——–
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה לֶךְ-רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִזֵלחוּת אֲרֵי חַבִּיל עַמָּךְ דִיאַסֶקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
וידבר. לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות: לך רד. מגדלתך, לא נתתי לך גדלה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין שלמעלה: שחת עמך. שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:
(ח) סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ-לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ-ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דִיפַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן עֵגֶל מַתְּכָאוּסְגִידוּ לֵהּ וְדַבָּחוּ לֵהּ וַאֲמָרוּאִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְמֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:(ט) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה רָאִ֨יתִי֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם-קְשֵׁה-עֹ֖רֶף הֽוּא: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה גְלִי קֳדָמַיעַמָא הָדֵין וְהָא עַמָא קְשֵׁיקְדַל הוּא:
קשה ערף. מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם, וממאנים לשמוע:
(י) וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר-אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַֽאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אֽוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: וּכְעַן הַנַּח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַיוְיִתְקֵף רוּגְזִי בְהוֹן וְאֵישֵׁיצִנוּן וְאֶעְבֵּדיָתָךְ לְעַם סַגִי:
הניחה לי. עדין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:
(יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת-פְּנֵ֖י יְהוָֹ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָֹה֙ יֶֽחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּוַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקֵף רוּגְזָךְבְּעַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִםבְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:
למה ה' יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:
(יב) לָ֩מָּה֩ יֹֽאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַֽהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵֽחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל-הָֽרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ: לְמָא יֵימְרוּן מִצְרָאֵי לְמֵימַר בְּבִישְׁתָּאאַפֶּקְתִּנוּן לְקַטָלָא יָתְהוֹן בֵינֵי טוּרַיָאוּלְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא תּוּבמִתְּקוֹף רוּגְזָךְ וְאָתֵיב מִן בִּשָׁתָאדְמַלֶלְתָּא לְמֶעְבַּד לְעַמָךְ:
והנחם. התעשת מחשבה אחרת להטיב להם: על הרעה. אשר חשבת להם:
(יג) זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּֽלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת-זַרְעֲכֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל-הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַֽרְעֲכֶ֔ם וְנָֽחֲל֖וּ לְעֹלָֽם: אִדְכַּר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עַבְדָיךְדִי קַיֶמְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּמַלֶלְתָּאעִמְהוֹן אַסְגֵי יָת בְּנֵיכוֹן כְּכוֹכְבֵישְׁמַיָא וְכָל אַרְעָא הָדָא דִיאֲמָרִית אֶתֵּן לִבְנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן לַעֲלָם:
זכר לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשרה נסיונות ועדין לא קבל שכרו, תנהו לו, ויצאו עשרה בעשרה: לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו לשרף עליך באור כשדים. אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן, ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי (פסוק י) ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחמר לכסא של רגל אחת: אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קים ושבועתך קימת לעולם, שנאמר (ברא' כב טז) בי נשבעתי נאם ה', וליצחק נאמר (שם כו ג) והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, וליעקב נאמר (שם לה יא) אני אל שדי פרה ורבה, נשבע לו באל שדי:
(יד) וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָֹ֑ה עַל-הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ: (פ) וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא דִימַלִיל לְמֶעְבַּד לְעַמֵהּ:(טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן-הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָֽעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים: וְאִתְפְּנֵי וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָאוּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידֵהּ לוּחֵיכְּתִיבִין מִתְּרֵין עִבְרֵיהוֹן מִכָּא וּמִכָּאאִנוּן כְּתִיבִין:
משני עבריהם. היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:
(טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַֽעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל-הַלֻּחֹֽת: וְלוּחַיָא עוֹבָדָא דַיְיָ אִנוּן וּכְתָבָאכְּתָבָא דַיְיָ הוּא מְפָרַשׁ עַללוּחַיָא:
מעשה אלהים המה. כמשמעו הוא בכבודו עשאן. דבר אחר כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בתורה: חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חקוק אנטייליי"ר בלעז :
(יז) וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת-ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קַל עַמָאכַּד מְיַבְּבִן וַאֲמַר לְמשֶׁה קַלקְרָבָא בְּמַשְׁרִיתָא:
ברעה. בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:
(יח) וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָֽנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ: וַאֲמַר לָא קַל גִבָּרִין דְנַצְחִיןבִּקְרָבָא וְאַף לָא קַל חַלָשִׁיןדְמִתַּבְּרִין קַל דִמְחַיְכִין אֲנָא שְׁמָע:
אין קול ענות גבורה. אין הקול הזה נראה קול ענית גבורים הצועקים נצחון ולא קול חלשים שצועקים וי או ניסה: קול ענות. קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:
(יט) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת-הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר-אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ (מידו) מִיָּדָיו֙ אֶת-הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר: וַהֲוָה כַּד קָרִיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָאיָת עֶגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָאדְמשֶׁה וּרְמָא מִידוֹהִי יָת לוּחַיָאוְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טּוּרָא:
וישלך מידיו וגו' . אמר מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כלה כאן, וכל ישראל משמדים ואתננה להם: תחת ההר. לרגלי ההר:
(כ) וַיִּקַּ֞ח אֶת-הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר-דָּ֑ק וַיִּ֨זֶר֙ עַל-פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּנְסֵיב יָת עֶגְלָא דִי עֲבָדוּוְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַהֲוָהדַקִיק וּזְרָא עַל אַפֵּי מַיָאוְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ויזר. לשון נפוץ, וכן (איוב יח טו) יזרה על נוהו גפרית, וכן (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת, שזורין בה דגן וקטניות: וישק את בני ישראל. נתכון לבדקן כסוטות. שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרבים, עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגף ה' את העם, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:
(כא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן מֶה-עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה: וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן מָא עֲבַדלָךְ עַמָא הָדֵין אֲרֵי אַיְתֵיתָאעֲלוֹהִי חוֹבָא רַבָּא:
מה עשה לך העם הזה. כמה יסורים (סבלת) שיסרוך [סבלת] , עד שלא תביא עליהם חטא זה:
(כב) וַיֹּ֣אמֶר אַֽהֲרֹ֔ן אַל-יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת-הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא: וַאֲמַר אַהֲרֹן לָא יִתְקֵף רוּגְזָאדְרִבּוֹנִי אַתְּ יְדַעְתְּ יָת עַמָאאֲרֵי בְּבִישׁ הוּא:
כי ברע הוא. בדרך רע הם הולכין תמיד ובנסיונות לפני המקום:
(כג) וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה-לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי-זֶ֣ה | מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה-הָ֥יָה לֽוֹ: וַאֲמָרוּ לִי עִבֵיד לָנָא דַחֲלָןדִי יְהָכָן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵיןמשֶׁה גַבְרָא דִי אַסְקָנָא מֵאַרְעָאדְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָהלֵהּ:(כד) וָֽאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ-לִ֑י וָֽאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה: וַאֲמָרִית לְהוֹן לְמָן דַהֲבָא פְּרִיקוּוִיהָבוּ לִי וּרְמִיתֵהּ בְּנוּרָא וּנְפַקעֶגְלָא הָדֵין:
ואמר להם. אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי: ואשלכהו באש. ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא:
(כה) וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת-הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי-פְרָעֹ֣ה אַֽהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָֽמֵיהֶֽם: וַחֲזָא משֶׁה יָת עַמָא אֲרֵיבְטִיל הוּא אֲרֵי בָטֵילִנוּן אַהֲרֹןלַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן:
פרוע. מגלה. נתגלה שמצו וקלונו, כמו (במדבר ה יח) ופרע את ראש האשה: לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:
(כו) וַיַּֽעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַֽיהוָֹ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָֽסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל-בְּנֵ֥י לֵוִֽי: וְקָם משֶׁה בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא וַאֲמַרמָן דַחֲלַיָא דַיְיָ יֵיתוּן לְוָתִיוְאִתְכַּנָשׁוּ לְוָתֵהּ כָּל בְּנֵי לֵוִי:
מי לה' אלי. יבא אלי: כל בני לוי. מכאן שכל השבט כשר:
(כז) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ-חַרְבּ֖וֹ עַל-יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֨עַר֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ-אֶת-אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת-רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת-קְרֹבֽוֹ: וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁווּ גְבַר חַרְבֵּהּעַל יַרְכֵּהּ עִבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַעלִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְבַר יָתאָחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵהּ וֶאֱנַשׁיָת קָרִיבֵהּ:
כה אמר וגו' . והיכן אמר, (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא: אחיו. מאמו והוא מישראל:
(כח) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי-לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן-הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁל֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ: וַעֲבָדוּ בְנֵי לֵוִי כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁהוּנְפַל מִן עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּאכִּתְלָתָא אַלְפִין גַבְרָא:(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה: וַאֲמַר משֶׁה קָרִיבוּ יֶדְכוֹן קֻרְבָּנָאיוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֲרֵיגְבַר בִּבְרֵהּ וּבְאָחוּהִי וּלְאַיְתָאָה עֲלֵיכוֹןיוֹמָא דֵין בִּרְכָן:
מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום: כי איש. מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו:
(ל) וַֽיְהִי֙ מִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל-יְהֹוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמַר משֶׁהלְעַמָא אַתּוּן חַבְתּוּן חוֹבָא רַבָּאוּכְעַן אֶסַק קֳדָם יְיָ מָאִיםאֵכַפֵּר עַל חוֹבֵיכוֹן:
אכפרה בעד חטאתכם. אשים כפר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:
(לא) וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל-יְהוָֹ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב: וְתַב משֶׁה לִקֳדָם יְיָ וַאֲמָרבְּבָעוּ חַב עַמָא הָדֵין חוֹבָארַבָּא וַעֲבָדוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִדְהָב:
אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:
(לב) וְעַתָּ֖ה אִם-תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם-אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ: וּכְעַן אִם שַׁבְקַת לְחוֹבֵיהוֹן וְאִםלָא מְחֵנִי כְעַן מִסִפְרָךְ דִיכְתַבְתָּא:
ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב, איני אומר לך מחני. ואם אין, מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה: מספרך. מכל התורה כלה, שלא יאמרו עלי, שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:
(לג) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא-לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מָן דִיחַב קֳדָמַי אֶמְחִנֵהּ מִסִפְרִי:(לד) וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ | נְחֵ֣ה אֶת-הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר-דִּבַּ֨רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָֽקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם: וּכְעַן אִיזֵל דַבַּר יָת עַמָאלַאֲתַר דִי מַלֵלִית לָךְ הָאמַלְאָכִי יְהַךְ קֳדָמָךְ וּבְיוֹם אַסַעֲרוּתִיוְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן:
אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך, וכן (מל"א ב יט) לדבר לו על אדוניהו: הנה מלאכי. ולא אני: וביום פקדי וגו' . עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פרענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:
(לה) וַיִּגֹּ֥ף יְהוָֹ֖ה אֶת-הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת-הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַֽהֲרֹֽן: (ס) וּמְחָא יְיָ יָת עַמָא עַלדִי אִשְׁתַּעְבָּדוּ לְעֶגְלָא דִי עֲבַדאַהֲרֹן:
ויגף ה' את העם. מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:
לג (א) וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַֽעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַֽרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִיזֵלסַק מִכָּא אַתְּ וְעַמָא דְאַסֶקְתָּאמֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִי קַיֵמִיתלְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָיךְאֶתְּנִנַהּ:
לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, לכך נאמר עלה, דבר אחר כלפי שאמר לו בשעת הכעס (שמות לב ז) לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה: אתה והעם. כאן לא נאמר ועמך:
(ב) וְשָֽׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת-הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאָכָא וְאֵתָרֵךְ יָתכְּנַעֲנָאֵי אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵיוִיבוּסָאֵי:
וגרשתי את הכנעני וגו' . שש אמות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:
(ג) אֶל-אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם-קְשֵׁה-עֹ֨רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ: לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אֲרֵילָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ אֲרֵיעַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ דִילְמָאאֲשֵׁצִינָךְ בְּאָרְחָא:
אל ארץ זבת חלב ודבש. אני אומר לך להעלותם: כי לא אעלה בקרבך. לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך: כי עם קשה ערף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם: אכלך. לשון כליון:
(ד) וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת-הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא-שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו: וּשְׁמַע עַמָא יָת פִּתְגָמָא בִישָׁאהָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִיוּ גְבַרתִּקוּן זֵינֵהּ עֲלוֹהִי:
הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם: איש עדיו. כתרים שנתנו להם בחורב, כשאמרו נעשה ונשמע:
(ה) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם-קְשֵׁה-עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵֽדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה-לָּֽךְ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לִבְנֵייִשְׂרָאֵל אַתּוּן עַם קְשֵׁי קְדַלשָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְוְאֵשֵׁיצִינָךְ וּכְעַן אַעְדִי תִּקוּן זֵינָךְמִנָךְ וּגְלֵי קֳדָמַי מָה אַעְבֵּדלָךְ:
רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך, ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך: ועתה. פרענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם: ואדעה מה אעשה לך. בפקדת שאר העון. אני יודע מה שבלבי לעשות לך:
(ו) וַיִּתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב: וְאַעְדִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקוּןזֵינֵיהוֹן מִטוּרָא דְחוֹרֵב:
את עדים מהר חורב. את העדי שהיה בידם מהר חורב:
(ז) וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת-הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה-ל֣וֹ | מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן-הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל-מְבַקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: וּמשֶׁה נְסִיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵהּלֵהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק מִןמַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵהּ מַשְׁכַּן בֵּיתאוּלְפָנָא וִיהֵי כָּל דְתָבַע אוּלְפַןמִן קֳדָם יְיָ נְפַק לְמַשְׁכַּןבֵּית אוּלְפָנָא דִי מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:
ומשה. מאותו עון והלאה: יקח את האהל. לשון הוה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנדה לרב, מנדה לתלמיד: הרחק. אלפים אמה, כענין שנאמר (יהושע ג ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה: וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה: כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה: יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה' אפלו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי היא באהלו של משה:
(ח) וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל-הָאֹ֔הֶל יָק֨וּמוּ֙ כָּל-הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וְהִבִּ֨יטוּ֙ אַֽחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד-בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה: וַהֲוָה כַּד נְפַק משֶׁה לְמַשְׁכְּנָאקַיְמִין כָּל עַמָא וּמִתְעַתְּדִין גְבַרבִּתְרַע מַשְׁכְּנֵהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי משֶׁהעַד דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא:
והיה. לשון הוה: כצאת משה מן המחנה. ללכת אל האהל: יקומו כל העם. עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם: והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מבטח, שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:
(ט) וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַֽח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם-מֹשֶֽׁה: וַהֲוָה כַּד עָלֵל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָאנָחִית עַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָאִים בִּתְרַעמַשְׁכְּנָא וּמִתְמַלֵל עִם משֶׁה:
ודבר עם משה. כמו ומדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה, כמו (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו. ואינו קורא מדבר אליו. כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:
(י) וְרָאָ֤ה כָל-הָעָם֙ אֶת-עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַֽח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כָּל-הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּֽחֲו֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אָֽהֳלֽוֹ: וַחֲזָן כָּל עַמָא יָת עַמוּדָאדַעֲנָנָא קָאֵם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְקַיְמִיןכָּל עַמָא וְסָגְדִין גְבַר בִּתְרַעמַשְׁכְּנֵהּ:
והשתחוו. לשכינה:
(יא) וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל-פָּנִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל-רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן-נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל: (פ) וּמִתְמַלֵל יְיָ עִם משֶׁה מַמְלַלעִם מַמְלַל כְּמָא דִמְמַלֵל גְבַרעִם חַבְרֵהּ וְתָב לְמַשְׁרִיתָא וּמְשׁוּמְשָׁנֵהּיְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עוּלֵימָא לָאעֲדֵי מִגוֹ מַשְׁכְּנָא:
ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. ומתמלל עם משה: ושב אל המחנה. לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה, שנאמר (שמות לב ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' , עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דב' ט יח) ואתנפל לפני ה' וגו' , ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' , מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד: ושב אל המחנה. תרגומו ותב למשריתא, לפי שהוא לשון הוה, וכן כל הענין. וראה כל העם, וחזן. ונצבו, וקיימין. והביטו, ומסתכלין. והשתחוו, וסגדין. ומדרשו ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:
(יב)  שלישי  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָ בְשֵׁ֔ם וְגַם-מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ חֲזֵידְאַתְּ אָמַר לִי אַסֵיק יָתעַמָא הָדֵין וְאַתְּ לֹא הוֹדַעְתַּנִייָת דִי תִשְׁלַח עִמִי וְאַתְּאָמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם וְאַף אַשְׁכַּחְתָּארַחֲמִין קֳדָמָי:
ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו' , ואשר אמרת לי (שמות כג כ) הנה אנכי שולח מלאך, אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה: ואתה אמרת ידעתיך בשם. הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם:
(יג) וְעַתָּ֡ה אִם-נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הֽוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת-דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה: וּכְעַן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִיןקֳדָמָךְ הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַחטּוּבָךְ וְאִדַע רַחֲמָךְ בְּדִיל דְאַשְׁכַּחרַחֲמִין קֳדָמָךְ וּגְלֵי קֳדָמָךְ אֲרֵיעַמָךְ עַמָא הָדֵין:
ועתה. אם אמת שמצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך: ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמולך מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר כמה שכר מציאת החן: וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני, ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (דף ז א) ואני לישב המקראות על אפניהם ועל סדרם באתי:
(יד) וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַֽהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ: וַאֲמַר שְׁכִנְתִּי תְהַךְ וְאָנִיחַ לָךְ:
ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו (שמו"ב יז יא) ופניך הולכים בקרב:
(טו) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם-אֵ֤ין פָּנֶ֨יךָ֙ הֹֽלְכִ֔ים אַֽל-תַּֽעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה: וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי אִם לֵית שְׁכִנְתָּךְמֵהַלְכָא בֵינָנָא לָא תַסְקִינָנָא מִכָּא:
ויאמר אליו. בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:
(טז) וּבַמֶּ֣ה | יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי-מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל-הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: (פ) וּבַמֶה יִתְיַדַע הָכָא אֲרֵי אַשְׁכָּחִיתרַחֲמִין קֳדָמָךְ אֲנָא וְעַמָךְ הֲלָאבְּמֵהַךְ שְׁכִנְתָּךְ עִמָנָא וְיִתְעַבְּדַן לָנָאפְרִישָׁן לִי וּלְעַמָךְ מְשַׁנֵי מִכָּלעַמָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:
ובמה יודע אפוא. יודע מציאות החן, הלא בלכתך עמנו. ועוד דבר אחר אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך [עוד] על אמות העולם: ונפלינו אני ועמך. ונהיה מבדלים בדבר הזה מכל העם, כמו (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' :
(יז) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי-מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָֽאֵדָֽעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַף יָתפִּתְגָמָא הָדֵין דִי מַלֶלְתָּא אֶעְבֵּדאֲרֵי אַשְׁכַּחְתָּ רַחֲמִין קֳדָמַי וְרַבִּיתָךְבְּשׁוּם:
גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על אמות העולם, אעשה, ואין דבריו של בלעם על ידי שרית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון (איוב ד יב) ואלי דבר יגנב, שומעין על ידי שליח:
(יח)  רביעי  וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת-כְּבֹדֶֽךָ: וַאֲמַר אַחֲזֵינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ:
ויאמר הראני נא את כבודך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקבלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו:
(יט) וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַֽעֲבִ֤יר כָּל-טוּבִי֙ עַל-פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִי בְשֵׁ֛ם יְהוָֹ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת-אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת-אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם: וַאֲמַר אֲנָא אַעְבַּר כָּל טוּבִיעַל אַפָּיךְ וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַיְיָקֳדָמָךְ וְאֵחוֹן לְמָן דְאֵחוֹן וְאֵרַחֵםעַל מָן דְאֵרַחֵם:
ויאמר אני אעביר וגו' . הגיעה שעה, שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה, שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה: וקראתי בשם ה' לפניך. ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעטף וקורא שלש עשרה מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים: וחנתי את אשר אחן. אותן פעמים שארצה לחון: ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו (שמות לד י) הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:
(כ) וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת-פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא-יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי: וַאֲמַר לָא תִיכוּל לְמֶחֱזֵי יָתאַפֵּי שְׁכִנְתִּי אֲרֵי לָא יֶחֱזִינַנִי:אֶנָשָׁאוְיִתְקַיָם:
ויאמר לא תוכל וגו' . אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני:
(כא) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל-הַצּֽוּר: וַאֲמַר יְיָ הָא אָתַר מַתְקַןקֳדָמָי וְתִתְעַתַּד עַל טִנָרָא:
הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואינו אומר אני במקום, שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:
(כב) וְהָיָה֙ בַּֽעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד-עָבְרִֽי: וִיהֵי בְּמֵעֲבַר יְקָרִי וְאֵשַׁוִינָךְ בִּמְעָרַתטִנָרָא וְאָגֵין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ עַדדְאֶעֱבַר:
בעבר כבדי. כשאעבור לפניך: בנקרת הצור. כמו (במדבר טז יד) העיני האנשים ההם תנקר, (משלי ל יז) יקרוה עורבי נחל, (מלכים ב' יט כד) אני קרתי ושתיתי מים, גזרה אחת להם, נקרת הצור כרית הצור: ושכתי כפי. מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל, ותרגומו ואגין במימרי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש:
(כג) וַֽהֲסִרֹתִי֙ אֶת-כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת-אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵֽרָאֽוּ: (פ) וְאַעְדֵי יָת דִבְרַת יְקָרִי וְתֶחֱזֵייָת דְבַתְרָי וְדִקֳדָמַי לָא יִתְחֲזוּן:
והסרותי את כפי. ואעדי ית דברת יקרי, כשאסלק הנהגת כבודי מנגד פניך ללכת משם ולהלן: וראית את אחרי. הראהו קשר של תפלין:
לד (א)  חמישי  וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה פְּסָל-לְךָ֛ שְׁנֵֽי-לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים וְכָֽתַבְתִּי֙ עַל-הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל-הַלֻּחֹ֥ת הָרִֽאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְתְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹבעַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִיהֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִיתְבַרְתָּא:
פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתבתה, אמר אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתבה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך ניר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:
(ב) וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֨קֶר֙ אֶל-הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָהָֽר: וֶהֱוֵי זַמִין לְצַפְרָא וְתִסַק בְּצַפְרָאלְטוּרָא דְסִינַי וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי תַּמָןעַל רֵישׁ טוּרָא:
נכון. מזמן:
(ג) וְאִישׁ֙ לֹא-יַֽעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם-אִ֥ישׁ אַל-יֵרָ֖א בְּכָל-הָהָ֑ר גַּם-הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל-יִרְע֔וּ אֶל-מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא: וֶאֱנַשׁ לָא יִסַק עִמָךְ וְאַףאֱנַשׁ לָא יִתְחֲזֵי בְּכָל טוּרָאאַף עֲנָא וְתוֹרֵי לָא יִרְעוּןלָקֳבֵל טוּרָא הַהוּא:
ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:
(ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי-לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִֽאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ וַיַּ֨עַל֙ אֶל-הַ֣ר סִינַ֔י כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים: וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵיוְאַקְדֵם משֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטוּרָאדְסִינַי כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יָתֵהּוּנְסֵב בִּידֵהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא:(ה) וַיֵּ֤רֶד יְהוָֹה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֹֽה: וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וְאִתְעַתַּד עִמֵהּתַּמָן וּקְרָא בִשְׁמָא דַיְיָ:
ויקרא בשם ה'. מתרגמינן וקרא בשמא דה':
(ו) וַיַּֽעֲבֹ֨ר יְהוָֹ֥ה | עַל-פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְהוָֹ֣ה | יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב-חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת: וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ עַל אַפּוֹהִיוּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָאוְחַנָנָא מַרְחִיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּדטַבְוָן וּקְשׁוֹט:
ה' ה'. מדת הרחמים היא, אחת קדם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב: אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא: ארך אפים. מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, שמא יעשה תשובה: ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך: ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:
(ז) נֹצֵ֥ר חֶ֨סֶד֙ לָֽאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד | עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל-בָּנִים֙ וְעַל-בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים: נָטַר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵקלַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתַיְבִיןלְאוֹרַיְתֵהּ וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּימַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִיןוְעַל בְּנֵי בְנִין מְרָדִין עַלדַר תְּלִיתָי וְעַל דַר רְבִיעָי:
נצר חסד. שהאדם עושה לפניו: לאלפים. לשני אלפים דורות: עון ופשע. עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס: ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי: ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרבה על מדת פרענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:
(ח) וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: וְאוֹחִי משֶׁה וּכְרַע עַל אַרְעָאוּסְגִיד:
וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:
(ט) וַיֹּ֡אמֶר אִם-נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ-נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם-קְשֵׁה-עֹ֨רֶף֙ ה֔וּא וְסָֽלַחְתָּ֛ לַֽעֲוֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ: וַאֲמַר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִיןקֳדָמָךְ יְיָ תְּהַךְ כְּעַן שְׁכִנְתָּאדַיְיָ בֵּינָנָא אֲרֵי עַם קְשֵׁיקְדַל הוּא וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבָנָא וְלַחֲטָאָנָאוְתַחְסְנָנָא:
ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה ערף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש כי במקום אם: ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה מיחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האמות:
(י)  שישי  וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֘ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל-עַמְּךָ֙ אֶֽעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-נִבְרְא֥וּ בְכָל-הָאָ֖רֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל-הָ֠עָ֠ם אֲשֶׁר-אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת-מַֽעֲשֵׂ֤ה יְהוָֹה֙ כִּֽי-נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ: וַאֲמַר הָא אֲנָא גְזַר קְיַםקֳדָם כָּל עַמָךְ אֶעְבֵּד פְּרִישָׁןדִי לָא אִתְבְּרִיאוּ בְּכָל אַרְעָאוּבְכָל עַמְמַיָא וְיֶחֱזֵי כָל עַמָאדִי אַתְּ בֵּינֵיהוֹן יָת עוֹבָדָאדַיְיָ אֲרֵי דָחֵל הוּא דִיאֲנָא עָבֵד עִמָךְ:
כרת ברית. על זאת: אעשה נפלאות. לשון ונפלינו שתהיו מבדלים בזו מכל האמות, שלא תשרה שכינתי עליהם:
(יא) שְׁמָ֨ר-לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת-הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: טָר לָךְ יָת דִי אֲנָאמְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין הָא אֲנָאמְתָרֵךְ מִן קֳדָמָךְ יָת אֱמוֹרָאֵיוּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:
את האמרי וגו' . שש אמות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:
(יב) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן-תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן-יִֽהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִגְזַר קְיַםלְיָתֵב אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵלעֲלַהּ דִילְמָא יְהֵי לְתַקְלָא בֵּינָךְ:(יג) כִּ֤י אֶת-מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת-מַצֵּֽבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת-אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן: אֲרֵי יָת אֲגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיָתקָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיָת אַשְׁרֵיהוֹן תְּקַצְצוּן:
אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:
(יד) כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָֹה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא: אֲרֵי לָא תִסְגוֹד לְטַעֲוַת עַמְמַיָאאֲרֵי יְיָ קַנָא שְׁמֵהּ אֵלקַנָא הוּא:
קנא שמו. מקנא להפרע ואינו מותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:
(טו) פֶּן-תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ | אַֽחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָֽכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ: דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָאוְיִטְּעוּן בָּתַר טַּעֲוַתְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַּעֲוַתְהוֹןוְיִקְרוּן לָךְ וְתֵיכוּל מִדִבְחֵיהוֹן:
ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:
(טז) וְלָֽקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת-בָּנֶ֔יךָ אַֽחֲרֵ֖י אֱלֹֽהֵיהֶֽן: וְתִסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָיךְ וְיִטְעַיָן בְּנַתְהוֹןבָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִטְעַיַן יָת בְּנָיךְבָּתַר טַעֲוַתְהוֹן:(יז) אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֶׂה-לָּֽךְ: דַחֲלַן דְמַתְּכָא לָא תַעְבֵּד לָךְ:(יח) אֶת-חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם: יָת חַגָא דְפַטִּירַיָא תִּטַר שַׁבְעָאיוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִירָא כְּמָא דִיפַקֵדִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרֵיבְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתָּא מִמִצְרָיִם:
חדש האביב. חדש הבכור, שהתבואה מבכרת בבשולה:
(יט) כָּל-פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל-מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה: כָּל פָּתַח וַלְדָא דִילִי וְכָלבְּעִירָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ בְּכוֹר תּוֹרוְאִימָר:
כל פטר רחם לי. באדם: וכל מקנך תזכר וגו' . וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה: פטר. לשון פתיחה, וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון. תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:
(כ) וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם-לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַֽעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֨יךָ֙ תִּפְדֶּה וְלֹא-יֵֽרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם: וּבוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִםלָא תִפְרוֹק וְתַנְקְפֵהּ כָּל בּוּכְרָאדִבְנָיךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַירֵיקָנִין:
ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה: תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חולין ביד כהן, ופטר חמור מתר בעבודה לבעלים: וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יפסד ממונו: כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה: ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראית פנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומפנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א) :
(כא) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּֽחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת: שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָהתְּנוּחַ בִּזְרוֹעָא וּבַחֲצָדָא תְּנוּחַ:
בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש. וכך משמעו, ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העמר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:
(כב) וְחַ֤ג שָֽׁבֻעֹת֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה: וְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא תַּעְבֵּד לָךְ בִּכּוּרֵיחֲצַד חִטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְקָאדְשַׁתָּא:
בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים: בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העמר הבאה בפסח מן השעורים היא: וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך: תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה: תקופת. לשון מסבה והקפה:
(כג) שָׁל֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל-זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת-פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן | יְהוָֹ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּלדְכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:
כל זכורך. כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:
(כד) כִּֽי-אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת-גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹֽא-יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת-אַרְצְךָ֔ בַּֽעֲלֹֽתְךָ֗ לֵֽרָאוֹת֙ אֶת-פְּנֵי֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁל֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה: אֲרֵי אֲתָרֵךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְוְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵדאֱנַשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְקָךְ לְאִתְחַזָאָהקֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִיןבְּשַׁתָּא:
אוריש. כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין: והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:
(כה) לֹֽא-תִשְׁחַ֥ט עַל-חָמֵ֖ץ דַּם-זִבְחִ֑י וְלֹֽא-יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח: לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַםפִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן לְצַפְרָא בַּרמִמַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָא דְפִסְחָא:
לא תשחט וגו' . לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה: ולא ילין. כתרגומו. אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר: זבח חג הפסח. אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:
(כו) רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (פ) רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵיתמַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּןבְּשַׂר בַּחֲלָב:
ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים: לא תבשל גדי. אזהרה לבשר בחלב, ושלש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאסור בשול: גדי. כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש. ממה שהצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: בחלב אמו. פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין אסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:
(כז)  שביעי  וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כְּתָב-לְךָ֖ אֶת-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל-פִּ֣י | הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת-יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתַב לָךְיָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין אֲרֵי עַלמֵימַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין גְזָרִית עִמָךְקְיַם וְעִם יִשְׂרָאֵל:
את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:
(כח) וַֽיְהִי-שָׁ֣ם עִם-יְהֹוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל-הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים: וַהֲוָה תַמָן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִיןיְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָאאֲכַל וּמַיָא לָא שְׁתֵי וּכְתַבעַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָאעַשְׂרָא פִּתְגָמִין:(כט) וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן-הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא-יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ: וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטוּרָאדְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָאדְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁהלָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיויְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָלוּתֵהּ עִמֵהּ:
ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים: כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכתי כפי:
(ל) וַיַּ֨רְא אַֽהֲרֹ֜ן וְכָל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו: וַחֲזָא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵליָת משֶׁה וְהָא סְגֵי זִיויְקָרָא דְאַפּוֹהִי וּדְחִילוּ מִלְאִתְקְרְבָא לְוָתֵהּ:
וייראו מגשת אליו. בא וראה, כמה גדולה כחה של עברה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:
(לא) וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַֽהֲרֹ֥ן וְכָל-הַנְּשִׂאִ֖ים בָּֽעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם: וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָתֵהּאַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָא בִּכְנִשְׁתָּא וּמַלֵלמשֶׁה עִמְהוֹן:
הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה: וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הוה הוא כל הענין הזה:
(לב) וְאַֽחֲרֵי-כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָֹ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי: וּבָתַר כֵּן אִתְקְרִיבוּ כָּל בְּנֵייִשְׂרָאֵל וּפַקֵדִנוּן יָת כָּל דִימַלֵל יְיָ עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי:
ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב) :
(לג)  מפטיר  וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל-פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה: וְשֵׁיצֵי משֶׁה מִלְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַבעַל אַפּוֹהִי בֵּית אַפֵּי:
ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבא ועוד בכתובות (ס א) הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הנתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:
(לד) וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת-הַמַּסְוֶ֖ה עַד-צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה: וְכַד עָלֵל משֶׁה לִקֳדָם יְיָלְמַלָלָא עִמֵה אַעְדִי יָת בֵּיתאַפּוֹהִי עַד מִפְקֵהּ וְנָפֵק וּמְמַלֵלעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִימִתְפַּקָד:
ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו. וכשהוא מסתלק מהם:
(לה) וְרָא֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת-הַמַּסְוֶה֙ עַל-פָּנָ֔יו עַד-בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ: (ססס) וַחֲזָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת אַפֵּימשֶׁה אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָאדְאַפֵי משֶׁה וַאֲתֵב משֶׁה יָתבֵּית אַפֵּי עַל אַפּוֹהִי עַדדְעָלֵל לְמַלָלָא עִמֵהּ: ססס:
והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…