יז. גם את מצות התשובה יש לקיים בשמחה

——–

ועוד מה שנשאר לנו לבאר הוא, שהרי רבנו יונה האריך בספרו "שערי תשובה" בעיקרי התשובה שהמה היגון והבכי והדאגה וכו', ואם כך הם תנאי התשובה, הרי שלשלימות התשובה נדרשים יגון ובכי, והיאך בראש-השנה מסתפקים אנו ברצון הטוב שבנו לבוא לקראת ה' מתוך שמחה ויום טוב?

אלא שבענין זה הסכת ושמע דבריו הנפלאים של הגאון הצדיק רבי יחיאל שלזינגר זצ"ל ראש ישיבת "קול תורה", המבאר שכל תנאי התשובה שכתב רבנו יונה שמכללם היגון והדאגה, זהו רק לאחר שהושרש אדם בעזיבת החטא, וכבר פרש מהתאווה או מהמידה ששב עליה, ורק לאחר שכבר כבש יצרו ולעולם לא שב לחטא שכזה, אז נאמר ענין היגון והדאגה וכו'. אולם לצעד הראשון שהוא "עזיבת החטא", זה צריך להיות דוקא מתוך שמחה.

ואלו דבריו:

"עומדים אנו בפתחם של ימי התשובה. בעין בוחנת סוקרים אנו את העבר, ורוצים לקבל על עצמנו "קבלות טובות", מלאות יראת שמים לכל ימי העתיד. אולם המבט לאחור על מה שהיה, מאפיל על המבט למה שראוי שיהיה. כי הרי, מה עלתה להן לכל אותן קבלות טובות שקיבלנו על עצמנו בשנים עברו? נודה על האמת: למרות כל ההחלטות לשיפור המעשים מתוך אוירת התשובה שאפפה אותנו בתחילת השנה, לא נעשינו טובים יותר, ולא נאמנים יותר במילוי חובותינו לאלוקים ואדם. לא דיברנו פחות לשון הרע, לא שמרנו את ליבנו משנאת חינם (ובודאי לא מן השנאה המסוכנת ביותר, המתעטפת באיצטלא של "לשם מצוה"), לא הוספנו כוונה בתפילה ובאמירת הברכות; כללו של דבר – שום שינוי לטובה אינו ניכר בנו, לא במעשינו ולא בדיבורינו, גם לא במחשבותינו והרגשותינו; כל קבלותינו הטובות היו כלא היו. כשלון החלטותינו הַכֵּנוֹת – מאז ימי עלומינו – לשוב בתשובה, כשלון החוזר לעינינו תדיר שנה בשנה, הוא מרפה את ידינו, כל שנה יותר, מלקבל על עצמנו להתחיל סוף סוף חיים טהורים לפני ה', ואחרי שהתייסרנו בשנות התשחורת שוב ושוב במעמסה המדכאת של הסתבכות בחטאינו, אשר לכאורה אין ממנה מנוס, נעשים אנו לבסוף אדישים לחלוטין לקול הבוקע מן השבועות הללו, קורא ומעורר לתשובה.

וכי באמת איננו מסוגלים לעשות תשובה? או שמא מעולם לא קיימנו ולא הקפדנו על אותן "הוראות ביצוע", המצויות בתורה כמו לענין כל מצוה אחרת גם לענין מצוה זו של תשובה?

בוא וראה, כי המצוה הזאת מתחלקת לשני עיקרים: מצד אחד עזיבת החטא ושיפור אורחותינו מכאן אילך, ומאידך החרטה המכאיבה על העבר. אולם – ובתורתנו זה יסוד היסודות של דרכי השיבה אל השי"ת – מבחינת הזמן, חייב תיקון המעשה להקדים בהחלט את צער החרטה, והחרטה זמנה לאחר עזיבת החטא ולא קודם לו, וכמו שנאמר: "אחרי שובי, נחמתי" – אומר אפרים בפרק מדברי הנביא ירמיהו, שבו מפטירין ביום ב' דראש השנה (לא, יח). דהיינו: "אחרי שהשתניתי, מתחרט אני". (רמב"ם הלכות תשובה (פ"ב ה"ב), רבינו יונה ב"שערי תשובה" (הערת המהדירים: שער א אות יא, לגבי האיש המושרש בחטא והולך בדרך לא טובה: "ראשית תשובת האיש הזה לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה וכו', אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות וכו').

אמת, פעמים שהמניע לתשובה יכול וצריך לבוא מתוך חוויות מכאיבות, כדי להזהיר ולהכניע ביסורים את מי שאוטם אוזני רוחו וליבו בפני קריאת ה' שקדמה לכך, להתעלות לתכלית הרצויה לפניו "יסרתני ואוסר" (שם פס' יז), דהיינו: ביסורים חינכת אותי, נאום אפרים. אבל כל תשובה, בין שמניע כזה ובין שמניע מסוג אחר גרם לה, אסור לה שתחילתה תהיה בכאב ועינויי נפש של החרטה על העבר. אדרבא – יש לגשת למצות התשובה אפילו בשמחה, ממש כמו לכל מצוה (ספר ראשית חכמה).

אמנם (בהפטרת שבת שובה, יואל ב, יב) אנו קוראים: "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי ובמספד", ומי שמתחרט על חטאיו חרטה עמוקה ואמיתית, ודאי אי אפשר לו בלי יסורי נפש בשל כשלונו. אבל אם כואבים את צער החרטה, לפני שמשלימים בשמחה של מצוה מלאכת "עזיבת החטא" וההתנתקות ממנו, (מלאכה, הדורשת לעתים קרובות עמל רב וזמן ארוך, אך אין הכאב בה עיקר כלל), הרי שצער זה גורר אחריו בהכרח הרהורים על חוסר אונים מדומה מול החטא, כי טרם טעמו את טעם החירות, המסורה לעולם בידי כל אדם, להלחם בחטא, לנצחו ולהתנתק ממנו.

השב בתשובה, שמקדים את החרטה ויסורי הנפש על מחדליו קודם שיוכיח לעצמו שאכן גיבור ומנצח הוא, וביכולתו לעזוב את חטאיו, אזי במצב זה שאינו מקדים קודם את עזיבת החטא בשמחה אלא את החרטה, יורדים על אדם זה, ראשית, הרגשה מייסרת של כאב שווא וחסר-אונים בשל אי יכולתו המדומה להמלט מן החטא מהכרח פנימי וחיצוני. שנית, העצבות המייאשת – השכיחה דוקא אצל בני הנעורים השואפים לטוהר דרך – על חולשת רצונו המדומה, על תכונותיו שאין להן תקנה, על היצרים שאין עליהם שליטה, על הנסיבות הגרועות, הסביבה וההשפעה הרעה. ושלישית, גם כאב העינוי העצמי, משולל ההגיון, של בעל העבירה ה"מתחרט", לאמור: שככל הנראה הוא אישית יתן את הדין וייאלץ לשאת בעונש על כל זה, למרות שלא גרם לכך ולא אשם יותר, כך יעמיקו להחדיר את מחשבת חוסר האונים בפני החטא לתוך תוככי נפש ה"מתחרט".

הצער והכאב שבחרטה – מקוה טהרה הם (רבינו יונה בשע"ת שם), וכל שהרגשתם כנה ועמוקה יותר, מטיבים הם לנקות את נפש בעל התשובה מחטאו. אולם הטובל במקוה זו, בטרם הצליח להתנתק בפועל מחטאיו, הרי זה "טובל ושרץ בידו", כאילו נוטל עמו את השרץ הטמא לתוך מי הטהרה (כמבואר ברמב"ם שם ה"ג ובשע"ת שם). דוקא מחמת הרהורי "חרטתו" רוויי הכאב, שעדיין אי אפשר להם, שיתקשרו לחרטה על חלקו האישי בכשלונו, מסתבך האדם יותר ויותר בחטאיו, ודומה שהדרכים לתשובת אמת ננעלות לפניו יותר ויותר.

לפיכך – זה משפט התשובה בישראל – עוד לפני החרטה על הכשלון בעבר, צריך לבוא השינוי באורחות האיש מכאן ואילך, ואל השינוי הזה צריך לגשת כאמור בשמחה של מצוה. הלא הידיעה שהקב"ה נתן לכל אדם חירות אלוקית, שיכולים להשתנות, להפוך לאיש אחר ולהיות מנוקים מחטא בתכלית, אם אך רוצים בכך, ובידו היכולת להתגבר במאמץ או בנקל על כל הקשיים מבפנים ומבחוץ, העומדים נגד משימה זו (וכל שתרבה בקרבו הכרת החירות הלזו, כן תקל המשימה יותר ויותר), הכרה מרוממת זו שיש לאדם חירות אלוקית משלו להיות בוחר בטוב לעומת החטא והנסיון, היא היא כבר עצם התשובה, כי תולדתה היא הבחירה בטוב, כשהיא מוכרת ומושגת כבחירה חופשית.

לפיכך מבאר הרמב"ם את יסוד ההשקפה של חופש הבחירה בהלכות התשובה דווקא, אולי בהסתמך על הפסוקים בחומש דברים ל, יא-י"ד (המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד וכו' הערת המהדירים), שבמצות התשובה דיבר הכתוב, (וכביאור רמב"ן וספורנו שם), והמשך הפסוקים שם ("ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים וגו'). וכן נלמדת מצות התשובה על כל העבירות שבתורה ממה שנאמר: "והתודו" (במדבר ה, ז) – לימדתך תורה שכל אחד יש לו להתוודות על עצמו, על האשמה של עצמו, לא תכונות פנימיות ולא נסיבות חיצוניות חטאו, כי אם הוא לבדו, החטא היתה בחירתו האישית והחופשית לחלוטין. הווידוי – ההודאה באשמת עצמו, היא התשובה.

רק אחרי וידוי כזה ועל יסוד הכרה כזאת, שהאדם השתכנע כבר מאמיתה המרנינה בעמקי לבו אחרי ההתנסות המעשית באורח חיים נשוא עוון, דהיינו לאחר שהוכיח לעצמו שהינו בעל בחירה, והעובדה שעזב את החטא ושינה את מעשיו, אז נוצרת וצומחת החרטה, דהיינו כאב ואבל, על כך שלא ניצל כבר קודם לכן אותה "חירות" להיטיב דרכו. חרטה זו חרטה של אמת היא, דהיינו, חרטה על כשלון עצמו, כמו שנצטווה בעל התשובה: "ושובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי ובמספד" (יואל ב, יב), ואז, כאשר בעל התשובה כבר התרחק מרחק רב מחטאו שבעבר, הן במעשיו והן במחשבותיו, רק אז נתבע הוא תביעת "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה), לזכור תמיד את עבירתו הקדומה, ולשמור לה תמיד זכרון של צער. בדרך שכזו מביא האבל הכבד והמתמשך על חטאו לידי הטהרות הנשמה יותר ויותר, ועוד מגין הוא על האדם, שלא ייגרר שוב אחר חולשתו, אשר בעבר כבר גרמה לו לחטוא.

ואז – לאחר עזיבת החטא בפועל – כשאוחזת תחושה כואבת זו של חרטה, לאחר שכבר טיפס ועלה מתהום הנפילה בחטא אל שביל המרומים של חרות מעין אלוקית לצעוד במשפטי ה' לתכלית תכנית הבריאה האלוקית, אזי אינו כורע תחת כובד עול החרטה, אלא אדרבא, ככל שגדילה הבושה על הכשלון, שבא באשמת עצמו, כך גדל אצל האדם רגש ה-"ויגבה לבו", כי זכה לשאת בתוכו ניצוץ החירות האלוקית של הבחירה החופשית, המכשירה אותו להתעלות ולהתנשא כך יותר ויותר. כאב אציל כזה – אשר כמובן גם מסולק ומרוחק כשמים מעל הארץ מן חוויות הכאב הפרטיות, שנשלחו לאדם מהמורה חטאים בדרך, מי דומה לו, כייסורין מחנכים ומניע ראשון לתשובה זו – כאב אציל כזה הולך ומרומם הולך ומזכך, עד שיהפוך לשאיפה פוריה לשלימות גדולה יותר, המתדמה לשלימותו יתברך, ומכלה כל רוע מחדרי הלב.

ולאחר שהקדים השב את עזיבת החטא מתוך שמחה, ורק לאחר מכן התעורר לחרטה, יזכה להרגיש את הכאב על חסרון השלימות העצמית, והכאב הולך ומתרחב לכאב עמוק ללא מיצרים על כל מה שחסר לכלל העם הנבחר בהיטהרותו הפנימית מן החטא, ומכאן על כל מה שחסר לו מחמת זה (ורק מחמת זה, רק "מפני חטאינו" – "גלינו מארצו וגלה יקרנו"!) בהודו ותפארתו ומכאן גם על כל מה שחסר בעולם מחמת זה בהודו ותפארתו של אלוקיו, האב הרחמן הרוצה להתפאר בעמו בתחתונים, ואשר כביכול לו – להקב"ה בעצמו, צר בצרה האין-סופית, שבאה על בניו מפני חטאיהם. כך מתוך הכאב המטהר של המתחרט על אשמות עצמו ומתוך הבושה על שלא היה ראוי להתהלך לפני האלוקים, צומחים ועולים געגועי קודש לגילוי כבודו יתברך על עמו בפני כל יושבי תבל.

אולם, כאמור, בתחילת עבודת התשובה, בעוד האדם משוחרר מעינויי החרטה, מוטל עליו "לפתח את חרצובות הרשע" (ישעיה נח, ו), כלומר להתיר את סבך "פקעת הרשע", להכיר באותו גורם הטמון בתוך מעשה הרשע, שעליו אחראי האדם אישית, לאתר את אותו חוט, שקישר את הנתונים הפנימיים והחיצוניים לחטא, ולהתיר את קישוריו. רק בשלוות הנפש, בשובה ונחת, ניתן לקנות הכרה זו של ה-"התוודו" וה-"וידוי", כלומר התוודות על החלק האישי ביותר, אשר בלעדיו לא היו מגיעים הדברים לכלל עבירה, אפילו בנסיבות הכי מכשילות. רק אז, משאותר והופרש הכשלון האישי, יהיה אפשר לסלק את מניעי המעשה הרע הפנימיים והחיצוניים, ליטול את עוקצם ולכוונם באפיק נכון, עד שלבסוף ישמשו למטרה טובה. כי זאת מצות בעל התשובה ותפקידו – "אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות" (ויקרא רבה, כא, ד), "צדיקים במה שחטאו בו מתרצים". (מאמר זה לא מצאנו, אך איתא בשמו"ר כג, ג' "בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים, הם מתקנים").

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בים דרך – בראשית

אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5