ט. הקמצן בממונו כעובד עבודה זרה

——–

ולכך מצינו חומר גדול שהחמירה התורה על המקמץ ליתן צדקה – באופן מבהיל ממש.

שהרי מצווה התורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון", והרי יש כאן נסיון עצום, בא אדם אביון מבקש הלוואה קודם שנת השמיטה, שעלול הוא מאד שלא לשלמה בתוך זמן קצר ובכך יפסיד המלוה את כספו, ועם כל זה מצווה המלוה שלא להמנע מלהלוות לאביון, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות שמיטה (פ"ט הלכה ל'): "מי שנמנע מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עובר בלא תעשה, וחטא גדול הוא, וכו' וקראתו התורה – בליעל".

ואם לא ילווהו נקרא "בליעל", שהוא כינוי לעובדי עבודה זרה, כמובא ברמב"ם הלכות מתנות עניים:

"כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עבודת כוכבים – בליעל, שהרי בעבודת כוכבים נאמר: "יצאו אנשים בני בליעל", והמעלים עיניו מן הצדקה נאמר: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", וכו' ונקרא חוטא, ונקרא רשע וכו"'.

והטעם שנקרא אדם זה בשם "בליעל" כינוי של עובד עבודה זרה, כי בעצם כל הכפירה המסוכנת האורבת לאדם מתנפצת בנתינת צדקה כמו שבארנו, שרק בכך משתרש בלב האדם שאינו בעל הבית בעולם אלא שכיר, וראה כמה החמיר הקב"ה בעונש של נבל הכרמלי שנגפו ה' לשבעת הימים ולא נשאר לו כלום ולבסוף מת גם הוא על קמצנותו.

ושמעתי פעם בשם הגה"צ רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שדיבר פעם מענין הקמצנות, ואמר כי הקמצנות הינה "טומאה", כלומר מלבד היותה מידה רעה כליצנות ועצלות וייתר מידות רעות – עוד בה שיש בה טומאה. ולא כל כך הבנתי דבריו למה התכווין שהקמצנות יש בה מהטומאה, עד שראיתי כזאת בזוהר הקדוש המדבר מענין הקמצנות (וכן מובא בתיקוני זוהר דף ב'):

ובההיא שעתא רגזה שכינתא וכו' ואיהי רגזה יתיר על נבל כי ישבע לחם וכו' דאיהו קמצן בממוניה – נבל שמיה, דלאו איהו נדיב ולאו איהו מזרעא דאבהן [שאינו מזרע האבות הקדושים] דעלייהו איתמר (תהילים מז): נדיבי עמים נאספו.

ועוד בזוהר הקדוש (פרשת וירא דף קט):

רבי חייא אמר: כל בר נש דאיהו צר עינא לגבי מסכנא, יאות הוא דלא אתקיים בעלמא [ראוי לו שלא יתקיים בעולם], ולא עוד אלא דלית ליה חיים לעלמא דאתי [ולא עוד אלא גם שאין לו חיים לעולם הבא], וכן מובא בדברי האר"י הקדוש בילקוט תהילים על הפסוק: "פזר נתן לאביונים" (תהילים קיב), דאף מי שיש בו כל המצוות מלבד מצות הצדקה, לא יוכל להעלות בירורים לתיקון נשמתו, ולא עוד אלא שיתאחזו בנשמתו כוחות חיצונים להשאירה למטה מבלי יכולת לתקן את אשר עליה לתקן.

הרי מדברי הזוהר הנזכרים שהקמצן אחוז בטומאה, ודינו כדין הטמא שמחוץ למחנה מושבו, כן זה נדחה לחוץ.

ובספר הישר לרבינו תם (שער ו') מובא: מידת הקמצנות היא המידה הגרועה שבכל המידות, ומי שיש בו זו המידה, סימן הוא שיש בו כל המידות הרעות, ועו"ש: ואומר אני: כי אי אפשר לכילי (הקמצן) לעבוד ה' וכו', ראה עוד בדבריו שהאריך בגנות הקמצן.

וכמו כן מצינו בגמרא עבודה זרה (דף יז ע"ב), שרבי חנינא בן תרדיון שנתפס למות על שהקהיל קהילות ברבים ועסק בתורה, מדוע לא ניצל מן המיתה משום טעמו של רב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת", מאי ללא אלוקי אמת? שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק, ושם מקשה הגמרא: והלא רבי חנינא בן תרדיון היה גבאי צדקה ונאמן גדול, מתרצת הגמרא: אמנם גבאי נאמן היה, אולם בעצמו לא עסק בגמילות חסדים, ושוב שואלת הגמרא: והלא הוא זה שנתערבו לו מעותיו במעות פורים וחלקן לעניים, עונה הגמרא: עשה צדקה אולם לא כפי שהיה צריך לעשות, כי היה לו לעשות יותר.

הרי שהתייחסות הגמרא לעוסק בתורה בלבד "דומה כמי שאין לו אלוק" – להיות שאינו עוסק בצדקה.

אצל גדולי ישראל כרבי חנינא בן תרדיון שהיה מוסר נפשו על התורה במסירות נפש ממש ולכך לא עסק בצדקה, נאמר: "דומה כמי שאין לו אלוק", כי סוף סוף אינו עוסק בצדקה מטרדתו בתורה יום ולילה, אולם גבי שאר בני אדם מצינו שנקרא "בליעל" כינוי לעובד ממש עבודה זרה. כי עיקר האמונה היא כמה אדם מוכן לתת עבור האמונה, לא כמה אדם מצפצף בפיו שהוא מאמין, ובפרט לפי מה שאדם נותן מממונו שנחשב כנפשו של אדם עבור ה' – כך נמדדת מידת אמונתו בבורא.

וכאמור לעיל, הראיה הגדולה שזו כוונת ה' בנתינת הצדקה להכניע את נפש האדם מלחשוב עצמו כבעל הבית, שהרי הבטיח הקב"ה על ענייני הצדקה שיברך את הנותן, וכנאמר בשמיטה "וציויתי את ברכתי לשלוש השנים", וכן במלוה לעני לפני שנת השמיטה נאמר: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו"'. ולא עוד אלא גם שהתיר לנו הבורא לנסותו בדבר הזה, וכנאמר (מלאכי ג, י,): "הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

ואף שפסוק זה נאמר על המפריש מעשר, אולם כתב הרדב"ז (הל' מתנות עניים פ"ז ה"י): "ואני אומר שגם בצדקה הותר הנסיון".

מוכח מכאן שאין הנסיון בעצם החסרון ממון שנחסר ממוננו, שהרי על זה הובטחנו שנקבל, אלא הנסיון הוא האם נחוש שאיננו בעלים על ממוננו, לצורך חיזוק האמונה בריבונותו יתברך על עולמו, שהרי את כל הכסף שנותן האדם במצות ה' מקבל חזרה, ולא עוד אלא שמותר לו גם לנסות בזה את הצלחתו מה', כך שהמטרה היא להשריש את אמונת "אין עוד מלבדו" במקום סכנה זה שנמצא בו האדם שהוא עולם המעשה, שבנקל ישתכח מהאדם את סיבת כל הסיבות, ויבוא לתלות את הצלחתו בסיבות, לכך לא חסה התורה מלצוות ציווים קשים גם לפשוטי העם עובדי האדמה, כי זהו יסוד מיסודי האמונה שאי אפשר להתפשר עליו, ובקלות יכול האדם ליפול למינות ולאבד את עצמו בב' עולמות כמו שהבאנו לעיל מהזוהר, כי המאמין השלם זהו שנותן ממונו לצדקה ומאמין בהקב"ה, כמו שאומרת הגמרא (סוטה מח ע"ב): "משחרב בית המקדש פסקו בעלי אמנה", אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהם מאמינים בהקב"ה, ופירש"י: "אנשי אמנה": "בוטחים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון כגון לוותר ממונם לנוי הידור מצוה, ולצדקה, ולהוצאת שבת ויום טוב".

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בים דרך – בראשית

אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5