וכל זה הוא כשקיבל על כמה ימים. אבל אם קיבל תענית רק על יום אחד, כגון שאמר "הריני בתענית למחר" והתענה, אך בלילה שאחר התענית נמלך להתענות גם למחר, ואפילו לן בתעניתו שלא אכל בלילה והתענה גם למחר ביום השני – מכל מקום אינו תענית, אף שנמשך ביחד עם יום הראשון, כיון שלא היתה קבלה על היום השני. – ערוך השולחן

——–

כז איפסקא בגמרא (יא ב): הלכתא מתענין לשעות, ומתפללין תפילת תענית. והוא שלא טעם כל היום כולו.

וביאור הדברים: כגון שהיה טרוד בעסקיו או בחפיציו, ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום – הרי זה מתענה אותם שעות, ומתפלל בהם "ענינו", שהרי קיבל עליו התענית קודם שעות התענית.

ולא דמי למה שנתבאר, דאם לא קבל בתפילת המנחה אינו תענית אפילו קבלו בלילה. וכי גרע קבלה בלילה מקבלה למחר אחר חצות? דוודאי גרע, משום דכל מין תענית צריך לקבלו קודם הזמן שיחול עליו התענית. ולכן אם רצונו להתענות כל היום – צריך לקבל עליו התענית קודם שיחול היום, וחלות היום הוא מתחילת הלילה. ואף על פי שאוכל בלילה – מכל מקום כיון דתענית זה נחשב תענית ליום, והיום הולך אחר הלילה, לפיכך צריך לקבלו קודם הלילה. ובתענית שעות צריך לקבלו קודם שחלו השעות של התענית.

ולכן כשעלה על דעתו להתענות שעות כך וכך, וקבלם קודם השעות – הוה שפיר קבלה. אך התנאי לזה שלא יאכל גם מקודם מפני סיבה בעלמא, כמו שכתבתי. דאם לא כן איך נקרא זה תענית? והרי לא התענה. כח ואמת ששיטת הירושלמי הוא דאפילו אכל באותו יום, ואחר כך עלה על דעתו להתענות שאר היום – מקרי גם כן תענית שעות. וכן כתב הרמב"ם בפרק ראשון, עיין שם.

אבל כבר הקשו עליו: והרי שיטת הש"ס שלנו אינו כן? והרמב"ם נקיט תרוייהו: כשיטת הש"ס שלנו וכשיטת הירושלמי. ולעניות דעתי נראה דהדין עם הרמב"ם, דהש"ס שמצריך שלא יאכל כל היום – זהו לעניין תפילת "ענינו". דאם לא כן איך יאמר "ענינו ביום צום תעניתינו" כיון שלא התענה? אבל מכל מקום גם הש"ס מודה דמיחשב תענית שעות, ויש לו שכר, ואסור לאכול בשעות אלו. אלא שאינו מתפלל "ענינו" (הירושלמי הוא בפרק שמיני דנדרים). כט וזה לשון הרמב"ם שם דין יג:

מתענה אדם שעות, והוא שלא יאכל כלום כל שאר היום. כיצד? הרי שהיה טרוד… – הרי זה מתענה אותן שעות, ומתפלל בהן "ענינו"… וכן אם אכל ושתה, ואחר כך התחיל להתענות שאר היום – הרי זה תענית שעות.
עד כאן לשונו, ולא סיים שיתפלל "ענינו" משום דבכי האי גוונא אינו צריך, ואי אפשר להתפלל "ענינו". וסבירא ליה דזה שאומר הש"ס "והוא שלא טעם כל היום כולו" – קאי אמאי דאמר "ומתפלל תפילת תענית (כן נראה לעניות דעתי ברור).

ודע דברש"י שם מבואר דאם קבל עליו מבעוד יום להתענות למחר עד חצי היום, ואחר כך נתיישב לבלי לאכול עד הלילה – הוי תענית גמור ולא תענית שעות. עיין שם. ל והנה גם הטור והשולחן ערוך כתבו בסעיף יא, וזה לשונם:

אם קבל עליו תענית עד חצי היום ואכל אחר כך, או שאכל עד חצי היום וקבל עליו תענית משם ואילך – אינו נקרא תענית להתפלל "ענינו". אבל נקרא תענית לעניין שצריך להשלים נדרו.
עד כאן לשונם. ולפי זה תמיהני טובא על הטור והמגיד משנה, ועוד מהפוסקים שדחו דברי הרמב"ם, וכתבו שטעות הוא. וששמעו שהרמב"ם עצמו חזר בו (עיין בית יוסף). והרבה תימה: הא הרמב"ם גם כן אומר כן, והרי דקדוק לשונו הטהור מורה כן, שמקודם כתב שאומר "ענינו" ואחר כך לא כתב כן. וצריך עיון גדול. לא האמנם לדעת הרא"ש והטור אין זה תענית שעות, מה שכתבנו שלא אכל עד חצי היום, אלא דגם תענית שעות צריך לקבלו מאתמול. והיינו כגון שקבל מאתמול להתענות עד חצי היום, ואחר כך נתיישב שלא לאכול עד הלילה, או שקבל עליו מאתמול להתענות למחר מחצי היום ואילך, ואחר כך נתיישב שלא לאכול גם עד חצי היום – דזה מקרי תענית שעות. אבל לרש"י ז"ל זהו תענית גמור, כמו שכתבתי בסעיף כט.

ולפי זה, לדעת הרא"ש והטור כל שבלא קבלה מבעוד יום – לא הוה תענית כלל לענין "ענינו". ולפי זה כל הפרטים שכתבנו מקודם דינם בקיבל בלילה צריך להתפלל "ענינו", דלא גריע מתענית שעות – לדעת הרא"ש והטור אינו כן. לב תענית שגוזרים על הציבור – אין כל יחיד צריך לקבלו בתפילת המנחה, אלא שליח ציבור מכריז התענית – והרי הוא מקובל.

ויש אומרים דהני מילי בארץ ישראל, שהיה להם נשיא לפי שגזירתו קיימת על כל ישראל. אבל בחוץ לארץ – צריכים כל הציבור לקבל על עצמם כיחידים, שכל אחד מקבל על עצמו.

ויראה לי דמכל מקום גם בכי האי גוונא אין דינם כיחיד שצריך לקבלו בתפילת המנחה, אלא מתי שמקבלים הוה תענית, משום דציבור כשמקבלים ביחד, אף שכל אחד מקבל לעצמו – הויין כבי דין הגדול. כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ב, שטובי העיר בעירם כבית דין הגדול דמיין. וכל שכן כל הציבור ביחד. וראייה לזה מתעניתי בה"ב, שהשליח ציבור מכריז בשחרית, והציבור עונין "אמן", ואינם צריכים קבלה אחרת.

(ובזה מתורץ קושית הט"ז סעיף קטן טז. ומה שכתב דיחיד שקבל בנדר להתענות חייב מן התורה להתענות, עיין שם – לא שם אל לבו הטהור, דתענית אינו נדר מן התורה, כמו שכתבתי לעיל. ודייק ותמצא קל.) לג כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יג:

יש מי שאומר שמי שנדר ואמר "אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית", מאחר שמה שהתנה הוי דבר הרשות – הוה אסמכתא. אבל אם אמר "אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית", וכן אם אמר "אם יציליני ה' מצרה או אם יצליח דרכי" – לא הוי אסמכתא.
עד כאן לשונו, כלומר: דקיימא לן בחושן משפט סימן רז אסמכתא לא קניא. והיינו כשאמר "אם יהיה כן", דכל "דאי" הוה אסמכתא, ולא גמר בלבו לעשות כן באמת.

אמנם בדבר מצוה נתבאר שם דליכא אסמכתא, דכל דבר מצוה גומר בלבו בשלימות. ומקרא מלא הוא ביעקב (בראשית כח כ): "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני…". ובזה מבוארים הדברים: "ואם יצליח דרכי" הוה גם כן בזה כדבר מצוה, דבזכות שהצליח גמר ומקני (מגן אברהם סעיף קטן יז).

ומכל מקום יש לפקפק בזה: דנהי דהתנאי היה בדבר הרשות, מכל מקום כיון שאמר "אשב בתענית" – הרי דבר מצוה הוא, ולא תיהוי אסמכתא כמו בצדקה ביורה דעה סימן רנח, דלא הוה אסמכתא בכי האי גוונא, עיין שם. וצריך לומר דסבירא ליה דעיקר תענית לא מקרי דבר מצוה, שהרי בגמרא יש מי שסובר דהיושב בתענית נקרא חוטא. ולכן כתב בשם "יש מי שאומר", כלומר: אבל מי שסובר דבכל הדברים הוה תענית כצדקה – גם בדבר הרשות ליכא אסמכתא.

(ובזה מיושב קושיות הט"ז סעיף קטן יז, והמגן אברהם סעיף קטן טז, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר: הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל "ויקיטקסט"
ערוך השולחן – אורח חיים

הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5