——–
ד. אין חובה לכווין קודם אמירת קריאת שמע לצאת ידי חובת מצות ידיעת מציאות השם שהוא האלהים, במילים "השם אלהינו", וכן לכוון לשם מצות יחוד השם, במילים "השם אחד" [וכפי שיתבאר להלן (סעיפים יא,יב) פירושם]. לפי שמצות קריאת שמע היא מצות אמירת קריאת שמע, ולא מצות ידיעת השם ויחודו הנמצאים בפסוק זה [אף שבמצות קריאת שמע חובה להבין את מילות פסוק ראשון, ובהן כתוב "השם אלהינו, השם אחד", מכל מקום להבין את המילים ולדעת את מציאותו וליחדו בפועל, הן מצוות שונות].
אכן המכווין גם למצוות אלו, ירויח עוד שתי מצוות עשה דבר תורה, כמו שהמכוון לאהבת השם באומרו "ואהבת", או המכוון לזכור יציאת מצרים באומרו, "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ירויח עוד מצוות. ברם הכוונה למצוות אלו לא מעכבת את מצות קריאת שמע, ואם לא כיוון להם יצא ידי חובתו במצות קריאת שמע, והוא הדין כאן.
הקורא קריאת שמע בסתם, ולא כיוון בפירוש לקיים מצות מציאות השם ויחוד השם, האם קיים מצוות אלו או שהפסידן. הדבר תלוי בדעות האנשים, האם הוא "חי" את מצות קריאת שמע, שבה יש מצוות נוספות של מציאות האל ויחוד השם, שאז בשעה שקורא קריאת שמע בסתם גם ללא כוונה מפורשת לשם מצוות אלו, היא גם לקיום מצוות אלו, ולכן תעלנה בידו מצוות אלו, ואם לא, לא, וראה גדרם בפנים.
(((האם צריך לכוון קודם ק"ש לשם מצות מציאותו ויחודו)))
א. מצות אמירת שמע ישראל נלמדת מדכתיב, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (ברכות רפ"ב, וספר המצוות להרמב"ם עשה י). ולכן גם מצוה זו היא מצות עשה שהזמן גרמא, שזמנה הוא בבוקר ובערב, ולכן נשים פטורות מאמירתה. ואילו מצות ידיעת השם נלמדת מדכתיב שמע ישראל ה' אלהינו, והמילה שמע היא ידיעה והבנה פנימית ולא אמירת המילים גרידא [שכ"כ בספר חובות הלבבות (בריש שער היחוד) מדכתיב שמע ישראל וגו', ושמע הוא אמונת הלב, כמו נעשה ונשמע, והרי חובת החקירה בידיעת ה', וזהו ה' אלהינו. וכ"כ רבנו עזרא מגרוניא שפותח את ספרו העוסק במנין המצוות, בחיוב ידיעה. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סימן שסח). והכי מבואר מראשונים רבים רבים שנאספו לעיל (סימן א סעיף יד) שלמדו את חובת ידיעת יחוד השם, מפסוק זה, שלמדו ש"שמע" הוא ציווי על הידיעה, דהיינו לדעת ש"השם אלהינו השם אחד", הרי שהפסוק מצווה על ידיעת מציאותו, ועל ידיעת אחדותו. ומה שהם בציווי ידיעת מציאות האל, הביאו את הפסוק אנכי ה' אלהיך, ולא את הפסוק שמע וגו', היינו שפני שסוברים שאנכי הוא הפסוק הקולע יותר למצוה זו, אך התורה כיוונה גם כאן לאותה משמעות. והכי מבואר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שעשרת הדברות כלולין בק"ש, אנכי ה' אלהיך- שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהי' אחרי' על פני- ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא- ואהבת את ה' אלהיך, מאן דרחים מלכא לא לישתבע בשמי' ומשקר וכו'. והביאו את דברי הירושלמי הראשונים, ומהם הרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק יט) והראבי"ה (ברכות סי' לג) והמאירי (ברכות דף יא ע"ב ד"ה זה שביארנו, ובריש פירושו מגן אבות ובעוד דוכתי) ועל כך מושתת סידור הרס"ג את תרי"ג מצוות בק"ש.] וכך הוא אף לגבי מצות יחוד ה', שהיא מצוה אחרת ממצות קריאת שמע, והיא נלמדת מדכתיב ה' אחד, וכאשר נקבצו לעיל (ריש סימן א סעיף א) ראשונים רבים שכ"כ. אלא שכמובן יש קשר בין מצוות אלו, היות ומצות קריאת שמע היא לקרא את הפסוק "ה' אלהינו ה' אחד", שממנו הוא מקור הציווי על מצות מציאות השם ויחודו. ויתרה מכך, כי במצות קריאת שמע יש חיוב להבין את מילות פסוק ראשון, וכנזכר לעיל (ריש סימן ג) ממילא הקורא ק"ש כדינה, מכוון לידיעת מציאות השם וליחודו. ברם היות והן מצוות נפרדות, ובאמירת קריאת שמע בתפילה, עסוקים בחיוב המצוה הראשונה, ממילא פשוט וברור שאין חיוב לכוון לצאת ידי חובת מצוות מציאות האל ויחודו השם בקריאת שמע, שהרי אין חיובן עתה, רק חיוב קריאת שמע. ואין הכי נמי, המכוון קודם קוראו קריאת שמע, גם למצוות מציאות האל ויחוד השם, ירויח עתה גם את מצוות אלו, ברם חיוב הלכתי לכוון כן, בוודאי שאין, שאין זהו כלל מקומו ההלכתי. וכמו שבהמשך פסוקי קריאת שמע אומרים ואהבת את ה' וגו', שמכאן נלמדה מצות עשה של אהבת ה', ופשוט שאין מצוה זו חלק מחיוב מצות ק"ש, שהקורא ואהבת, ואפילו לא כיון את פירוש המילים, שפיר יצא ידי חובת ק"ש, וכדנפסק בשו"ע (ס"ס ס, ועוד בסי' סג סעיף ד), שחיוב הבנת המילים בקריאת שמע הוא רק בפסוק ראשון, אלא שמי שיכוון בקוראו פסוק זה למצות עשה של אהבת ה', ויעורר את ליבו באהבה אליו יתעלה, ירויח עוד מצות עשה, ברם פשוט שאין מצוה זו תנאי במצות קריאת שמע, אלא שהמכווין אליה ירויח עוד מצות עשה. כן הוא גם לגבי מצוות מציאות האל ויחודו, אם יכוון אליהן בעת אומרו קריאת שמע, שפיר ירויח עוד מצוות עשה, ברם אינו חלק מחיוב המצוה. וכן משמע במעשה רב (פסוקי דזמרה וק"ש סל"ז) דכתב וז"ל, לכוין קודם ק"ש לצאת ידי חובת ק"ש. ע"כ. הרי שרק לשם מצות ק"ש בעינן ולא ליחוד ה', וכן היא סתימת כמעט כל הפוסקים.
(((האם גם ללא כוונה לשם מצות יחודו יוצא במצוה זו בק"ש)))
ב. אלא שיש לדון, הקורא ק"ש בסתם, ולא כיון בפירוש לשם מצות מציאותו ויחודו, האם תעלנה בידו גם מצוות עשה אלו, או לאו. שלכאורה יש מקום לומר, דלכו"ע, גם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, כאן לא בעינן כוונה בפורשת לשם המצוה, היות ועסקינן במי שמקיים את מצות קריאת שמע כדינה, שחובה עליו להבין את מילות הפסוק הראשון, ולהתחבר אליהן, (כדלעיל סימן ג סעיף א וכדלהלן סעיף יא), והיות וכיוון להבין את המילים, להמליך את ה' עליו, ולקבל את יחודו, ממילא מכוין לקבל עליו את מציאותו ויחודו, וזו הכוונה הנצרכת במצות יחוד ה', ועל כן די בה, ואין צורך לכוון גם לשם מצוה, כנזכר לעיל (סימן ג סעיף ב אות ג) מדברי הרשב"א והח"א ועוד, שא"צ לחשוב על המילים "לשם מצוה", אלא לדעת שהוא עושה מצוה, וזה לכאורה שפיר מתקיים כאן.
ברם באמת יש לחלק בין דין הרשב"א דמיירי ביודע שעושה מצוה, לבין הכא שבסתם עסוק הוא במצוה אחרת של ק"ש, ולא במציאות ויחוד ה', ודמי ממש לדין היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש, שדוקא אם כיון ליבו לשם מצות ק"ש יצא, כדאיתא ברפ"ב דברכות [למ"ד דמצוות צריכות כוונה דקי"ל כוותיה], אע"פ שכוונתו בקריאה לשם מצות ת"ת, ומבין את פירוש המילים [שאחרת פשוט שלא יעלה לו לשם ק"ש, שהרי חסר לו בתנאי המצוה], לא עלה לו לק"ש, כיון שכוונתו למצות ת"ת ולא לק"ש, ולכו"ע בסתם לא יצא.
(((תלוי בדעות בני האדם)))
ג. אלא שכאן עדיף טפי, היות והאדם יודע שיש מצות מציאות האל ויחודו, ושהן גם בעת אמירת פסוק ראשון של ק"ש, ובודאי גם מכוון לכך פעמים רבות, על כן עולה השאלה, עתה כשקרא ק"ש בסתם, ולא חשב בפירוש לשם מצוות מציאותו ויחודו, האם גם מצוות אלו עולות בידו, אחר שהבין את המילים, ומונח בדעתו שיש בזה מצוות מציאותו ויחודו, אלא שעתה בפירוש לא עלה כן בדעתו. ובאמת שדין זה כבר התבאר לעיל (סימן ג סעיף ג, ושם אות ו והלאה), שבכגון דא הדבר תלוי בדעות בני האדם, כי יש מי שכוונתו בקריאת שמע לקיים גם מצוות מציאותו ויחודו, לפי שידיעה זו חקוקה בליבו, ועל כן סתם קריאתו ק"ש, היא גם למצוות אלו, אף שלא מכוון לשם מצוה. ויש אנשים שידיעה זו אינה כה חקוקה בליבם, ועל כן סתם קריאתם אינם לשם מצוה זו, אלא רק לשם מצות קריאת שמע, שאע"פ שמכוון לפירוש המילים, שבאומרו "ה' אלהינו" שהשם הוא האלהים, ובאומרו "ה' אחד" חושב שהוא אל יחיד ושלם בתכלית, כוונתו בסתם, לקיום מצות ק"ש, ולא למצות מציאות ויחוד ה', אלא אם כן יחשוב בפירוש גם לשם מצוות אלו. וככל האמור לעיל (סי' ג סעיף ג אות ח) אודות מצות זכירת יציאת מצרים, דאף להח"א (כלל סח סעיף ט) ודעימיה (הובאו לעיל סימן ג סעיף ב אות ג), שכל שיודע שעושה מצוה, יצא בסתם, ללא כוונה לשם מצוה, וכן לחידוש המ"ב ודעימיה (סימן ס ס"ק יא, הובא לעיל סי' ג סעיף ב אות ה) שכל שמוכח שעושה מצוה יצא בסתם, ושביאתו לבית הכנסת היא הוכחה שכוונתו למצוה. תלוי הדבר בדעות האנשים, ואף הם [הח"א והמ"ב] יודו שבסתמא לא יצא בזכירת יציאת מצרים. וכפי שהמ"ב גופיה (סי' תקפט ס"ק טז) כתב לחלק באדם הבא לבית הכנסת לתפילות ר"ה, בין אם זכר בשעת ביאתו שבא לבית הכנסת גם כדי לצאת ידי חובת שופר, שיצא בסתמא בתקיעת שופר, לבין אם בא סתם לצורך התפילה, דסתמא לא יצא, וזה להיפך ממה שאמר בק"ש, שסתם ביאתו של אדם לתפילה, היא גם כדי לצאת ידי חובת ק"ש, ולכן הקורא ק"ש בסתמא ללא כוונה לשם מצוה, יצא. ואין זאת אלא ככלל האמור, שהדבר תלוי בדעות בני האדם, ומינה למצות זכירת יציאת מצרים, דלא יצא בסתמא, וה"ה הכא לגבי מצוות מציאות ויחוד ה', תלוי הדבר בדעות. ואף שיש מעלה למצוות מציאות ויחוד ה', על מצות זכירת יציאת מצרים, היות ומצוות אלו צמודות למצות ק"ש, ובזה יהיו אנשים שסתם דעתם לשם ק"ש ולשם יחודו, אף שבסתם דעתם אינה לשם יציאת מצרים. מכל מקום הכל תלוי בדעתו של האדם, האם הוא "חי" את מצות ק"ש, שבה מצוות נוספות, אז אכן יצא, ואי לאו, לא יצא. ונכון להדגיש שהדבר תלוי בדעתו של האדם, ולא בהלכה האם יש בק"ש עוד מצוה של יחוד ה', או שזהו חלק מן מצות ק"ש. אם כי בודאי ישנם אנשים רבים שמכח ההלכה משתנית כוונתם, ברם לנידונינו המדד יהיה מהי דעתו של האדם הזה, בשעה שאמר ק"ש. [וכל זה כמובן אמור במי שיודע שיש מצות מציאות האל ויחודו באמירת "ה' אלהינו ה' אחד", שבאינו יודע, בוודאי שאינו מקיים מצוות אלו בסתם בשום אופן, וכנזכר לעיל (סי' ג סעיף ג אות יג) שתנאי ראשון במצוות צריכות כוונה, הוא הידיעה שיש כזו מצוה.]
(((תכלית המצוה נעשית גם שלא לשם מצוה)))
ד. יש עוד לבא מצד אחר, דאף אי נימא דלא יצא ללא כוונה להדיא לשם מצוות מציאותו ויחודו, יש לומר דכאן לכו"ע יצא, כיון שכיוון לפירוש המילים, ממילא תכלית המצוה עלתה בידו, שכן עולה מסיעת הפוסקים (הובאה בשו"ע המדות חלק אהבת הבריות סימן ד סעיף ה ע"ש) דבמצוות שבין אדם לחבירו לא צריך כוונה, היות ובהם מטרת המצוה שהיא להטיב לרעו, נעשית גם ללא כוונה לשם מצוה. וכן אם מטרת המצוות שבין אדם לחבירו לתועלת העושה עצמו, שנפשו תהיה רחמנית ובעלת חסד וכו', גם זה נעשה ללא כוונה למצוה. משא"כ בשאר מצוות, ללא הכוונה למצוה, העיקר חסר מן הספר דרחמנא ליבא בעי, ולכן מצוות צריכות כוונה. ומינה נימא דלדידהו ה"ה הכא בקריאת שמע, דאמנם רחמנא ליבא בעי, ברם הלב שפיר נמצא כאן, היות ועסקינן במי שמכוון לפירוש המילים, רק שלא כיון לשם מצוות מציאות ויחוד ה', אלא לעשות מצות קריאת שמע, והיות והלב נמצא, שפיר יצא לדידהו, דניזיל בתר טעמא.
(((מצוות מעשיות)))
וכן לסוברים שבמצוות שיש בהם מעשה, יוצא לכו"ע ללא כוונה, שכן דעת רבנו אברהם בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (סי' לד עמ' נח, ובשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' קיד) בדעת הרמב"ם, שעמד ליישב את דברי אביו, דמחד פסק אנסוהו לאכול מצה יצא, ומאידך בשופר חייב כוונה למצוה. וכתב דשאני מצה שקיומה בעשיית מעשה, ולכן כשעשה מעשה גם ללא כוונה, עשה את המצוה ויצא יד"ח, כגון אכילת מצה טבילה קריאה וכדומה. משא"כ שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא, כי לא מכוין מאי עביד מן המצוה, וה"ה שומע מגילה. ע"כ. הביאו מו"ר זצ"ל בשו"ת חזו"ע (ח"ב עמ' תקכב, תקנא) ועוד פוסקים העומדים בשיטתו ע"ש. ולפי"ז לכאורה שפיר יצא במציאות ויחוד ה', אף שלא כיון לשם מצוה, כיון שאמר את מילות מציאות ויחוד ה' והבינם, שאע"פ שאין "מעשה" במצוות מציאות ויחוד ה', ניזיל בתר טעמא, שבמצוות מעשיות יוצא ללא כוונה כיון שעשה את המעשה, משא"כ בשמיעת שופר שהיא שמיעת קול בעלמא, על כן ללא כוונה לעשות מצות שופר, השומע לא עשה דבר, רק אוזניו ממילא קלטו את גלי קול השופר. לפי"ז שפיר יצא ידי חובת מציאות ויחוד ה' באומרו שמע ישראל, היות והוא פעל מחשבת מציאות האל ויחודו בחושבו על פירוש המילים "ה' אלהינו ה' אחד", ולא ישב כגולם, ואדרבה יש לומר ק"ו דיצא, כיון שכל המצוה היא המחשבה, ופעל במחשבתו. ק"ו לפי מה שיתבאר להלן (סעיף יא) שבעת אמירת מילים אלו, יש להתחבר אליהן, ולקבל עליו עול מלכותו ואחדותו יתעלה, די"ל דיצא בסתמא ידי מצוות אלו.
(((דחיה)))
ה. ברם זה אינו, דדעת מרן דלא כוותיה דרבנו אברהם, שהרי חייב כוונה לשם מצוה בקריאת שמע, מלבד הבנת פירוש המילים (שו"ע סי' ס סעיף ד, סי' סג ס"ד) ואילו לרבנו אברהם א"צ כוונה לשם מצוה בקריאת שמע. זאת ועוד מרן הכס"מ (שופר פ"ב ה"ד) גם עמד על הקושיא הנ"ל של רבנו אברהם בדברי הרמב"ם [ולא ראה את דבריו], ותירץ אחרת כתירוץ הר"ן (סוף פ"ג דר"ה) דשאני אכילת מצה שנהנה מהאכילה, וכדאמרינן בעלמא (סנהדרין סב ע"ב) המתעסק בחלבים ובעריות חייב, שכן נהנה. [וכדברי הר"ן הנ"ל, כן חילקו בעל המאורות (ר"ה כח ע"א עמ' רנה), והראב"ד בספר שם כתוב (סי' כז עמ' סט) ובדרשת הראב"ד לראש השנה (עמ' נא) והמאירי (ר"ה כח ע"א עמ' פז) והארחות חיים (הל' שופר אות ח) והכל בו (סי' סד).] ולפי"ז בנידו"ד שקרא "ה' אחד", וכיון ליחוד ה', לא יצא ידי מצות היחוד, שהרי אין כאן הנאה. ואנן אתכא דמרן סמכינן.
וגם קי"ל היה לומד בתורה וקרא פרשת שמע ולא כיון לצאת ידי חובתה, אע"פ שכיון את פירוש המילים, לא יצא בק"ש, כדאיתא ברפ"ב דברכות למ"ד דמצוות צריכות כוונה, דקי"ל כוותיה. משא"כ לרבנו אברהם בן הרמב"ם, יצא בק"ש אף שקראה בשביל ללמוד תורה, כמו שהוא כ"כ להדיא בתשובתו, והוא ילמד את הגמרא באיזו דרך שונה. ברם מרן שכן פסק שבק"ש בעינן כוונה למצוה, הרי לפנינו גמ' ערוכה שלא יצא בלמד תורה בקריאת שמע, וה"ה הכא ממש, שלא יצא ביחוד ה' כשקרא ק"ש.
ומכאן גם סתירת הטענה הראשונה, שנבא להקל בקרא ק"ש סתם על פי סיעת הסוברים שבמצוות שבין אדם לחבירו א"צ כוונה, וה"ה הכא, דמכאן קשה עליהם, מדוע בהיה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש לא יצא, הרי תכלית המצוה התקיימה. ובוודאי יחלקו איזה חילוק, אך נידוננו שהוא ממש כדין היה קורא בתורה, ממילא דינו כדינו, שלא יוצא ידי חובה, ללא כוונה לשם מצוה, וכך מסתבר שגם הם יאמרו.
ו. איברא דחזי הוית בשו"ת תשובת חן (שצוצין סימן ט) שנשאל בדומה לנידוננו, אם כיון רק פירוש מילות פסוק ראשון של שמע, ולא כיון לשם מצוה, האם יצא יד"ח, ויישב את הסתירה ברמב"ם על פי הכס"מ הנ"ל (בהלכות שופר פ"ב ה"ד), מדברי הר"ן, דשאני כפאוהו ואכל מצה שנהנה מהמצה באכילה, משא"כ שמע שופר, ולא כיון, לא יצא. אלא שאנו הוצאנו מכך, שבנידו"ד לא יצא ידי חובה, ואיהו למד מכאן להיפך, משום שביאר את הטעם שנהנה מהאכילה, שכל שתכלית המצוה מתקיימת, לא בעינן כוונה לשם מצוה. והגדיר זאת שכל מצוה שתכליתה היא עצם עשייתה, לא יוצא ללא כוונה לשם מצוה, כיון שעשיה כזו, וליבו בל עימו, אין נחשב כלום [כגון נטילת לולב]. משא"כ במצוות שתכליתן היא התוצאה, כגון צדקה, שפיר יוצא ללא כוונה, כי התקיימה התכלית [לא הבנתי את הגדרתו, שא"כ למה בכפאוהו מצה יצא, ולחילוקו בזה המצוה היא עשייה.] ולכן כתב שבק"ש שהתכלית היא המלכת ה', שפיר יוצא אף שלא כיון לשם מצוה, כי התכלית התקיימה "ואם שם לבו למה שאמר, כבר קיים המצוה בשלמות, ונתקיים התכלית הנרצה בהמצוה", אע"פ שלא כיון לשם מצוה". עכת"ד. אולם לכאורה יש ללמוד אחרת, ולהשיבו כאמור. [מה גם, דאיהו גופיה למעשה לא סמך על כך, היות ומספקא ליה הפירוש בדעת הרמב"ם, שיש גם דרך אחרת לפרשו, כדנקיט בו הלח"מ (הלכות שופר פ"ב ה"ד) שלמד ברמב"ם כדעת הרמב"ן במלחמות (ר"ה סוף פ"ג) שבק"ש א"צ כוונה למילים, רק כוונה לשם מצוה. ושהמאירי (ברכות רפ"ב) מסופק בשני צדדים אלו בדעת הרמב"ם. ולכן כתב, שלכתחילה יש להחמיר דבעינן תרוויהו, הן כוונה למצוה, והן פירוש המילים, לחוש לשתי השיטות, לדעת הרשב"א ודעימיה, דכוונה היינו פירוש המילים, דהיינו לקבל עליו עול מלכות שמים, ולדעת הרמב"ן דבענין כוונה לשם מצוה. ולענין בדיעבד פסק כהרשב"א, שכן פסק בשו"ע, ולכן אם לא קיבל עליו עול מלכות שמים לא יצא. ומאידך אם קיבל עליו מלכות שמים, ולא כיון לצאת יד"ח המצוה, יש ס"ס להקל, שמא א"צ כוונה כלל לשם מצוה, ואת"ל דצריך, שמא כרשב"א שהכוונה המחוייבת בפסוק ראשון היא פירוש המילים, וכיון שהתכלית היא לשים על הלב, על כן בזה די שעשה את התכלית, גם ללא כוונה למצוה, כמו שביאר לעיל באורך, שכל מצוה שמתקיימת תכליתה, א"צ כוונה לשם מצוה. אך סיים שלא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה, ושלכן ישוב ויקרא ק"ש, אולם ללא ברכה. עכת"ד.]
(((אחרונים)))
ז. ועתה נביא מה שמצאנו שדיברו בכך האחרונים, הנה בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ג סימן ה) עמד בנידוננו האם חייבים לכוון קודם ק"ש, בנוסף ללשם מצות קריאת שמע, גם לשם מצות יחוד ה'. וכתב, שהיות ובספר המצוות הן שתי מצוות נפרדות, מצות יחוד ה' (מצוה ב) ומצות אמירת ק"ש (מצוה י), והכי הוא גם בחינוך (מצוות תיז,תכ), על כן מחוייבים בשתי כוונות נפרדות, לשם עשיית המצוות הנפרדות, ושכ"כ להדיא הבא"ח (ח"א וארא סעיף ו) וז"ל, קודם שיקרא קריאת שמע, יכוון לקיים מצות עשה שנצטוינו לקרא קריאת שמע, שתי פעמים ביום, כמו שכתוב, ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך. גם יכוון לקיים מצות עשה ליחד את השם. עכ"ל. גם בקונ' מעשה רב (סעיף לז) כתב כן, ולכן, כן יש לעשות. ואולם בכדי להליץ טוב על מנהג העולם שלא מכוונים לכך, כתב, כיון דאומרים ענייני באהבה ולאהבה קודם ק"ש [היינו בברכות ק"ש] נכלל כ"ז. [ובפסקי תשובות שבסמוך, מביאו, שהיות ואומרים קודם ק"ש "וליחדך באהבה וכו'", לכן אם מכוין למה שאומר, יוצא במצות יחוד ה'. ע"כ. דהיינו בזה שמזכיר לפני ק"ש "וליחדך" הרי הזכיר את יחוד ה', ובזה יצא יד"ח מצות יחודו, אם כיון למילים. ולכאורה יש להשיב, דלא יהני הא, אף במכוין לפירוש המילים, ומשית ליבו שהמילה וליחדך, היא יחוד ה' שבק"ש, אלא אם הוא "חי" את מצות יחוד ה', שהרי פירוש המילים בברכת ק"ש שם אינו לעשות מצות יחודו, אלא שאנו מודים שם לה' שקרבנו אליו ואל מצוותיו, ומהם, יחודו, יראתו, ואהבתו, וא"כ אינו מכוון לצאת עתה במצוות אלו, אלא שמספר שנצטווינו בהם. אלא שאם הוא חי מצוה זו, ממילא סתם כוונתו היא לצאת ביחודו שבסמוך ממש באמירת ק"ש. ברם אם כן אדם זה בלאו הכי יצא במצות יחודו, בעת אמירת המילים ה' אחד, וכאמור.] עכת"ד. ולאור האמור יש להשיב, שאין כוונה זו מעכבת את מצוות מציאות האל ואחדותו, שהן מצוות שונות מקריאת שמע. ונראה על כן, שגם דברי הבא"ח המה כדי להרויח עוד מצות עשה, ולא תנאי במצות ק"ש, שאין חיוב מצות יחוד ה' בקריאת שמע. ויתכן שגם הרב קנין תורה מודה לכך, אלא שהיות והן נלמדות מדכתיב שמע ישראל וגו', ס"ל שכאן הוא מקום עשיית מצוות אלו לכתחילה, ועל כן פשיט"ל שיש לכוון אליהן עתה, שעתה הוא זמן עשייתן, שאילולי כן מתי יקיימן.
גם בספר פסקי תשובות (סי' ס אות ח) אף שכתב שצריך קודם ק"ש לכוין לצאת ידי חובת מצות עשה דק"ש, ומצות יחוד ה', וקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, מ"מ בדיעבד כל שכיון שרוצה לקיים מצות דקריאת שמע סגי. וביאר שיחתו שפסקו לכתחילה, נשען על כך שהיות ומצות ק"ש ויחוד ה' הן ב' חיובים שונים, כדאיתא ברמב"ם בספר המצוות (מצוה ב ומצוה י) ובחינוך (מצוה תיז ומצוה תכ) על כן בעינן תרי כוונות. ופסקו לענין בדיעבד, הוא משום שכן העלה בשו"ת קנין תורה הנ"ל. ועוד סמך על המ"ב (ס"ק י) שנשען על הח"א, שבשעת הדחק אם לא כיון כלל יצא, כיון שמוכח שכוונתו לצאת ידי חובה. ועוד הפנה לרב ערוה"ש (סי' סעיף ח, יובא בסמוך). עכת"ד. ויש להשיבו כמבואר, שכלל אין חיוב מצות יחוד ה' בקריאת שמע, לפי שהן שתי מצוות שונות בתכלית. וההשענות על המ"ב, שגם אם לא כיון לשם מצוה יצא בדיעבד, נראה שגם המ"ב יודה ברובא דאינשי שהקורא קריאת שמע לא מוכח שכוונתו לצאת ביחוד השם, היות והיא מצוה צדדית למצות קריאת שמע, וכמו שהמ"ב גופיה כתב שהבא להתפלל בבית הכנסת לא יוצא בסתמא בשמיעת תקיעת שופר, אלא שיש אנשי הלכה שסתמם הוא גם ליחוד ה', והדבר תלוי בדעות, וכאמור ודננו בכל זה לעיל (סעיף ב) בארוכה, קחנו משם.
(((בדיעבד)))
ח. בדיעבד בקרא ק"ש סתם ללא כוונה לשם מצוות מציאות ויחוד השם, כשסתם קריאתו אינה לשם מציאות ויחוד ה' [כי באדם ש"חי" את מצוות מציאות ויחוד ה', כאמור, בזה גם אנו מודים דשפיר עלה בידו מצות יחוד ה'] יש כאן ס"ס להקל שעלו בידו גם מצוות מציאותו ויחודו, שמא הלכה כמ"ד מצוות א"צ כוונה, ושמא הלכה כרבנו אברהם בן הרמב"ם ודעימיה, שכל שפועל עשיית מצוה, גם למ"ד מצוות צריכות כוונה יצא, אף שלא כיון למצוה, היות והמצוה נעשית, ולפי"ז כאן שפעל מחשבה לייחד את ה', כי חובה להבין את פירוש המילות, יצא. ברם נראה שאי אפשר לסמוך על כך, היות ושני הספיקות יחדיו הם נגד מרן, שפסק שבק"ש צריך כוונה לשם מצוה. ושאר הדעות הנזכרים לעיל שכתבו להקל בנידו"ד או בדומה, דחינו, או שהם לא דיברו כבנידו"ד [היינו חידושי הח"א, המ"ב (הנ"ל), וכן חידוש הערוך השלחן (דלהלן סעיף הבא), לא שייכים הכא.] או שהשבנו עליהם וכאמור.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5