כז. שבירת התאוה בסיגופים קלים השווים לכל נפש

——–

מובא בספר "בעלי הנפש" להראב"ד ז"ל (שער הקדושה) וזה לשונו: ואני רואה הגדר הגדול והשמור המעולה והדרך הטוב להכניע היצר הוא רעבון הנפש ממעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה וכו'. והמאכל המעט שיאכל יהא מתוקן ומתובל יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומפויסת במעט ממנו, ולעולם יניח מעט מכדי צרכו והשלמת תאותו. ועל זה אמרו ז"ל סעודתך הנאתך – משך ידך ממנה. ושתי תקנות יש בענין הזה: האחת שלא תזיקנו אכילתו, והשנית כי היא הכנעת היצר ושברון התאוה. וכמו שאמרו בסעודה כן הדרך לכל הנאות שבעולם ותענוגיו שלא ימלא אדם מהם כל תאוותו וכו', וידע כל חי המדבר שאין דרך ליצר הרע אלא מדרך ההיתר, ופתח דרכו מן המותר אצלו, ואם ישמור את הפתח אינו צריך שימור אחר וכו'. ועל זה תזהר בהיתר, ואם תגדור את עצמך ותמעיט את תאוותך המותר לך, מובטח אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האסור וכו', עד כאן לשונו.

וכן מובא בשל"ה הקדוש (מסכת "ראש השנה") שההפסק באמצע אכילה נחשב לתענית, וזה לשונו: וימעיט הנאת אכילתו וזה יהיה לו במקום תענית ואשרי לו, עד כאן לשונו. וכן מובא ב"חרדים", וזה מובא כמעט בכל ספרי יראים, שאוכל – והוא כמתענה.

ומובא בספר הקדוש "מגיד מישרים" (פרשת "ויקרא") שגילה המלאך לה"בית יוסף" שהוא יותר גדול מתענית, וזה לשונו: לכן בני ידידי, שמע בקולי ולא תאכל ולא תשתה בדרך הנאה כלל כמה דאולפיתך, וזכור כי בעוד שהאדם מאכלו ערב עליו יסלק ידיו ממנו לעבודת בוראו וזה חשוב יותר מתענית. ולהכי אקרי שולחנו של אדם מזבח, דכמו דמזבח מתנכיס (נשחט) ההוא סטרא, הכי נמי מתנכיס בשלחנו של אדם, כד מסלק בר נש ידיה ממאכליה וממשתיא כד ערב ליה, בהכי מתעבר יצר הרע ומתנכיס, ובכן אזדהר מלמיכל ומלמשתי בדרך הנאה וענג, אף בשבתות וימים טובים, עד כאן לשונו.

וכתב ב"טהרת הקודש": ובספר הקדוש "בית אהרן" מובא שהמצנן עצמו מתאוות אכילה הוא יותר חשוב מגלגול שלג, והבן זאת אחי שגלגול שלג מחליש הגוף ומסכן הגוף ועם כל זה המצנן עצמו מתאווה באמצע אכילה נחשב ליותר חשוב, כי שבירת התאווה באמצע התאווה יותר חשוב בשמים ויותר תיקון מסיגוף היותר גדול. לכן כתבו הצדיקים שלאכול בקדושה הוא הרבה יותר תיקון מתענית.

ופעם באו שני צדיקים אצל ה"חוזה מלובלין", ועל אחד אמר שבא להמדרגות על-ידי תעניתים, ועל השני אמר שבא גם כן לכל אלו המדרגות אף-על-פי שלא התענה כלום, רק מפני שהיה אוכל בקדושה.

הרי תראה אחי, העצה שנתן זה הצדיק שהיה בעל רוח-הקודש נורא מאד מפרסם בכל העולם, עד שכל העולם קראו לו "החוזה מלובלין", והוא כותב בספרו הקדוש שאפילו חוזר לאכילתו אחר צינון התאווה גם כן חשוב מאד בשמים.

והנה אם ככה תתנהג שלא לחטוף תכף אכילה שלפניך רק ללמוד איזה לימוד ולדבר דיבור של קודש לפני ה' ולאכול במתינות, אז כל לעיסה ולעיסה תחשב לך לסיגוף גדול, ואתה מכניע בזה ביותר כח הרע יותר מתעניתים וסגופים.

והנה ככה גם כן אם יש לפניך איזה פרי ואתה מתאווה לאכלו, תאמר: רבון העולמים, אני מתאווה זה הפרי לאכלו ואני משבר תאוותי לכבוד שמך יתברך לכפרת עוונותי. וכן אם יש לפניו איזה מאכל וחסר לו שמן או מתיקות או מלח או פלפלין ואתה מניח זאת לכבוד הבורא (ואתה אינך מתקן זה המאכל בהמלח וכדומה) ובדבורים דלעיל, אל תחשוב שדבר קטן עשית, רק דע שנחשב בכל פעם לאיזה בחינת קרבן, כי אמרו ("סנהדרין" מג): כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמים: העולם הזה והעולם הבא, דכתיב ("תהלים" נ): "זבח תודה יכבדנני", ואין לך זביחת היצר יותר מאשר ישנו התאווה לפניו והוא משברה לכבודו יתברך.

וככה אם עומד באמצע הלימוד או סתם יש לפניו התאווה, עיקר הקדושה הוא שלא יחטוף תכף התאוה לאכול או לשתות וימתין עד שיצטנן רתיחת הדמים של התאווה, ובזה זובח תאוותיו ונחשב כהקרבת קרבן וכתענית וגלגול שלג, לפי המשקל לפני בורא כל עולמים ששוקל כל אחד לפי רתיחת הדמים שלו. ואם כן בכל שבירת התאווה אתה מתענה תענית שלם או יותר. אם כן, אחי אהובי, תוכל לאכול וגם להתענות בזה כנ"ל אם עיני שכל לך.

וגם בחלקת משקאות ומיני מתיקה בבית המדרש או בסעודה וכל אחד חוטף, והוא גם כן יש לו חשק ותאווה ומונע עצמו לכבוד הבורא ולא לשם גסותא דרוחא חס ושלום, אז גורם בזה גם כן קדושה לנשמתו.

ונחזר לעניננו, עוד מובא בספרי יראים, שכשאדם צמא לשתות מים ומונע עצמו בפרט בעידן הלימוד או עוסק בשירות ותשבחות לה' או בהתעסקות איזה מצוה או אפילו סתם מונע עצמו מלשתות הוא תקון לדברים בטלים. ויאמר גם כן: אני מונע עצמי מלמלאות תאוותי לשתות עכשיו, יהי רצון שיהא תיקון לדברים בטלים ואסורין שלי.

והכלל הזה יהא בידך, שאל תקמץ מלומר בכל פעם אלו הדבורים כנ"ל וכדומה, כי ענין הסיגוף הוא דבר בפני עצמו, והדבור הוא דבר בפני עצמו, והקב"ה משתוקק מאד על דבורי בר ישראל כדכתיב ("שיר השירים" ב): "השמיעני את קולך", בפרט כשהוא מפני מניעת ערבות גשמיות, אז נתקים ממש (שם): "כי קולך ערב".

ומובא ב"זהר הקדוש" שכשם שנענשים על דבור רע, כך נענשים על מניעת דבור הטוב שהיה צריך לדבר. וזה לשון "הזהר הקדוש" (פרשת "תזריע") כמה דענשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, עד כאן לשונו.

ומובא בשם רבי אלימלך מליז'עסק זצ"ל שלימוד שני דפים גמרא עם רא"ש נחשב לתענית יום אחד.

עוד שם: ואם קשה לו גם זה, יתענה תענית שעות, שיעכב איזה שעה מאכילה מזמן שהוא רגיל לאכול ולשתות, כמובא גם בגמרא ("תענית" יא) מענין תענית שעות, ואפילו מעכב אכילתו שעה אחת שאינו רוצה להפסיק מלימודו או לחטוף תפילתו אפילו רבע שעה, או שעוסק בדבר מצוה, או אפילו סתם לסיגוף הגוף, כל דבר מצטרף לחשבון גדול מאד, כמו שמובא בספר הקדוש "דרך פקודיך" בהקדמה ועוד בכמה מקומות שלאדם חלוש נחשב תענית אחת כמו לבריא הרבה והרבה תעניתים. כן תענית שעות: לאיש חלוש לפעמים שעה אחת נחשב לסיגוף כמו לבריא תענית שלם או יותר, כי הקב"ה אמת ותורתו אמת, ומשקל המאזנים בידו, ואינו בא בטרוניא עם בריותיו, והוא שוקל כל אדם לפי שכלו ולפי כוחו ולפי שעתו.

עוד שם: מובא בספרי התשובה, אם אדם יש לו איזה נגעים חס ושלום, גדולים או קטנים, או סתם שגופו מצטרך לחכוך מצד הדמים או חלבים או המותרות שבגופו, או איזה תולעים בגופו חס ושלום, אז כשמונע עצמו מחכוך מחמת סיגוף ותשובה, הוא לכפרה גדולה נחשב, וזה גם תיקון לשמירת היסוד, וכל שכן שלא יחכך עצמו סמוך לאבר שיכול חס ושלום וכו'.

והנה בכל פעם שמונע עצמו מחכוך, אין שום בריה יודעת מזה, רק הקב"ה לבדו, וזה מביא קדושה גדולה ונוראה על האדם. ושמעתי מכמה צדיקים שאמרו על עצמם שמעולם לא חככו עצמם בבשרם, ואשרי למי שיוכל לעמוד בזה, כי זה גם תיקון פגם הברית למאד, ועל כל פנים בכל פעם שעושה זאת ומונע עצמו, משליך בזה חלק זהמא מקרבו. (ואף אם יקבל זאת על עצמו יום בשנה או בימי תשובה ואפילו פעם אחת, אשרי לו.)

ויש סיגוף המובא בספרי יראים אם הזבוב עוקצו לא יגרשנו ויניח עצמו, וזה גם כן לסיגוף נחשב ולכפרת עוונות. וכל שכן מהיתושים שעוקצים ביותר ומכאיב לבשר, הוא תיקון גדול מאד אם אינו מגרשם ממנו ומניח עצמו לעקוץ בשרו, והוא תיקון לכמה ענינים. (וברור שכל הנ"ל באופן דליכא טרדא מעסק התורה, כגון בזמן שבלאו הכי אינו יכול ללמד וכדומה.)

עוד שם: והנה יש סיגוף בשנה, כמו למשל אם רגיל לישון על שני כרים ומניח כר אחד ואומר: רבונו של עולם, אני מניח זאת בשביל כבוד שמך יתברך, אז נחשב זאת לענוי, וראיה מתשעה באב (כמובא ב"ארח חיים" סימן תקנד סעיף ב) וכו'.

וכן מקיים מצוה מפי הקבלה ("משלי" כ): "אל תאהב שינה" וכו'.

וכמו ששמעתי בימי בחרותי מפי זקן אחד ירא שמים שספר לי מהקדוש שר שלום מבעלזא זי"ע ששאלו איש אחד: "רבי, האיך אפשר לתקן הימים שעברו עלי בחשך בביטול תורה ותפילה, הלא 'מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות' כתיב ("קהלת" א) ?!" והשיב לו: דע לך אחי, כי כל אדם שהוא רגיל לישן כך וכך שעות, בפרט אם צריך לו לבריאות והוא מונע עצמו ומקמץ שנתו בשביל לקום לעבודת בוראו דייקא, בזה הוא מתקן הימים הבטלים שלו, כי הנה אמרו ("מגן אברהם" סימן תקפג סעיף ב): "יושב בטל כישן דמי". אם כן הבטול מחסר ממנו חלק החיות שצריך לעבוד בהם בוראו. ואם אדם מקמץ משנה לעבודת ה', אז מחליף מבחינת "בטול הזמן" לבחינת "יש וחיות" והוה כאלו הוסיף על מספר שני חייו, ולפי ערך זה המספר שהוסיף מתקן שעות הבטלות שלו, והבן דבר זה כי הוא אמת לאמיתו, בפרט שיצא מפי הצדיק קדוש עליון.

וכן יש במעוט שנה תיקון גדול ונורא שהוא תיקון כרת: בחלול שבת או יום הכפורים או בעריות או חלב ויתר חייבי כריתות חס ושלום, אז התקון כמובא בשם האר"י ז"ל להיות נעור כל הלילה ולעסוק בתורה וכמובא (בשער רוח הקודש דף יא ע"א) וזה לשונו: ואגב נאמר חידוש, כי הנה מי שנעור כל הלילה ולא ישן כלל ועוסק בתורה כל אותה הלילה, יהיה נפטר מעונש כרת אחד אם נתחייב חס ושלום, וכל לילה אחת פוטר כרת אחד, עד כאן לשונו.

וכן מובא ב"משנת חסידים" (מסכת התשובה פרק ו') וזה לשונו: והרשעים החוטאים כפי חטאם משפילים צלם הנפש שבגופם עד לתחת מרגלותיהם וכו', ותקונו להיות ניעור כל הלילה ולא לישן כלל אלא לעסוק בתורה עד אור הבוקר. ובכל לילה אשר יעשה כן יהיה נצול מכרת אחד, ובלבד שילמד בלילה ההיא בענייני העברה שעבר שחייב עליה כרת, עד כאן לשונו.

וזה ענין גדול ונורא שהרי כמה תעניתים וסיגופים צריך אדם להתענות לכפר על עוון כרת, והרי תראה טובת ותועלת של מעוט שינה, שבלילה אחת אם יש לך שכל תוכל לתקן.

ומובא בספרי יראים שלתקן פגם היסוד הוא תיקון גדול להיות ניעור בליל ששי ולעסוק בתורה. וכבר עסקו בזה אלפי אלפים מישראל. וכן מובא בספר הקדוש "יסוד ושרש העבודה" (במוסר לערב שבת קודש) בשם האר"י ז"ל שהלימוד כל הלילה בליל ששי הוא תיקון גדול ונפלא לפגם הברית.

רק תדע אחי, שלכל זה צריך שכל גדול, שלא יחליש מחו בחולשת העצבים בפרט בדור חלש הזה, כי אז בטח יצא שכרו בהפסדו, כי חלשה הלזו מביאו לידי כעס ולכל המדות רעות ולכל טפשות הרעות, ועל זה הזהירו כל הצדיקים תלמידי הבעל-שם-טוב זי"ע.

ולכן העקר שלכל הפחות שתכף כשמתעורר אדם וישן כבר לפי ערך מדידת שנתו לצורך בריאותו, יקום תכף ומיד בזריזות ובשמחה לעבודת ה', ואל יקוים בו: "עד מתי עצל תשכב" וגו' ("משלי" ו), וזה קדושה גדולה ונוראה לקום בזריזות ובשמחה לעבודת ה'. ויטול ידיו תכף ואל ישהה הטומאה על ידיו, אז זה גם כן נחשב לסיגוף גדול וזביחת היצר, כי הגוף מתאוה להתגולל עוד על המיטה ולהתעצל והוא משבר זה התאוה וקם לעבודת ה' בזריזות, בזה משבר כח העצלות והמתאוה, ראשית כח העפריות שבו, וזה נותן לו כח וסיוע דלעילא לעבודת ה' על כל היום.

עוד שם: הנה בלבוש יש גם כן סיגוף: שאם יש לו לקנות בגדים יקרים וחשובים והוא חושב: הלא יותר טוב שאקנה לי בגדים פשוטים ואחלק המותר לצדקה, או נותן מלבושים שיש לו ומלביש בהם עניים ומקיים מצות הלבשת ערומים, וככה מן השמים מלבישים בזו השעה את נשמתו בלבושי הוד והדר ואשרי לו.

וכל שכן אם מהדר לילך בלבושי צניעות כמנהג החסידים ויראים, ומוסר נפשו על צניעות בני ביתו ואינו מסתכל על לעג הפתאים, ובפרט אדם סוחר טרוד בעסקיו ואינו משגיח על פתאי הדור והלצים ועמא דארעא ומוסר נפשו לילך בבגדי חסידות וצניעות ביותר וגם בפאות וזקן שלם אשר כל אחד לפי נסיונות שיש לו באלו הדברים נחשב לו בכל יום לסיגוף גדול ולנסיון ואשרי חלקו, כי לפום צערא אגרא.

וכתב "החפץ חיים" ז"ל בספרו "נדחי ישראל" גם מענין זה וזה לשונו: גם צריך לו לבעל תשובה לילך בהכנעה ובשפלות לפני המקום ולפני הבריות, שאם היה רגיל בקומה זקופה ישפיל עצמו ויכניע ויסתכל למטה במקום שנברא ממנו ועתיד לחזור שם בסופו כענין שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". וכן אם היה רגיל ללבוש מלבושים נאים ותכשיטים נאים והדורים ישנה מלבושיו ותכשיטיו כדי שישבר לבו לאביו שבשמים. וכן אם היה רגיל בתפנוקים ובמעדנים ובמאכלים ערבים יפחת מהן ויסגף עצמו בתענית, מפני שהתענית משבר לב האדם למקום ומכניע את יצרו. אך באמת עניין התענית שכתבו הספרים בחלקי תקוני התשובה תלוי בכל איש ואיש לפי כחו, ולפחות בכל ערב ראש חדש אם לא יזיק לו התענית, ועל כל פנים מחויב להתרחק את עצמו מחברת מרעים ותפנוקיהם, עד כאן לשונו.

וידוע המעשה באחד מגדולי המוסר, כמדומה לי הסבא מנובהרדוק, ששאלו תלמידו שמאחר וקנה חליפה חדשה, מה יעשה כדי שלא יתגאה בה. והשיבו: תן אותה בהשאלה לידידך כמה ימים שהוא ילבשנה תחלה ואתה תלבשנה אחר כך בתורת משומשת, ובכך לא ירום לבבך.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי

הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5