כי תשא יום שישי תורה – חק לישראל

——–

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ז) וַיְדַבֵּ&#1445ר יְהֹוָ&#1430ה אֶל-מֹשֶׁ&#1425ה לֶךְ-רֵ&#1429ד כ&#1434ִּי שִׁחֵ&#1443ת עַמְּךָ&#1428 אֲשֶׁ&#1445ר הֶֽעֱלֵ&#1430יתָ מֵאֶ&#1445רֶץ מִצְרָֽיִם: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִזֵלחוּת אֲרֵי חַבִּיל עַמָּךְ דִיאַסֶקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וידבר. לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות: לך רד. מגדלתך, לא נתתי לך גדלה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין שלמעלה: שחת עמך. שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:

(ח) סָ&#1443רוּ מַהֵ&#1431ר מִן-הַדֶּ&#1448רֶךְ&#1433 אֲשֶׁ&#1443ר צִוִּיתִ&#1428ם עָשׂ&#1443וּ לָהֶ&#1428ם עֵ&#1430גֶל מַסֵּכָ&#1425ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ-לוֹ&#1433 וַיִּזְבְּחוּ-ל&#1428וֹ וַיּ&#1443ֹאמְר&#1428וּ אֵ&#1444לֶּה אֱלֹהֶ&#1448יךָ&#1433 יִשְׂרָאֵ&#1428ל אֲשֶׁ&#1445ר הֶֽעֱל&#1430וּךָ מֵאֶ&#1445רֶץ מִצְרָֽיִם: סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דִיפַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן עֵגֶל מַתְּכָאוּסְגִידוּ לֵהּ וְדַבָּחוּ לֵהּ וַאֲמָרוּאִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְמֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:(ט) וַיּ&#1445ֹאמֶר יְהֹוָ&#1430ה אֶל-מֹשֶׁ&#1425ה רָאִ&#1448יתִי&#1433 אֶת-הָעָ&#1443ם הַזֶּ&#1428ה וְהִנֵּ&#1445ה עַם-קְשֵׁה-ע&#1430ֹרֶף הֽוּא: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה גְלִי קֳדָמַיעַמָא הָדֵין וְהָא עַמָא קְשֵׁיקְדַל הוּא:

קשה ערף. מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם, וממאנים לשמוע:

(י) וְעַתָּה&#1433 הַנִּ&#1443יחָה לִּ&#1428י וְיִֽחַר-אַפִּ&#1445י בָהֶ&#1430ם וַֽאֲכַלֵּ&#1425ם וְאֶֽעֱשֶׂ&#1445ה אֽוֹתְךָ&#1430 לְג&#1445וֹי גָּדֽוֹל: וּכְעַן הַנַּח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַיוְיִתְקֵף רוּגְזִי בְהוֹן וְאֵישֵׁיצִנוּן וְאֶעְבֵּדיָתָךְ לְעַם סַגִי:

הניחה לי. עדין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:

(יא) וַיְחַ&#1443ל מֹשֶׁ&#1428ה אֶת-פְּנֵ&#1430י יְהוָֹ&#1443ה אֱלֹהָ&#1425יו וַיּ&#1431ֹאמֶר לָמָ&#1444ה יְהוָֹה&#1433 יֶֽחֱרֶ&#1444ה אַפְּךָ&#1433 בְּעַמֶּ&#1428ךָ אֲשֶׁ&#1444ר הוֹצֵ&#1448אתָ&#1433 מֵאֶ&#1443רֶץ מִצְרַ&#1428יִם בְּכ&#1445ֹחַ גָּד&#1430וֹל וּבְיָ&#1445ד חֲזָקָֽה: וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּוַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקֵף רוּגְזָךְבְּעַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִםבְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:

למה ה' יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:

(יב) ל&#1449ָמָּה&#1449 יֹֽאמְר&#1448וּ מִצְרַ&#1436יִם לֵאמ&#1431ֹר בְּרָעָ&#1444ה הֽוֹצִיאָם&#1433 לַֽהֲר&#1444ֹג אֹתָם&#1433 בֶּֽהָרִ&#1428ים וּ&#1448לְכַלֹּתָ&#1428ם מֵעַ&#1430ל פְּנֵ&#1443י הָֽאֲדָמָ&#1425ה ש&#1434ׁוּב מֵֽחֲר&#1443וֹן אַפֶּ&#1428ךָ וְהִנָּחֵ&#1445ם עַל-הָֽרָעָ&#1430ה לְעַמֶּֽךָ: לְמָא יֵימְרוּן מִצְרָאֵי לְמֵימַר בְּבִישְׁתָּאאַפֶּקְתִּנוּן לְקַטָלָא יָתְהוֹן בֵינֵי טוּרַיָאוּלְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא תּוּבמִתְּקוֹף רוּגְזָךְ וְאָתֵיב מִן בִּשָׁתָאדְמַלֶלְתָּא לְמֶעְבַּד לְעַמָךְ:

והנחם. התעשת מחשבה אחרת להטיב להם: על הרעה. אשר חשבת להם:

(יג) זְכ&#1441ֹר לְאַבְרָהָם&#1449 לְיִצְחָ&#1448ק וּֽלְיִשְׂרָאֵ&#1436ל עֲבָדֶ&#1431יךָ אֲשֶׁ&#1448ר נִשְׁבַּ&#1443עְתָּ לָהֶם&#1432 בָּךְ&#1426 וַתְּדַבֵּ&#1443ר אֲלֵהֶ&#1428ם אַרְבֶּה&#1433 אֶֽת-זַרְעֲכֶ&#1428ם כְּכֽוֹכְבֵ&#1430י הַשָּׁמָ&#1425יִם וְכָל-הָאָ&#1448רֶץ הַזּ&#1436ֹאת אֲשֶׁ&#1443ר אָמַ&#1431רְתִּי אֶתֵּן&#1433 לְזַֽרְעֲכֶ&#1428ם וְנָֽחֲל&#1430וּ לְעֹלָֽם: אִדְכַּר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עַבְדָיךְדִי קַיֶמְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּמַלֶלְתָּאעִמְהוֹן אַסְגֵי יָת בְּנֵיכוֹן כְּכוֹכְבֵישְׁמַיָא וְכָל אַרְעָא הָדָא דִיאֲמָרִית אֶתֵּן לִבְנֵיכוֹן וְיַחְסְנוּן לַעֲלָם:

זכר לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשרה נסיונות ועדין לא קבל שכרו, תנהו לו, ויצאו עשרה בעשרה: לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו לשרף עליך באור כשדים. אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן, ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי (פסוק י) ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחמר לכסא של רגל אחת: אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קים ושבועתך קימת לעולם, שנאמר (ברא' כב טז) בי נשבעתי נאם ה', וליצחק נאמר (שם כו ג) והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, וליעקב נאמר (שם לה יא) אני אל שדי פרה ורבה, נשבע לו באל שדי:

(יד) וַיִּנָּ&#1430חֶם יְהוָֹ&#1425ה עַל-הָ&#1443רָעָ&#1428ה אֲשֶׁ&#1445ר דִּבֶּ&#1430ר לַֽעֲשׂ&#1445וֹת לְעַמּֽוֹ: (פ) וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא דִימַלִיל לְמֶעְבַּד לְעַמֵהּ:(טו) וַיִּ&#1436פֶן וַיֵּ&#1444רֶד מֹשֶׁה&#1433 מִן-הָהָ&#1428ר וּשְׁנֵ&#1435י לֻח&#1445ֹת הָֽעֵדֻ&#1430ת בְּיָד&#1425וֹ לֻח&#1431ֹת כְּתֻבִים&#1433 מִשְּׁנֵ&#1443י עֶבְרֵיהֶ&#1428ם מִזֶּ&#1445ה וּמִזֶּ&#1430ה הֵ&#1445ם כְּתֻבִֽים: וְאִתְפְּנֵי וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָאוּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידֵהּ לוּחֵיכְּתִיבִין מִתְּרֵין עִבְרֵיהוֹן מִכָּא וּמִכָּאאִנוּן כְּתִיבִין:

משני עבריהם. היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:

(טז) וְהַ&#1448לֻּח&#1428ֹת מַֽעֲשֵׂ&#1445ה אֱלֹהִ&#1430ים הֵ&#1425מָּה וְהַמִּכְתָּ&#1431ב מִכְתַּ&#1444ב אֱלֹהִים&#1433 ה&#1428וּא חָר&#1430וּת עַל-הַלֻּחֹֽת: וְלוּחַיָא עוֹבָדָא דַיְיָ אִנוּן וּכְתָבָאכְּתָבָא דַיְיָ הוּא מְפָרַשׁ עַללוּחַיָא:

מעשה אלהים המה. כמשמעו הוא בכבודו עשאן. דבר אחר כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בתורה: חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חקוק אנטייליי"ר בלעז :

(יז) וַיִּשְׁמַ&#1447ע יְהוֹשֻׁ&#1435עַ אֶת-ק&#1445וֹל הָעָ&#1430ם בְּרֵע&#1425ֹה וַיּ&#1448ֹאמֶר&#1433 אֶל-מֹשֶׁ&#1428ה ק&#1445וֹל מִלְחָמָ&#1430ה בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: וּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קַל עַמָאכַּד מְיַבְּבִן וַאֲמַר לְמשֶׁה קַלקְרָבָא בְּמַשְׁרִיתָא:

ברעה. בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים:

(יח) וַיּ&#1431ֹאמֶר אֵ&#1445ין קוֹל&#1433 עֲנ&#1443וֹת גְּבוּרָ&#1428ה וְאֵ&#1445ין ק&#1430וֹל עֲנ&#1443וֹת חֲלוּשָׁ&#1425ה ק&#1443וֹל עַנּ&#1428וֹת אָֽנֹכִ&#1430י שֹׁמֵֽעַ: וַאֲמַר לָא קַל גִבָּרִין דְנַצְחִיןבִּקְרָבָא וְאַף לָא קַל חַלָשִׁיןדְמִתַּבְּרִין קַל דִמְחַיְכִין אֲנָא שְׁמָע:

אין קול ענות גבורה. אין הקול הזה נראה קול ענית גבורים הצועקים נצחון ולא קול חלשים שצועקים וי או ניסה: קול ענות. קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו:

(יט) וַיְהִ&#1431י כַּֽאֲשֶׁ&#1444ר קָרַב&#1433 אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶ&#1428ה וַיַּ&#1445רְא אֶת-הָעֵ&#1430גֶל וּמְחֹלֹ&#1425ת וַיִּֽחַר-אַ&#1443ף מֹשֶׁ&#1431ה וַיַּשְׁלֵ&#1444ךְ (מידו) מִיָּדָיו&#1433 אֶת-הַלֻּח&#1428ֹת וַיְשַׁבֵּ&#1445ר אֹתָ&#1430ם תַּ&#1445חַת הָהָֽר: וַהֲוָה כַּד קָרִיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָאיָת עֶגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָאדְמשֶׁה וּרְמָא מִידוֹהִי יָת לוּחַיָאוְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טּוּרָא:

וישלך מידיו וגו' . אמר מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כלה כאן, וכל ישראל משמדים ואתננה להם: תחת ההר. לרגלי ההר:

(כ) וַיִּקַּ&#1438ח אֶת-הָעֵ&#1448גֶל אֲשֶׁ&#1444ר עָשׂוּ&#1433 וַיִּשְׂר&#1443ֹף בָּאֵ&#1428שׁ וַיִּטְחַ&#1430ן עַ&#1443ד אֲשֶׁר-דָּ&#1425ק וַיִּ&#1448זֶר&#1433 עַל-פְּנֵ&#1443י הַמַּ&#1428יִם וַיַּ&#1430שְׁקְ אֶת-בְּנֵ&#1445י יִשְׂרָאֵֽל: וּנְסֵיב יָת עֶגְלָא דִי עֲבָדוּוְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַהֲוָהדַקִיק וּזְרָא עַל אַפֵּי מַיָאוְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ויזר. לשון נפוץ, וכן (איוב יח טו) יזרה על נוהו גפרית, וכן (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת, שזורין בה דגן וקטניות: וישק את בני ישראל. נתכון לבדקן כסוטות. שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרבים, עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגף ה' את העם, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:

(כא) וַיּ&#1444ֹאמֶר מֹשֶׁה&#1433 אֶֽל-אַֽהֲר&#1428ֹן מֶה-עָשָׂ&#1445ה לְךָ&#1430 הָעָ&#1443ם הַזֶּ&#1425ה כִּֽי-הֵבֵ&#1445אתָ עָלָ&#1430יו חֲטָאָ&#1445ה גְדֹלָֽה: וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן מָא עֲבַדלָךְ עַמָא הָדֵין אֲרֵי אַיְתֵיתָאעֲלוֹהִי חוֹבָא רַבָּא:

מה עשה לך העם הזה. כמה יסורים (סבלת) שיסרוך [סבלת] , עד שלא תביא עליהם חטא זה:

(כב) וַיּ&#1443ֹאמֶר אַֽהֲר&#1428ֹן אַל-יִ&#1445חַר אַ&#1430ף אֲדֹנִ&#1425י אַתָּה&#1433 יָדַ&#1443עְתָּ אֶת-הָעָ&#1428ם כִּ&#1445י בְרָ&#1430ע הֽוּא: וַאֲמַר אַהֲרֹן לָא יִתְקֵף רוּגְזָאדְרִבּוֹנִי אַתְּ יְדַעְתְּ יָת עַמָאאֲרֵי בְּבִישׁ הוּא:

כי ברע הוא. בדרך רע הם הולכין תמיד ובנסיונות לפני המקום:

(כג) וַיּ&#1443ֹאמְרוּ לִ&#1428י עֲשֵׂה-לָ&#1443נוּ אֱלֹהִ&#1428ים אֲשֶׁ&#1445ר יֵֽלְכ&#1430וּ לְפָנֵ&#1425ינוּ כִּי-זֶ&#1443ה | מֹשֶׁ&#1443ה הָאִ&#1431ישׁ אֲשֶׁ&#1444ר הֶֽעֱלָ&#1448נוּ&#1433 מֵאֶ&#1443רֶץ מִצְרַ&#1428יִם לֹ&#1445א יָדַ&#1430עְנוּ מֶה-הָ&#1445יָה לֽוֹ: וַאֲמָרוּ לִי עִבֵיד לָנָא דַחֲלָןדִי יְהָכָן קֳדָמָנָא אֲרֵי דֵיןמשֶׁה גַבְרָא דִי אַסְקָנָא מֵאַרְעָאדְמִצְרַיִם לָא יְדַעְנָא מָא הֲוָהלֵהּ:(כד) וָֽאֹמַ&#1444ר לָהֶם&#1433 לְמִ&#1443י זָהָ&#1428ב הִתְפָּרָ&#1430קוּ וַיִּתְּנוּ-לִ&#1425י וָֽאַשְׁלִכֵ&#1443הוּ בָאֵ&#1428שׁ וַיֵּצֵ&#1430א הָעֵ&#1445גֶל הַזֶּֽה: וַאֲמָרִית לְהוֹן לְמָן דַהֲבָא פְּרִיקוּוִיהָבוּ לִי וּרְמִיתֵהּ בְּנוּרָא וּנְפַקעֶגְלָא הָדֵין:

ואמר להם. אמרתי להם דבר אחד למי זהב לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי: ואשלכהו באש. ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא:

(כה) וַיַּ&#1444רְא מֹשֶׁה&#1433 אֶת-הָעָ&#1428ם כִּ&#1445י פָרֻ&#1430עַ ה&#1425וּא כִּֽי-פְרָע&#1443ֹה אַֽהֲר&#1428ֹן לְשִׁמְצָ&#1430ה בְּקָֽמֵיהֶֽם: וַחֲזָא משֶׁה יָת עַמָא אֲרֵיבְטִיל הוּא אֲרֵי בָטֵילִנוּן אַהֲרֹןלַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן:

פרוע. מגלה. נתגלה שמצו וקלונו, כמו (במדבר ה יח) ופרע את ראש האשה: לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:

(כו) וַיַּֽעֲמ&#1444ֹד מֹשֶׁה&#1433 בְּשַׁ&#1443עַר הַֽמַּֽחֲנֶ&#1428ה וַיּ&#1429ֹאמֶר מִ&#1445י לַֽיהוָֹ&#1430ה אֵלָ&#1425י וַיֵּאָֽסְפ&#1445וּ אֵלָ&#1430יו כָּל-בְּנֵ&#1445י לֵוִֽי: וְקָם משֶׁה בִּתְרַע מַשְׁרִיתָא וַאֲמַרמָן דַחֲלַיָא דַיְיָ יֵיתוּן לְוָתִיוְאִתְכַּנָשׁוּ לְוָתֵהּ כָּל בְּנֵי לֵוִי:

מי לה' אלי. יבא אלי: כל בני לוי. מכאן שכל השבט כשר:

(כז) וַיּ&#1443ֹאמֶר לָהֶ&#1431ם כֹּֽה-אָמַ&#1444ר יְהוָֹה&#1433 אֱלֹהֵ&#1443י יִשְׂרָאֵ&#1428ל שִׂ&#1445ימוּ אִישׁ-חַרְבּ&#1430וֹ עַל-יְרֵכ&#1425וֹ עִבְר&#1448וּ וָשׁ&#1436וּבוּ מִשַּׁ&#1444עַר לָשַׁ&#1448עַר&#1433 בַּֽמַּֽחֲנֶ&#1428ה וְהִרְג&#1447וּ אִֽישׁ-אֶת-אָחִ&#1435יו וְאִ&#1445ישׁ אֶת-רֵעֵ&#1430הוּ וְאִ&#1445ישׁ אֶת-קְרֹבֽוֹ: וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁווּ גְבַר חַרְבֵּהּעַל יַרְכֵּהּ עִבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַעלִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְבַר יָתאָחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵהּ וֶאֱנַשׁיָת קָרִיבֵהּ:

כה אמר וגו' . והיכן אמר, (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא: אחיו. מאמו והוא מישראל:

(כח) וַיַּֽעֲשׂ&#1445וּ בְנֵֽי-לֵוִ&#1430י כִּדְבַ&#1443ר מֹשֶׁ&#1425ה וַיִּפּ&#1444ֹל מִן-הָעָם&#1433 בַּיּ&#1443וֹם הַה&#1428וּא כִּשְׁל&#1445שֶׁת אַלְפֵ&#1430י אִֽישׁ: וַעֲבָדוּ בְנֵי לֵוִי כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁהוּנְפַל מִן עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּאכִּתְלָתָא אַלְפִין גַבְרָא:(כט) וַיּ&#1443ֹאמֶר מֹשֶׁ&#1431ה מִלְא&#1448וּ יֶדְכֶ&#1444ם הַיּוֹם&#1433 לַֽיהֹוָ&#1428ה כִּ&#1435י אִ&#1445ישׁ בִּבְנ&#1430וֹ וּבְאָחִ&#1425יו וְלָתֵ&#1447ת עֲלֵיכֶ&#1435ם הַיּ&#1430וֹם בְּרָכָֽה: וַאֲמַר משֶׁה קָרִיבוּ יֶדְכוֹן קֻרְבָּנָאיוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֲרֵיגְבַר בִּבְרֵהּ וּבְאָחוּהִי וּלְאַיְתָאָה עֲלֵיכוֹןיוֹמָא דֵין בִּרְכָן:

מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום: כי איש. מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו:

(ל) וַֽיְהִי&#1433 מִֽמָּ&#1443חֳרָ&#1428ת וַיּ&#1444ֹאמֶר מֹשֶׁה&#1433 אֶל-הָעָ&#1428ם אַתֶּ&#1445ם חֲטָאתֶ&#1430ם חֲטָאָ&#1443ה גְדֹלָ&#1425ה וְעַתָּה&#1433 אֶֽעֱלֶ&#1443ה אֶל-יְהֹוָ&#1428ה אוּלַ&#1445י אֲכַפְּרָ&#1430ה בְּעַ&#1445ד חַטַּאתְכֶֽם: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמַר משֶׁהלְעַמָא אַתּוּן חַבְתּוּן חוֹבָא רַבָּאוּכְעַן אֶסַק קֳדָם יְיָ מָאִיםאֵכַפֵּר עַל חוֹבֵיכוֹן:

אכפרה בעד חטאתכם. אשים כפר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא:

(לא) וַיָּ&#1447שָׁב מֹשֶׁ&#1435ה אֶל-יְהוָֹ&#1430ה וַיֹּאמַ&#1425ר אָ&#1443נָּ&#1431א חָטָ&#1438א הָעָ&#1444ם הַזֶּה&#1433 חֲטָאָ&#1443ה גְדֹלָ&#1428ה וַיַּֽעֲשׂ&#1445וּ לָהֶ&#1430ם אֱלֹהֵ&#1445י זָהָֽב: וְתַב משֶׁה לִקֳדָם יְיָ וַאֲמָרבְּבָעוּ חַב עַמָא הָדֵין חוֹבָארַבָּא וַעֲבָדוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִדְהָב:

אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:

(לב) וְעַתָּ&#1430ה אִם-תִּשָּׂ&#1443א חַטָּאתָ&#1425ם וְאִם-אַ&#1429יִן מְחֵ&#1443נִי נָ&#1428א מִֽסִּפְרְךָ&#1430 אֲשֶׁ&#1445ר כָּתָֽבְתָּ: וּכְעַן אִם שַׁבְקַת לְחוֹבֵיהוֹן וְאִםלָא מְחֵנִי כְעַן מִסִפְרָךְ דִיכְתַבְתָּא:

ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב, איני אומר לך מחני. ואם אין, מחני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה: מספרך. מכל התורה כלה, שלא יאמרו עלי, שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:

(לג) וַיּ&#1445ֹאמֶר יְהֹוָ&#1430ה אֶל-מֹשֶׁ&#1425ה מ&#1434ִי אֲשֶׁ&#1443ר חָֽטָא-לִ&#1428י אֶמְחֶ&#1430נּוּ מִסִּפְרִֽי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מָן דִיחַב קֳדָמַי אֶמְחִנֵהּ מִסִפְרִי:(לד) וְעַתָּ&#1438ה לֵ&#1443ךְ | נְחֵ&#1443ה אֶת-הָעָ&#1431ם אֶ&#1444ל אֲשֶׁר-דִּבַּ&#1448רְתִּי&#1433 לָ&#1428ךְ הִנֵּ&#1445ה מַלְאָכִ&#1430י יֵלֵ&#1443ךְ לְפָנֶ&#1425יךָ וּבְי&#1443וֹם פָּקְדִ&#1428י וּפָֽקַדְתִּ&#1445י עֲלֵהֶ&#1430ם חַטָּאתָֽם: וּכְעַן אִיזֵל דַבַּר יָת עַמָאלַאֲתַר דִי מַלֵלִית לָךְ הָאמַלְאָכִי יְהַךְ קֳדָמָךְ וּבְיוֹם אַסַעֲרוּתִיוְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן:

אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום אליך, וכן (מל"א ב יט) לדבר לו על אדוניהו: הנה מלאכי. ולא אני: וביום פקדי וגו' . עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פרענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:

(לה) וַיִּגּ&#1445ֹף יְהוָֹ&#1430ה אֶת-הָעָ&#1425ם ע&#1434ַל אֲשֶׁ&#1443ר עָשׂ&#1443וּ אֶת-הָעֵ&#1428גֶל אֲשֶׁ&#1445ר עָשָׂ&#1430ה אַֽהֲרֹֽן: (ס) וּמְחָא יְיָ יָת עַמָא עַלדִי אִשְׁתַּעְבָּדוּ לְעֶגְלָא דִי עֲבַדאַהֲרֹן:

ויגף ה' את העם. מיתה בידי שמים, לעדים בלא התראה:

לג (א) וַיְדַבֵּ&#1448ר יְהֹוָ&#1444ה אֶל-מֹשֶׁה&#1433 לֵ&#1443ךְ עֲלֵ&#1443ה מִזֶּ&#1428ה אַתָּ&#1443ה וְהָעָ&#1428ם אֲשֶׁ&#1445ר הֶֽעֱלִ&#1430יתָ מֵאֶ&#1443רֶץ מִצְרָ&#1425יִם אֶל-הָאָ&#1431רֶץ אֲשֶׁ&#1443ר נִ&#1440שְׁבַּ&#1440עְתִּי לְאַבְרָהָ&#1448ם לְיִצְחָ&#1444ק וּֽלְיַֽעֲקֹב&#1433 לֵאמ&#1428ֹר לְזַֽרְעֲךָ&#1430 אֶתְּנֶֽנָּה: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה אִיזֵלסַק מִכָּא אַתְּ וְעַמָא דְאַסֶקְתָּאמֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִי קַיֵמִיתלְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימַר לִבְנָיךְאֶתְּנִנַהּ:

לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, לכך נאמר עלה, דבר אחר כלפי שאמר לו בשעת הכעס (שמות לב ז) לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה: אתה והעם. כאן לא נאמר ועמך:

(ב) וְשָֽׁלַחְתִּ&#1445י לְפָנֶ&#1430יךָ מַלְאָ&#1425ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ&#1431י אֶת-הַֽכְּנַֽעֲנִי&#1433 הָֽאֱמֹרִ&#1428י וְהַֽחִתִּי&#1433 וְהַפְּרִזִּ&#1428י הַֽחִוִּ&#1430י וְהַיְבוּסִֽי: וְאֶשְׁלַח קֳדָמָךְ מַלְאָכָא וְאֵתָרֵךְ יָתכְּנַעֲנָאֵי אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵיוִיבוּסָאֵי:

וגרשתי את הכנעני וגו' . שש אמות הן, והגרגשי עמד ופנה מפניהם מאליו:

(ג) אֶל-אֶ&#1435רֶץ זָבַ&#1445ת חָלָ&#1430ב וּדְבָ&#1425שׁ כִּי&#1449 לֹ&#1448א אֶֽעֱלֶ&#1436ה בְּקִרְבְּךָ&#1431 כִּ&#1444י עַם-קְשֵׁה-ע&#1448ֹרֶף&#1433 אַ&#1428תָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ&#1430 בַּדָּֽרֶךְ: לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אֲרֵילָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְ אֲרֵיעַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ דִילְמָאאֲשֵׁצִינָךְ בְּאָרְחָא:

אל ארץ זבת חלב ודבש. אני אומר לך להעלותם: כי לא אעלה בקרבך. לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך: כי עם קשה ערף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם: אכלך. לשון כליון:

(ד) וַיִּשְׁמַ&#1443ע הָעָ&#1431ם אֶת-הַדָּבָ&#1445ר הָרָ&#1435ע הַזֶּ&#1430ה וַיִּתְאַבָּ&#1425לוּ וְלֹא-שָׁ&#1435תוּ אִ&#1445ישׁ עֶדְי&#1430וֹ עָלָֽיו: וּשְׁמַע עַמָא יָת פִּתְגָמָא בִישָׁאהָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִיוּ גְבַרתִּקוּן זֵינֵהּ עֲלוֹהִי:

הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם: איש עדיו. כתרים שנתנו להם בחורב, כשאמרו נעשה ונשמע:

(ה) וַיּ&#1448ֹאמֶר יְהֹוָ&#1436ה אֶל-מֹשֶׁ&#1431ה אֱמ&#1444ֹר אֶל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל&#1433 אַתֶּ&#1443ם עַם-קְשֵׁה-ע&#1428ֹרֶף רֶ&#1447גַע אֶחָ&#1435ד אֶֽעֱלֶ&#1445ה בְקִרְבְּךָ&#1430 וְכִלִּיתִ&#1425יךָ וְעַתָּ&#1431ה הוֹרֵ&#1444ד עֶדְיְךָ&#1433 מֵֽעָלֶ&#1428יךָ וְאֵֽדְעָ&#1430ה מָ&#1445ה אֶֽעֱשֶׂה-לָּֽךְ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לִבְנֵייִשְׂרָאֵל אַתּוּן עַם קְשֵׁי קְדַלשָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִבֵּינָךְוְאֵשֵׁיצִינָךְ וּכְעַן אַעְדִי תִּקוּן זֵינָךְמִנָךְ וּגְלֵי קֳדָמַי מָה אַעְבֵּדלָךְ:

רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך, ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו, שנאמר (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך: ועתה. פרענות זו תלקו מיד, שתורידו עדיכם מעליכם: ואדעה מה אעשה לך. בפקדת שאר העון. אני יודע מה שבלבי לעשות לך:

(ו) וַיִּתְנַצְּל&#1447וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ&#1435ל אֶת-עֶדְיָ&#1430ם מֵהַ&#1445ר חוֹרֵֽב: וְאַעְדִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּקוּןזֵינֵיהוֹן מִטוּרָא דְחוֹרֵב:

את עדים מהר חורב. את העדי שהיה בידם מהר חורב:

(ז) וּמֹשֶׁה&#1449 יִקַּ&#1448ח אֶת-הָא&#1436ֹהֶל וְנָֽטָה-ל&#1443וֹ | מִח&#1443וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ&#1431ה הַרְחֵק&#1433 מִן-הַֽמַּֽחֲנֶ&#1428ה וְקָ&#1445רָא ל&#1430וֹ א&#1443ֹהֶל מוֹעֵ&#1425ד וְהָיָה&#1433 כָּל-מְבַקֵּ&#1443שׁ יְהֹוָ&#1428ה יֵצֵא&#1433 אֶל-א&#1443ֹהֶל מוֹעֵ&#1428ד אֲשֶׁ&#1430ר מִח&#1445וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: וּמשֶׁה נְסִיב יָת מַשְׁכְּנָא וּפַרְסֵהּלֵהּ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא אַרְחֵיק מִןמַשְׁרִיתָא וְקָרֵי לֵהּ מַשְׁכַּן בֵּיתאוּלְפָנָא וִיהֵי כָּל דְתָבַע אוּלְפַןמִן קֳדָם יְיָ נְפַק לְמַשְׁכַּןבֵּית אוּלְפָנָא דִי מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

ומשה. מאותו עון והלאה: יקח את האהל. לשון הוה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנדה לרב, מנדה לתלמיד: הרחק. אלפים אמה, כענין שנאמר (יהושע ג ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה: וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה: כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני השכינה: יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה' אפלו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי היא באהלו של משה:

(ח) וְהָיָ&#1431ה כְּצֵ&#1444את מֹשֶׁה&#1433 אֶל-הָא&#1428ֹהֶל יָק&#1448וּמוּ&#1433 כָּל-הָעָ&#1428ם וְנִ&#1448צְּב&#1428וּ אִ&#1430ישׁ פֶּ&#1443תַח אָֽהֳל&#1425וֹ וְהִבִּ&#1448יטוּ&#1433 אַֽחֲרֵ&#1443י מֹשֶׁ&#1428ה עַד-בֹּא&#1430וֹ הָאֹֽהֱלָה: וַהֲוָה כַּד נְפַק משֶׁה לְמַשְׁכְּנָאקַיְמִין כָּל עַמָא וּמִתְעַתְּדִין גְבַרבִּתְרַע מַשְׁכְּנֵהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי משֶׁהעַד דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא:

והיה. לשון הוה: כצאת משה מן המחנה. ללכת אל האהל: יקומו כל העם. עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם: והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מבטח, שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:

(ט) וְהָיָ&#1431ה כְּב&#1444ֹא מֹשֶׁה&#1433 הָא&#1428ֹהֱלָה יֵרֵד&#1433 עַמּ&#1443וּד הֶֽעָנָ&#1428ן וְעָמַ&#1430ד פֶּ&#1443תַֽח הָא&#1425ֹהֶל וְדִבֶּ&#1430ר עִם-מֹשֶֽׁה: וַהֲוָה כַּד עָלֵל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָאנָחִית עַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָאִים בִּתְרַעמַשְׁכְּנָא וּמִתְמַלֵל עִם משֶׁה:

ודבר עם משה. כמו ומדבר עם משה. תרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה, כמו (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו. ואינו קורא מדבר אליו. כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט:

(י) וְרָאָ&#1444ה כָל-הָעָם&#1433 אֶת-עַמּ&#1443וּד הֶֽעָנָ&#1428ן עֹמֵ&#1430ד פֶּ&#1443תַֽח הָא&#1425ֹהֶל וְקָ&#1444ם כָּל-הָעָם&#1433 וְהִֽשְׁתַּֽחֲו&#1428וּ אִ&#1430ישׁ פֶּ&#1445תַח אָֽהֳלֽוֹ: וַחֲזָן כָּל עַמָא יָת עַמוּדָאדַעֲנָנָא קָאֵם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְקַיְמִיןכָּל עַמָא וְסָגְדִין גְבַר בִּתְרַעמַשְׁכְּנֵהּ:

והשתחוו. לשכינה:

(יא) וְדִבֶּ&#1448ר יְהֹוָ&#1444ה אֶל-מֹשֶׁה&#1433 פָּנִ&#1443ים אֶל-פָּנִ&#1428ים כַּֽאֲשֶׁ&#1435ר יְדַבֵּ&#1445ר אִ&#1430ישׁ אֶל-רֵעֵ&#1425הוּ וְשָׁב&#1433 אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶ&#1428ה וּמְשָׁ&#1448רְת&#1436וֹ יְהוֹשֻׁ&#1444עַ בִּן-נוּן&#1433 נַ&#1428עַר לֹ&#1445א יָמִ&#1430ישׁ מִתּ&#1445וֹךְ הָאֹֽהֶל: (פ) וּמִתְמַלֵל יְיָ עִם משֶׁה מַמְלַלעִם מַמְלַל כְּמָא דִמְמַלֵל גְבַרעִם חַבְרֵהּ וְתָב לְמַשְׁרִיתָא וּמְשׁוּמְשָׁנֵהּיְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן עוּלֵימָא לָאעֲדֵי מִגוֹ מַשְׁכְּנָא:

ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. ומתמלל עם משה: ושב אל המחנה. לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה, שנאמר (שמות לב ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' , עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דב' ט יח) ואתנפל לפני ה' וגו' , ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' , מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד: ושב אל המחנה. תרגומו ותב למשריתא, לפי שהוא לשון הוה, וכן כל הענין. וראה כל העם, וחזן. ונצבו, וקיימין. והביטו, ומסתכלין. והשתחוו, וסגדין. ומדרשו ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם:

(יב) &nbspשלישי&nbsp&nbspוַיּ&#1448ֹאמֶר מֹשֶׁ&#1436ה אֶל-יְהֹוָ&#1431ה רְ&#1440אֵ&#1440ה אַתָּ&#1438ה אֹמֵ&#1444ר אֵלַי&#1433 ה&#1434ַעַל אֶת-הָעָ&#1443ם הַזֶּ&#1428ה וְאַתָּה&#1433 לֹ&#1443א הֽוֹדַעְתַּ&#1428נִי אֵ&#1445ת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַ&#1430ח עִמִּ&#1425י וְאַתָּ&#1444ה אָמַ&#1448רְתָּ&#1433 יְדַעְתִּ&#1443יךָ בְשֵׁ&#1428ם וְגַם-מָצָ&#1445אתָ חֵ&#1430ן בְּעֵינָֽי: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ חֲזֵידְאַתְּ אָמַר לִי אַסֵיק יָתעַמָא הָדֵין וְאַתְּ לֹא הוֹדַעְתַּנִייָת דִי תִשְׁלַח עִמִי וְאַתְּאָמַרְתְּ רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם וְאַף אַשְׁכַּחְתָּארַחֲמִין קֳדָמָי:

ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו' , ואשר אמרת לי (שמות כג כ) הנה אנכי שולח מלאך, אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה: ואתה אמרת ידעתיך בשם. הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם:

(יג) וְעַתָּ&#1441ה אִם-נָא&#1449 מָצָ&#1448אתִי חֵ&#1436ן בְּעֵינֶ&#1431יךָ הֽוֹדִעֵ&#1444נִי נָא&#1433 אֶת-דְּרָכֶ&#1428ךָ וְאֵדָ&#1443עֲךָ&#1428 לְמַ&#1445עַן אֶמְצָא-חֵ&#1430ן בְּעֵינֶ&#1425יךָ וּרְאֵ&#1429ה כִּ&#1445י עַמְּךָ&#1430 הַגּ&#1445וֹי הַזֶּֽה: וּכְעַן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִיןקֳדָמָךְ הוֹדַעְנִי כְעַן יָת אוֹרַחטּוּבָךְ וְאִדַע רַחֲמָךְ בְּדִיל דְאַשְׁכַּחרַחֲמִין קֳדָמָךְ וּגְלֵי קֳדָמָךְ אֲרֵיעַמָךְ עַמָא הָדֵין:

ועתה. אם אמת שמצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך: ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמולך מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר כמה שכר מציאת החן: וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני, ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (דף ז א) ואני לישב המקראות על אפניהם ועל סדרם באתי:

(יד) וַיֹּאמַ&#1425ר פָּנַ&#1445י יֵלֵ&#1430כוּ וַֽהֲנִח&#1445ֹתִי לָֽךְ: וַאֲמַר שְׁכִנְתִּי תְהַךְ וְאָנִיחַ לָךְ:

ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו (שמו"ב יז יא) ופניך הולכים בקרב:

(טו) וַיּ&#1430ֹאמֶר אֵלָ&#1425יו אִם-אֵ&#1444ין פָּנֶ&#1448יךָ&#1433 הֹֽלְכִ&#1428ים אַֽל-תַּֽעֲלֵ&#1430נוּ מִזֶּֽה: וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי אִם לֵית שְׁכִנְתָּךְמֵהַלְכָא בֵינָנָא לָא תַסְקִינָנָא מִכָּא:

ויאמר אליו. בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה:

(טז) וּבַמֶּ&#1443ה | יִוָּדַ&#1443ע אֵפ&#1431וֹא כִּֽי-מָצָ&#1448אתִי חֵ&#1444ן בְּעֵינֶ&#1448יךָ&#1433 אֲנִ&#1443י וְעַמֶּ&#1428ךָ הֲל&#1430וֹא בְּלֶכְתְּךָ&#1443 עִמָּ&#1425נוּ וְנִפְלִ&#1448ינוּ&#1433 אֲנִ&#1443י וְעַמְּךָ&#1428 מִכָּ&#1448ל-הָעָ&#1428ם אֲשֶׁ&#1430ר עַל-פְּנֵ&#1445י הָֽאֲדָמָֽה: (פ) וּבַמֶה יִתְיַדַע הָכָא אֲרֵי אַשְׁכָּחִיתרַחֲמִין קֳדָמָךְ אֲנָא וְעַמָךְ הֲלָאבְּמֵהַךְ שְׁכִנְתָּךְ עִמָנָא וְיִתְעַבְּדַן לָנָאפְרִישָׁן לִי וּלְעַמָךְ מְשַׁנֵי מִכָּלעַמָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:

Related Post

ובמה יודע אפוא. יודע מציאות החן, הלא בלכתך עמנו. ועוד דבר אחר אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך [עוד] על אמות העולם: ונפלינו אני ועמך. ונהיה מבדלים בדבר הזה מכל העם, כמו (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' :

(יז) וַיּ&#1444ֹאמֶר יְהֹוָה&#1433 אֶל-מֹשֶׁ&#1428ה גַּ&#1443ם אֶת-הַדָּבָ&#1445ר הַזֶּ&#1435ה אֲשֶׁ&#1445ר דִּבַּ&#1430רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ&#1425ה כִּֽי-מָצָ&#1444אתָ חֵן&#1433 בְּעֵינַ&#1428י וָֽאֵדָֽעֲךָ&#1430 בְּשֵֽׁם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַף יָתפִּתְגָמָא הָדֵין דִי מַלֶלְתָּא אֶעְבֵּדאֲרֵי אַשְׁכַּחְתָּ רַחֲמִין קֳדָמַי וְרַבִּיתָךְבְּשׁוּם:

גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על אמות העולם, אעשה, ואין דבריו של בלעם על ידי שרית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון (איוב ד יב) ואלי דבר יגנב, שומעין על ידי שליח:

(יח) &nbspרביעי&nbsp&nbspוַיֹּאמַ&#1425ר הַרְאֵ&#1445נִי נָ&#1430א אֶת-כְּבֹדֶֽךָ: וַאֲמַר אַחֲזֵינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ:

ויאמר הראני נא את כבודך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקבלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו:

(יט) וַיּ&#1431ֹאמֶר אֲנִ&#1448י אַֽעֲבִ&#1444יר כָּל-טוּבִי&#1433 עַל-פָּנֶ&#1428יךָ וְקָרָ&#1447אתִי בְשֵׁ&#1435ם יְהוָֹ&#1430ה לְפָנֶ&#1425יךָ וְחַנֹּתִי&#1433 אֶת-אֲשֶׁ&#1443ר אָח&#1428ֹן וְרִֽחַמְתִּ&#1430י אֶת-אֲשֶׁ&#1445ר אֲרַחֵֽם: וַאֲמַר אֲנָא אַעְבַּר כָּל טוּבִיעַל אַפָּיךְ וְאֶקְרֵי בִשְׁמָא דַיְיָקֳדָמָךְ וְאֵחוֹן לְמָן דְאֵחוֹן וְאֵרַחֵםעַל מָן דְאֵרַחֵם:

ויאמר אני אעביר וגו' . הגיעה שעה, שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה, שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה: וקראתי בשם ה' לפניך. ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר זה שאתה רואה אותי מעטף וקורא שלש עשרה מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים: וחנתי את אשר אחן. אותן פעמים שארצה לחון: ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו (שמות לד י) הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם:

(כ) וַיּ&#1429ֹאמֶר לֹ&#1445א תוּכַ&#1430ל לִרְא&#1443ֹת אֶת-פָּנָ&#1425י כִּ&#1435י לֹֽא-יִרְאַ&#1445נִי הָֽאָדָ&#1430ם וָחָֽי: וַאֲמַר לָא תִיכוּל לְמֶחֱזֵי יָתאַפֵּי שְׁכִנְתִּי אֲרֵי לָא יֶחֱזִינַנִי:אֶנָשָׁאוְיִתְקַיָם:

ויאמר לא תוכל וגו' . אף כשאעביר כל טובי על פניך איני נותן לך רשות לראות את פני:

(כא) וַיּ&#1443ֹאמֶר יְהֹוָ&#1428ה הִנֵּ&#1445ה מָק&#1430וֹם אִתִּ&#1425י וְנִצַּבְתָּ&#1430 עַל-הַצּֽוּר: וַאֲמַר יְיָ הָא אָתַר מַתְקַןקֳדָמָי וְתִתְעַתַּד עַל טִנָרָא:

הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואינו אומר אני במקום, שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו:

(כב) וְהָיָה&#1433 בַּֽעֲב&#1443ֹר כְּבֹדִ&#1428י וְשַׂמְתִּ&#1430יךָ בְּנִקְרַ&#1443ת הַצּ&#1425וּר וְשַׂכֹּתִ&#1445י כַפִּ&#1435י עָלֶ&#1430יךָ עַד-עָבְרִֽי: וִיהֵי בְּמֵעֲבַר יְקָרִי וְאֵשַׁוִינָךְ בִּמְעָרַתטִנָרָא וְאָגֵין בְּמֵימְרִי עֲלָךְ עַדדְאֶעֱבַר:

בעבר כבדי. כשאעבור לפניך: בנקרת הצור. כמו (במדבר טז יד) העיני האנשים ההם תנקר, (משלי ל יז) יקרוה עורבי נחל, (מלכים ב' יט כד) אני קרתי ושתיתי מים, גזרה אחת להם, נקרת הצור כרית הצור: ושכתי כפי. מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל, ותרגומו ואגין במימרי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש:

(כג) וַֽהֲסִרֹתִי&#1433 אֶת-כַּפִּ&#1428י וְרָאִ&#1430יתָ אֶת-אֲחֹרָ&#1425י וּפָנַ&#1430י לֹ&#1445א יֵֽרָאֽוּ: (פ) וְאַעְדֵי יָת דִבְרַת יְקָרִי וְתֶחֱזֵייָת דְבַתְרָי וְדִקֳדָמַי לָא יִתְחֲזוּן:

והסרותי את כפי. ואעדי ית דברת יקרי, כשאסלק הנהגת כבודי מנגד פניך ללכת משם ולהלן: וראית את אחרי. הראהו קשר של תפלין:

לד (א) &nbspחמישי&nbsp&nbspוַיּ&#1444ֹאמֶר יְהוָֹה&#1433 אֶל-מֹשֶׁ&#1428ה פְּסָל-לְךָ&#1435 שְׁנֵֽי-לֻח&#1445ֹת אֲבָנִ&#1430ים כָּרִֽאשֹׁנִ&#1425ים וְכָֽתַבְתִּי&#1433 עַל-הַלֻּח&#1428ֹת אֶ&#1448ת-הַדְּבָרִ&#1428ים אֲשֶׁ&#1445ר הָי&#1435וּ עַל-הַלֻּח&#1445ֹת הָרִֽאשֹׁנִ&#1430ים אֲשֶׁ&#1445ר שִׁבַּֽרְתָּ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְתְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹבעַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִיהֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִיתְבַרְתָּא:

פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתבתה, אמר אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתבה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך ניר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

(ב) וֶהְיֵ&#1445ה נָכ&#1430וֹן לַבּ&#1425ֹקֶר וְעָלִ&#1444יתָ בַבּ&#1448ֹקֶר&#1433 אֶל-הַ&#1443ר סִינַ&#1428י וְנִצַּבְתָּ&#1445 לִ&#1435י שָׁ&#1430ם עַל-ר&#1445ֹאשׁ הָהָֽר: וֶהֱוֵי זַמִין לְצַפְרָא וְתִסַק בְּצַפְרָאלְטוּרָא דְסִינַי וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי תַּמָןעַל רֵישׁ טוּרָא:

נכון. מזמן:

(ג) וְאִישׁ&#1433 לֹא-יַֽעֲלֶ&#1443ה עִמָּ&#1428ךְ וְגַם-אִ&#1445ישׁ אַל-יֵרָ&#1430א בְּכָל-הָהָ&#1425ר גַּם-הַצּ&#1444ֹאן וְהַבָּקָר&#1433 אַל-יִרְע&#1428וּ אֶל-מ&#1430וּל הָהָ&#1445ר הַהֽוּא: וֶאֱנַשׁ לָא יִסַק עִמָךְ וְאַףאֱנַשׁ לָא יִתְחֲזֵי בְּכָל טוּרָאאַף עֲנָא וְתוֹרֵי לָא יִרְעוּןלָקֳבֵל טוּרָא הַהוּא:

ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:

(ד) וַיִּפְס&#1441ֹל שְׁנֵֽי-לֻח&#1448ֹת אֲבָנִ&#1436ים כָּרִֽאשֹׁנִ&#1431ים וַיַּשְׁכֵּ&#1448ם מֹשֶׁ&#1444ה בַבּ&#1448ֹקֶר&#1433 וַיַּ&#1448עַל&#1433 אֶל-הַ&#1443ר סִינַ&#1428י כַּֽאֲשֶׁ&#1435ר צִוָּ&#1445ה יְהוָֹ&#1430ה אֹת&#1425וֹ וַיִּקַּ&#1443ח בְּיָד&#1428וֹ שְׁנֵ&#1430י לֻח&#1445ֹת אֲבָנִֽים: וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵיוְאַקְדֵם משֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטוּרָאדְסִינַי כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יָתֵהּוּנְסֵב בִּידֵהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא:(ה) וַיֵּ&#1444רֶד יְהוָֹה&#1433 בֶּֽעָנָ&#1428ן וַיִּתְיַצֵּ&#1445ב עִמּ&#1430וֹ שָׁ&#1425ם וַיִּקְרָ&#1445א בְשֵׁ&#1430ם יְהוָֹֽה: וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וְאִתְעַתַּד עִמֵהּתַּמָן וּקְרָא בִשְׁמָא דַיְיָ:

ויקרא בשם ה'. מתרגמינן וקרא בשמא דה':

(ו) וַיַּֽעֲב&#1448ֹר יְהוָֹ&#1445ה | עַל-פָּנָיו&#1432 וַיִּקְרָא&#1426 יְהוָֹ&#1443ה | יְהֹוָ&#1428ה אֵ&#1445ל רַח&#1430וּם וְחַנּ&#1425וּן אֶ&#1445רֶךְ אַפַּ&#1430יִם וְרַב-חֶ&#1445סֶד וֶֽאֱמֶֽת: וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ עַל אַפּוֹהִיוּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָאוְחַנָנָא מַרְחִיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּדטַבְוָן וּקְשׁוֹט:

ה' ה'. מדת הרחמים היא, אחת קדם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב: אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא: ארך אפים. מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, שמא יעשה תשובה: ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך: ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

(ז) נֹצֵ&#1445ר חֶ&#1448סֶד&#1433 לָֽאֲלָפִ&#1428ים נֹשֵׂ&#1445א עָוֹ&#1435ן וָפֶ&#1430שַׁע וְחַטָּאָ&#1425ה וְנַקֵּה&#1433 לֹ&#1443א יְנַקֶּ&#1428ה פֹּקֵ&#1443ד | עֲוֹ&#1443ן אָב&#1431וֹת עַל-בָּנִים&#1433 וְעַל-בְּנֵ&#1443י בָנִ&#1428ים עַל-שִׁלֵּשִׁ&#1430ים וְעַל-רִבֵּעִֽים: נָטַר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵקלַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתַיְבִיןלְאוֹרַיְתֵהּ וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּימַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִיןוְעַל בְּנֵי בְנִין מְרָדִין עַלדַר תְּלִיתָי וְעַל דַר רְבִיעָי:

נצר חסד. שהאדם עושה לפניו: לאלפים. לשני אלפים דורות: עון ופשע. עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס: ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי: ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרבה על מדת פרענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:

(ח) וַיְמַהֵ&#1430ר מֹשֶׁ&#1425ה וַיִּקּ&#1445ֹד אַ&#1430רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ: וְאוֹחִי משֶׁה וּכְרַע עַל אַרְעָאוּסְגִיד:

וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

(ט) וַיּ&#1441ֹאמֶר אִם-נָא&#1449 מָצָ&#1448אתִי חֵ&#1444ן בְּעֵינֶ&#1448יךָ&#1433 אֲדֹנָ&#1428י יֵֽלֶךְ-נָ&#1445א אֲדֹנָ&#1430י בְּקִרְבֵּ&#1425נוּ כִּ&#1444י עַם-קְשֵׁה-ע&#1448ֹרֶף&#1433 ה&#1428וּא וְסָֽלַחְתָּ&#1435 לַֽעֲוֹנֵ&#1445נוּ וּלְחַטָּאתֵ&#1430נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ: וַאֲמַר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִיןקֳדָמָךְ יְיָ תְּהַךְ כְּעַן שְׁכִנְתָּאדַיְיָ בֵּינָנָא אֲרֵי עַם קְשֵׁיקְדַל הוּא וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבָנָא וְלַחֲטָאָנָאוְתַחְסְנָנָא:

ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה ערף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש כי במקום אם: ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה מיחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האמות:

(י) &nbspשישי&nbsp&nbspוַיּ&#1431ֹאמֶר הִנֵּ&#1443ה אָנֹכִי&#1432 כֹּרֵ&#1443ת בְּרִית&#1426 נֶ&#1444גֶד כָּֽל-עַמְּךָ&#1433 אֶֽעֱשֶׂ&#1443ה נִפְלָא&#1428ֹת אֲשֶׁ&#1435ר לֹֽא-נִבְרְא&#1445וּ בְכָל-הָאָ&#1430רֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִ&#1425ם וְרָאָ&#1443ה כָל-הָ&#1440עָ&#1440ם אֲשֶׁר-אַתָּ&#1448ה בְקִרְבּ&#1436וֹ אֶת-מַֽעֲשֵׂ&#1444ה יְהוָֹה&#1433 כִּֽי-נוֹרָ&#1443א ה&#1428וּא אֲשֶׁ&#1445ר אֲנִ&#1430י עֹשֶׂ&#1445ה עִמָּֽךְ: וַאֲמַר הָא אֲנָא גְזַר קְיַםקֳדָם כָּל עַמָךְ אֶעְבֵּד פְּרִישָׁןדִי לָא אִתְבְּרִיאוּ בְּכָל אַרְעָאוּבְכָל עַמְמַיָא וְיֶחֱזֵי כָל עַמָאדִי אַתְּ בֵּינֵיהוֹן יָת עוֹבָדָאדַיְיָ אֲרֵי דָחֵל הוּא דִיאֲנָא עָבֵד עִמָךְ:

כרת ברית. על זאת: אעשה נפלאות. לשון ונפלינו שתהיו מבדלים בזו מכל האמות, שלא תשרה שכינתי עליהם:

(יא) שְׁמָ&#1448ר-לְךָ&#1428 אֵ&#1435ת אֲשֶׁ&#1445ר אָֽנֹכִ&#1430י מְצַוְּךָ&#1443 הַיּ&#1425וֹם הִנְנִ&#1447י גֹרֵ&#1443שׁ מִפָּנֶ&#1431יךָ אֶת-הָֽאֱמֹרִי&#1433 וְהַֽכְּנַֽעֲנִ&#1428י וְהַֽחִתִּי&#1433 וְהַפְּרִזִּ&#1428י וְהַֽחִוִּ&#1430י וְהַיְבוּסִֽי: טָר לָךְ יָת דִי אֲנָאמְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין הָא אֲנָאמְתָרֵךְ מִן קֳדָמָךְ יָת אֱמוֹרָאֵיוּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:

את האמרי וגו' . שש אמות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:

(יב) הִשָּׁ&#1443מֶר לְךָ&#1431 פֶּן-תִּכְר&#1444ֹת בְּרִית&#1433 לְיוֹשֵׁ&#1443ב הָאָ&#1428רֶץ אֲשֶׁ&#1445ר אַתָּ&#1430ה בָּ&#1443א עָלֶ&#1425יהָ פֶּן-יִֽהְיֶ&#1445ה לְמוֹקֵ&#1430שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִגְזַר קְיַםלְיָתֵב אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵלעֲלַהּ דִילְמָא יְהֵי לְתַקְלָא בֵּינָךְ:(יג) כִּ&#1444י אֶת-מִזְבְּחֹתָם&#1433 תִּתֹּצ&#1428וּן וְאֶת-מַצֵּֽבֹתָ&#1430ם תְּשַׁבֵּר&#1425וּן וְאֶת-אֲשֵׁרָ&#1430יו תִּכְרֹתֽוּן: אֲרֵי יָת אֲגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיָתקָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיָת אַשְׁרֵיהוֹן תְּקַצְצוּן:

אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:

(יד) כִּ&#1435י לֹ&#1445א תִֽשְׁתַּֽחֲוֶ&#1430ה לְאֵ&#1443ל אַחֵ&#1425ר כִּ&#1444י יְהוָֹה&#1433 קַנָּ&#1443א שְׁמ&#1428וֹ אֵ&#1445ל קַנָּ&#1430א הֽוּא: אֲרֵי לָא תִסְגוֹד לְטַעֲוַת עַמְמַיָאאֲרֵי יְיָ קַנָא שְׁמֵהּ אֵלקַנָא הוּא:

קנא שמו. מקנא להפרע ואינו מותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:

(טו) פֶּן-תִּכְר&#1445ֹת בְּרִ&#1430ית לְיוֹשֵׁ&#1443ב הָאָ&#1425רֶץ וְזָנ&#1443וּ | אַֽחֲרֵ&#1443י אֱלֹֽהֵיהֶ&#1431ם וְזָבְחוּ&#1433 לֵאלֹ&#1443הֵיהֶ&#1428ם וְקָרָ&#1443א לְךָ&#1428 וְאָֽכַלְתָּ&#1430 מִזִּבְחֽוֹ: דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָאוְיִטְּעוּן בָּתַר טַּעֲוַתְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַּעֲוַתְהוֹןוְיִקְרוּן לָךְ וְתֵיכוּל מִדִבְחֵיהוֹן:

ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:

(טז) וְלָֽקַחְתָּ&#1445 מִבְּנֹתָ&#1430יו לְבָנֶ&#1425יךָ וְזָנ&#1443וּ בְנֹתָ&#1431יו אַֽחֲרֵי&#1433 אֱלֹ&#1443הֵיהֶ&#1428ן וְהִזְנוּ&#1433 אֶת-בָּנֶ&#1428יךָ אַֽחֲרֵ&#1430י אֱלֹֽהֵיהֶֽן: וְתִסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָיךְ וְיִטְעַיָן בְּנַתְהוֹןבָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִטְעַיַן יָת בְּנָיךְבָּתַר טַעֲוַתְהוֹן:(יז) אֱלֹהֵ&#1445י מַסֵּכָ&#1430ה לֹ&#1445א תַֽעֲשֶׂה-לָּֽךְ: דַחֲלַן דְמַתְּכָא לָא תַעְבֵּד לָךְ:(יח) אֶת-חַ&#1443ג הַמַּצּוֹת&#1432 תִּשְׁמֹר&#1426 שִׁבְעַ&#1448ת יָמִ&#1436ים תֹּאכַ&#1444ל מַצּוֹת&#1433 אֲשֶׁ&#1443ר צִוִּיתִ&#1428ךָ לְמוֹעֵ&#1430ד ח&#1443ֹדֶשׁ הָֽאָבִ&#1425יב כ&#1434ִּי בְּח&#1443ֹדֶשׁ הָֽאָבִ&#1428יב יָצָ&#1430אתָ מִמִּצְרָֽיִם: יָת חַגָא דְפַטִּירַיָא תִּטַר שַׁבְעָאיוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִירָא כְּמָא דִיפַקֵדִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרֵיבְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתָּא מִמִצְרָיִם:

חדש האביב. חדש הבכור, שהתבואה מבכרת בבשולה:

(יט) כָּל-פֶּ&#1445טֶר רֶ&#1430חֶם לִ&#1425י וְכָֽל-מִקְנְךָ&#1433 תִּזָּכָ&#1428ר פֶּ&#1430טֶר שׁ&#1445וֹר וָשֶֽׂה: כָּל פָּתַח וַלְדָא דִילִי וְכָלבְּעִירָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ בְּכוֹר תּוֹרוְאִימָר:

כל פטר רחם לי. באדם: וכל מקנך תזכר וגו' . וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה: פטר. לשון פתיחה, וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון. תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:

(כ) וּפֶ&#1444טֶר חֲמוֹר&#1433 תִּפְדֶּ&#1443ה בְשֶׂ&#1428ה וְאִם-לֹ&#1445א תִפְדֶּ&#1430ה וַֽעֲרַפְתּ&#1425וֹ כּ&#1443ֹל בְּכ&#1444וֹר בָּנֶ&#1448יךָ&#1433 תִּפְדֶּה וְלֹא-יֵֽרָא&#1445וּ פָנַ&#1430י רֵיקָֽם: וּבוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִםלָא תִפְרוֹק וְתַנְקְפֵהּ כָּל בּוּכְרָאדִבְנָיךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַירֵיקָנִין:

ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה: תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חולין ביד כהן, ופטר חמור מתר בעבודה לבעלים: וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יפסד ממונו: כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה: ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראית פנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומפנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א) :

(כא) שֵׁ&#1444שֶׁת יָמִים&#1433 תַּֽעֲב&#1428ֹד וּבַיּ&#1445וֹם הַשְּׁבִיעִ&#1430י תִּשְׁבּ&#1425ֹת בֶּֽחָרִ&#1445ישׁ וּבַקָּצִ&#1430יר תִּשְׁבֹּֽת: שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָהתְּנוּחַ בִּזְרוֹעָא וּבַחֲצָדָא תְּנוּחַ:

בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש. וכך משמעו, ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העמר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:

(כב) וְחַ&#1444ג שָֽׁבֻעֹת&#1433 תַּֽעֲשֶׂ&#1443ה לְךָ&#1428 בִּכּוּרֵ&#1430י קְצִ&#1443יר חִטִּ&#1425ים וְחַג&#1433 הָֽאָסִ&#1428יף תְּקוּפַ&#1430ת הַשָּׁנָֽה: וְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא תַּעְבֵּד לָךְ בִּכּוּרֵיחֲצַד חִטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְקָאדְשַׁתָּא:

בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים: בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העמר הבאה בפסח מן השעורים היא: וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך: תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה: תקופת. לשון מסבה והקפה:

(כג) שָׁל&#1445שׁ פְּעָמִ&#1430ים בַּשָּׁנָ&#1425ה יֵֽרָאֶה&#1433 כָּל-זְכ&#1443וּרְךָ&#1428 אֶת-פְּנֵ&#1435י הָֽאָד&#1445ֹן | יְהוָֹ&#1430ה אֱלֹהֵ&#1445י יִשְׂרָאֵֽל: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּלדְכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

כל זכורך. כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:

(כד) כִּֽי-אוֹרִ&#1444ישׁ גּוֹיִם&#1433 מִפָּנֶ&#1428יךָ וְהִרְחַבְתִּ&#1430י אֶת-גְּבֻלֶ&#1425ךָ וְלֹֽא-יַחְמ&#1445ֹד אִישׁ&#1433 אֶֽת-אַרְצְךָ&#1428 בַּֽעֲלֹֽתְךָ&#1431 לֵֽרָאוֹת&#1433 אֶת-פְּנֵי&#1433 יְהוָֹ&#1443ה אֱלֹהֶ&#1428יךָ שָׁל&#1445שׁ פְּעָמִ&#1430ים בַּשָּׁנָֽה: אֲרֵי אֲתָרֵךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְוְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵדאֱנַשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְקָךְ לְאִתְחַזָאָהקֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִיןבְּשַׁתָּא:

אוריש. כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין: והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:

(כה) לֹֽא-תִשְׁחַ&#1445ט עַל-חָמֵ&#1430ץ דַּם-זִבְחִ&#1425י וְלֹֽא-יָלִ&#1443ין לַבּ&#1428ֹקֶר זֶ&#1430בַח חַ&#1445ג הַפָּֽסַח: לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַםפִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן לְצַפְרָא בַּרמִמַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָא דְפִסְחָא:

לא תשחט וגו' . לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה: ולא ילין. כתרגומו. אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר: זבח חג הפסח. אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:

(כו) רֵאשִׁ&#1431ית בִּכּוּרֵי&#1433 אַדְמָ&#1443תְךָ&#1428 תָּבִ&#1429יא בֵּ&#1430ית יְהוָֹ&#1443ה אֱלֹהֶ&#1425יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ&#1445ל גְּדִ&#1430י בַּֽחֲלֵ&#1445ב אִמּֽוֹ: (פ) רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵיתמַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּןבְּשַׂר בַּחֲלָב:

ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים: לא תבשל גדי. אזהרה לבשר בחלב, ושלש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאסור בשול: גדי. כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש. ממה שהצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: בחלב אמו. פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין אסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

(כז) &nbspשביעי&nbsp&nbspוַיּ&#1444ֹאמֶר יְהוָֹה&#1433 אֶל-מֹשֶׁ&#1428ה כְּתָב-לְךָ&#1430 אֶת-הַדְּבָרִ&#1443ים הָאֵ&#1425לֶּה כִּ&#1438י עַל-פִּ&#1443י | הַדְּבָרִ&#1443ים הָאֵ&#1431לֶּה כָּרַ&#1447תִּי אִתְּךָ&#1435 בְּרִ&#1430ית וְאֶת-יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתַב לָךְיָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין אֲרֵי עַלמֵימַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין גְזָרִית עִמָךְקְיַם וְעִם יִשְׂרָאֵל:

את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:

(כח) וַֽיְהִי-שָׁ&#1443ם עִם-יְהֹוָ&#1431ה אַרְבָּעִ&#1445ים יוֹם&#1433 וְאַרְבָּעִ&#1443ים לַ&#1428יְלָה ל&#1434ֶחֶם לֹ&#1443א אָכַ&#1428ל וּמַ&#1430יִם לֹ&#1443א שָׁתָ&#1425ה וַיִּכְתּ&#1443ֹב עַל-הַלֻּח&#1431ֹת א&#1434ֵת דִּבְרֵ&#1443י הַבְּרִ&#1428ית עֲשֶׂ&#1430רֶת הַדְּבָרִֽים: וַהֲוָה תַמָן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִיןיְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָאאֲכַל וּמַיָא לָא שְׁתֵי וּכְתַבעַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָאעַשְׂרָא פִּתְגָמִין:(כט) וַיְהִ&#1431י בְּרֶ&#1444דֶת מֹשֶׁה&#1433 מֵהַ&#1443ר סִינַ&#1428י וּשְׁנֵ&#1448י לֻח&#1444ֹת הָֽעֵדֻת&#1433 בְּיַד-מֹשֶׁ&#1428ה בְּרִדְתּ&#1430וֹ מִן-הָהָ&#1425ר וּמֹשֶׁ&#1443ה לֹֽא-יָדַ&#1431ע כִּ&#1445י קָרַ&#1435ן ע&#1445וֹר פָּנָ&#1430יו בְּדַבְּר&#1445וֹ אִתּֽוֹ: וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטוּרָאדְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָאדְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁהלָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיויְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָלוּתֵהּ עִמֵהּ:

ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים: כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכתי כפי:

(ל) וַיַּ&#1448רְא אַֽהֲר&#1436ֹן וְכָל-בְּנֵ&#1444י יִשְׂרָאֵל&#1433 אֶת-מֹשֶׁ&#1428ה וְהִנֵּ&#1445ה קָרַ&#1430ן ע&#1443וֹר פָּנָ&#1425יו וַיִּֽירְא&#1430וּ מִגֶּ&#1445שֶׁת אֵלָֽיו: וַחֲזָא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵליָת משֶׁה וְהָא סְגֵי זִיויְקָרָא דְאַפּוֹהִי וּדְחִילוּ מִלְאִתְקְרְבָא לְוָתֵהּ:

וייראו מגשת אליו. בא וראה, כמה גדולה כחה של עברה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

(לא) וַיִּקְרָ&#1444א אֲלֵהֶם&#1433 מֹשֶׁ&#1428ה וַיָּשֻׁ&#1447בוּ אֵלָ&#1435יו אַֽהֲר&#1445ֹן וְכָל-הַנְּשִׂאִ&#1430ים בָּֽעֵדָ&#1425ה וַיְדַבֵּ&#1445ר מֹשֶׁ&#1430ה אֲלֵהֶֽם: וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָתֵהּאַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָא בִּכְנִשְׁתָּא וּמַלֵלמשֶׁה עִמְהוֹן:

הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה: וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הוה הוא כל הענין הזה:

(לב) וְאַֽחֲרֵי-כֵ&#1445ן נִגְּשׁ&#1430וּ כָּל-בְּנֵ&#1443י יִשְׂרָאֵ&#1425ל וַיְצַוֵּ&#1429ם אֵת&#1449 כָּל-אֲשֶׁ&#1448ר דִּבֶּ&#1447ר יְהוָֹ&#1435ה אִתּ&#1430וֹ בְּהַ&#1445ר סִינָֽי: וּבָתַר כֵּן אִתְקְרִיבוּ כָּל בְּנֵייִשְׂרָאֵל וּפַקֵדִנוּן יָת כָּל דִימַלֵל יְיָ עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי:

ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב) :

(לג) &nbspמפטיר&nbsp&nbspוַיְכַ&#1443ל מֹשֶׁ&#1428ה מִדַּבֵּ&#1430ר אִתָּ&#1425ם וַיִּתֵּ&#1445ן עַל-פָּנָ&#1430יו מַסְוֶֽה: וְשֵׁיצֵי משֶׁה מִלְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַבעַל אַפּוֹהִי בֵּית אַפֵּי:

ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבא ועוד בכתובות (ס א) הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הנתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:

(לד) וּבְב&#1448ֹא מֹשֶׁ&#1436ה לִפְנֵ&#1444י יְהוָֹה&#1433 לְדַבֵּ&#1443ר אִתּ&#1428וֹ יָסִ&#1445יר אֶת-הַמַּסְוֶ&#1430ה עַד-צֵאת&#1425וֹ וְיָצָ&#1431א וְדִבֶּר&#1433 אֶל-בְּנֵ&#1443י יִשְׂרָאֵ&#1428ל אֵ&#1430ת אֲשֶׁ&#1445ר יְצֻוֶּֽה: וְכַד עָלֵל משֶׁה לִקֳדָם יְיָלְמַלָלָא עִמֵה אַעְדִי יָת בֵּיתאַפּוֹהִי עַד מִפְקֵהּ וְנָפֵק וּמְמַלֵלעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִימִתְפַּקָד:

ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו. וכשהוא מסתלק מהם:

(לה) וְרָא&#1444וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל&#1433 אֶת-פְּנֵ&#1443י מֹשֶׁ&#1428ה כִּ&#1443י קָרַ&#1428ן ע&#1430וֹר פְּנֵ&#1443י מֹשֶׁ&#1425ה וְהֵשִׁ&#1448יב מֹשֶׁ&#1444ה אֶת-הַמַּסְוֶה&#1433 עַל-פָּנָ&#1428יו עַד-בֹּא&#1430וֹ לְדַבֵּ&#1445ר אִתּֽוֹ: (ססס) וַחֲזָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת אַפֵּימשֶׁה אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָאדְאַפֵי משֶׁה וַאֲתֵב משֶׁה יָתבֵּית אַפֵּי עַל אַפּוֹהִי עַדדְעָלֵל לְמַלָלָא עִמֵהּ: ססס:

והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

Recent Posts

משנה אבות ו

ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…

3 שנים ago

משנה אבות ה

ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…

3 שנים ago

משנה אבות ד

ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…

3 שנים ago

משנה אבות ג

ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…

3 שנים ago

משנה אבות ב

ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…

3 שנים ago

משנה אבות א

א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…

3 שנים ago