כוונה למצוה

——–

ה. אף שהלכה היא שמצוות צריכות כוונה, והעושה מצוה בלא כוונה לשם עשיית מצוה, לא קיים מצוה, מכל מקום במצוות שבין אדם לחבירו אין צריך כוונה. ולכן המסייע לחבירו, או שעוזרו ותומכו מתוך רחמיו עליו, ולא זכר לכיון באותה שעה לשם עשיית מצות גמילות חסדים, אף על פי כן עלתה בידו מצות גמילות חסדים. ואולם המובחר ביותר הוא לכוון לשם מצוה, שכן מעלת ואיכות המצוה גבוהה יותר כשמתכווין לשם מצוה.

הלכה זו רבת משמעות היא, וסובבת ומקיפה אותנו בכל חיינו, לפי שמסובבים אנו במשך שעות היממה במצוות רבות עד מאוד של בין אדם לחבירו. לא רק מי שעצם עיסוקו הוא עם אנשים, רב, אברך, מנהל, מורה, פקיד, מוכר, נהג, מנקה, וכדומה, אלא אף כל אדם בביתו, כל שעושה למען ילדיו, כל שמסייע בבית, הכל המה מצוות עשה דבר תורה. אמירת בוקר טוב ושלום לבבי, שאילה בשלום רענו, התחשבות ועזרה לזולת, וכדומה שאר דברים הסובבים כל אחד ואחד מאיתנו במשך היום, הכל המה מצוות עשה דבר תורה. וכמה רב המרחק בין נהג אוטובוס שמשית ליבו לדבר, ומכוון לקיים מצוות עשה בזמן עבודתו, לסייע ולעזור לבני אנוש, הרי שמעלתו היא רמה ונשגבה, לבין נהג שלא השית ליבו לדבר. וכמה רב המרחק בין אדם שחביב על הבריות כיון שכך טבעו, או שכך נעים לו, לבין מי שמכוון לעשות נחת רוח ליוצרנו. ותן לחכם ויחכם עוד, לכיון כל צעדיו וכל מעשיו לשם שמים.

{(((מצוות שבין אדם לחבירו אי בעינן כוונה)))

ה. א. נמצאו סיעת פוסקים הסוברים שבמצוות שבין אדם לחבירו אין צריך כוונה, שהטעם שמצוות צריכות כוונה הוא משום דרחמנא ליבא בעי, משא"כ במצוות שבין אדם לחבירו, שתכליתם היא התועלת שתבא לחבירו, ותכלית זו מושגת אף בלא כוונה לשם מצוה, שפיר קיים את המצוה אף ללא כוונה. [וכעין סברא זו נמצאת בחידושי הרמב"ן (חולין דף לא ע"א) דאף למ"ד מצוות צריכות כוונה, במצוה שהיא הכשר מצוה, כמו מצות טבילה ומצות שחיטה, מודו שא"צ כוונה, כיון דהוו הכשר מצוה בעלמא, דתלינהו רחמנא במעשה, והא אתעביד ליה. תדע דהא בנפלה מן הגשר אמרינן שהיא טהורה לבעלה. ע"כ. וכ"כ הר"ן בחידושין לחולין (לא ע"ב) ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן לד). וכ"כ בשו"ת קול אליהו (ישראל ח"א או"ח סימן לד) דשאני נדה שאינה מצווה לטבול, דאינה מצוה דרמיא אקרקפתא כשאר מצוות שבתורה, אלא שהתורה אמרה דאי בעיא להזדקק בעיא טבילה. ומאי דבעינן בה כוונה אינו כוונת המצוה, אלא כוונת הענין לטבול כראוי. ומשום הכי באשה עומדת על גבה סגי. ושוב ראה שכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' לד) בשם הרמב"ן הנ"ל, וכן ראה בר"ן חולין הנ"ל. והביאו השד"ח (ח"ד דף 305 ע"א אות סו) ובשו"ת חזון עובדיה (ח"ב עמ' תקמד, ועמ' תקנט).]

(((ראיות)))

ב. והביאו הפוסקים לכך ראיות רבות, וכגון הא דאיתא בר"ה (ד ע"א) ופסחים (ח ע"א) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור. ע"כ. והלא אין כוונתו לשם מצוה אלא לתועלת עצמו ולא קיים מצוה, ועל כרחך משום שהיא מצוה שבין אדם לחבירו, וכיון שתכלית המצוה שתבא תועלת לחבירו מתקיימת אף בלא כוונה לשם מצוה, על כן אף שכוונתו לדבר אחר, קיים מצוה. וכן הראו מב"ב (ח ע"ב) אכפייה רבא לרב נתן בר אמי ושקיל מניה ארבע מאה זוזי לצדקה. וכן שנינו בספרא (ויקרא פרשה ה פי"ז) הרי שהיתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה עני ונתפרנס בה הקב"ה קובע לו ברכה. ע"כ. והיינו טעמא לפי שתכלית המצוה הנאת העני, לכן אפילו לא כיון לשם מצוה, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. וכן ממעשה דר"ע במסכת כלה (פ"א הלכה כא) שנטל ארבעת אלפים דינרי זהב מרבי טרפון לקנות לו עיר, וחילקם לעניים, והראהו הפסוק פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. וכן מופיע מעשה זה בויקרא רבא (פרשה לד סימן טז) בלשון אחרת. וכן מכתובות (מח ע"א) יורדים לנכסי שוטה לתת צדקה כי ניח"ל בהכי, ואיך מקיים צדקה. ובתענית (ט ע"א) עשר בשביל שתתעשר ובחנוני נא בזאת. ובב"מ (דף פב רע"ב) במלוה צריך למשכון קמיפלגי, והלכה דמצוה קא עביד. ופירש"י, שצריך להשתמש במשכון ובו גובה חובו. וחזינן דשפיר הוי מצוה, אף שכוונתו לצורכו. וע' ש"ע (אה"ע סי' ע סעיפים ה,ו) וחו"מ (סימן רצ סעיף טו).

(((הסוברים להקל)))

ג. והנה הסוברים שבמצוות שבין אדם לחבירו אין צריך כוונה, הביאם מרן מלכא שליט"א בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב עמ' תקמא) שכ"כ הגאון מהראנ"ח באמרי שפר (פר' שופטים דף פז ע"ב) וכן בספר אהבת ציון (דרוש י דף טז סוע"ד ד"ה ואיתא) בשם אביו הגאון נוב"י וכדמוכח מר"ה (דף ד ע"א) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. וכ"כ בנחל יצחק (ח"ב פתיחה אות יד) ובספר פתח עינים (ב"ב דף ח ע"ב) ובזה ביאר המעשה שבמדרש רבה (ויקרא פרשה לד סימן טז) בר' טרפון ור' עקיבא שלקח ממנו ממון לעשות עסק ועשה עמו צדקה, והראה לו הפסוק פזר נתן לאביונים, שגם אם פיזר מעותיו לצורך עניני העוה"ז, כל שאח"כ זכו בהם עניים עמלי תורה, נחשב לו כאילו נתן לאביונים, ולכן צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. וכ"כ בבן איש חיל (קונ' נוה צדיקים דמ"ד ע"ב ד"ה והנה) שכיון שעושה טובה עם העני והחולה שמטיב לו בממונו, לכן אפילו לא נתכוון לשם מצוה, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. וכ"כ החקרי לב בספר מערכי לב (ח"א דרוש לו דף עז ע"ב) ובספר נחל יצחק (פתיחה ח"ב אות יד) ובשו"ת שערי דעה (ח"א סימן נז, ובח"ב ס"ס יז) שיש לחלק בין מצוות שבין אדם למקום שהעיקר היא הכוונה ורחמנא ליבא בעי, משא"כ במצוות שבין אדם לחבירו לא הקפידה התורה על הכוונה. ואפשר שאפילו למ"ד מצוות צריכות כוונה במצוות שבין אדם לחבירו א"צ כוונה. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סוף סימן ו) וכ"כ בספר כלי חמדה (כי תצא עמ' רל) ובשו"ת בית הלוי (בדרושים שבסוף ח"ב דרוש א דף א ע"ד) עכת"ד החזון עובדיה. והרי כן דעתו. ועוד כתב בחזו"ע שם (עמ' תקמ) דבמצות צדקה שתכליתה היא טובת העניים, הרי תכלית המצוה מושגת אף בלא כוונה, ועל כן א"צ כוונה בצדקה. ע"ש. ושב והניף קסתו בשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סימן כט אות ה) לגבי אם מותר לעשות מצוות במקום מטונף, שיש לחלק שבמצות צדקה שרי כיון שאין צריך בה כוונה, שהכל תלוי בהנאת העני, ומה איכפת תו לעני אם הנותן כיון לשם מצוה או לא. והצד לאסור עשיית מצוה במקום מטונף הוא משום כוונת המצוה, דהוה ליה מהרהר בד"ת במקומות המטונפים. ע"כ. ועוד כתב כן בענף עץ אבות (עמ' קס ד"ה עוד מעשה). וכ"כ בספר ילקו"י כיבוד אב ואם (ח"א עמ' קיז,קנד אות ג) שאין צריך כוונה במצוות שבין אדם לחבירו. וכ"כ בספר עתה באתי הנד"מ בעניני פורים (עמ' ריג קונ' אחרון סי' ג) והוסיף עוד שכן דעת שו"ת בית הלוי (ח"ג סימן נא אות ג) ובקובץ שיעורים (ח"ב סימן כג אות ו). ע"כ. ובספר לרעך כמוך (ח"ב קונ' הביאורים שבסוה"ס סימן י אות ב) הביא שכ"כ גם בשו"ת זרע אברהם (סי' סב).

(((מצוות שיש בהם מעשה)))

ד. ועוד יש להוסיף כי לפי הסוברים שבמצוות שיש בהם מעשה אין צריך כוונה, הרי שלהני פוסקים יוצא שמצוות שבין אדם לחבירו, אין צריך בהם כוונה, היות ויש בהם מעשה. והסוברים כן מהאי טעמא ביארו האי דשנינו בר"ה (דף כח ע"א) אנסוהו עכו"ם לאכול מצה יצא, וכ"פ הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ו) ובש"ע (סי' תעה ס"ד). וכאשר קיבצם בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב עמ' תקכא ד"ה והרמב"ם) שכ"כ המגיד משנה (שופר פ"ב ה"ד) ורבנו אברהם בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (סי' לד עמ' נח, ובשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' קיד). ובזה מבוארת הגמ' בסוכה (דף מא ע"ב) שיש להפוך לולב כדי שלא יצא בו יד"ח, ובחזו"ע (עמ' תקלד תוך שני חצאי לבנה) הביא שיש שביארו כן. ועע"ש ועוד שם (עמ' תקנא). ואולם עיין בשד"ח (ח"ד דף 313 ע"א אות ע) דברבינו יונה (סוף פ"ק דברכות גבי נקיט כסא דשיכרא וקסבר חמרא) מבואר שלא כן, שכתב שכל דברי מ"ד מצוות א"צ כוונה, הם דוקא בדבר שיש בו מעשה, והרי לדבריו כל המחלוקת היא ביש בו מעשה. ואולם בש"ע (סי' ס ס"ד) הביא י"א גבי ק"ש שיוצא בלא כוונה, הרי זה מורה שסוברים שלא כרבנו יונה, דעסקינן באמירה ואפ"ה למ"ד א"צ כוונה יוצא, ועע"ש באורך בזה.

(((דחית הראיות)))

ה. איברא דלכאורה יש להשיב על הני ראיות דלעיל (אות ב) שהוכיח דמצוות שבין אדם לחבירו א"צ כוונה, כי על דין האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור יש לומר דשאני התם שכוונתו גם למצוה, ולא רק לשם הרפואה, וכן כתב בספר אהבת חסד (ח"ב פרק כג אות ב) דבמצות צדקה כן צריך כוונה, וכדנפסק בש"ע (או"ח סי' ס סעיף ד) והאי דשנינו האומר סלע זו לצדקה, כוונתו גם שיחיה בנו, וגם למצוה. וכ"כ לדחות ראיה זו בספר זכר עשה (עמ' רמה) וכן הביא בספר עתה באתי בעניני פורים (עמ' ריג קונ' אחרון סי' ג) שכ"כ לדחות בספר בגדי נהורין ריהאניאן בשם האהבת חסד. ע"כ. וכן כתב לדחות בספר לרעך כמוך (ח"ב בקונ' הביאורים שבסוף הספר סי' י אות ב, ונדפס גם בספר תורת האדם לאדם ח"ד עמ' 113). ויש מקום להוסיף ולחזק דחיה זו, כי בגמרא ר"ה (שם) אמרו שהאומר סלע זו לצדקה הרי זה צדיק גמור, דוקא ביהודי שאומר כן, ולא בגוי. ופירש"י (ד"ה כאן בישראל) שלבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו, אינו קורא לו תגר, אלא תולה היסורין בעוונו. אבל נכרי אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר. וכ"כ תוס' (שם ד"ה בשביל שיחיו בני) דהקשה על הגמרא מהא דתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. ותירצו תוס', היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות. עכ"ל. והרי ההבדל בין חסד לאומים חטאת, היינו חסדי הגוים, שחטאת היא להם, לבין חסדי ישראל, כיון שהגויים כשעושים חסד כוונתם שאם לא עלתה בידם בקשתם, מתחרטים על החסד, משא"כ ישראל. וכדאיתא להדיא בגמרא ב"ב (דף י ע"ב) שחילקה בין חסד שישראל עושים שעולה להם לשכר, לחסד גוים שהוא להם חטאת. ופירש"י (ד"ה כאן בישראל כאן בעכו"ם) ו"זל, ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין. אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן, ואם לאו מתחרט. עכ"ל. וא"כ להדיא הוא בגמרא שכוונת הישראל גם לשם מצוה.

וכן ה"ה יש להשיב על שאר הראיות, מהאי דשנינו עשר בשביל שתתעשר, ומלוה צריך למשכון, שכוונת ישראל גם להנאתו וגם למצוה, ולא רק להנאתו. וכ"כ להשיב בלרעך כמוך (ח"ב קונ' הביאורים שבסוה"ס סימן י אות ב).

ו. ולגבי הראיה מכך שכפאו לצדקה, ומיורדים לנכסי שוטה, לכאורה יש להשיב דאה"נ מצות צדקה לא קיים בכך, אולם הוא חייב משום חיובי החברה ותקנת העיר. וכ"כ לדחות בלרעך כמוך (ח"ב קונ' הביאורים שבסוה"ס סימן י אות ב) דאכפייה י"ל דהוא בדברים. או י"ל, דאכפייה על החיוב הממוני שבצדקה, ולא על המצוה. עכ"ד. ועוד י"ל על כופאו לצדקה [ולא לגבי נכסי שוטה] על פי חילוק המהר"ם בן חביב בספר יום תרועה (ר"ה כח ע"א) דכפאוהו לאכול מצה יצא, דשאני כשיהודי עומד על גבו, הוי כאילו כיון לצאת יד"ח. הביאו השד"ח (ח"ד דף 305 ע"א אות סו, וע"ש בדברי הפוסקים שדנו בדבריו) ובשו"ת חזון עובדיה (ח"ב עמ' תקמג ד"ה ומה). [אולם ע"ש שדחאו על פי הראשונים. ועע"ש (עמ' תקמח) דשב ודחה את התירוץ עומד על גבו, לפי שהראשונים כתבו שאינו מועיל עומד על גבו אלא בדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח, ומצות לולב אי אפשר לקיימה על ידי שליח.] ועוד יש לדחות את הראיה שכופין לצדקה על פי דברי הריטב"א (ר"ה כח ע"א) דכתב שכשיהודי כופים אותו למצוה גומר ועושה לשם מצוה, בראותו שכופים אותו, ועל כן חפץ להשיג את המצוה. [הובא בשו"ת חזו"ע (סוף עמ' תקמד).] ועע"ש.

ז. והאי דשנינו סלע שנפלה ומצאה עני הקב"ה קובע לו ברכה, י"ל שהוא מקבל שכר, אך לא שקיים בכך מצות עשה של צדקה, כיון שלה צריך כוונה. וכן כתב בספר לרעך כמוך (ח"ב קונ' הביאורים סימן י אות ב, ונדפסו דבריו גם בספר תורת האדם לאדם ח"ד עמ' 113) דקובע ברכה, לא משום מצות צדקה, אלא משום שמגלגלים זכות ע"י זכאי, ובזכותו ניזון עני. והאי דשנינו סלע זו לצדקה, היינו משום דכוונתו גם למצוה. עכ"ד.

אולם ליישב כן אף את מעשה דר"ע ור"ט שחילק ממונו לעניים ויקבל שכר, ולדחוק דשכר יקבל, אך לא שכר מצות צדקה. בזה יש דוחק רב, היות והראהו הפסוק פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, ופשטות כוונת הפסוק על מצות צדקה, ולא על סתם מעשה חסד. וכן מפורש במסכת ב"ב (י ע"ב) שפסוק זה נאמר על צדקה, ו"זל הגמרא א"ר אבהו, שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד. עכ"ל הגמרא. ועוד קשה דכן מבואר נמי ממסכת כלה (פ"א הלכה כא) גופיה דקאי על צדקה ו"זל, אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים. פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח לך עיר וכו'. ולהדיא דמיירי התם לגבי מצות צדקה היא מתנות לאביונים. איברא דעדיין יש מקום לדחוק ולהשיב על ראיה זו, לפי שרבי טרפון מינה שליח את ר"ע עם ממונו לעשות לו עסק, וסמך על שיקול דעתו והחלטתו, ואם בימקום שדה היה מוצא דבר אחר, שלפי דעתו עדיף לרוכשו, הרי על דעת כך נתן לו ר"ט. וממילא מצות הצדקה שעשה ר"ע, אינה נחשבת מצוה שלא לפי דעתו של ר"ט, אלא היא על דעתו, שכן את דעתו סמך על ר"ע, וממילא שפיר קיים מצות צדקה, כיון שכיון לכל מה שיבין מדעתו ר"ע, והוא הבין לעשות מצות צדקה. ומ"מ אף שעל הראיות יש להשיב הסברא לפטור נשארה בעינה.

ח. ובשו"ת לב אהרן (חיו"ד סימן יד ואת"י) הוכיח מגמ' פסחים (דף ח סוע"א) אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה. ואע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, מ"מ חיישינן שיכוון למצא מחט, ולא יעסוק רק במצות בדיקת חמץ. ומקשה הגמרא מהאי דשנינו סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, וחזינן דאף שכוונתו שלא לשם מצוה הוי מצוה ומתרצת הגמרא שחוששים שמא אחר שיגמור את בדיקת החמץ ימשיך לחפש את המחט. וקשה מה הקושיא מדין סלע זה לצדקה, הלא יש לחלק דשאני צדקה שא"צ כוונה, ולכן לא נפגם בכך שיש לו גם צרכיו שלו, והרי הכרח שצריך כוונה גם במצות צדקה, וממילא בכל מצוות שבין אדם לחבירו. [וכבר קדמו בראיה זו מו"ר בשו"ת חזו"ע (ח"ב עמ' תקמא) בשם המהראנ"ח באמרי שפר (פר' שופטים דף פז ע"ב) שהראה לגמ' פסחים (ח ע"א הנ"ל) שמתוך שהקישו בין צדקה לבדיקת חמץ, משמע שצריך כוונה בצדקה. וכתב שיש ליישב, ולא כתב יישובו. ועוד הביא שבפרשת דרכים (דרוש ג דף יא ע"ג ד"ה וראיתי) יישב קושיא זו. ע"כ. וכן כתב ראיה זו בספר זכר עשה (עמ' רמה)] ובספר עתה באתי בעניני פורים (עמ' ריג קונ' אחרון סי' ג) כתב להשיב על ראיה זו, ע"פ הפמ"ג (או"ח סימן ד משב"ז ס"ק טו) דמצוות צריכות כוונה רק במצוות חיוביות ולא במצוות קיומיות. ומעתה גם בדיקת חמץ שהיא מצוה קיומית, שאם אין לו חמץ אינו צריך לבדוק, א"צ כוונה, ופריך שפיר ממצות צדקה. ועוד י"ל ע"פ סיעת הפוסקים הסוברים שא"צ כוונה במצוות שעיקרם התוצאה, ממילא בדיקת חמץ שתכליתה שלא יהיה חמץ, ולא עצם המצוה, א"צ בה כוונה. [וכ"כ בשו"ת חזון עובדיה עמ' תקמד] ועע"ש, ובמכתבים שבסוף הספר מש"כ להשיב על כך הרה"ג אהרן בוארון מחבר שו"ת לב אהרן הנ"ל לשוב ולחזק את משנתו, וכעת אין ספר זה תח"י. ועוד הביא בעתה באתי שם דהפמ"ג (או"ח סי' תרצה משב"ז אות א) כתב שצריך כוונה במשלוח מנות, וחזינן דגם הוא סובר שבמצוות שבין אדם לחבירו בעינן כוונה. וכתב לדחות שאין זה מוכרח על פי דברי שו"ת משנה שכיר (ח"א סי' קצד) דשאני מצוות אלו שהם גם פרסום הנס, והרי שיש כאן חלק של בין אדם למקום, ועל כן צריך בהם כוונה בשביל החלק שבין אדם למקום. עכת"ד.

(((להלכה)))

ט. ונראה להקל מכח ס"ס, דאע"ג דקי"ל בש"ע (או"ח סימן ס ס"ד) דמצוות צריכות כוונה, מ"מ במחלוקת הראשונים שנוי דין זה עיין בב"י (ס"ס תקפט) ובטור (שם) בשם רב שרירא גאון דא"צ כוונה, וע"ע בר"ן ובמאירי ר"ה (כח ע"א) וכן דעת הרי"ץ גיאת במאה שערים (עמ' לו) דא"צ כוונה, וכן דעת הרשב"א ר"ה (שם) והריטב"א (שם) והרא"ה הובא במ"מ (שופר פ"ב ה"ד) והארחות חיים (הל' תקיעת שופר אות ח) בשם הרי"ף ורבינו משולם ורבי יצחק בן גיאת בשם רב האי גאון. והמאירי בחבור התשובה (עמ' רפב) כתב, שכבר פסקו רוב המפרשים שהל' כדברי האומר מצוות א"צ כוונה. ובשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' כ) כתב, קושטא דמילתא היא דמצוות א"צ כוונה, שכן הסכימו רבו האחרונים. ע"כ. וכן דעתם של עוד ראשונים רבים, עיין בזה בשד"ח (ח"ד דף 296 ע"א אות סא והלאה) באורך וברוחב, ובשו"ת חזו"ע (ח"ב סימן יז, ובח"ב סי' כט עמ' תקכ) ובשו"ת יבי"א (ח"ו חיו"ד סימן כט סוף אות ב). ואחר שראשונים רבים סבורים שמצוות אין צריכות כוונה, י"ל דשמא הלכה כוותייהו. ואת"ל דמצוות צריכות כוונה, שמא הלכה כפוסקים שאף למ"ד מצוות צריכות כוונה, מ"מ במצוות הנעשות על ידי מעשה או דיבור א"צ כוונה, וכנ"ל (אות ד). ואת"ל דאף במצוות שיש בהם מעשה בעינן כוונה, שמא הלכה שמצוות שבין אדם לחבירו המה מצוות קיומיות ולא חיוביות [וכסיעת הראשונים הנזכרים לעיל (סימן א סעיף ב)] ובצירוף שמא הלכה כפוסקים שבמצוות קיומיות א"צ כוונה [וכדכתב הפמ"ג (או"ח סימן ד משב"ז ס"ק טו) הנ"ל, וע' בשו"ת חזו"ע (ח"ב עמ' תקמד, שכיוצ"ב כתבו הראשונים, והובאו לעיל בריש אמיר אות א).] ואת"ל דמצוות שבין אדם לחבירו המה מצוות חיוביות ולא קיומיות, או שאף במצוות קיומיות בעינן כוונה, שמא הלכה כסיעת הפוסקים הנ"ל (אות ג) שבמצוות שבין אדם לחבירו אין צריך כוונה.

(((האם צריך לדעת שזו מצוה)))

י. נפסק בש"ע (או"ח סי' תעה ס"ד) כפוהו לאכול מצה יצא, והוא דוקא כשיודע שזו מצה, ושהיום פסח. וא"כ ק"ו שיודע שזו מצוה, ובלאו הכי לא קיים מצוה. ובביה"ל (במקום) הביא מח' ראשונים למ"ד א"צ כוונה אם בעינן ידיעות אלו, או לאו. ולכאורה במחלוקת זו יהיה תלוי אף נידו"ד, דאף שהסקנו כי במצוות שבין אדם לחבירו אין צריך כוונה, אך למ"ד דצריך שידע שזו מצה, צריך שידע הכא שזו מצוה. ויכול להיות שאף למ"ד שאין צריך ידיעות אלו, מ"מ לדעת שזו מצוה כן צריך, שהיא ידיעה עוד קודמת. וע"ע בשד"ח (ח"ד דף 310 ע"ב אות סט).

(((לכו"ע עדיף לכוין לשם מצוה)))

יא. ומ"מ לכו"ע ברור שהכוונה מובחרת ועדיפה, והיא בכלל מה שנאמר לעבדו בכל לבבכם, וראה בחיוב עבודה לשמה בחלק אהבת ה' (סימן א סעיפים ד,ה) באורך. וכ"כ השד"ח (ח"ד דף 300 סוע"א) ע"ש. וכ"כ רבינו יונה (ריש ברכות לגבי קריאת שמע שעל המטה) ו"זל, ואפילו למאן דאמר אין צריכות כוונה, מודה דלכתחלה צריך כוונה. (הובא בשד"ח ח"ד דף 313 ע"ב ד"ה ובספר). ועוד כ"כ השד"ח (ח"ד דף 316 ע"ב אות עו) בשם רבינו יונה הנ"ל, ושכ"כ בספר דרך פקודיך (בהקדמה דף ג ע"ד) ו"זל, הא ודאי לכל הפוסקים בעינן כוונה אף במצות דרבנן רק בדיעבד יוצא בדרבנן בלא כוונה וכו'. עכ"ל. ושכ"כ בשו"ת כתב סופר (או"ח ס"ס קז) בשם הראשונים, ונשאר בצ"ע. ועע"ש. וכ"כ בספר לרעך כמוך (ח"ב קונ' הביאורים שבסוה"ס סימן י אות ב) דאף לסוברים שבמצוות שבין אדם לחבירו א"צ כוונה, מודים שלכתחלה צריך לכוון, שהרי לעובדו בכל לבבכם כתיב. ושכ"כ באהבת חסד (ח"ב פכ"ג סוף אות ב) ויותר טוב אם הוא מכוון בהמצוה רק לשם השם שציוה על זה בתורה, כי אז על ידי כח קדושת המצוה שנעשית על אופן היותר נעלה, נתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד מאוד ומאד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה. ע"כ. וכן משמע בחיי אדם (כלל סח סעיף יח) ובספר יסוד ושורש העבודה (צוואה סימן מה). עכ"ד. ועע"ש בראיות דסגי במעט כוונה, ואף שרוב כוונתו אינה לשמה שפיר נחשב עושה לשמה. ברם ככל שתגדל כוונתו לשמה, כן תגדל מעלה המצוה. ועוד שם במעלת המכוון לשמה על שאינו מכוון, וכמו שכתב באור יהל (ח"ב סי' קפא) שאם שומר העיר יכוון לעשיית חסד יהפכו מעשיו למעשי חסד, וכדאיתא בנזיר (כג ע"א) משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה נאמר עליו וצדיקים ילכו בם. ואילו על חברו נאמרו ופושעים יכשלו בם. ושכ"כ בדעת חכמה ומוסר (ח"א סימן נו). ועע"ש. ודפח"ח.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5