כוונת "אחד"

——–

יב. באומרו "אחד" חובה לכוון שני דברים, שהשם אלהים יחידי, ושאחדותו שלימה בתכלית. פירוש, שהשם הוא אלהים היחיד, אין עוד אלהים זולתו. ושאחדותו אחדות גמורה, היינו שלילת המורכבות הנזכרת לעיל (סימן א סעיף ב והלאה), על כל פרטיה.

ואין צורך בשעה זו לזכור את כל פרטי שלילת המורכבות הנזכרים לעיל בפועל, רק די שידע את פרטיה, ובשעה שמכוון באומרו "אחד" על שלילת המורכבות, כלול כל זה בדעתו. שאחר שיודע והפנים את משמעות אחד שלם בתכלית על פרטיו, די לו לחשוב שהשם אחד בתכלית כפי שיודע. וכפי שכך הוא בכל כוונת התפילה, בכל מילה שאומרים, מבינים מיד את משמעותה, ואין צורך לזכור את כל פרטיה. למשל המילה "אבינו" הנזכרת בתפילה, אין צורך לזכור את כל פרטיה, שמשמעותה מלבד הולדת התולדות, גם מורה על המסירות לבנו, והדאגה אליו, וחינוכו, וייסורו לצורך חינוכו, והעברת הדין בעת הצורך וכו' וכו', אלא כשאומר בתפילה "אבינו", מיד יודע כל אחד מהו "אבא", ואין צורך לזכור את כל פרטי האבהות. כן הוא אף כאן, בכוונו אחד שלם בתכלית, הרי זה כולל את כל פרטיו הידועים לו.

במקום שיש מנהג שבאמירת "אחד" מכוונים רק לאל יחידי, יש להם על מה שיסמוכו [אך זהו בתנאי שברור שכן המנהג במקומם, ולא על פי בירור קצר, קל וחומר שלא על פי סברת הלב].

בנוסף, חסידות לכוון את הנזכר בשלחן ערוך, שבאומרו "אחד" יאריך באות דלי"ת של אחד, ויחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו, ומושל בד' רוחות העולם, ואין צריך להאריך בהמלכת השם יותר משיעור זה. והיות ודין זה חסידות הוא, על כן אם לא כיוון את הנזכר כאן, יחיד ומושל בד' רוחות, יצא ידי חובה. [המלכת השם עליו זו תכלית מצות קריאת שמע, והיא עיקר הכוונה, ואין אנו עסוקים בפרטי מצות קריאת שמע, אלא במצות היחוד המופיעה בקריאת שמע.]

(((כוונת "אחד", אל יחיד, ושלם בתכלית)))

א. דעת הרמב"ם ועוד רבים מן הראשונים, שפירוש המילה "אחד" כולל שני ענינים, האחד, שהשם הוא אלהים יחיד [אין אלהים אחר]. והשני, שה' אחד באחדות גמורה [דהיינו שלילת המורכבות, על כל חלקיה ופרטיה], שהרמב"ם במשנה תורה (יסודי התורה פ"א ה"ז) אחר שביאר את האחדות הגמורה, סיים, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וכן הוא לו בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י מ"א ביסוד השני, תרגום הרה"ג עזרא קורח הוצאת מכון המאור) לא כאחד של מין, ולא כאחד של סוג, ולא כפרט האחד המורכב וכו', וזה היסוד השני הוא שהורה עליו באמרו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ע"כ. וממילא שלומד שזהו פשט, וחובה בפסוק ראשון לכוון את הפשט, יוצא שחובה לכוון זאת בעת אמירת המילים השם אחד. ועם הרמב"ם עומדים עוד סיעת ראשונים גדולה, כאשר נאספו לעיל (סימן א סעיף ב) שכ"כ חובות הלבבות, האבן עזרא, הרוקח, הרשב"א, רבנו בחיי, האהל מועד, הספורנו והעיקרים. וכן גם דעת הצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג) ובעל המאורות בספר מלחמת מצוה (בדברו על קריאת שמע), וכן כתבו החזקוני (דברים פרק ו,ד), ומעלות המדות (המעלה הראשונה), הרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק יט) ובשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סימן שסח) ועוד. וממילא לכל הני אשלי רברבי, לא סגי בכוונת ק"ש באומרו "אחד" לכוון רק שה' הוא אלהים יחיד, אלא אף שאינו גוף ואינו מורכב וכו'. [ואין לדחות זאת בטענה שפשט הכתוב הוא רק אל יחיד, ואולם דרשו חז"ל את המילה אחד, גם לשלימות היחוד, ואין זהו פשט הכתוב אלא דרשה, וממילא אין חובה לכוון כן בק"ש. כי ברור שהרמב"ם פירש שזהו פשט הכתוב, הן משום שכשהרמב"ם משתמש במילה "שנאמר" [כפי שעשה כאן בהלכות ק"ש הנ"ל], כוונתו שזהו פשט הפסוק, ובדרשה משתמש הרמב"ם במושג "מפי השמועה", ופעמים במושגים "קבלה" או "אמרו חכמים", וכדומה. הן משום שאין שום דרשה בגמ' לדרוש אחד לשלימות המורכבות, ופשוט שהרמב"ם לא ידרוש דרשה מדעתו. יתר על כן אין בכלל בחז"ל שום מקור לשלימות היחוד, אלא שהרמב"ם ודעימיה למדו שזהו פשט הכתוב כאן, וכן עוד פסוקים המורים שאין לו גוף, ועיקר המשענת היא ידיעתם בחכמת הפילוסופיה שכן הוא בהכרח גמור, וזה גרם להם להכריח שזהו פשט הפסוק, וראה להלן (אות ז בהערה) שהבאנו תשובת הרמב"ם (נדפסה באגרות הרמב"ם מהדו' שילת ח"ב דף תפח, ולפנ"כ בדפו"ר של אגרות הרמב"ם דף ב ע"א) ועל כן בפשט עסקינן, ולא בדרשה, ועוד ראה להלן (אות ז כותרת יסוד המחלוקת.)] ועוד יובאו להלן (אות יא) עוד ראשונים שכתבו שיש לכוון בק"ש ליחיד בתכלית.

(((ראשונים שכתבו שבאחד יכוון אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות השמים)))

ב. איברא, דלכאורה יש מקום להוכיח לאידך גיסא, מן קמאי שכתבו שבקריאת שמע בעת שיאמר "אחד", יכוון שה' שולט יחידי בשמים ובארץ ובארבע רוחות, ולא הזכירו את שאר פרטי יחוד ה', שאינו גוף, ואינו מורכב, ואינו בזמן, ותאריו משלים וכו', והרי זהו מוכיח דס"ל שדי לכוון לאל יחיד. ותחילה הכי הוא בשלחן ערוך (קריאת שמע סימן סא סעיף ו) וז"ל, צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. עכ"ל. והוא העתק לשון הטור במקום. וכ"כ עוד ראשונים רבים, דהכי כתב רבינו יונה בספר היראה (בק"ש, ובאים הדברים יחדיו, היות ורבינו יונה הוא מקור דברי הטור בתפילין הנ"ל) וז"ל, ויאריך בדל"ת, עד שיחשוב בלבבו, שבורא עולם הוא מלך למעלה ולמטה בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, ממזרח וממערב מצפון ומדרום ותהום רבה, ומאתים וארבעים ושמונה אברים שבו. ואם לא יוכל לכון כל כך, יכון, השם שהוא עתה אלהינו, עתיד להיות אחד. ע"כ. ועוד לו בספר שערי עבודה המיוחס אליו כתב וז"ל, והכונה באמרו יי' אחד, יכוין במלת יי', כלומ', מי ששמו יי', שקבלנו עלינו עול מלכותו, וקבלנו אותו למלך שופט עלינו, הוא אחד. והכונה באחד, שהוא אחד בשמים בארץ ובארבע רוחות העולם. עכ"ל. וכן הביא הב"י (או"ח סימן סא) את תלמידי דרבינו יונה (ברכות דף ז ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ובלבד) שכתבו, ואומרים רבני צרפת, דמכאן נראה, שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ, ובדלי"ת יאריך גם כן כשיעור שימליכהו בארבע רוחות העולם וכו'. ועוד הביא הב"י (שם) שכ"כ הסמ"ק (סי' ב) צריך לכוין באל"ף, שהוא אחד. ובחי"ת שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ, הרי ח'. והדלי"ת, רמז לד' רוחות. ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד. ע"כ.

וכן נמצאו עוד ראשונים רבים מאוד שכ"כ, דהכי הוא בסידור רש"י (סי' יד) דכתב, אבל בדלי"ת יאריך עד שיעור שיעשנו בלבו יחידי בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם וכו'. ולא יאריך יותר מדאי, אלא עד דמחשב בארבע רוחות הארץ, להאמינו בכל הילודים, על שם כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים. ובארבע רוחות והתהום ליחדו בכולן, על שם, ומתחת זרועות עולם. ובארבע רוחות הרקיעים, כדי להודיע שאין בכולן אלא רשות אחד וכו'. עכ"ל. ועוד לו הכי בפרדס (סי' סג). וכ"כ הרוקח (סימן שכ) וצריך להאריך באחד ובד', ובלבד שלא יחטוף בח'. וצריך להאריך שיחשב מלכות שמים למעלה ולמטה ובד' רוחות. ע"כ. וכ"כ בפסקי ריא"ז, ובפסקי הרי"ד (ברכות שם), ובאשכול (הל' תפילה וק"ש), וכ"כ הראבי"ה (ברכות סי' מו) שהביא את דברי הגמ' שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות, והוסיף, וצריך להרהר בלבו בכל ענין הזה, להמליכהו בקרותו הפסוק, ולהרהר שהשם הוא היה הוה ויהיה. ע"כ. והרא"ה (שם) ביאר גמרא זו וז"ל, פי', בחית ימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ד' רוחות העולם, כלומר כי הוא יתעלה המשגיח ממכון שבתו על כל בריותיו. והכי הוא בסמ"ג (עשה ב) ובמחזור ויטרי (סימן יב) שבאחד יכון, שארבע רוחות העולם, וארבע רוחות התהום, וארבע רוחות הרקיעים, אין בכולם אלא רשות אחד. וכן הוא באבודרהם (סדר שחרית בביאור ק"ש), וכן הנימוק"י (ברכות יג ע"ב) על דברי הגמ' "תו לא צריכת" פירש, שתאריך שיעור שתחשוב בלבך שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. ושכוונה זו היא קבלת עול מלכות שמים. ע"כ. וכ"כ בשבלי הלקט (סי' טו), וברבינו ירוחם (נ"ג ח"ב דף כד רע"א) כתוכן דברי הגמ'. וכן כתב במנורת המאור (נר שלישי סי' צו) וצריך להאריך בדל"ת דאחד, שעור שיכון בו, הקדוש ברוך הוא, יחיד ומולך בארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה, כדגרסינן בריש פרק היה קורא, תניא סומכוס וכו'. ע"כ. וכ"כ בספר השולחן (הל' ק"ש שער שני), וכ"כ הבה"ג (הלכות ברכות) ובסדר רב עמרם גאון (בק"ש) הר"י מלוניל (ברכות פ"ב) והאור זרוע (ק"ש סי' לד) ובסידור חסידי אשכנז (על ק"ש) המאורות (ברכות שם) ובספרו מצוות זמניות (הל' ק"ש), האגודה (ברכות שם), ספר הבתים (ק"ש ש"ד ב"ג), האגור (סי' קח) הצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג), האהל מועד (שער ק"ש דרך א), הכל בו (סי' י), ארחות חיים (הל' ק"ש סי' יח), ותניא רבתי (סי' ד).

ולכאורה חזינן דכל הני ס"ל, שבעת אומרו "אחד" די לכוון אלהים יחיד, ולא כלול בזה שאינו גוף ושאינו מורכב וכו', כל הנזכר ברמב"ם ודעימיה.

(((כוונת "אחד" בשמים ובארץ חסידות)))

ג. אולם נראה שיש לדחות זאת, ולצורך כך נשוב ונעתיק את לשון השלחן ערוך (קריאת שמע סימן סא סעיף ו) וז"ל, צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד, שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. עכ"ל. ולשון זו היא העתק לשון הטור במקום. והנה נודע שהלשון "צריך", אינו חיוב, אלא לכתחילה ראה בזה בהערהדהכי כתבו הרשב"א והמאירי ברכות כאן (יג ע"ב), וראה בכלל זה באורך בעין זוכר (מע' צ אותיות ו, ח), ובארעא דרבנן (אלגאזי), ובגנזי חיים (מע' צ אותיות טו, יז-יט), ובאברהם אזכור (פאלאג'י מע' צ אות כו), ובשד"ח (מערכת צ אות ה), ובטהרת הבית (ח"ב עמ' רפו), ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן ו אות א), ובספר דברי שמואל (גיטין עמ' קלד). אם כי יש מקומות שלשון צריך הוא לעיכובא, וכאשר הרשב"א הנ"ל כתב שם, והיינו רק כשיש לכך הכרח גמור. וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן שמד) שכשיש הכרח לשון צריך הוא לעיכובא, ע"ש., ואילו כאן נראה שזה דבר חסידות, דהכי מבואר במקור הדין בברכות (דף יג ע"ב) תניא סומכוס אומר, כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו וכו'. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חזייה דהוה מאריך טובא, אמר ליה, כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות, תו לא צריכא. ע"כ. ומדאמרו "מאריכין לו ימיו ושנותיו", הנה לנו שהוא דבר חסידות. ותקשי, הן הלא כוונת פירוש מילות ק"ש, הוא לעיכובא ולא חסידות, וכדפסק הרמב"ם (ק"ש פ"ב ה"א), הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובה. והשאר, אם לא כיון לבו וכו' יצא. והוא שכיון לבו בפסוק ראשון. עכ"ל. והכי נפסק בשו"ע (סוף סימן ס) וכאשר פתחנו בריש אמיר? ולהאמור מבואר הדבר, לפי שיש כאן שני דינים, הראשון לעיכובא, והוא כוונת פירוש מילות פסוק ראשון של ק"ש, ומהו פירוש המילים שמע ישראל וכו', לא עסקו בכך הרמב"ם והשו"ע. וישנו דין שני בכוונת קריאת שמע, שהוא דבר חסידות, להאריך באמירת אחד באות ד, ואז לקבל את ה' עלינו למלך גמור, שלו שלטון יחידי, ובכוונה זו ניתן להאריך עד מאוד, ועל כן נתנו חז"ל שיעור, ושאין צורך יותר ממנו שיכוון שהשם יחיד בעולמו, ומושל בד' רוחות העולם, ודיו. ומעתה מש"כ בשו"ע הנ"ל שיאריך בחי"ת כדי שימליך וכו', אין זהו פירוש המילה "אחד", אלא זו סוגיא אחרת של דבר חסידות במצות המלכת ה' עליו ועל העולם, ולתת לכך תוקף וחוזק בליבו ובמחשבתו. והרי בשו"ע למרות שכתב שכוונת המילים בפסוק ראשון היא לעיכובא, לא פירש שום מילה מפסוק זה, חוץ מהנזכר כאן לגבי אחד, ואין זאת אלא כאמור, שגם פירוש זה, אינו פשט המילה "אחד", אלא תוספת כוונה שנכון וטוב לכוונה.

וגם הדברים מוכרחים מצד עצמם, כי ברור שפירוש המילה "אחד" אינה אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות, אלא "אחד" היינו אל יחיד, ודיו, ואין זאת אלא שפירוט האחדות בשמים ובארץ וכו', היא לתוספת חיזוק בהמלכת ה' יתברך, ולא פשט המילה.

והכי עוד יוצא מבואר מדברי הרמב"ם (ק"ש פ"ב) שבריש הפרק פסק, הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. ובמרחק בהמשך (הלכות ח,ט) פסק, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא . כיצד ידקדק, ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח. לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים, בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה, והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון "בכל לבבך", קורא "בכל" ושוהה, וחוזר וקורא "לבבך". וכן "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל". וצריך לבאר זיי"ן של "תזכרו". וצריך להאריך בדל"ת של "אחד", כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות וכו'. עכ"ל. הנה לנו, שהדין להאריך בד' שימליכו בשמים ובארץ ובארבע רוחות, אינו פשט המילה, אלא הוא תוספת כוונה לדקדוק מצוה, ואינו לעיכובא. וכפי שכתב בריש ההלכה מה הם הדיקדוקים בק"ש, ושאם לא דקדק יצא. ולכן גם שמם בשתי הלכות שונות, זו בהלכה א, וזו בהלכה ט, שכן הם שני דינים שונים. [ואזיל לדרכו דרך הקודש, לכתוב את הלכותיו מן הכבד אל הקל, שמתחיל את הפרק בהלכות שהם חיוב גמור ומן התורה, אל חיובים דרבנן, אל חיובי דרבנן קלים, אל דברי חסידות, ופעמים עד שמסיים בדברי מוסר, עיין בשו"ע המדות (אהבת הבריות עמ' עט ד"ה סדר הספר, ושם עמ' עז-פו).] ובזה גם יבואו דברי הרמב"ם יחדיו, שהראנו לדעת לעיל, שפירש בכמה דוכתי את פירוש המילה "אחד" על שלימות היחוד, ואילו כאן הזכיר רק כוונת אל יחיד? ואין זאת אלא שזהו פשט המילה, וזו תוספת כוונה. וזאת מלבד הנזכר שכתב "וצריך להאריך" וכו', והלשון צריך היא לכתחילה ולא לעיכובא, וכאן נראה שכוונתו לדבר חסידות, כמבואר במקורו מן הגמ'. ונמצא מבואר, שדברי הגמרא לכוון שימליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות, אין זהו פשט המילה "אחד", אלא תוספת כוונה לדבר חסידות.

והכי מבואר במאירי (ברכות יג ע"ב) שאחר שכתב כמה פעמים (כגון ריש ד"ה ונמצא) כל שלא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא אף בדיעבד, שוב כתב (ד"ה מאחר) וז"ל, מאחר שפסוק ראשון צריך לכונה יתירה, מצוה לקורא שיאריך באחד ולא באלף וכו', ושיעור הארכתו בדל"ת הוא עד כדי שיצייר בלבו היותו ית' מולך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם. עכ"ל. א"כ מחלק בין חיוב הבנת פירוש המילים, לבין מצוה שיכון אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם.

(((ראשונים שכתבו לכוין גם לשלימות היחוד וגם אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות)))

ד. והכי עולה נמי מדברי רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ערך יחוד השם) דמחד תפס כרמב"ם במושלם בענין יחוד ה', על כל פרטיו באורך וכבסמוך. ומאידך (שם) באמירת ק"ש כתב, שיצייר בלבו ומחשבתו שהוא יתעלה מלך יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. ע"כ. ואי "אחד" היינו אי מורכבותו וכו', מדוע השמיט זאת כאן, וזהו פשט המילה? וכעביד איהו גופיה נמי בפירושו על התורה (דברים פרק ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וז"ל, לכך הוצרך לומר, ה' אלהינו ה' אחד, להורות ה' שהוא אלהי ישראל הוא אחד, והוא לבדו נקרא ה' אחד, ואין זולתו ברוך הוא, שאחדותו שלמה מכל צד, בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד, כענין שכתוב (זכריה יד,ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וכן הוא לו עוד בכד הקמח (ריש יחוד השם) דכתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו,ד), הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר כי בדבור (דברים ה,ו) אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות וכו'. לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד, להורות, כי ה' שהוא אלהי ישראל, הוא לבדו נקרא ה', והוא אחד ברוך הוא וברוך שמו, שאחדותו שלימה מכל צד ומכל פנה, בלא שום הרכבה בעולם. ואין לו דומה באחדותו, לא בעליונים ולא בתחתונים. ע"כ. ועוד ראה אליו בכד הקמח (ערך לולב ד"ה ודבר ידוע) ע"ש. ולהדיא שפירוש הפסוק גם שאינו מורכב וכו'. וחזינן דמחד תפס כרמב"ם בפירוש אחדות ה', ושזהו פשט המילה "אחד", ומאידך בכוונת ק"ש לא הזכיר מזה דבר, רק שלטון ה'? ולהאמור אתי שפיר, ולא קשיא מידי, דהא פשט המילה, והא תוספת כוונה לדבר חסידות.

ולדרך זו יבואו יפה גם דברי הרוקח, שכבר הזכרנו את דבריו שכתב (הלכות חסידות שורש היחוד סוד"ה בריש מדרש, ועוד לו בספר השם עמוד ו) כדברי הרמב"ם, שיחוד ה' כולל גם את אי מורכבותו על חלקיהן. ומאידך איהו גופיה בספר הרוקח (ברכות סימן שכ) כתב וז"ל, וצריך להאריך שיחשב מלכות שמים למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר. וכן פסק רבא הלכה. וכוותיה עבדינן דהוא בתרא. וכן רב נחמן ורב יוסף לא מצרכי אלא פסוק ראשון זהו קרית שמע של רבי. עכ"ל. [ועוד ראה אליו בפירושי סידור התפילה לרוקח (קדושה של מוסף עמוד תקעב) ועוד שם (ר"ה סוף מלכויות סוף אות קלב).] והרי שהזכיר את הכוונה שיכוון באומרו ה' אחד לגבי אל אחד, ולא הזכיר את אי מורכבותו? ואין זאת אלא שעתה בא להוסיף דבר חסידות בכוונת קריאת שמע, ברם מהו פשט הכתוב המחוייב בכוונה, זה כבר ביאר במקום אחר. וכן יוצא מבואר מעוד ראשונים שהובאו לעיל (סימן א סעיף ב) שפירשו שמצות היחוד כוללת את שלימות היחוד, וכאן כתבו לכוון בק"ש באמירת "אחד" שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות (כאשר הובאו לעיל בסמוך), והוי תרתי דסתרי, דכן הוא בספרים המאורות, צידה לדרך, אהל מועד והבתים, ואין זאת אלא שבאו לומר עוד כוונה של חסידות, ומעיקר הדין צריך לכוון באומרו אחד, לשלימות היחוד.

ומעתה נימא הכי בכל הני ראשונים הנזכרים, שכתבו שיכוון באומרו "ה' אחד", שה' אחד בשמים ובארץ ובד' רקיעים, שבאו לומר דבר חסידות, ולא את פשט המילה, ויודו שפשט המילה אחד, היינו גם אחד באחדות גמורה, ורק שלא עסקו בפשט המילה, אלא בתוספת דבר חסידות שצריך לכוונו. [ברם ראה להלן בסמוך שכתבנו לאידך גיסא] ולא אעלים מעיני הקורא שבשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן ה אות ב ד"ה ולענין בדיעבד) כתב שהכוונה באומרו "אחד" שהוא א' למעלה ולמטה וב' רוחות, היא לעיכובא, ולא יצא בלאו הכי. ושם (בסוף ד"ה אבל כשלא) לגבי תרגומי הסידורים בל' אשכנז לנשים, שלא הוסיפו כוונה זו בפסוק ראשון של ק"ש, כתב שיש לכלול כוונה זו בדבריהם, ע"ש, ויותר ניחא להוסיף בתרגום ממש, שהוא א' בשמים וכו'. עכת"ד. והיינו שראה שכוונה זו כתובה בשו"ע, ותפס שהיא לעיכובא. ברם לאור האמור מבואר בראשונים שלא כדבריו.

(((ראשונים החולקים)))

ה. ברם תירוץ זה לא יכון בדברי רבינו יונה ודעימיה הנזכרים לעיל (סימן א סעיף ב אות ב), שפירשו את פשט הכתוב "ה' אחד", רק על כך שה' הוא אלהים יחיד, ולא על שלילת המורכבות.

ומעתה מה שהעמסנו לעיל בסמוך, בכל הני ראשונים שהזכירו את דברי הגמ' שיכוון באומרו אחד יחיד בשמים ובארץ ובד' רוחות, שיעלו עם הרמב"ם ודעימיה, ויודו שפשט המילה "אחד" שהוא אלהים יחיד ושלם שאינו מורכב, ולהידור מצוה יכוון את הפרטים, שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות. אולם ברבינו יונה ודעימיה מבואר שלא כן, אלא שכל הכוונה באחד היא רק הנ"ל, ולא על אי מורכבותו. וכיון שכן הוא בדעתם, ממילא יש מקום לטעון לאידך גיסא בכל הראשונים דלעיל לגבי כוונת ק"ש, דהכי אף הם ס"ל כרבנו יונה ודעימיה. ומעתה בכל הני ראשונים שכתבו שבאומרו "אחד" יכוון, שה' אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, ליכא הכרח אי ס"ל כהרמב"ם ודעימיה, דחוץ מכך חובה לכוון את פשט הכתוב, הכוללת את שלילת המורכבות. או דס"ל כר' יונה ודעימיה, שפשט הכתוב הוא רק על ה' יחידי, ולא על שלילת המורכבות, ולכן די לכוון לדעתם את האמור, וא"צ לכוון אל שלילת המורכבות.

(((הסוברים דסגי לכוון ב"אחד" שעתיד להיות אחד)))

ו. עוד נמצא מפורש בדברי רבינו יונה (בספר היראה בק"ש) דלא כרמב"ם ודעימיה בפשט המילה "אחד", שאחר שביאר את הכוונה האמורה בשמים ובארץ וכו' הוסיף, ואם לא יוכל לכון כל כך, יכון השם שהוא עתה אלהינו, עתיד להיות אחד. ע"כ. והנה לנו להדיא דאיהו ס"ל דמעיקר הדין אין צורך כלל להזכיר את היחוד. ואולם זה צריך באור, שמפרש את היחוד על לעתיד לבא בפשט הפסוק, ולא על יחוד ה' עכשיו. ובודאי מקורו מהספרי (דברים פסקא לא), וכפירוש רש"י על התורה, ובסמוך נביא עוד העומדים בשיטתו, אולם כאן מבואר שהוא נוקט כדבריהם בפשט הכתוב, ודסגי בהכי להלכה למעשה לצאת ידי חובת כוונת פסוק ראשון של ק"ש, וזה לכאורה נגד כל הראשונים ממש. ומ"מ גם אם נשים את רש"י והרמב"ן על התורה שכתבו כן, ונימא בהו דהכי ס"ל בפשט הכתוב, ולכן שגם הם יסברו כוותיה בכוונת ק"ש [מה שאינו נראה, וכאשר כתבנו לעיל התם, שכתבו כן על דרך הדרש, וכאשר הכרחנו מעוד דוכתי בדבריהם הכי. מ"מ בודאי רבינו יונה ילמד בהם בדווקא], מ"מ הם מיעוט נגד רוב רובם של הראשונים.

וכרבינו יונה הכי חזי הוית דנקיט הכי להלכה מדנפשיה היעב"ץ בסידורו (לפני ק"ש באות ה, וגם אחרי פסוק ראשון) דכתב, ותהיה הכוונה הפשוטה הראשונה בפ' שמע ע"ד הנגלה כך, "השם" שהיה, והוא "אלהינו" ההווה, "השם" יהיה "אחד" לעתיד, שידעו הכל השם המיוחד. ע"כ. וכן בערוך השלחן (סי' סא סעיף ד) בפשט כוונת פסוק שמע ישראל כתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו, כלומר שהוא אלהינו עתה, ה' אחד, עתיד להיות ה' אחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' וכו'. ע"כ. ולא הזכיר דבר מכל האמור, רק שזהו הפשט להלכה. וכנראה יצא לו כן אחר שראה את הדין שחובה לכוון את פשט הפסוק, ועל כן פתח את החומש, וראה את פירוש רש"י שפירש כן את הפסוק, והבין שזהו פשט הכתוב, ועל כן העתיקו להלכה. ברם להלכה זה אינו וכמבואר [אע"פ שמצאנו ברבינו יונה דנקיט הכי להלכה].

שוב אחר מופלג אינה ה' לידי את ספר שערי העבודה לר' יונה ושם (אות כה) פירש את כוונת "אחד" על ההווה וז"ל, והכוונה באחד, שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם וכו', וזהו נקרא יחוד. עכ"ל. וא"כ גם איהו גופיה מפרש על ההווה, וצריך ליישב את דבריו יחדיו. ועתה ראיתי במקור היראה שעל ספר היראה לר' יונה (הערה סה) שהביאו את דברי הגאון הצדיק ר' יצחק מלצן ז"ל בסידור הגר"א, שהקשה על ר' יונה בפרשו את המילה "אחד" שעתיד להיות אחד, שזהו נגד הגמ' ברכות שיכוון באחד בשמים ובארץ ובד' רוחות. [ואי משום הא לא איריא, וכאמור, דהא חסידות, והא דין.] ויישב ששני הפירושים הולכים לכוונה אחת, כי מאחר שאנו יודעים שהוא ית"ש שליט יחיד בשמים ובארץ, ממילא אנו יודעים שכל מה שהוא נגד רצונו, אין סופו להתקיים, ורק שכך גזרה חכמתו ית', להמציא ענייני הרע, לתת מקום לעבודה ובחירה וכו'. וכן ממה שאנו יודעים אשר לעתיד לא תתקיים רק מלכותו ושליטתו ית', מזה אנו מבינים כי גם למפרע, לא היה מציאות מוכרח ושליטה אמיתית זולתו וכו'. עכת"ד. ולכאורה קשה להלום תירוצו, כי לפירושו הכוונה שעתיד להיות אחד, מגלה שהוא אחד עתה, ור' יונה לא הורה לכוון זאת, וא"כ מהי מהני אם פשט הכתוב הוא שהוא אחד עתה.

(((יסוד המחלוקת)))

ז. ויסוד המחלוקת הוא בפשט המילים ה' אחד, כי המקלים ס"ל שפשט הכתוב הוא רק על כך שה' הוא אלוה יחידי, ואין כמה אלהויות. ברם הרמב"ם ודעימיה ס"ל דהכוונה כאן היא גם לאחד באחדות גמורה, משום שהמילה "אחד" משמשת בכמה צורות, כגון כשאנו אומרים על פלוני "אחד", כוונתינו אחד מתוך רבים, אע"פ שרבים כמותו. ואם נמצא בע"ח יחיד בעולם, שאין כמותו, השם "אחד" שנקרא לו, פירושו סוג יחיד, ברם עצמותו מחולקת לחלקים לאברים וקצוות גשמיים, לחלקי נפש וכו'. ויש פירוש המילה "אחד" שהוא אחד בתכלית מכל כיוון. וכיון שהתורה ציוותה כאן על האמנה ב"אחד", כשם שברור שאין כוונתה אחד שיש עוד אחדים כמותו, כך ברור שכוונתה אחד באחדות גמורה, שכן בהכרזת האמונה על מהות הבורא מצווה כאן התורה, ועל כן פשיט"ל להני קמאי שזהו פשט הכתוב כאן "אחד".

ונראה שיש קשר לכך שהם ידעו את אחדות השם מתוך ההוכחות הפילוסופיות, וכמו שהאריכו בזה, ושזהו חלק מן המצוה לדעת את יחוד ה', כנאמר "שמע", וכאשר הובאו דבריהם לעיל (סימן א סעיף יד) באורך, וכאשר עולה מדברי הרמב"ם בתשובה שהובאה כאן בהערהתשובה זו נדפסה באגרות הרמב"ם (מהדו' שילת ח"ב דף תפח, ולפנ"כ בדפו"ר של אגרות הרמב"ם דף ב ע"א), כדאי לציין שתשובה זו נכתבה על ידי הרמב"ם בעברית ואינה תרגום. השאלה נסובה לגבי ידיעת העתידות מחכמת הכוכבים, והשפעת המזלות, עד הטענה שאין בחירה. ועל כך משיב הרמב"ם שכל אלו הבל, והאריך לדחות זאת, מתוך שהחכמים באמת שהם חכמי יון, לא התעסקו בהן. רק החושבים עצמם חכמים, הם הכשדים, הכלדים, המצרים והכנענים חיברו בהם אלפי ספרי הבל וריק. וחכמי יון שוחקין ומלעיבין באלו הארבע אומות שאמרתי לכם, ועורכין ראיות ברורות לבטל כל דבריהן, שורש וענף [וביאר את יסוד ראיותיהם בפירוש המשניות (ע"ז פ"ד משנה ז) ע"ש, וע"ע במורה הנבוכים (ח"ג פרק כט).] וגם חכמי פרס הכירו והבינו שכל אותן החכמות וכו' שקר וכזב וכו'. וכתב וז"ל, ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות, שדבריהם מראין שבשעת תולדתו של אדם, יגרמו לו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם, שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה, ויהדר אפירכי ואשנויי. וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת, ושכבר נתאמתו בראיות, וינער כפיו מהן, ויתלה בדברי יחיד מן החכמים. שאפשר שנתעלם ממנו דבר, או שיש באותן הדברים רמז, או אמרן לפי שעה ומעשה שהיו לפניו. [ועתה מביא ראיה לדבריו המפליאים, מנידוננו, והוא כמובן העניין הנוגע אלינו] הלא תדעו, שהרי כמה פסוקים מן התורה הקדושה אינן כפשטן [כוונתו לגבי פסוקי הגשמה וכדומה, כפי שכתב כן בדוכתי טובי], ולפי שנודע בראיות של דעת, שאי אפשר שיהיה הדבר כפשוטו, תירגמו המתרגם תרגום שהדעת סובלת. ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעינים לפנים הן ולא לאחור. וכבר הגדתי לכם את כל לבי בדבר זה. עכ"ל. שפעמים מכח הידיעות המדעיות מפרש את התורה. ועוד שמא דין גרמא להו, דאי מצות יחוד ה' באה רק על האמנה באלהים יחיד, תיפוק לה משום ל"ת דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכך קצת מורה לשונו של הרמב"ם בריש יסודי התורה (פ"א הלכות ו,ז), וכן לעיל מינה (בסדר המצוות שבריש הפרק) דכתב וז"ל, הלכות יסודי התורה וכו' א, לידע שיש שם אלוה. ב, שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי י"י. ג, ליחדו וכו'. עכ"ל. ומשמע שיחוד ה' היא תוספת על שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי י"י, ואי יחוד ה' היינו שהוא אלהים יחיד ואין עוד אלהים, היינו הך. מאידך גיסא רבנו יונה ודעימיה למדו שפשט הכתוב "ה' אחד" היינו אל יחיד ואין עוד אלהים, ואולם שלילת המורכבות אינה כלולה כאן. דאולי נכון לומר שהיא רמוזה כאן, אך אין זהו פשט המילה, ולכן אין צורך לכוון לכך. והיות ונודע שר' יונה ניגח את הפילוסופיה (ראה באגרת הרמב"ן (נדפסה בכתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שלו. וחלק מאיגרת זו העתיקה הרב חיד"א בשם הגדולים ערך הרמב"ם. ושם בכתבי הרמב"ן עמ' שמט איתא) כי ר' שלמה מן ההר שלח אל חכמי צרפת את תלמידו ר' יונה וכתבים בידו, והם הסכימו לנדות ולהחרים את כל איש אשר ידו ירים להגות בספר מורה הנבוכים), ממילא יותר נופלים הדברים, דס"ל שאין זהו פשט הכתוב.

(((עד כה העולה להלכה)))

דעת רוב הראשונים, שמצות עשה של האמנה ביחוד ה', כוללת גם את אי מורכבותו על כל פרטיה, ושזהו פשט המילים "ה' אחד" [שכן דעת הרמב"ם, חובות הלבבות, האבן עזרא, הרוקח, הרשב"א, רבנו בחיי, האהל מועד, הספורנו והעיקרים. כן גם דעת הצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג) ובעל המאורות בספר מלחמת מצוה (בדברו על קריאת שמע), החזקוני (דברים פרק ו,ד), ומעלות המדות (המעלה הראשונה), הרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק יט) ובשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סימן שסח) ועוד.] על כן בכוונת ק"ש באומרו "אחד", לא די שיכוון שהשם אל יחיד, אלא שיכוון גם על אחדותו הגמורה, שאינו גוף ואינו מורכב וכו'. על כן כן עיקר, כרוב רובם של הראשונים, דאזלינן בתר רובא, ובפרט שהרמב"ם עומד עמהם, ובפרט דהוי להחמיר בשל תורה [שכן דעת רוב הראשונים שק"ש היא דאורייתא, ראה לעיל (סימן ג סעיף א אות א) ,ובשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן ו אותיות ד,ה)]. על כן, מצות עשה של האמנה ביחוד ה' כוללת, גם את אי מורכבותו על כל פרטיה. וגם זהו פשט המילים "ה' אחד" שבקריאת שמע. ולכן בעת אמירת מילות קריאת שמע, חובה לכוון שני פרטים, הראשון, שהשם אלהים יחיד, והשני, שלם בכל צד.

(((קושיא על האמור)))

ח. איברא, דבאחרונים כמעט ולא נמצא מי שכתב כדרכנו, שבאומרו "אחד" יכוון גם לשלימות היחוד, רק כתבו שיכוון יחיד בשמים ובארץ וד' רוחות, כדכתב בשו"ע. והיות וכמעט ולא נמצא מי שמורה כן, כנראה אין מי שעושה כן, וממילא המנהג נגדנו.

ורק לדוגמא, היעב"ץ בסידורו (לפני ק"ש באות ה, וגם אחרי פסוק ראשון) כתב, ותהיה הכוונה הפשוטה הראשונה בפ' שמע ע"ד הנגלה כך, "השם" שהיה, והוא "אלהינו" ההווה, "השם" יהיה "אחד" לעתיד, שידעו הכל השם המיוחד. ע"כ. ובחיי אדם (חלק א כלל כא סעיף יא) אחר שכתב שפירוש המילות לעיכובא, ביארם וז"ל, יכוין "שמע ישראל", רוצה לומר, קבלו עליכם, ה' שהוא אלהינו, שאנחנו מאמינים בו, הוא ה' אחד בכל העולמות, בשמים ובארץ וד' רוחות העולם. ועוד הכי לו בריש הספר (כלל א סעיף ה), להדיא הורה, לכוון רק אל אל יחיד. וכן הוא בערוך השלחן (סימן סא סעיף ד) ע"ש, גם בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן ה ד"ה ולענין דיעבד) דן בכוונה המעכבת בק"ש, וביאר שבאחד יכוון שהוא אחד למעלה ולמטה ובד' רוחות, ע"ש, וחזינן בהו, דהבינו ההפך הגמור מכל דברינו, שאנו אמרנו שכוונה זו חסידות, והעיקר שהוא אל יחיד, ואילו הני אשלי רברבי, כלל לא נחתי לענין שלימות היחוד. וכן הוא בילקו"י (מהדו' תשס"ד סימן סא סעיף ב, ובהערה שם) ובהלכה ברורה (ס"ס ס וסימן סא על סעיף ו של השו"ע). ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן נט) כתב, שהעיקר לכוון באומרו "אחד", שהוא ית"ש לבד מנהיג הכל בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, ואין עוד מלבדו. [אלא דאיהו גופיה בתשובות והנהגות (ח"ג ס"ס כה) כתב, שהרמב"ם (פ"א מיסודה"ת ה"ז) מפרש, דהיינו שאין יחיד כמוהו, שהאדם מכריז כן בק"ש, שהכל ממנו ית"ש, ומכחו, ואין זולתו וכו', שאין דבר אלא ממנו ואין זולתו. עכ"ל. הנה לנו מי שסוף סוף מציין אל אלו דברי הרמב"ם, אך אע"פ ששמחנו על הציון, לכאורה הביאור שביאר את דברי הרמב"ם אינו, שהוא פירשו על מנהיג יחיד, ואילו הרמב"ם פירש גם על אחד מכל צד, דהיינו שלימות היחוד וז"ל הרמב"ם, אלוה זה אחד הוא, ואינו שנים, ולא יתר על שנים. אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם וכו'. והואיל ואינו גוף, לא יארעו לו מאורעות הגופות, כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וצ"ע בדבריו].

יתר על כן, ותגדל התימה שבעתים, שבשו"ע הרב (ס"ס ס, וסימן סא סעיף ו, וסימן סג סעיף ה) לא הזכיר מעניין שלימות היחוד באמירת פסוק שמע ישראל, והוא כידוע מאריך עד מאוד בשלימות יחודו יתעלה, בספר התניא (שער היחוד והאמונה). וכן הבא"ח (ש"א פרשת וארא) כשמפרש את הכוונות בפסוק ראשון של ק"ש, לא הזכיר מענין היחוד השלם, ואיהו גופיה כתב בשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סוף סימן א) ובאמת דבר ידוע הוא, שלא יש מי שמודה ביחוד האלוק כמו היהודים, וזאת המצוה המוטלת עלינו ליחד שם אלקינו בכל יום, ובכל לילה , בפסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ע"כ. והיינו כמו שהוא ביאר בדוכתי טובי את שלימות היחוד, כגון בהקדמותיו לספרו דעת ותבונה, ובקונטרס חוט המשולש (הנדפס בספרו עוד יוסף חי) ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח ס"ס א), ועוד. ושב והניף קסתו בעוד יוסף חי (חלק ההלכות וארא סעיף ב ד"ה והנה) וז"ל, הכונה הפשטית העקרית וכו', שהשי"ת הוא אחד, שהוא לבדו, בלי שום שיתוף, ברא והמציא כל המציאות של עולמות, עליונים ותחתונים.

(((אחרונים שכתבו לכוון לשלימות היחוד בק"ש)))

ט. איברא, דנמצאו מעט אחרונים שכתבו כדרכנו, שבאומרו "אחד" יכוון לשלימות היחוד, שהנה האברבנאל (עה"ת דברים ו) על הפסוק שמע ישראל, כתב המדע הראשון, הוא יחוד אלהינו יתברך, ושלילת הרבוי ממנו, וע"ז אמר שמע ישראל וגו', וכו'. והנה ב"אחד" יכללו שני מיני אחדות, הראשון, הוא היותו ית' אחד בעצמו בתכלית הפשיטות, נמנע ההרכבה והרבוי, וכו'. השני, מניעת השניות [שאין אלהים זולתו ע"ש] וכו'. עכ"ל. וכ"כ הרמח"ל בדרך ה' (חלק ד פרק ה אות ו) וז"ל, נמצא כלל ענין פסוק ראשון של שמע, הוא העדות וההודאה בייחודו יתברך בכל הבחנותיו [היינו כמו שביאר לעיל בסמוך ובריש הספר, ובעוד דוכתי טובי, אחדות גמורה מכל צד]. קבלת עול מלכותו, והמליכו על כל הברואים כולם, וגמור בדעתנו, להימסר על קידוש שמו. עכ"ל. וכן בנפש החיים (שער ג סוף פרק ו, וע"ע סופי"א ופי"ב) אחר שביאר בפרקים הקודמים, שה' הוא אחד באחדות גמורה, וכל חילוקי העולמות והצימצומים אינם אלא בבחינתנו, לכן כתב וז"ל, שבאמרו אחד יכוון שאדון יחיד ב"ה, הוא אחד בכל העולמות והבריות כולם אחדות פשוט כמשמעו, וכולם נחשבים לאין, ואין עוד מלבדו יתברך לגמרי וכו'. עכ"ל. וממשיך כך (בפרקים ז,ח) וכתב (באמצע פרק ח) וז"ל, וכן ביחוד פסוק ראשון דק"ש בתיבת "אחד", ראוי להעובד אמתי, לכוון בקדושת מחשבתו, שהוא יתברך שמו, מצידו הוא אחד כמשמעו גם בכל הברואים כולם, אחדות פשוט לבד, כקודם הבריאה, וכמ"ש אי"ה להלן. עכ"ל. ועוד מאריך שם (פרקים ט-יא) שלכן כל העבודה היא לשם הויה, שהוא מקור הכוחות כולם, ואסור לעבוד לאיזה כח פרטי הנמשך ממנו יתברך, שזה נחשב ע"ז. ומסיים (סוף פרק יא) וזהו גם כן בכלל ענין יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע, ה' אלקינו ה' אחד, רצה לומר, לכוון שהוא יתברך, הוא אלקינו בעל הכוחות, ומקור שורש נשמתנו וחיותנו, ושל כל הברואים והעולמות. ואף שברא והמציא מציאות כוחות ועולמות ובריות, עם כל זה הוא בבחינת הוי"ה ואחד מצידו יתברך, שאין הברואים כולם חוצצים ח"ו כלל נגד אחדותו הפשוט יתברך הממלא כל, ונקרא גם עתה הויה ואחד. וכ"כ הגאון רבי אברהם קוק בסידור עולת ראיה (עמ' רמז) לכוון לשלימות היחוד בתכלית. וכ"כ להלכה הגאון מנחם כשר בנועם (כרך כב עמ' לו) בסיכום תשובתו הארוכה בגדר קבלת מלכות שמים בקריאת שמע שכתב, שיכוון באומרו "אחד", יחיד ומיוחד בד' רוחות העולם מעלה ומטה בכל העולמות, למעלה מן המקום והזמן . ע"כ. וכ"כ בסידור כוונת השם, בבארם את ק"ש, לכוון שהוא אחד בעצמותו. [אולם במהדורות מסויימות (תשס"ט, תש"ע) בסוף הספר הביאו טבלה של כוונת ק"ש, ושם לא הזכירו מזה, וכנראה טבלה זו כתב מחבר אחר מעורך הסידור. ובפשטות כן עולה שיש לכוין הכי באומרו "אחד" מדברי השל"ה (שבת פרק תורה אור אות עב) ע"ש. גם יש לעיין בלשון הקיצור שו"ע (סי' יז סעיף ג) דכתב בכוונה שיכוין באומרו ה' אחד, יחיד "ומיוחד" בשמים ובארץ. ע"כ. ושמא אומרו "מיוחד" כוונתו לשלימות היחוד [ובשל"ה הנ"ל מבואר כן]. וכן בערוך השלחן (בריש הספר סימן א סעיף ה) כתב, שיש אלהים אחד יחיד "ומיוחד" וכו'. וזהו שנאמר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו'. ומקורם כנראה מדברי רש"י (ברכות דף כא ע"א ד"ה הכי גרסינן) וז"ל, כדאיתא בקריאת שמע, שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד . עכ"ל. וכן כתבו בכמה סידורים בביאור המילה "אחד", יחיד ומיוחד, כגון באיש מצליח, עבודת השם, למען שמו באהבה. וע"ע בשו"ת דברי יציב (בליקוטים והשמטות סימן ח אות ח ד"ה ויש לומר). ובתשובות והנהגות (ח"ג ס"ס כה) כתב שיכון באחד, על פי הרמב"ם ביסודי התורה (פ"א ה"ז). ואולם ראה לעיל בסמוך (אות ח) מש"כ בדעתו.]

(((כוונת קבלת מלכות שמים או גם פשט המילים)))

י. ולפום ריהטא, בנסיון ליישב את המנהג, עלה במחשבה על דרך שמא, שהמטרה במצות קריאת שמע היא קבלת עול מלכותו, וזה יקיים בכוונתו, גם ללא שימת לב לפשט המילה אחד, ועל כן שמא דיו שיקבל עליו את מלכותו יתברך בעת קריאת שמע. וסיוע לכך ניתן להביא ממקורות רבים שהזכירו את מצות שמע ישראל שהיא קבלת מלכות שמים, ועל כן נימא דאין חובת כוונת פשט המילים, אלא את תוכנם, לקבל עליו מלכות שמים ושה' שולט יחידי, ולזה כוונת שלימות היחוד אינה מוכרחת. וא"צ ללקט את המקורות לכך כי רבים הם, ודי שנביא מן המעט את דברי המשנה (ברכות רפ"ב) אמר ר' יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות. ובגמ' שם, כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם. ואת דברי האשכול (המהדורא עם נחל אשכול הלכות תפילה וק"ש) דכתב על דברי רבא, דהלכה כר"מ דפסוק ראשון צריך כוונה ותו לא, וז"ל, וכוונה דקאמר רבא פרושו, שיכוון לקבל עליו עול מלכות שמים בלבו, כדכתיב על לבבך. עכ"ל. ויש מקום ללמוד בו שא"צ לכוון את פשט המילים ממש, אלא את התוכן, ועיקרו שהאומר ק"ש, יקבל עליו את עול מלכותו יתעלה, שה' הוא מלך העולם. ויתר על כן בחידושי הרא"ה (ברכות שם) פירש שקבלת מלכות שמים היינו השגחה, שעל דברי הגמ' כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם כתב, פי' בחית ימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ד' רוחות העולם, כלומר, כי הוא יתעלה המשגיח ממכון שבתו על כל בריותיו. עכ"ל. ועוד הכי הוא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שדמ), ובדברי רבי דניאל הבבלי בדבריו הנדפסים בשו"ת ברכת אברהם (סי' לא). וראה בזה באורך מפי הראשונים (להלן סעיף יב) בחיוב המלכת ה' בק"ש. גם הגאון מנחם כשר זצ"ל בנועם (כרך כב) האריך באותות ובמופתים מפי קמאי בחיוב קבלת עול מלכות שמים בעת אמירת פסוק ראשון של שמע, ושלא די בהבנת המילים גרידא ע"ש. ומעתה כדי ליישב את המנהג שאין מכוונים באחד לשלימות היחוד, נימא דהוא משום שאין חובת כוונת פשט המילים, אלא לתוכנם, לקבל עליו מלכות שמים ושה' שולט יחידי, ולכן כוונת שלימות היחוד אינה מוכרחת.

(((חובת כוונת פשט המילים)))

אולם מלבד שאין זהו פשט הגמ' ברכות (שם רפ"ב), שהרי נחלקו בגמ', אם חובה לכוון רק בפסוק ראשון, או את כל הפרשה שאחריה, ועוד שיטות אחרות התם, והיות וא"א לבאר דהכוונה הנצרכת בפרשה השניה, היא קבלת עול מצוות, ולא פשט המילים, ממילא ה"ה למ"ד דבעינן כוונה בפסוק ראשון, הוא על זו הדרך, כוונת פשט המילים. יתר על כן הרי הובאו לעיל (סימן ג סעיף א) סיעת ראשונים שכתבו להדיא שחובה לכוין בק"ש את פירוש המילים, ועוד הובאו לעיל (אות א) ראשונים רבים שפירשו להדיא את פשט המילה "אחד", גם לשלימות היחוד, והעולה מדעתם יחדיו, שחובה לכוין באומרו "אחד", גם לשלימות היחוד. ומעתה פשוט שעל דרך זו נבאר את הראשונים דלעיל, שחוץ מהבנת פשט המילים, כתבו, שיש להמליך את ה' עליו בפועל, וזה מה שבאו להשמיע, ולא עלה עלי לב, שדי בהמלכת ה' יתברך, ללא הבנת המילים.

(((ראשונים שכתבו להדיא שבק"ש באחד יכוון לשלימות היחוד)))

יא. ויתרה מכך, כי נמצאו עוד ראשונים שכתבו להדיא שיכוון בקריאת שמע באומרו "אחד", שה' הוא אחד באחדות גמורה מכל צד וכו'. [ובזה הם שונים מהני קמאי דלעיל (אות א) שלא כתבו כן להדיא, אלא כתבו שיש לכוון לפשט, ובמקום אחר ביארו שהפשט הוא שלילת המורכבות וכיוצ"ב, ואילו הני ראשונים שנביא עתה, גם אם היה הדין שדי לקבל עליו מלכות שמים, ושא"צ לכוון את פשט המילים (מה שאינו מכל וכל, וכדכתבו הני קמאי דלעיל להדיא), מ"מ עדיין יש חובה לקבל עליו מלכות שמים עם היחוד הגמור , וממילא אין מכאן שום ישוב למנהג לכוון באמירת אחד רק לאל יחיד, ולא על היחוד הגמור.] שהנה כן האריך בספר צידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג) ומן המעט בדבריו נביא שכתב, ואחר שבארנו זה [את שלילת המורכבות על פרטיה], נשוב למה שהתחלנו בתחלת הפרק ונאמר, כי מציאות האל ואחדותו, ושאינו גוף ולא כח בגוף , למדנו משה אדון כל הנביאים במלות קצרות בפרשת קבלת עול מלכות שמים, שהיא פרשת שמע, ובפסוק הראשון, ולכן צריך בו כוונה יותר מכל הפרשה, וכמו שהיה אומר רב נחמן למשרתו העומד לפניו, שבפסוק הראשון יהיה מעוררו ומקיצו, ואע"פ שהוא מצערו, שהרי הוא כולל קבלת עול מלכות שמים. והנני מבאר קצת מכוונת הפרשה שמע וכו' ע"ש באורך. וכ"כ בספר מלחמת מצוה (בבארו את ק"ש) והקדים, הנה ראיתי לבאר ולפרש הנה על דרך הפשט, דברים מעניני התפלה, כגון פסוק ראשון של קרית שמע וכו', ורבים מסתפקים בביאורם ופירושם וכו'. ואמר "י"י אחד" בדרך כלל, שאין אחר זולתו, ואין עוד מלבדו. כאילו אמר י"י אלהינו, הוא י"י אחד. ובא להורות כי הוא הקדמון, שאין קדמון זולתו. והוא ההוה, והוא מהוה, וממציא, ראשון, חי, חכם, ויכול מאין חסרון וחלישות כח כלל. וכל זה נשמע במשמעות "אחד" וכו'. וחייו וחכמתו ויכולתו, הכל אחד בקדמות ואחדות אמיתי ונצחי, מאין התחלה ומאין תכלית, וכו'. עכ"ל. וכ"כ רבי יחיאל בן יקותיאל מן הענוים בספרו בית מדות וז"ל, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וכו', וה' הראשון צריך לכון בו שהוא הוה היה ויהיה, ו"אלקינו" זה קבלת עול מלכות שמים, וגם הוא " אחד" בלי שום הרכבה ושינוי, כי כל גזרותיו נגזרות וידועות לפניו . עכ"ל. [גם בספר ציוני על התורה, לרבי מנחם ברבי מאיר, מראשוני מקובלי אשכנז כתב (דברים ו,ד), דע שנכללו בפסוק זה שלש כוונות גדולות ועצומות ישרות ותמימות, שנקבל עלינו אדנותו וכו'. והשלישית היא, שנדע כי הוא האחד האמיתי וכו'.] וכ"כ תלמיד הרשב"א בספר מלמד התלמידים (פרשת ואתחנן ד"ה ורבותינו) ורבותינו ז"ל אמרו בפי', אם כיון לבו יצא וכו', ואחר שהוא כן, צריך שיצייר האדם בלבו מה שמוציא בפיו אות באות תיבה בתיבה, ולפיכך ראוי שנבאר אותו כפי מה שקבלתי מרבותי, ונאמר, כי אמרו שמע ישראל הוא קריאה לישראל, לשמוע שתי מצות שבאו בפסוק זה וכו', והמצוה השנית, לדעת ולקבל קבלה אמיתית וחזקה, שאלהים זה הוא אחד, כפי מה שסובל איש איש ממנו. כי כל המון העם אנשים ונשים גדולים וקטנים צריך שיקבלו קבלה אמיתית, שיש אלוה אחד בעולם אין שני לו, והוא בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, כי לזה נתקנה התנועה. והוא מאין ערך ודמות, רואה ואינו נראה, יודע הכל ואינו נודע כפי מה שהוא ית', אחד הוא בכל מקום וכו' ע"ש באורך, והביא ראיות לכך ע"ש. וכ"כ גם בעקידת יצחק (דברים ואתחנן שער צ דף כ) לבאר את כוונת ה' אחד, שהוא הנמצא המיוחד והמשולל מכל מיני רבוי וחיבור, בכל צד מהצדדים שאפשר. ומזה יחוייב הרחקת העבודות הנוכריות כולן וכו'. אמנם כבר כתבנו בפרשת שטים שער פ"ג, כי האחד יאמר גם כן על דרך ההיכלל והשלימות וכו', ויהיה ענין האחד אשר יאמר בו ית', השלם הכולל כל השלמויות כולן, אשר לא נמצא חוץ ממנו שלמות אמיתי מכל הצדדים כלל וכו'. עכ"ל. וכ"כ בספר אהל מועד (שער ה' דרך ב) וז"ל, שמע ישראל וכו' אחד, עד כאן צריך כונת הלב פי' , שאנו צריכין להעיר בנפשותינו בכונה שלימה יסוד הכתו' הזה וכונתו, והטעם, מפני שכל יסודות התורה תלויין באמונת היחוד, ואלו העיקרין שנכללו בזה הכתוב, "שמע ישראל", קבל והאמן שיש "השם", כלומר, שיש נמצא מחוייב המציאות. והנמצ' הזה הוא "אלקינו", כלומר מנהיגנו ושופטינו המשגיח בנו, והוא "ה' אחד", כלומר, לא יעלה על לב, שעם היותו משגיח בכל, יהא לו חדוש הרצוף והפעולות, ושום מקרה ממקרה הגשמות, אלא הוא בתכלית האחדות, והוא יסוד האחדים . עכ"ל.

ומעתה מה שנמצאו לעיל (אות ח) אחרונים רבים שבביאורם את כוונת פסוק ראשון, לא הזכירו את שלימות היחוד, שמא הוא משום שנמשכו אחר השו"ע (סי' סא סעיף ו) שבכוונת המילה "אחד" כתב, שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, ויחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו, ומושל בד' רוחות העולם. ע"כ. ולא הזכיר משלימות היחוד, וסברו שכוונה זו היא הכוונה שכתב לעיל (ס"ס ס, ובסימן סג סעיף ד) שחובה לכוון את פשט הפסוק. ועל כן הצריכו בכוונת שמע ישראל במילה "אחד" רק כוונה זו, ולא הזכירו דבר משלימות היחוד. ברם זה אינו, כי דברי השו"ע בסימן סא (סעיף ו) המה דברי חסידות בתוספת פירוט של קבלת מלכות שמים, ואת החיוב הזכיר בשאר דוכתי בשו"ע (ס"ס ס, ובסימן סג סעיף ד) דחובה לכוון את פשט הפסוק, ושם לא פירש את הכוונה של פשט המילים המחוייבת, כמו שלא ביאר בשום מקום את כוונת המילים האחרות שבפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה'. ואין זאת אלא שסמך על המעיין, שידאג להשיג את פירוש מילות אלו, כאשר מחייבתו ההלכה הנזכרת. וכאשר התבאר כל זה לעיל (אות ג והלאה) באורך.

(((הסוברים שאין חובה לכווין פשט המילים)))

יב. אמנם נמצאו מעט מן הראשונים ומן האחרונים, שסוברים שאין חובה לכווין את פשט המילים בק"ש, וסבירא להו דהכוונה המעכבת במצות קריאת שמע היא כוונה לצאת ידי חובת המצוה, והובאו לעיל (סימן ג סעיף א אות ה, ועוד שם בהמשך). מ"מ כבר התבאר (שם) שאין הלכה כמותם, אלא כרוב רובם של הראשונים והאחרונים, ושכן דעת מרן, שחובה לכווין את פשט המילים בפסוק ראשון, וא"כ אי אפשר ליישב את המנהג דרכם. ובעיקר שלפי המנהג כן מכוונים את פירוש המילים בק"ש, רק במילה "אחד", מכוונים לכך שהוא אל יחיד, ולא גם לשלימות היחוד, וא"כ בוודאי שא"א לסמוך את המנהג על פי סיעת הפוסקים הנזכרת, שכן המנהג הנזכר אינו עולה לשיטתם.

(((יישוב המנהג)))

מעתה שוב נשוב לנידו"ד, כדי ליישב את המנהג כיום [אם כן הוא המנהג, וראה בסמוך שאין זה מבורר לי] שבאומרם "אחד", מכוונים רק לכך שהוא אל יחיד, ולא לשלימות היחוד, לכאורה אין ברירה אלא לתלות את המנהג שנשען על הראשונים הנזכרים לעיל (סימן א סעיף ב אות ב) דסבירא להו דהמילה "אחד" היא ציווי רק על אל אחד, ולא מצות עשה גם על שלילת המורכבות [אע"פ שכולם מודים ששלילת המורכבות היא אמת, ברם ס"ל שאין זו עצם מצות עשה של יחוד ה']. ובפרט שיש כאן ס"ס שמא כסוברים שא"צ בק"ש כוונת פירוש המילים [שכן דעת הרמב"ן במלחמות, וכן למד הלחם משנה ברמב"ם, וכן למאירי יש צד כזה ברמב"ם]. ואת"ל שחובה, שמא כסוברים שדי לכוון לאל יחיד, וא"צ גם לשלילת המורכבות. [ומה שרק סמכנו את המנהג על ס"ס זה, ולא הקלנו למעשה, היות ושני הספיקות אינם שקולים לחלוטין, שכנגד כל צד שבס"ס עומדים רוב רובם של הראשונים, וכאשר התבאר בשו"ת יבי"א בדוכתי טובי, דלא עבדינן ס"ס היכא ששניהם אינם שקולים, ומהם (ח"ח או"ח סי' מד אות ד, ויו"ד סי' א אות ד, וסי' ב אות ט), ובטהרת הבית (ריש ח"א, וח"ב עמ' סב, שפד), וכ"כ הגרי"ח סופר שליט"א בספר נר יהודה (סי' ד), וכ"כ בספר שבילי הספיקות (סימן נא), ובשו"ע המדות (חלק אהבת הבריות עמ' לז).]

(((מהו המנהג)))

יג. כל זה כתבנו בתחילה, אולם שוב אמרנו לברר האם כך הוא המנהג באמת, על כן שאלתי מעט את יושבי בית המדרש, מה הם מכוונים באומרם "אחד", וחלקם אמרו לי שהם מכוונים גם לשלימות היחוד וחלקם לא. גם חפשתי מעט בסידורים, שהם בוודאי הגורמים לרוב המנהג בכוונת קריאת שמע [וכ"כ הב"ח (סימן סא) לגבי אמירת אל מלך נאמן, שכך היה המנהג על פי הסידורים שבידינו מאבותינו וכו'.] ואמנם רובם לא הזכירו בכוונת המילה "אחד" את שלימות היחוד, שכן הוא בסידור בית מנוחה, ובסידור יעב"ץ (שנקט כרש"י על התורה וכנ"ל), ובסידור אישי ישראל (תש"ז), ובסידור עוד יוסף חי (הביא את הבא"ח) וראה בסמוך (אות יד) מהשומר אמונים (ח"א סוף אות לא). אולם מאידך בסידורים כוונת הלב ועבודה שבלב, כתבו, לכוין יחיד בעצמותו ואין מלבדו וכו'. ע"כ. והיינו שלימות היחוד. גם בסידור עולת ראיה (עמ' רמט) כ"כ על שלימות היחוד. ובסידורים חזון עובדיה מהדורא חדשה, ובסידור יחוה דעת, הביאו את לשון מרן השו"ע. ובסידורים חזון עובדיה (מהדורה ישנה, בהלכות שקודם ברכות ק"ש), ואיש מצליח כתבו, יחיד ומיוחד וכו', וכן עבדי בסידורים למען שמו באהבה, ועבודת השם, ואומרם "ומיוחד" בפשטות הכוונה לשלימות היחוד. ברם זה תלוי בהבנת הקורא, ועל כן לא יכריח שמי שלמד את הכוונה מאלו הסידורים מכוון לכך. ברם מאידך, בוודאי יש רבים שילמדו כאמור. על כן כל זה גרם לי אי וודאות מהו המנהג, האם מכוונים לשלימות היחוד, או לאו.

והיות ויש טורח רב בעמידה על המנהג, בכל קהילות ישראל, ובכל המקומות [ומה יעזור חיפוש בספרי המנהגים שנכתבו לפני חמישים ומאה שנה ויותר, והמנהג מאז ועד עתה השתנה עד בלי הכר.] על כן כתבנו בהלכה למעלה לתלות זאת במנהג, שבמקום שנוהגים כן, יש להם על מה שיסמוכו. ברם החפץ להקל בהשען על המנהג, עליו לדעת שכן הוא המנהג, במקומו ובשערו באופן וודאי, ולא על פי השערות קלות דעת, כפי שנמצא רבות. [ולא עצרתי בלשוני, אודות טעות בשוגג, שבספרי ההלכה בני זמנינו ראיתי כמה וכמה פעמים שכותבים את המושג "מנהג", בזמן שהמציאות שונה בתכלית. (ואף שהיה תועלת אם היינו מראים באצבע, אולם מפני הכבוד נמנענו). ולא רק פוסקים שאינם רגילים בלשונות ההלכה, עירבו בין המושג ההלכתי "מנהג", לבין השימוש הלשוני של המילה "מנהג". אלא גם פוסקים הנזהרים טובא בלשונות ההלכה, ראינו שנקטו את המילה "מנהג", ואכן כוונתם למנהג הלכתי גמור, בזמן שבמציאות אינו כזה מכל וכל, משום שהסתכלו בשערם ובמקומם בבית הכנסת שלהם, או במשפחתם, וסברו שכן הוא המנהג בשאר מקומות, בלא בירור מה קורה באמת בעולם, והדברים מבהילים. על כן כל בעל הלכה, קודם השתמשו במושג ההלכתי "מנהג", וקל וחומר קודם כותבו מושג זה, ידרוש ויחקור היטב אודותיו, ולא יסמוך על מה שרואות עיניו מהיכרותו הראשונית, שהיא בדרך כלל היכרות הכוללת רק מעט אנשים. ובדידי הוה עובדא פעמים רבות, שאחר החקירה נודע לי שהמנהג שונה בתכלית מאשר סברתי ומאשר רואות עיני. ולרוב נחיצות הענין סטיתי ממקומי, להעיר הערה זו.]

(((מי שאינו יודע את המושג אחד שלם בתכלית)))

יד. מי שאינו יודע את האמור לעיל, שה' אחד בתכלית, שהוא ודעתו אחד, שה' הוא "סוג" אחר, הרי שבאומרו "אחד", אינו עובד את ה', אלא עובד דבר אחר. הדברים האמורים חמורים עד מאוד, ובוודאי לא מליבי בדיתים, ואילולי שכך היו כותבים רבותינו, לא הייתי מעלה אותם על הכתב. שהנה כתב השומר אמונים (אירגאס ח"א סוף אות לא והלאה) ששאל שאלתיאל את יהוידע, מה הוא מכוון בעת אמירת שמע ישראל, במילים "ה' אחד". על כך השיבו שמכוון הוא, שה' אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם. ועל כך אמר יהוידע דברים חמורים עד מאוד וז"ל, עליך אמר קרא, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. והלא אם יאמר אדם כל היום, אני מאמין שהשי"ת אחד, מה מועיל לו, אם אינו מצייר בלבו איך הוא אחדותו. כי האמונה אינה האמירה בפה, כי אם התאמת הדבר במחשבת הלב, והצטיירו בשכל. והאמירה בפה היא, להורות מה שבלב. ואם לבך מאמין הריבוי, אם תאמין שהוא כשאר אחדי עולם, מה יועיל לך היחוד שאתה אומר בפיך. ולכן ודאי שחייב האדם לבקש לדעת קבלת רבותינו ז"ל על סוד אחדותו, באיזה צד תאמר, וכמו שנאמר, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו'. ולפיכך כל חכמי המחקר העוסקים באלהיות, השתדלו וחקרו בשכלם בעניינים הללו, עד שהשיגו לדעת ולהסכים עם המקובלים במקצת פרטי אמונת אחדות האלוה. כגון שהוא אחד פשוט מבלי הרכבה ורבוי עניינים מתחלפים, אלא אחד פשוט מכל צד ובחינה. עכ"ל. תוכן הדברים מושתתים על דברי הרמב"ם במורה (ח"א פ"נ) שהאמונה אין תועלת באמירה בפה אלא בהבנת הדברים. וכ"כ ממש הראב"ן במאמר השכל (דף יג ע"ב על אנכי ה') כי אם יאמר אדם כל היום אני מאמין שה' אחד, ואינו גוף, והוא קדמון, מה מועיל לו אם לא הצטייר בלבו. ועליו נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ואמר, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. אבל אני חושב כי ענין שמע [המילה שמע, בשמע ישראל, פירושה] בכאן הוא, התאמת הדבר במחשבת הלב, והצטיירו בשכל. עכ"ל. וכ"כ גם בספר תולעת יעקב (גבאי בסוף ההקדמה) וכמו שביאר הרב ז"ל [היינו הרמב"ם הנ"ל] כי האמונה אינה הענין הנאמר, אבל הענין המצויר בנפש. ואין אמונה אלא אחר הציור. עכ"ל.

ועוד כתוכן זה כתבו הראשונים, לבאר את גודל רוע הטעות בהגשמה, שנמצא כל ימיו שאינו עובד את הבורא אלא עובד דבר אחר. שהנה הרמב"ם במורה (ח"א פרק ס) אחרי שביאר שרק התארים השליליים יכונו בבורא [למעט תארי פעולות, שאינם תארים בו, אלא חוצה לו], המשיל את הסובר שיש לבורא איזה תואר חיובי, למי שלא יודע מהו פיל, רק שהוא בעל חיים, ותיארו לו שהוא מעופף ימי, עם פרצוף אדם, שעולה ליבשה, וכדומה, עוד שיבושים אחרים. אדם זה אינו נקרא שאמרו לו את ההיפך מפיל, אלא שאינו יודע כלל מהו פיל. כמותו המגשים, הסובר שיש גשם לה', הרי שגרע טובא, שלא רק שאינו יודע במדויק את ה', אלא מתפלל למשהו אחר לגמרי. ע"ש. ועוד ראה אליו (ח"א פרק סו) שטעות בהגשמה חמורה מטעות ע"ז, כי טעות ע"ז היא שיודע את הבורא, וסובר שמותר, או שרצון הבורא לעבוד את משמשיו. ואילו בהגשמה הטעות בעצם הבורא. וכ"כ חובות הלבבות (שער היחוד פרק ב) וז"ל, ואמת אמר הפילוסוף באמרו, לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחלת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה. אבל זולתם, עובדים זולתו , מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב. עכ"ל. והכי כתבו גם ר"א מגרמיזא בשער היסוד, והאהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב) ובספר עולם קטן (ריש מאמר ב עמ' 21) ובהקדמת ס' שער השמים המיוחס לראב"ע (נדפס בריש ס' בתולת בת יהודה לשד"ל) וגן השכלים לר' נתנאל אלפיומי (תרגום הגר"י קאפח עמ' מז) שאם דברת הגשמת. ואם שתקת כחשת וכפרת. עכ"ל. וכ"כ עוד ראשונים הובאו לעיל (סימן א סעיף ז אותיות א,ב). וכ"כ עוד רבים כיוצ"ב לעיל (סעיף א סעיף יד).

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5