לגאוה. "דבש" סתם הוא דבש דבורים שיש לה עכס (ארס) אותיות "כעס", לרמז לנו כי שתי מידות הללו גאוה וכעס, לא תקטירו ממנו אישה לה', שאפילו לדבר מצוה ולכבוד ה', לא ישתמשו במידות מגונות אלו. (רחמי אב).

אתרוג פסול – ומידות מהודרות

לרבי יחיאל מיכל מזלוצ'וב היו תפילין יקרות שנפלו לו בירושת אביו רבי יצחק המגיד מדרוהוביץ. תפילין הללו היו יקרות לו מכל יקר. חסידים העשירים רצו לקנותן ממנו בכסף רב, והוא למרות מצבו הכלכלי הדחוק לא אבה לשמוע ממכירה זו. אשתו הציקה לו מאד מאד מידי פעם למכור את התפילין לצורך פרנסתם, כי היו לו גם תפילין אחרות לתפילה, אך הוא עמד על דעתו ולא מכרן.

שנה אחת לא היו אתרוגים בנמצא והנה הגיע פרוס חג הסוכות, ובזלוצ'וב אין אתרוג. בערב החג, והנה איש אחד הביא למכירה אתרוג יפה ומהודר, ודרש בעדו סכום גדול. נמלך רבי מיכל בדעתו, ומכר את התפילין של אביו, ובכסף קנה את האתרוג ומיד הלך לביתו בשמחה והאתרוג בידו. וברצונו לספר לאשתו על המציאה הגדולה שנפלה בחלקו, כדי לשתף אותה בשמחתו ולהרנין את לבה. אך אשתו תחת שמחה, קצפה עליו מאד, ואמרה: הכל אומרים עליך שהנך צדיק גדול, אבל איזה צדיק אתה? קשה לב ואכזר! בני ביתך רעבים ללחם ובכל זאת את התפילין המהודרות לא מכרת. אך עתה בשביל אתרוג יפה כן מכרת התפילין? מרוב בהלה נפל האתרוג וניטל הפיטם שלו ונפסל.

רבי מיכל אף הגה של תלונה לא הוציא מפיו, ואף סימן של קפידה לא הראה, אלא עמד ואמר: רבונו של עולם! תפילין אין לי! אתרוג כבר גם אין לי! אבל לידי כעס לא אבוא, ואת שלום ביתי לא אפר! והריני מקבל גזירותיך באהבה. בליל החג נתגלה לו אביו המגיד בעל התפילין, וגילה לו שהמעשה האחרון מאי-קפידתו, עשה רושם גדול בשמים, יותר מהמעשה הראשון של קניית האתרוג במסירות נפש… (אגדה ומחשבה ביהדות ג' מפי האדמו"ר מהוסיאטין).

בטל רצונך מפני רצונו

רבי יעקב יצחק הורביץ המכונה "החוזה מלובלין", רצה פעם לקום בהשכמה, יותר משאר הימים, כי היה צריך לתקן איזה ענין גדול. ציוה לבני ביתו, שיקדימו לו את ארוחת הערב בשעה מוקדמת. בני ביתו משום מה התעצלו, ולא די שלא הקדימוה, אלא הביאוה מאוחר מתמיד. ומכך נגרם שנשתבשה כל תוכניתו של החוזה. פנה ואמר: מן הראוי היה שאכעוס על בני ביתי, אבל חשבתי, הרי כל כוונתי בקימה באשמורת הבוקר, היתה לעשות רצון קוני, והנה גם עתה – רצון קוני הוא שלא אכעס… (רחמי אב עמ' ח: לקוטי הרמ"ל)

בואו חשבון

ושוב מעשה ב"חוזה" מלובלין, שמשמשו שכח להכין לו על יד מיטתו מים לנטילת ידים. בהקיצו משנתו ורצה ליטול, ראה שלא הוכנו המים והחליט לנזוף בשמשו שעל ידי הזנחתו הוא מבטלו מנטילת ידים על יד המיטה. בו ברגע שנכנס השמש, נזכר במאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". אמר בלבו: האם כדאי בשביל נטילת ידים לעבור על איסור עבודה זרה? עצר ברוחו ולא נזף. (סיפורי חסידים, מועדים 27).

נסיון גדול- בטלית קטן

רבי מרדכי האדמו"ר מנישכיז, השתוקק להשיג טלית קטן מארץ ישראל, ובקושי רב עלה בידי החסידים להשיגו. אחד התלמידים אמר לרבי שהוא רוצה לתפור את הטלית. הרבי הסכים ונתן לו לתופרה. אותו תלמיד קיפלה כדי לחתוך את בית הצואר, וטעה וקיפל אותה יותר מהצורך, וחתך שני בתי צואר. כשנוכח מה שעשה, נבהל ונזדעזע, וגם ירא היה מהקפדת רבו שכל כך הרבה טרחות ויגע עד שהשיג טלית מארץ ישראל, ועכשיו בא הוא וקילקל אותה לגמרי. כשגילה התלמיד לרבי בפחד ורעדה מה שעלתה בידו, אמר לו הרבי: מה אתה מפחד? הרי באמת צריך שני בתי צואר לטלית קטן, האחד – כנהוג, והשני – לנסות את מרדכי (הרבי) אם יכעס… (סיפורי חסידים פר' מטות).

מצוה הבאה בעבירה

מספרים על רבי מנחם מנדל בעל ה"צמח צדק" האדמו"ר מלובביץ, כי מעולם לא כעס, וכאשר בא היצר והראה לו פנים של היתר, שעל דבר כזה "מצוה לכעוס", עמד וחשב: הרי על כעס אמרו חז"ל שהוא מהעבירות החמורות וכאילו עובד עבודה זרה, ואיך נאמר על עבירה שהיא מצוה? ולא קטנה שאלה זו משאלת היתר עגונה ושאר ספיקות מסובכים, כי הרי עלי להכריע אם בגלל "המצוה" מותר עלי לעבוד עבודה זרה… ובודאי כי שאלה כזו צריכה הכרעה ועיון רב. ולכן היה מצריך עצמו לעיין תחילה בש"ס ובשולחן ערוך, והיה אם מצא אחר העיון שעל דבר זה מצוה לכעוס – כעס. ומעתה יבין כל אדם מאליו, כמה יכול היה לכעוס, אם עיין תחילה בש"ס ושולחן ערוך… (תורת המידות עמ' רנח)

משהו חמץ ומשהו כעס

מושל ברוחו היה רבי ישראל הגר האדמו"ר מויזניץ, ונזהר שלא לכעוס בכל מצב שהיה. ומעשה בשעת אפיית מצותיו בערב פסח, ראה אחד מאנשיו התקצף תוך כדי זריזות האפיה. הוכיחו ואמר לו, כי גם עכשיו אסור הכעס. הצטדק האברך ואמר: הרי חמץ הוא במשהו ובשביל כך אני כועס… החזיר לו הרבי: האמן לי, משהו כעס גרוע יותר ממשהו חמץ. (קדוש ישראל א', רמה).

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי

הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5