——–
יג. עוד כוונה חשובה עד מאוד היא, שבאומרו "אחד" יכוון למסור נפשו על יחוד השם, שידמיין בדעתו שמוציאים אותו להורג אם לא יבטל את האמונה באל וביחודו, ובדמיונו יחוש שמוסר נפשו להיהרג על כך בד' מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק. וביאר האר"י שכוונה זו כה נשגבה מעלתה, שיש בה כדי להשפיע שפע בכל העולמות, כעין ההשפעה שהשפיעו עשרת הרוגי מלכות, שבזמנם בחורבן בית שני כה גברו העוונות, שלא היה כח ביד בני האדם לגרום להשפעת השפע על ידי התפילה, והיה העולם נאבד, כי אי אפשר היה להביא לתיקונו, ובטלה כל תכלית בריאת העולם. ועל ידי מסירת נפשם של עשרת הרוגי מלכות, חזרה העטרה ליושנה, שבעבודת בני האדם יושפע שפע מן העליונים. וכעין מעלה זו, מועיל המכוון למסור נפשו על קדושת השם בקריאת שמע, להגביר את ירידת השפע מן העליונים.
ונכון לצייר בדמיונו דמיון חזק ואמיתי, שהוא נהרג על קדושת השם, וככל שדמיונו יפעל יותר בדעתו, ויראה בעיני רוחו כאילו הוא ממש נהרג עתה על קדושת שמו, ויחוש את צער היסורים למען שמו, כך תגדל מעלת כוונה זו.
ואיש היודע בנפשו, שאינו יכול לעמוד בנסיון של מסירת נפש ביסורים קשים ומרים, אין בכך כפירה, אלא נסיון שאינו יכול לעמוד בו. ועל כגון זאת אנו מתפללים בכל בוקר, ואל תביאני לידי נסיון [אלא שנכון לו לעבוד על נפשו, שיוכל למסור נפשו גם ביסורים קשים.] ולכן איש כזה בקריאת שמע לא יכוון מסירת נפש במיתה שאינו יכול לעמוד בה, אלא יכוון למסור נפשו במיתה שאין בה יסורים רבים, מיתה שיודע שיכול לעמוד בנסיונה, ואותה יצייר בעיני רוחו, דמיון חזק ואמיתי, עד שירגיש שחווה מסירת נפש זו, ואם גם זאת לא יוכל, לא יכוון כוונה זו.
(((זוהר)))
א. כתוב בזוהר (ח"ב משפטים קיט ע"א) וז"ל, ומייחד לקודשא בריך הוא בכל יומא למהוי מיתתיה ב"אחד", כגוונא דשחיטת בהמה, בתריסר בדיקות דסכין, ובסכין, דאינון אח"ד וכו'. עכ"ל. והכי הוא עוד בזוהר (ח"ג ויקרא צו דף לג ע"א) וז"ל, שוב יום אחד לפני מיתתך, דבכל יום ויום צריך בר נש לאהדרא בתיובתא, ולממסר רוחיה לגביה, דיפוק ב"אחד" וכו'. וגם בתיקוני זוהר (הקדמה דף י ע"ב) איתא, והאי איהו רחימוי דמאריה, מאן דמסר נפשיה ב"אחד" ברחימוי דמאריה, ובגין דא ואהבת את י"י אלהיך, אפילו נוטל את נפשך וכו'. ע"כ. הנה לנו בג' מקומות שהזוהר מורה שיש לכוון למסירת נפש באומרו "אחד".
(((ראשונים)))
וכה"ג כתבו הראשונים, שהנה הרא"ש בקונ' ארחות חיים (יום א אות כה) כתב כן, אולם לא על המילה "אחד", אלא על המילים "ובכל נפשך" וז"ל, לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ותחשוב באמרך את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', למסור גופך וממונך על קדושתו, ובזה תקיים בעצמך דברי המשורר, כי עליך הורגנו כל היום. עכ"ל. וכ"כ בהרחבה בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' נה) בבארו את כוונת קריאת שמע [גם על המילים "ובכל נפשך"] וז"ל, שכולנו חייבים לקרות את הפרשה, לא לכוונת קריאה בלבד, כקורים אחת מפרשיות שבתורה לצאת י"ח הקריאה בלבד. רק לכוין דעתנו לדעת, שהוא אחד יתעלה, ושהוא אלהינו. ושאנו חייבים למסור נפשנו , ותאותנו, וכל מאודנו, לשמו ית'. ושנהיה גומרים ומסכימים הסכמה מוחלטת בכך, לא בעקימת שפתים לבד. השם יצילנו מן הכת, שנאמר בהם, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני. ושנקבל עלינו זה, לא כמצערים ודואגים על כך, כמו שגומר אדם בלבו ביראת מי ששולט עליו, ושאי אפשר לו לצאת מתחת רשותו, ולהמנע מעשות מצותו, רק כאוהב וחושק, וכו'. "ובכל נפשך" כולל כל מה שיגיע לאדם מן הנזקים והצער, ואפי' נטילת נפשו בקיום המצות. כאמרם ז"ל, מה לך יוצא ליסקל, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שנטלתי את הלולב. והוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה, שנעקד על גבי המזבח, ופשט צוארו תחת הסכין, לחשבו כי השי"ת חפץ בכך וכו'. והכלל, שצריכין אנו לקבוע בנפשנו, הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הק"ש, שאנו מסכימין למסור כל תאוותנו, וחשקי לבבנו, וכל נפשנו מן האברים, ועד נטילת נפש והממון, על יחוד קדושת שמו, וקבלת מלכותו. ושנראה בציור הלב, כאילו באנו לידי כך, וקיימנו . והוא אומרו, כי עליך הורגנו כל היום. וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין בק"ש " ובכל נפשך" ומסכימים על כך, הרי הוא כאילו הורגנו באותה שעה עליו ית', כי כל המסכים על זה, כאילו עשאו . והוא שאמר, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ר"ל, יהיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. עכ"ל. הנה לנו שיצייר האדם בליבו, כאילו בא לידי מסירת נפש. ויתירה מכך, לא שיסכים לכך בלית ברירה מפני שהבורא ציווהו, אלא כאוהב וחושק, מתוך אהבתו את הבורא. ועוד ממשיך הרשב"א שם על זו הדרך וז"ל, ומדעתי, כי זה היה מדעת מ"ש בגמרא בברכות (דף יג ע"ב) עד היכן כוונת הלב, עד על לבבך. כי בלתי גמר כוונת הלב והסכמתו, לא יתכן אמיתת הענין. ע"כ באומרנו על לבבך, צריכין אנו להתבונן על כוונה הזאת, ושנסכים עליה. וע"כ נ"ל שהלכה כדברי מי שאומר עד על לבבך, עד שם צריך כוונת הלב. ואמנם לא יתכן הכוונה האמתית, אף בגמר הלב על זה כולו, אם תהיה בהסכמה הכרחית מתוך היראה, כי מסכים לפחד הגמול והעונש, ושמח היה, אם לא נצטוה ולא נצרך לכך, ואין זו עבודה שלימה, עד שיהיה שמח בעת שנצטווה, ומצא עצמו בגמר דעתו על הקיום. והוא אומרו, ושננתם לבניך, ודברת בם, כאדם המלמד לבנו דברים ערבים עליו, והם מורגלים בפיו, ומדבר מהם תדיר, שאין אדם מדבר בדברים שלבו קץ ומואס בהם וכו'. עכ"ל.
כיוצ"ב כתב רבנו בחיי בספרו כד הקמח (פרק הבטחון) אולם לא על כוונת ק"ש, וז"ל, ועוד מענין הבטחון, שימסור אדם נפשו אל השי"ת, ותהיה מחשבתו משוטטת תמיד בדבר זה, אלו היו באים להרגו, או שיעבור על התורה, שהוא מוסר עצמו על המיתה ולא יעבור. ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים כה) אליך ה' נפשי אשא, וכתיב (שם) אלהי בך בטחתי אל אבושה, כי המוסר הנפש בענין זה, הוא מענין הבטחון, ומלת אשא מלשון (בראשית מג) וישא משאות, וכתוב בדברי הימים (א,כא) ויאמר המלך דוד לארנן, לא כי קנה אקנה בכסף מלא, כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולה חנם. והכוונה לומר, שיקריב נפשו במחשבתו מנחה להשי"ת, שאלו היה בא לידי כך, היה מוסר נפשו על קדוש ה' יתברך. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מד) כי עליך הורגנו כל היום, ואין אדם יכול, כי אם פעם אחת? אבל כל שעה ושעה שהוא מחשב בדבר זה, יש לו שכר עצום ועיקר רב. ולכך אמר כל היום, כי זה לענין השכר והגמול, כאלו נהרג הרבה פעמים בכל יום. וכן אמרו במדרש תהלים (שם עט) אם הרגם, ודרשוהו ושבו ושחרו אל, אפי' הורג אותנו, לו אנחנו מקוים, ולו אנו דורשים, ואליו אנחנו משחרים, הוי ושבו ושחרו אל. ומכללי מסירת הנפש הוא שיחשוב בדעתו כי כל מעשה השי"ת לטובה, וכמו שאז"ל כל דעבדין מן שמיא לטב, ושיקבל כל הבא עליו מאהבה וכו'. עכ"ל.
(((מרן)))
ב. כך חזינן דהמלאך המגיד הזהיר את מרן בכוונה זו, כאשר כתוב במגיד מישרים (בראשית ח,ב) אזדהר בכוונה דלבך בעידן ק"ש, לממסר נפשך על קדושת שמי. ועוד שם כתוב, תייחד שמי ד' זימנין ביומא, בכוונת לבא לממסר נפשך על קדושת שמי. ע"כ. [ובמעבר יבוק (מאמר שפתי צדק פ"ג) ביאר שהבטחתו של המגיד שמרן ימות על קידוש ה', הייתה על הכוונה הנ"ל, ושעפ"ז סרה תמיהת רבים היכן קויימה.]
ובשו"ע אמנם לא נזכרה כוונה זו במפורש, אולם הב"ח אורח חיים (ר"ס סא) ביאר את לשון הטור, שהיא לשון השו"ע, שכתב שיקרא ק"ש "באימה ויראה", על הדרך האמורה, וז"ל, ונראה ד"אימה ויראה" זו היא באופן זה, שיכוין בשעה שהוא קורא שמע, לקבל עליו עול מלכות שמים, להיות נהרג על קדוש השם המיוחד, דזהו ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך (ברכות סא ע"ב), ועל זה אמר הכתוב (תהלים מד,כג) כי עליך הורגנו כל היום, כי אז בכוונה זו יקראנה באימה וביראה ברתת ובזיע. עכ"ל. גם הפמ"ג (סי' סא משב"ז ס"ק א) הזכיר את דברי הב"ח, וכן המ"ב (סי' סא ס"ק ג) הביא את הב"ח שלכך כיון מרן "באימה ויראה" להיות נהרג על קידוש ה'.
(((האר"י)))
והכי הוא בדברי האר"י הח"י, בשער הכוונות (דרושי כוונות קריאת שמע דרוש ה) וז"ל, אבל עתה בק"ש, אנו כוללים עצמינו ג"כ בסוד המ"ן דזו"ן, אבל אינו מספיק שנמסור נפשותינו בסוד מיתה, אלא בסוד קידוש ה', שהוא מסירת נפשינו להריגה. ולכן צריך לכוין במלת "אחד", בשם יאהדונה"י, ויכוין בד' מיתות ב"ד, סקילה, שריפה, הרג וחנק, ע"ד שידעת, וז"ס הכתוב, כי עליך הורגנו כל היום, שלא אמר אליך, אלא עליך, פי', במי שהוא עליך, שהיא החכמה שעל הת"ת, אשר עליו ממש הורגנו. וז"ס משרז"ל על ר' עקיבא שעלה אל המחשבה שהיא חכמה בסוד מסירת נפשו להריגה. ודי למבין. עכ"ל.
והרחיב שיחתו בשער הכוונות (דרושי נפילת אפים דרוש ה) שיש השפעה תמידית לקיום העולמות בדוחק, והשפעה זו יש בכוחה רק להעמיד את העולמות על עומדם, ובעת שיש איש, המוסר עצמו על קידוש ה' בכח בק"ש, וק"ו אם יש המוסר נפשו בפועל, כעשרת הרוגי מלכות, נשפע שפע עד בלי די, ע"ש. ועוד ראה לו בפרי עץ חיים (ק"ש פרק ז), ושם (נפילת אפים פ"ד), ובספר עולת תמיד (שער נפילת אפים) בכוונת ק"ש באחד, שיכוון למסור נפש.
ובעץ חיים (שער לט פ"א) ביאר, שע"י התפילות מעלים הניצוצות שהיא הקדושה שנפלה לתוך הקליפה, ובהעלותם נוצרים נשמות חדשות. והיות וחיות הקליפה היא מן הניצוצות שנפלו אליה, כשיכלו הניצוצות להתברר, תמות הקליפה, ואז בילע המות לנצח, הם הקליפות שיתבטלו לגמרי, ואז יבא משיח, ותהיה הגאולה. ובחורבן בית שני, כה גברו העוונות, עד שלא היה כח ביד בני האדם לברר את הניצוצות ע"י התפילה, והיה העולם נאבד. וע"י י' הרוגי המלכות, הצליחו להעלותם ולתקנם.
(((אחרונים)))
ג. וכ"כ הרמח"ל בספרו דרך ה' (חלק ד פרק ד) לגבי מצות ק"ש וז"ל, והנה מתנאי המצוה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית'. ונחשב לו כאילו עשה הדבר בפועל, ונהרג על קידוש השם. עכ"ל. ועוד לו בפירוש המצוות (נדפס באוצרות רמח"ל עמ' רלז) כתב, שיכון למסור נפש לגביו, להתדבק בו בדביקות אחד, ולדעת שאין שליטה חוץ ממנו וכו'. באותה השעה שמוסרים נפש לגביו, נוטלים כח ושליטה עליון, מה שאין אפילו [כח כזה] לכל צבא השמים וכו'. אבל ישראל הכל נוטלים, ומעלים הכל ליחוד העליון, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. עכ"ל. וכ"כ המהר"ם חאגיז בספרו אלה המצוות (מצוה תיז עשה קעב) צריך שיכוין האדם בדעתו ויגמור במחשבתו כשאומר פסוק זה, שהוא מוסר עצמו למיתה על יחוד קדושת שמו ית'. ואם ח"ו המצא ימצא אויב שירצה להכריח אותו להכחיש יחוד אמיתות זה, שיקבל עליו כל הארבע מיתות ותולדותיהן. והוא לא יכחיש אמיתות זה, לא בדיבור, ולא במחשבה, ולא במעשה שיוכיח ההפך מזה, ואזי יתרצה האיש הלזה אל אדוניו, כאילו בא לידי גמר ומעשה, ויהיה לפניו כקרבן אשה, כי מחשבה טובה כזו שיעשנה בהסכמת הלב וכו', הנה שכרו אתו כאילו עשאה בפועל, ודבר זה יש לכוין כשמאריך בדלי"ת של אחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ בספר חרדים (פ"א מצוה טז) [אך על "בכל נפשך"] וז"ל, מצות עשה לקדש את השי"ת אם יאנסוהו להמיר דתו, או לעבור על אחת משלש עבירות חמורות שבתורה, והם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, יהרג ואל יעבור. ובשעת הגזירה אפילו על מצוה קלה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. ויחשוב כן בלבו כשקורא ק"ש בתיבת "בכל נפשך" ובתיבת "ובכל נפשכם", ויסכים הסכמה גמורה, שאם יבא לידי נסיון, יתחזק וימסור נפשו וממונו בשמחה, כר"ע, ובני חנה, ונחשב לו כאלו נמסר בפועל. והיינו דכתיב כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום, אלא מעלה הקדוש ברוך הוא לצדיקים, כאלו הם נהרגים בכל יום בהעלותם על לב ככה, הכי איתא בספרי (דברים פיסקא לב אות ה) וכו'. עכ"ל. והביא כן מן הזוהר דלעיל. וכ"כ החיי אדם (כלל כא סעיף יא), וביסוד ושורש העבודה (שער המזרח פ"ה).
וכ"כ בסו"ס נועם אלימלך בריש קונטרס הנקרא צעטיל קטן וז"ל, וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו, כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך, שובר את טבעו, ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך, ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה וכו'. בפסוק א' של ק"ש, וברכה ראשונה של שמונה עשרה, יהרהר כנ"ל. ועוד יכוין אם יענו אותו כל אומות העולם בכל עינוים קשים, ויפשטו עורו מבשרו להכחיש ח"ו ביחודו, יסבול כל היסורים, ולא יודה להם ח"ו. ויצייר בדעתו ומחשבתו, כאלו עושין לו כנ"ל, ובזה יצא ידי חיוב ק"ש ותפלה כדין. עכ"ל. וכ"כ בליקוטי מוהר"ן (תורה סי' קצג) לכוון כן בק"ש, ושכן עשה ר"ע כל ימיו, וזהו אומרו לתמידיו כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו'. וכן בספר טהרת הקודש (מאמר תיקון היסוד פרק י) בבארו את כוונות ק"ש כתב, וז"ל, שבאמרו "ה' אחד" יקבל על עצמו מסירות נפש, שבאם יגיע לו נסיון שיכפור באחדות ה' ח"ו, אז הוא מוכן ומזומן ליסקל ולישרף וליהרג וליחנק בעבור כבוד קדושת שמו י"ת. ויצייר לעצמו כאילו עומד לפניו אש גדול, והוא מטיל עצמו לתוך האש. וכאלו משליכים אותו מהר גבוה, או זורקים עליו אבנים לסוקלו, וכן הרג, וחנק. ואם זוכה לכוון הכוונה הזאת, אז אשרי לו ואשרי חלקו. (ומובא בצעטיל קטן לרבינו הק' ר"ר אלימלך זי"ע ג"כ בזה, שלא ישטה את עצמו להיות כגונב דעת עליונה ח"ו). עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב בהקדמה) וז"ל, כתבו המפרשים בכוונת הכתוב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן לטבחה, כי איך נהרגים בכל יום, הלא אם נהרגים בפעם אחת ח"ו, לא שייך עוד פעם ב' ביום השני. אך קאי על כונת הק"ש, שצריך לכיון למסירת נפש בד' מיתות בעת הק"ש, וזהו נחשבנו כצאן לטבחה, כל היום בעת ק"ש, והמחשבה נחשבה בזה למעשה וכו'. עכ"ל. וכ"כ עוד רבים.
(((מי שבדמיונו יודע שלא יעמוד ביסורים קשים)))
ד. אף שהראנו לעיל שנכון ליצייר בדמיונו דמיון חזק ואמיתי, שהוא נהרג על קדושת ה', וככל שדמיונו יפעל יותר בדעתו, ויראה בעיני רוחו כאילו הוא ממש עולה לעולה עתה על קדושת שמו, וחש את צער היסורים למען שמו, כך תגדל מעלת כוונה זו, ושזהו ביאור הפסוק כי עליך הורגנו כל היום. מ"מ מי שלא יכול לדמיין יסורים קשים ומרים, שיודע בנפשו, שלא יוכל לעמוד בניסיון כה קשה, אין בזה כפירה, אלא הוא נסיון שאינו יכול לעמוד בו. ובפרט שבשכל כן חפץ למסור נפשו אף במקום יסורים קשים ומרים, אלא שבגלל הרגש רגש הרחמנות שלו על עצמו, יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון זה, פשוט שאינו כופר, ועל כגון דא אנו מתפללים בכל בוקר, ואל תביאני לידי נסיון. כי היודע בנסיון שאינו יכול לעמוד בו אינו חטא, רק אם יבא לידו, ויעבור עליו, יחטא. ואל"כ רוב בני האדם חוטאים בכל עת, שהרי יש ניסיונות רבים שאינם יכולים לעמוד בהם. וכך מוכח מכתובות (לג ע"ב) אמר רב, אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא. ומבארת הגמ', דמיירי בהכאת מלכות שאין לה קצבה, בשונה ממלקות ארבעים שיש להן קצבה. הרי שעל חנניה מישאל ועזריה מעידה הגמ' שלא היו יכולים לעמוד בנסיון של יסורים קשים, והיו עובדים ע"ז ח"ו. ק"ו היודע שלא יוכל לעמוד בנסיון זה שאין זו כפירה, אלא נסיון שלא יכול לעמוד בו. והכי איתא בשיר השירים רבה (וילנא פרשה ב אות ז) על הפסוק עליך הורגנו כל היום, אמר ר' חייא בר אבא, אם יאמר לי אדם, תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד וכו'. אבל בדורו של שמד, איני יכול לסבול. ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל, ומלבנין אותן באש, ונותנין אותן תחת שיחיהן, ומשיאין נפשותם מהן. ומביאין קרטיות של קנים, ונותנין אותן תחת צפרנן, ומשיאין נפשותיהם מהם, הוא שאמר דוד (תהלים כה) אליך ה' נפשי אשא, אשיא כתיב, שהיו משיאין נפשם על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא, וכו'. עכ"ל.
(((הוי אונס)))
יתרה מכך הרמב"ם באיגרת השמד ביאר, שהמצווה ביהרג ואל יעבור, ועבר את העבירה ולא נהרג, מפני פחד מיתה, שאין עליו כרת, ואף לא מלקות, ושהוא נחשב אנוס , ואינו נקרא רשע, אלא שעבר על חילול השם, והנה ז"ל, ואם לא יהרג, אלא עבר מפני האונס ולא נהרג, לא הטיב לעשות, והוא מחלל שם שמים באונס . אמנם, אינו חייב עונש מכל השבעה מיני עונשים, והם, ארבע מיתות בית דין, כרת, מיתה בידי שמים ומלקות. שלא מצאנו בכל התורה כולה, לא בקלות ולא בחמורות, מקום שיחייב ה' גבול מגבולי העונש לאנוס, אלא לעושי ברצון וכו'. וברוב המקומות אמרו, אנוס רחמנא פטריה . ולא נקרא לא פושע, ולא רשע, ולא פסול לעדות, אלא אם כן עשה עבירות יפסל בהן לעדות. אלא שהוא לא קיים מצות קידוש השם, ולא יקרא שמו מחלל שם שמים ברצון, בשום פנים. אמנם מי שיאמר או שיעלה בדעתו מפני שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, יהרג ואל יעבר, שאם עבר שיהיה חייב מיתה. זו טעות גמורה, שאין הדבר כן, אלא כמו שאספר. וזה שהוא מצווה שיהרג, ואם לא נהרג אינו חייב מיתה, ואפילו עבד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, וכל שכן שלא יהרגוהו בית דין וכו'. עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם במשנה תורה (יסודי התורה פ"ה ה"ד) וז"ל, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם. ואעפ"כ, מפני שעבר באונס , אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו וכו'. עכ"ל. וכ"כ עוד הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת סג) וז"ל, הנה התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס, אינו חייב כרת, וכל שכן מיתת בית דין, אבל עבר על חלול השם. עכ"ל.
על כן, איש כזה, היודע שאינו יכול לעמוד בנסיון מסירת נפש קשה [ואף היודע שאינו יכול למסור נפש כלל, דניזיל בתר טעמא וככל האמור], אין בזה כפירה, ולא חטא [אלא שנכון שיעבוד על עצמו, כך שבעת נסיון ח"ו, כן יוכל למסור נפשו, גם ביסורים קשים.] ובקריאת שמע לא יכוון מסירת נפש במיתה שאינו יכול לעמוד בה, אלא יכוון למסור נפשו במיתה קלה שאין בה יסורים רבים, מיתה שיודע שיוכל לעמוד בנסיונה, ואותה יצייר בעיני רוחו, דמיון חזק ואמיתי, עד שירגיש שחווה הוא מסירת נפש זו. ומי שיודע שאינו יכול למסור נפשו למיתה, לא יכוון כוונה זו, שכן פשוט מסברא, דניזיל בתר טעמא. ובדומה ראה בספר טהרת קודש דלעיל (סוף אות ג) שהביא מצעטיל קטן, שכתב בעל הנועם אלימלך, שלא ישטה את עצמו, להיות כגונב דעת עליונה ח"ו.
(((ק"ש היא שירת השירות לבורא)))
ה. בבואנו הלום, אמרנו להביא פנינה נפלאה ומופלאה שכתב הרמח"ל בפירוש המצוות שלו (מצוה יג, נדפס באוצרות רמח"ל עמ' רלד), שכל מלאכי מרום בשעה שהקב"ה מצווה מי מהם לעשות דבר מה, לא יוצאים מלפניו, עד שאומרים שירה. שכל כח שנוטלים מלפני המלך, בשיר נוטלים אותו. וכשסיימו מלאכתם, באים להביא עבודתם לפניו, ושוב אומרים שירה, שאינה מתקבלת אלא בשירה.
וכפי שכך הוא בשמים, כן הוא אף בארץ, שבעת השינה נשמת האדם, עולה לפני המלך, ועל כן בבואה לפניו, יש לה לומר שירה. וכן בבוקר כשיורדת לגוף, כדי לעשות רצון הבורא, עליה לומר שירה. ומהי אותה שירה, זוהי קריאת שמע, שהאדם אומר פעמים ביום, ולכן נאמרת בבוקר ובערב, "בשכבך ובקומך".
וא"כ אין לך שום ממונה בעולמות העליונים שאין לו שירה בפני עצמו, ושירת השירות של כל העולמות היא קריאת שמע שאנו אומרים, לפי ששירה חדשה זו היא שירת האדם העולה על הכל, וכוללת את כל השירים, ובשירת האדם תלויים כל השירים, ועע"ש.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5