וורט על פרשת תצוה

——–

פרשה שניה העוסקת בענייני המשכן, בקיום המצוה של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), ואולם השבת מוכרת ביותר כ"שבת זכור" על שם שלושת הפסוקים הנקראים למפטיר, מספר דברים, סוף פרשת כי תצא: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וכו' לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז-יט) וזוהי מצות עשה מדאורייתא שקבעו אותה חז"ל בשבת הסמוכה לפורים, בו אנו חוגגים ושמחים על מפלת המן האגגי, מבני בניו של אגג העמלקי, אשר ביקש "לְהַשְׁמִיד לַהֲרג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג, יג) – הגזירה הנוראה ביותר שנגזרה אי פעם על העם היהודי! ביום אחד להשמיד את כל עם ישראל ב-127 מדינות?! ושללם לבוז? לא היתה גזירה כזו! זו גזירה שיצאה מליבו של עמלקי שהגיע 'איך שהוא' לפרס. (עדיין לא היתה איראן). רק מפיו של עמלקי יכולה לצאת גזירה כזו.

אומרת הגמרא במסכת מגילה (דף יח): שני ציווים יש כאן: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" ו-"לֹא תִּשְׁכָּח". אומרת הגמרא: "זָכוֹר" – אין זכירה אלא בפה, כמו "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – לעשות קידוש, להוציא מהפה: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם", לא בלב! אין זכירה אלא בפה! ובציווי "לֹא תִּשְׁכָּח" – לא תשכח מן הלב. להוציא מהפה ולא לתת למלאך השכחה שישכיח את עמלק מליבנו, תמיד בלבנו, אבל לא לטובה.

אומרים חז"ל: אין זכירה אלא בפה, מה זה בפה? מתוך ספר תורה כשר, ברוב עם, לפחות מנין, עשרה. וקבעו חז"ל השבת שכל יהודי ויהודי מצווה ללכת לבית הכנסת לשמוע את החזן, ה"בעל קורא", קורא מתוך התורה הכשרה – ספר תורה את שלושת הפסוקים הללו ולכוון על מצוה דאורייתא – זיכרון מחיית עמלק ברוב עם!

קבעו חז"ל: "זָכוֹר" – אין זכירה אלא בפה – לפחות פעם אחת בשנה. אדם צריך להוציא מפיו, או לשמוע בקול את הקורא מתוך ספר תורה, לפחות פעם אחת בשנה, את שלושת הפסוקים על מחיית עמלק. ומה שאדם מזכיר פעם אחת בשנה, מספיק לשנה אחת. כאמור בשבת זו, שני ספרי תורה מוּצאים מההיכל. האחד לקרוא בו שבעה קרוים מפרשת השבוע, פרשת תצוה. והשני לקרוא בו פרשת זכור לקיים את המצוה של "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח".

לפני שנשוחח ברמזים, כיאות לערב פורים על מחיית עמלק, אני רוצה לא לקפח את ספר התורה הראשון שאנחנו מוצאים שבו אנחנו קוראים שבעה קרוים בפרשת השבוע ולהתייחס לפסוק הראשון של הפרשה.

פרשת תצוה, היא פרשה שניה העוסקת במלאכת המשכן, פרשה זו פותחת דווקא לא בכלי שהיה במשכן, אלא בשמן שבו היו מדליקים את המנורה, וכך פותחת הפרשה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (שמות כז, כ) – לא שמן סויה, או שמן קנולה, או שמן אגוזים, אלא "שֶׁמֶן זַיִת"! וזה לא מספיק, אלא צריך גם שיהיה "זָךְ" וזה לא מספיק, אלא צריך עוד "כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". פתח הכתוב בהכנת השמן ובטיבו של השמן אותו מדליקים בבית המקדש.

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה" – היה צריך לומר: ואתה צווה. מה זה "תְּצַוֶּה"? הת' היא יתרה. אומר בעל הטורים: "תְּצַוֶּה" מתחלק לשתי מילים צַוֶּה ת'. ומה זה ת'? בגימטריא נשים = 400 = ת', ובכן ואתה צַוֶּה ל-ת' – אלו הנשים. רמז להדלקת הנר לנשים שזה חובה בשבת. מכאן אנחנו למדים, קבעו חז"ל, שכל אישה ובת ישראל כשרה, מקבלת את השבת בהדלקת נרות. כך מקבלים את השבת.

אם היינו יודעים מהי הסגולה הגדולה של הדלקת נרות שבת ע"י נשותינו, אימהותנו… שם תיקנו לנו חכמים את התפילות הנשגבות שהאישה היהודיה, האם היהודיה מבקשת בהדלקת נרות, בקבלה את השבת, היא מבקשת על בעלה, על ביתה, על ילדיה, על זיווגים, על שידוכים, על רפואה, על פרנסה – הכל בהדלקת נרות של שבת.

אומרת הגמרא במסכת שבת (פרק "במה מדליקין"): "כל הזהיר בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים" – אם אדם רוצה לזכות לבנים תלמידי חכמים שיהיה זהיר בנר, מה זה זהיר בנר? אומר רש"י הקדוש שם: "זהיר בנר" – נר שבת ונר חנוכה. מה זה זהיר? אומר רש"י, חז"ל: זהיר מלשון מהדר, הידור, להדר בהדלקת נר של שבת. מה זה להדר? שמן זית מהודר. ומנהגנו, להדליק שני נרות העיקריות של שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור בשמן זית זך. וככל שהוא מהודר יותר, הרי זה משובח.

חז"ל מספרים: חנה, אשת אלקנה, אם שמואל, לא היו לה ילדים, היא היתה עקרה. כאשר לצרתה פנינה, כבר היו 7 ילדים, התפללה חנה במשכן שילה, לפני עלי הכהן: "רבש"ע, אני רוצה ילד. אני רוצה בן!" אומרים חז"ל: אמרה חנה: קוראים לי חנה, שמי חנה. בשם חנה – יש את האותיות: ח', נ', ה', ובהן רמוזים 3 מצוות המיוחדות לאישה. ח-חלה, שאישה מפרישה חלה וזו סגולה לבית שאופים חלות של שבת ומפרישים חלה ביום שישי, נ-נידה, טהרת המשפחה, ה-הדלקת נרות. אמרה חנה לפני בורא עולם: "רבש"ע, חנה שמי, אני מקיימת בדביקות ובזהירות ובהידור את שלושת המצוות הרמוזות בשמי שהטלת עלי, אני עושה את שלי, תעשה אתה את שלך, אני רוצה שתפקוד אותי בזרע של קיימא". וה' שמע את תפילתה עם ברכת עלי הכהן, והיא זכתה לבן שהפסוק אומר: "משֶׁה וְאַהֲרן בְּכהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקרְאֵי שְׁמוֹ" (תהילים צט, ו) – שהיה שקול כמשה ואהרון. הוא שמואל מהנביאים הראשונים.

מה היא הדגישה? אני מקיימת את המצוות של "חנה" –האישה היהודיה, אז אני רוצה גם להיות אם יהודיה.

ראיתי בשם אחד הרבנים, הרב יחזקאל טוייסיק ז"ל, ממשפחת גדולי תורה: אכן, נשים מדליקות את הנרות של שבת, אך מהי התיבה "וְאַתָּה"? שהרי הפסוק היה יכול להתחיל צווה או תצוה, מה זה "וְאַתָּה תְּצַוֶּה"? אמרנו "תְּצַוֶּה" – צווה לת' – לנשים שידליקו נרות שבת. מה זה "וְאַתָּה" – גם הבעל צריך להיות שותף להדלקת נרות של שבת, במה? אומר הרב טוייסיק זצ"ל: "אכן נשים מדליקות את הנרות של שבת, אך התיבה "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" תרמוז שהבעל יהיה שותף" – במה? – "שהבעל ייטיב ויהבהב את הנרות קודם ההדלקה. לפני שאישה מדליקה כשמכינים את הנרות של שבת, מי מכין את הנרות שבת? הבעל! וזו סגולה. הוא מיטיב את הנרות, הוא מדליק אותם לפני כן ומכבה, כדי שהאש תדלק בהם יפה – האור. זוהי השותפות של הבעל והאישה בקבלת שבת.

על אותו פסוק בטרם ניגש לענייני זכור, אני רוצה להביא לפניכם את דברי "אור החיים" הקדוש, בדרך רמז, יתבארו הפסוקים הראשונים של הפרשה על פי הזוהר הקדוש: "ד' גלויות נגזרו על עם ישראל במשך ההיסטוריה" – 4 גלויות, מלבד גלות מצרים שהיא אם לכל הגלויות: מצרים, בבל, פרס ומדי, יון והגלות האחרונה היא הגלות הזו שטרם נגאלנו ממנה כליל – "ד' גלויות צריכים עם ישראל לעבור במשך ההיסטוריה, מכל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד ממורי האומה. גלות ראשונה – גלות מצרים, נגאלנו בזכות אברהם אבינו. אברהם אבינו, יסוד עבודת ה' שלו, היה גמילות חסדים. חז"ל אומרים שלא היו זכויות לעם ישראל במצרים, אבל זכות אחת בין השאר היתה להם, שהם נשבעו לגמול חסד איש עם רעהו – שהיו גומלי חסד, לא דיברו סרה אחד בשני, לא הלשינו אחד על השני, אומר "אור החיים": ממצרים נגאלנו בזכות אברהם אבינו. הגלות השניה, נגאלנו בזכות יצחק אבינו, הגלות השלישית נגאלנו בזכות יעקב אבינו, הגלות האחרונה, טרם נגאלנו! אמנם אנחנו בארץ אבותינו, אבל רובו של העם היהודי לא נמצא בארץ, ועדיין אנחנו צריכים להישמע לשריף מטכסס… בלי בושה… והוא מכתיב – מה שרואים משם לא רואים מכאן… אין מה לעשות.

אומר "אור החיים": "הגלות האחרונה, הארוכה המתמשכת, גלות אדום קרוב ל-2000 שנה וממנה אנחנו צריכים להיגאל בזכות משה רבינו ע"ה. ולזה נתארכה הגלות" – מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מכל הגלויות שהיא גלות כ"כ ארוכה? – אומר "אור החיים" הקדוש "כי כל עוד שאין ישראל עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה רבינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה". הואיל והגאולה הזו צריכה להיות בזכות משה רבינו, הכח של משה רבינו זה נצח ישראל. (חסד, גבורה תפארת, נצח) נצח ישראל זה התורה – ה' אמת, משה אמת ותורתו אמת – נצח, וישראל הוא גם כן עם הנצח. (בימים האלה, המן הרשע ביקש להשמיד להרוג את כל היהודים והוא לא ידע שהעם היהודי, עוד יחגוג עליו, אלפי שנים, על מפלתו!)

אומר "אור החיים": מגלות זו אנו צריכים לצאת בזכות משה רבינו והכח של משה רבינו זה כח התורה – "ואין משה רבינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה", והכל רמוז בפסוק הראשון של הפרשה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "תְּצַוֶּה" – אתה מלך – "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" – "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" רומז אל התורה, כי היא נמשלה לשמן זית זך, מיוחד הוא השמן זית, הוא צף על המים. יש פעמים שאומות העולם נמשלו למים. כי הם מבקשים להשמיד אותנו – "הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהילים קכד, ה), השמן מעל למים, שמן זית זך, זה משל לתורה, אומר "אור החיים": "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" – "אֵלֶיךָ" למשה רבינו – "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ"– ירמוז אל התורה הקדושה שנמשלה לשמן, מה השמן מאיר לעולם, כך התורה הקדושה".

תכלית הבריאה זה "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר" (בראשית א, ג), הדלקת האור בעולם, בעולם החשוך, בפרוזדור הארצי, מוטל על עם ישראל, אחרת הם בגלות. אומר "אור החיים": ירמוז אל התורה הקדושה שנמשלה לשמן, מה שמן מאיר לעולם, כך התורה הקדושה. ומה זה "זָךְ"? "זָךְ" זה ללא שמרים ומה זה אומר? אומר "אור החיים": שצריכים לעסוק בתורה לשמה, בלי שמרים, אוי לו לאדם שלומד תורה כדי לקנטר, או כדי להתייהר, או כדי להוכיח לשני – אתה אפס ואני מבין, ועל כך אומרים חז"ל: נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. לא בשביל זה הקב"ה נתן לנו את התורה, התורה נלמדת בחברותא, בכל ישראל חברים, אומר "אור החיים": "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" שצריכים לעסוק בתורה לשמה, לשם שמים, בלי שמרים, בלי קרדום לחפור בה.

ובהמשך הפסוק: "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית", מה זה "כָּתִית"? אומר "אור החיים": תורה לא נקנית בשופינג, על ערסל. תורה לא נקנית על כסא נוח, כפי שחז"ל אומרים שבשביל להשיג ולזכות בתורה, אדם צריך לכתת (מלשון "כָּתִית") לשבור/למסור את גופו ורוחו, למען התורה. אין התורה דומה לשאר מדעים. צריך אדם לשבור את עצמו יותר למען התורה, שנאמר: "זאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי-יָמוּת בְּאהֶל" (במדבר יט, יד) אומרים חז"ל: "אין דברי תורה מתקיימין" – מתקיימין ולא נכנסים באוזן אחת ויוצאים באוזן שניה – "אלא במי שממית עצמו עליהם". (גמרא במסכת ברכות סג)

מה זה "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם"? מה זה "ממית עצמו"? מה זה, מתאבד?! הרי התורה היא תורת חיים, אז מה שייך "ממית עצמו"? כותב ה"חזון איש" בלשונו הקדושה: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם – ידיעת התורה, אין זה פשוטו של סוגיא בחיי האדם" – אז מה הכוונה "ממית עצמו עליה"? – "המיתה שכאן היא הנטייה מפשוטם של החיים אל עומקם של החיים, אל תוך תוכם של החיים" – אדם לא יכול לזכות להיות בן תורה, ולחיות חיים פשוטים, חיים שגרתיים, חיים אופנתיים, לחיות חיים על פי מה שבא לו… לא!!! שואל ה"חזון איש": ומהם עומקם של החיים? ועונה: "ככל שאדם מרבה בשבירת המידות" – "כָּתִית", בשבירת האגו, התאוות והרצונות שלו – "אז הוא מרבה חיים" – כי התורה לא שוכנת באדם בהמי, תאוותני, רצוני שלא יכול לשבור את מידותיו. שנאמר: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (אבות ד, א) – אדם שיצריו שולטים עליו והוא עושה כל מה שבא לו, הוא לא יכול להתגבר על עצמו, הוא לא יכול ל"שבור" את תאוותיו, אדם כזה לא יכול להשיג תורה! כי תורה זקוקה לשלמות המידות.

אומר ה"חזון איש": "שבירת המידות, היא הריגת החיים השטחיים, האופנתיים, התאוותנים, ומיתתן היא דרך החיים המוליכים אל השגת התורה", – תורה לא נקנית על ערסל או קרוסלה. אי אפשר ללמוד תורה על החַסַקֶה (חיל הים)… זה לא הולך! אי אפשר! נהנתנות, מותרות, תאוותנות, אי יכולת להתגבר על הרצון האישי שלך, על ה"בא לי" – בולמת את האדם מלהשיג את התורה.

אומר "אור החיים": "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר". מה זה "לַמָּאוֹר"? אדם שלומד תורה, צריך לדעת מהי סגולת התורה – "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר" – העולם נקרא מלשון נעלם – חשוך קצת, מעונן, מעורפל, אביך, לא רואים למרחקים, סוגרים שדות תעופה כי אי אפשר לנחות… – צריך להאיר את חשכת העולם העמום, המעורפל, ובמיוחד את העולם הגלותי, כי אנחנו מצויים באיזה מן גלות. ובכן, אדם צריך לדעת "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) להעלות נר תמיד, אור התורה הוא אור נצח, הוא לא אור בעל חלוף. הוא האור שמקיים את הצו האלוקי במעשה בראשית – "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר".

ומוסיף "אור החיים" הקדוש (בפרשת בראשית): הזוהר הקדוש אומר על הפסוק "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר" יהי רז. מה זה אור ורז? אור בגמטריא רז (סוד). יש איזה סוד בעולם, שאנו מצפים ומקוים לו, אורו של משיח. אור הגאולה, כל עוד שאנו לא זוכים לאור הגאולה, אז אנחנו מקוים, מצפים, מחכים, מתפללים, הזוהר הקדוש אומר: שע"י אור התורה, אור של משה רבינו שנתן לנו, נזכה לגאולה – ל"אור", נצא מהגלות, מהחשיכה שאנו מצויים בה כ"כ הרבה שנים ונזכה למשיח.

לסיום הפתיחה: יהודים מקפידים כאשר כותבים "משה רבינו", לכתוב זאת כך: "משה רבינו", בעצם היה צריך לכתוב משה רבנו (ללא האות י'), כי ה-ב' היא בניקוד צירה. ובכל זאת אנחנו מקפידים לכתוב "רבינו" עם האות י' אחרי האות ב', זה נשמע מיותר. לא! מובא בספרים הקדושים: מקפידים לכתוב "משה רבינו" בכתיב מלא, באות י' אחרי האות ב', לפי שאותיות "משה רבינו" עולות בגימטריא תרי"ג. שעל ידו ניתנה לנו תורה שיש בה תרי"ג מצוות לקיים "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר" – להעלות נר תמיד.

בפרשה זו – "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" ש"אור החיים" הקדוש מגלה לנו שהגלות הרביעית, הגאולה האחרונה תהיה בזכות משה רבינו והגאולה היא רק בזכות התורה הקדושה שנתן לנו משה רבינו, נזכור "משה רבינו" עם י', בגימטריא תרי"ג, כי הוא הנחיל לנו את התרי"ג!

ועכשיו נעבור לפרשת זכור. והואיל וזה ערב פורים, אז אני מדבר ברמיזה, כלומר עפ"י חכמי הרמז, אבל די לחכימא ברמיזא (די לחכם ברמז, כי הוא מבין רמזים, הוא גם מבין משפט שמסיימים אותו בשלוש נקודות – "תֵּן לְחָכָם…וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי ט, ט)).

כתוב בתורה בשלושת הפסוקים על מחיית עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז-יט) – חז"ל הקדושים דורשים כל מילה בשלושת הפסוקים האלה, כדי להבהיר לנו מהי המהות של עמלק. מדוע הוא העם היחיד שצוונו למחות את שמו. עמלק בא מאדום, הוא נכד של עשו, אבל על עשו (אדום) לא נאמר למחותו – חלילה, אדרבא עליו אומר הכתוב: "לֹא-תְתַעֵב אֲדמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח) – אין לנו שום דבר נגד ערבים, חלילה! אין מצוה לפגוע בהם! עם ישראל אין לו שום ענין לפגוע, להזיק, גם לא לגדוע עצים… מהי המהות של עמלק? המהות של עמלק כתוב בשלושת הפסוקים: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".

אומר בעל "ספר החינוך", מצוה תר"ג, המבאר לנו את המצוה שאנו הולכים לקיים בשבת זו: "נצטוונו לזכור מה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים" – עוד לפני מתן תורה, כמה ימים אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף – "שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, כאשר אף אומה לא העלתה בדעתה, גם לא העזה לפגוע בעם היהודי בצאתו ממצרים" – עם, שאחרי 210 שנים הצועד בדרכו לארץ נחלת אבות, ארץ הקודש, ארץ ישראל, אף אומה לא העזה לגעת ולהתגרות בם! איך אומרים אצלנו אחרי ששת הימים: הרבה גויים הלכו עם מגן דוד, הזדהות עִם ישראל! כל אומות העולם הזדהו עם עם ישראל, ואיזה עם אנו? עם שרידי חרב, עם שזה עתה יצא מגלות מצרים, עם מוכה, שפוף! ובכל זאת אף אומה לא העזה, כמו שנאמר כאשר בלעם מכנה את עמלק: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אבֵד" (במדבר כד, כ) – מה זה "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק"? האם עמלק היה באמת ראשית הגויים? לא! היו עמים לפניו, עוד לפני שהוא נולד. מביא בעל ספר החינוך את התרגום (תרגום יהונתן) ואומר: "ריש קרביה דישראל עמלק". עמלק הוא הראשון שהעז לצאת למלחמה נגד העם היהודי, להשליך בקבוקי תבערה, לירות קסאמים, על מי? על ישראל! על העם היהודי! טוב, מה יש? מה קרה? אומר ספר החינוך, מביא התרגום: הראשון שהכריז מלחמה על ישראל, עוד הרבה לפני הפלאסטינאים. מדוע? מה, כולם צריכים לאהוב אותנו? לא! אומר התרגום: שכל אומות העולם היו יראים מהם – היה להם יראת כבוד בפני העם היהודי, ולמה? בשומעם את היד הגדולה אשר עשה להם ה' במצרים, כל האומות שמעו על עשרת המכות, למי עשה ה' את עשרת המכות? לעם ישראל! את מי הוציא ה' מארץ מצרים, מבית עבדים? את העם היהודי! כולם שמעו את קריעת ים סוף! שפחה על הים אמרה: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרמֲמֶנְהוּ" (שמות טו, ב), ממשיך בעל "ספר החינוך" ומביא את התרגום ואומר: "כולם הרי שמעו וחרדו מפני העם היהודי – ומה היתה מהות החרדה שלהם? היתה להם יראת ה'" – אבל, מה זה העם היהודי? מדוע כולם חרדו מפניו? כי ה' הולך לפניהם! עשר מכות, יש להם אלוקים – הם בטוחים בה', ה' קרע להם את הים, ה' עושה להם הנהגות על טבעיות, הם חיים מעל הטבע, הם הולכים במדבר, לחם יורד להם מהשמים. האם יש עוד אומה כזו שזכתה לכאלה הנהגות? אז הם יראו מהעם היהודי יראת כבוד, כי זה עם מיוחד. (כמו שיש אקסטריטוריה, יש אקס עם – עם מיוחד במינו!) כלומר, שהיראת הכבוד שלהם בפני העם היהודי ביציאתם ממצרים, היתה בעצם יראת שמים, כי עם ישראל הוא עם שדבוק בבורא עולם, והם ראו מהו בורא עולם.

אומר ספר החינוך: "והעמלקים, נכדו של עשו, ברוע ליבם ובמגזם הרע ובתכונותיהם הרעות לא שתו ליבם לכל זה" – לכל מה שהיה במצרים, למהות של העם היהודי, לה' ההולך בקרבם – "והתגרו בהם והעבירו מתוך כך, יראתם הגדולה מלב שאר האומות" – מה עשה העם העמלקי? הוא בא והיה ראש חץ – "רֵאשִׁית גּוֹיִם" – הוא בא וסינן את ההתלהבות של כל אומות העולם, מההערכה וההערצה לעם היהודי ומהכמיהה לבורא עולם – מה אתם פוחדים? עמלק הוא ראש חץ לסנן את ההתלהבות שאחזה באומות העולם. איזו התלהבות? שיש אלוקים! ואיפה זה כתוב? בשלושת הפסוקים: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" – עמלק, לא היה לו טיפ טיפה של יראת שמים, יראת אלוקים, כי אחרי יציאת מצרים, כאשר הכל היו יראים את ה'. הוא זלזל והתעלם מהמומנטום, ויתרה מזו, הוא רצה להוכיח לעולם שאין מה לרכוש כבוד לעם היהודי! (אז מה… אז יש להם כמה פרסי נובל…) הוא יצא נגד המומנטום.

אומר הרמב"ן, פרשת בשלח: "וטעם כי נענש עמלק יותר מכל העמים בעבור כי כל העמים שמעו וירגזו, פלשת, אדום ומואב וכל יושבי כנען, נמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו" – יציאת מצרים וקריעת ים סוף חוללה משהו בעולם, הביאה את העולם הנבער, את עובדי האלילים להכיר במידה מסוימת בה' יתברך – "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן", ואז בא עמלק ושבר את ההתלהבות!

אומר הרמב"ן: מנין? כתוב בשירת הים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל" – רעדה – "חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם" – אדום, הדודים של עמלק – "אֵילֵי מוֹאָב יאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמגוּ כּל ישְׁבֵי כְנָעַן" – כל שבעת עמים נמס ליבם, ועמלק, כאילו זה לא נוגע לו, כאילו כל המאורעות שהתרחשו בעולם בשנה האחרונה, לא נוגעים לו, הוא נתן לזה לעבור, לא ליד האוזניים שלו, ליד הלב שלו, זה לא נגע בו, כמו שאומרים: "זה לא נוגע לי"…

ממשיך הרמב"ן ואומר: "ועמלק בא ממרחק, כמתגבר על ה'" – עשה שרירים נגד בורא עולם – "ולכך אמר "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".

כאמור: אנחנו לא דורשים מהגויים, עובדי האלילים להכיר את ה', אבל אחרי קריעת ים סוף, בשעה שהכל ראו את יציאת מצרים, בשעה שהכל אמרו: יש אלוקים! התעורר עם אחד – עמלק שזלזל והתלוצץ וקירר את ההתלהבות.

שואלים חז"ל: ומה עם שאר האומות שהרי עליהם נאמר "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן"? מה בין אומות העולם לעמלק? מה ההבדל? נכון אומות העולם התלהבו, אבל אחרי הצינון שצינן אותם עמלק, חזרו כולם לסורם. ובכל זאת, אומרים חז"ל: "מה בין אומות העולם, שאיננו שונאים אותם, ואין מצוה לפגוע בהם, לעמלק?" ועונים: "אומות העולם לא הסירו צלם אנוש מעל פניהם – "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט, ו) כל אדם שבא לעולם, המיוחדות שלו שהוא בצלם אלוקים" – כפי שאומר התנא בפרקי אבות, ולעם ישראל יש צלם מיוחד, אבל גם אומות העולם, כל אדם באשר הוא אדם, הוא נברא בצלם אלוקים, כלומר יש אלוקות על פניו. הוא לא חמור, הוא לא קוף, לא ג'וק ולא פרפר. לא! הם נבראו, נפש חיים יש להם, אבל אין להם צלם אלוקים.

אומרים חז"ל: "אומות העולם לא הסירו צלם אנוש מעל פניהם, אפילו שהם חזרו לסורם, היה להם יראת שמים מינימאלית" – מהי יראת שמים מינימאלית? יראה שלפחות בשעת מצוקה זה יתגלה בהם. יש אדם שבחיי היום יום לא שומעים ממנו שום שם שמים. אפילו לא "אם ירצה ה'", אבל אתם יודעים מתי אני שומע ממנו? שהוא במצוקה, כמו שהשבוע ביקרתי מישהו בביה"ח, אז פתאום הוא מדבר איתי: "אי"ה כשאני אצא מפה…",

"ממתי אתה מזכיר אי"ה? ממתי?"

– אלא שהוא פשוט במצוקה ולחוץ וקשה לו, הוא מבקש ממני לעשות "מי שבירך" בביהכ"נ בשבת לרפואתו, הוי אומר שבתוך תוכו יש לו גרגיר קטן של יראת שמים חבויה. כמו שנאמר שאדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו.

אומרים חז"ל: "אומות העולם לא הסירו צלם אנוש. היה להם יראת שמים מינימאלית, לפחות בשעת מצוקה זה התגלה בהם, שכן בהעדר צלם אנוש, בהעדר יראת שמים מינימאלית, מאבד האדם את זכות קיומו עלי אדמות" – בלי יראת שמים, כמעט אין זכות לאדם לִחְיות. לַחַיות: לאריה, לנמר, לכלב, יש זכות קיום כי כך ה' יתברך ברא אותם, הוא ברא אותם להיות חיות, ומה זה חיה? נושכת, טורפת. כך ה' ברא אותם, אבל חיית אדם שאין בו קורטוב של יראת שמים, אין בו שום דבר שאומר לו "אסור", והוא אומר: "בא לי להתעלל במישהו", "אז מה אם בא לך? אסור! הוא אדם! יש אלוקים!", והוא עונה: "מה איכפת לי". מאדם כזה יש לצפות שהוא יעשה את כל הרע כלפי האנושות, הוא סכנה לבני אדם, הוא יבנה מחנות השמדה, הוא יבנה תאי גזים, הוא יבנה משרפות, הוא יבנה את אושוויץ, טרבלינקה, כי אין לו יראת שמים – כוחי ועוצם ידי – וככל שהוא חכם יותר, אינטליגנט יותר, מוזיקאי גדול יותר, שטראוסי יותר, אז החוכמה האנושית שלו מנוצלת יותר ויותר להרע לעולם ולאנושות.

עם ישראל יודע ומכיר מה זה, שכן חלק מאבותינו חבו את זה. הם חיות אדם! הכלב הלך מולו, והאדם נרמס עד דכא, כי אין יראת אלוקים. וכמאמר הכתוב: "רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי" (בראשית כ, יא) משפט שנאמר ע"י אברהם אבינו. ואז שואל אותו אבימלך, מלך פלישתים (אחד מהפלסטינאים של פעם) שלקח את אשתו: "מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" – שאמרת על אשתך שהיא אחותך?! – "וַיּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי" אומר אברהם: אני בא למקום חדש, מתחילים לדבר איתי על אישתי שהיא יפה, אז התחלתי לחשוש כי אין פה יראת אלקים, כי מדברים על אישתי, ולכן עוד מעט יחסלו אותי ויקחו את אשתי, אז אמרתי שהיא אחותי, כדי שלא יהרגו אותי! – כשאין יראת אלוקים – כשאין משהו מגבוה שעלול להרתיע את האדם מלעשות רע, אז יש פה אינטרס (הוא רוצה את האישה הזו, אז הוא הורג את בעלה. הוא רוצה את הכסף הזה, אז הוא שודד ויורה בראש) מה זה רוצה? יש בורא עולם! יש אלוקים! יש אדון לעולם!

אמר פעם חכם אחד, יהודי: "לעולם אל תפחד ממתים שמתו, תפחד ממתים שהם עדיין חיים". מה פירוש הדבר? אדם ללא יראת שמים, הוא מת שאין לו שם, שהוא מתהלך חי. אדם ללא יראת שמים, מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לאנושות, אין מה שיבלום אותו, אין מה שיעצור את הרוע והאכזריות הנמצאים בקרבו. מה קורה היום בעולם סביב איזה מדינה שפעם קראו לה פרס והיום קוראים לה איראן? הם מפתחים שם נשק גרעיני, הם הרי בלתי אחראיים למעשיהם, הם חיות אדם! כי את מדינת היהודים הם מבקשים לחסל, הם מאיימים על מדינות, והעולם נחרד ומתחיל לאיים עליהם, ומדוע? מפני שאדם שהוא חיה, הוא הופך להיות, יותר גרוע מחיה שהיא רק חיה והעולם חושש ממשטר היָתוּלוּת. יש להם את הפונתטליזם האיסלמי, אבל הם לא פוחדים מאף אחד בעולם, הם מהווים סכנה לעולם.

אומרים חז"ל: הנה, דוגמאות מספר שכל אומות העולם בשעת מצוקה, אמרו: אי"ה, או תתפלל עלי:

פרעה – יש רשע יותר מפרעה? היה לו בפנימיותו גרגיר קטן של יראת שמים שיצא לאור בעת לחצו הנורא כשהוא קיבל את המכות. מהו אומר במכה השביעית: "חָטָאתִי הַפָּעַם" (שמות ט, כז) – כאילו רק הפעם הוא חטא… – "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" – ולעומתו, עמלק לא אמר את זה מעולם! הנה, היה זכות קיום לפרעה, אלא שכל השנה הוא חי על פי תאוותיו ורצונותיו, אז התאוות והרצונות שלו אטמו את הכרתו ואת יראתו, אבל בשעת מצוקה, הכל התקלף וזה פרץ מתוך איזו נקודה פנימית בלבו, שאמר "חָטָאתִי הַפָּעַם"!

בלעם הרשע שקילל את ישראל – הוא חי חיים של בהמה ובכל זאת מה הוא איחל לעצמו? "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" (במדבר כג, י) – לחיות אני רוצה כגוי – בלעם, אבל למות אני רוצה כיהודי! אני רוצה לוויה יהודית, אני רוצה גן עדן. הוי אומר, שהוא איחל לעצמו למות כיהודי, אלא שתאוותיו העבירו אותו על דתו ועל דעתו.

יוסף הצדיק, כשהאחים הגיעו למצרים, יוסף היה נראה להם כגוי מצרי בארץ התועבות: "וַיּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב, יח) – למה זה לא הדליק נורה אדומה אצל האחים: מה זה המצרי הזה? מה זה "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא"? אולי זה יוסף? מצרי שיגיד "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא"? אומרים חז"ל שהוא לא חשש, כי זה היה טבעי שגם גוי מצרי יבוא ויאמר שאני ירא את אלוקי היהודים. זה לא היה חריג, אז זה לא הדליק אצלם שום נורה אדומה.

טיטוס (מסכת גיטין) בזמן שיצא במסע הניצחון שלו על הים ועמד עליו הים לטובעו, אמר: "אלוהיהם של אלו חזק הוא במים, את פרעה הטביע במים, את סיסרא הטביע במים (נחל קישון) ועכשיו, מבקש להטביע אותי במים, אם גיבור הוא, יעלה נא ליבשה ויעשה איתי מלחמה" – יש במילים אלו הכרה בבורא עולם.

אבל על עמלק נאמר: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" גם אחרי יציאת מצרים וגם אחרי קריעת ים סוף, ולכן הוא חיית אדם! הוא מסוכן לאנושות, עמלק, דָגַל בעולם רצוני, בעולם שאין בו סמכות עליונה, עולם של כוחי ועוצם ידי, עולם של אדם הסובר לעשות ככל העולה על רוחו, האדם מעל לכל. והוספתי לעצמי משפט מֵחָאַתי: עמלק, במפגיע, אף פעם לא אמר: אי"ה, כי זה לא שגור בפיו וזה גם לא נמצא בתוככי ליבו.

נאמר: "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד) אומרים הספרים הקדושים (בעיקר ספרי החסידות): מה זה "מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"? ועונים: כל מהותו של עמלק הוא רק מתחת השמים, הוא לא מכיר מעל לשמש. אנחנו אומרים שמתחת השמים אין יתרון, כי זה עולם בר חלוף ומעל השמש יש יתרון, עולם רוחני. אך עמלק – כל הכוח שלו זה על הארץ, חומריות. פרופיל 97. זה עמלק. מיהו עמלק הרע הזה? אומרים הספרים הקדושים: "עמלק הוא הריכוזיות של כל הרע שהיה בו בעֵשַו. עשו לא היה רע כ"כ כמוהו" בעשו היה רוע, וכל הריכוזיות של הרע שהיתה בו בעשו, התנקזה בעמלק. אומרים חז"ל: "עמלק, הוא התגלמות השטן עלי אדמות, הוא כח ___ העומד מול ישראל עם קדושים" – בעולם הבחירי הרע עומד מול הטוב, המוות מול החיים, עשו מול יעקב. העֵשַׂוִיוֹת במלוא התגלמותה הרע, עומדת מול יעקב, עַם קדושים, כך רצה הקב"ה שיהיה בעולם – הטוב מול הרע.

אומרים חז"ל: ישראל נקראו ראשית, (פסוק ראשון בתורה), אומר הנביא ירמיה: "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ב, ג). וגם

"בְּרֵאשִׁית" – בשביל ישראל שנקראו ראשית נבראו השמים והארץ, וגם

"בְּרֵאשִׁית" – בשביל התורה שנקראת ראשית.

מעניין זה בצד החיובי, בצד הטוב ישראל נקראים ראשית, וכנגדם גם עמלק נקרא ראשית, שהוא הצד הנגדי לראשית הקדושתית הטהורה של עם ישראל, ואיפה זה נאמר? "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אבֵד" – זה מול זה – בשתי הכוחות האלה – הטוב והרע – הקדוש והטמא, ניצבים זה מול זה בכל ההיסטוריה של העולם.

עמלק, הוא המגשים את הייעוד העשווי, שעל חרבך תחיה, הוא אבי אבות הטומאה. עמלק מקיים למהדרין את צוואת עשו סבו, לשנוא את יעקב לנצח. חז"ל אומרים: "שכל המיצר לישראל" – כל מי שעושה צרות לישראל, בידוע שדם עמלקי זורם בקרבו שהרי סנחריב ערבב את האומות, אז אם אתה רוצה לדעת מי הם שונאיהם של ישראל, אז השונאים הגדולים ביותר של ישראל דם עמלקי זרם בהם.

מביא המדרש (ילקוט שמעוני פרשת חוקת): "אמר עשו לעמלק: כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי" – לא הלך לי, הכל התפקשש לי – "תן דעתך לגבות את נקמתי. אמר לו עמלק: איך אני יכול להזדווג להם?" – איך אפשר לטפל בהם? – "אמר לו: המסורת תהיה בידך" – כלל נקוט יהיה בידך – "כשהם חזקים, אל תתחיל איתם בכלל" – אבל – "כשתראה את ישראל נופלים, נתקלים במשהו, אז תעוט ותקפוץ עליהם ותפגע בהם" וזה נאמר בפרשת זכור: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ…וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" – עם ישראל היה שפוף, חלשלוש, ואז אתה תוציא לאור את העובדה שאתה "לֹא יָרֵא אֱלֹהִים".

אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, פרשת כי תצא): עמלק זה מילה המורכבת משני מלים – עם לַק – עם מלקק, עם שבא ללוק (עלוקה) דמן של ישראל ככלב. חז"ל מדמים את עמלק ככלב, ולא רק לכלב, עמלק נמשל גם לזבוב. מהי התכונה של הזבוב? הוא נוחת על היד שלך, איפה? היכן שיש שארית חביתה, או ביצה על הפנים, במקום לכלוך, או במקום של חתך בגוף, או דם מבצבץ, מוגלה, שם נוחת הזבוב. וכמה שתגרש אותו, הוא בא שוב ושוב.

אומרים חז"ל: עמלק הוא כלב. עמלק הוא גם זבוב. כל המושגים השלילים שיש במושגים שלנו, עמלק נמשל להם. עמלק עליו נאמר: "לַפֶּתַח חַטָּאת רבֵץ" (בראשית ד, ז), הוא רובץ לפתחנו – כשיש פתח בגוף, קצת מוגלה, קצת מורסה, קצת דם, מיד מגיע הזבוב וזה עמלק. הוא לא בא למשטח חלק, הוי אומר, כשישראל חלקים, טהורים, איך אמר עשו: אל תתגרה בהם כשהם חזקים, רק כשהוא עייף ויגע, כשיש לו פצע.

מביא בעל "באר משה" (פרשת כי תצא): "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז-יט) האסון הכי גדול זה כשאדם שוכח. כשהוא מגיע ל"תִּשְׁכָּח", וכשהוא שוכח, אז עמלק מתנפל עליו, כשאדם חי עם זיכרון בריא, אז הוא נזהר, אומרים חז"ל: מה זה הפירוש של "לֹא תִּשְׁכָּח"? שוב מילה המחולקת לשתיים: "תִּשְׁכָּח" – תש כח. כשאדם שוכח זה אדם תשוש כח. מה זה תשוש כח? קצת מיואש, קצת שבור, קצת שפוף, במילים פשוטות: "עָיֵף וְיָגֵעַ"! – אל תיתן לכוחך להיות מותש – "לֹא תִּשְׁכָּח" – לעולם אל תתייאש, גם אם אתה נופל, כי אם תיתן לכח להיות מותש, יעוט עליך עמלק, ויעמיק את יאושך, עד בלי יכולת לקום – "לֹא תִּשְׁכָּח"!!!

אומר שלמה המלך: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (משלי כד, טז).

הצדיק יודע שאם הוא נופל, הוא לא יתייאש, זה העיקר. נפלת?! תקום! ואם יראה עמלק שאתה קם, הוא לא יוכל לך, אל תיתן לו לספור עד 10, תקום ב-8, או 9. הוא יראה שאתה קם, הוא יראה שאתה חזק, אל תיתן לו להרגיש שתש כוחך! – "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" – כי מי שאינו צדיק, נופל פעם אחת, בא עליו עמלק ומשקיע אותו על הפנים, מורח אותו על הקרקע, ואח"כ עם שפכטל אי אפשר להרים אותו. רק צדיקים נופלים, נופלים ונופלים, אבל הם יודעים לקום, הרשע, זה שעט עליו עמלק, הוא נופל פעם אחת והוא לא יודע לקום, הוא מתייאש מיד, ואז עמלק בא וקובר אותו בארץ.

עמלק ר"ת עם לק – עם שמלקק ככלב. אומרים הספרים הקדושים: מה זה ככלב? כלב יש לו תכונה, הכלב נקרא "כַּלְבִּין דַחֲצִיפִין" (ב"אתקינו סעודתא" של האר"י הקדוש

בזמירות של שבת) בעל חי חצוף, נועז. בספרי הסוד והרמז: עמלק הוא כלב, הוא בא ללקק דם, הוא חצוף, חוצפתו של עמלק גדולה מכל ברי אנוש, כי המהות שלו זו חוצפה, עובדה אף עם לא ניסה להתקרב לעם היהודי לפגוע בו. איך הוא הצליח להתקרב ליהודים? הוא חצוף, הוא נועז, זה כוח מיוחד של עמלק, כוח שהיה טמון בעשו – כלב.

אתם יודעים הרי ששני הכוחות של רע מככבים בעולם ואנו סובלים מהם הרבה: עשו-אדום, ועמלק. עשו היה חתן של ישמעאל, אמנם הוא חזר בתשובה, אבל הצאצאים שלו לא חזרו בתשובה. הרע של עשו השתדך עם הרע של ישמעאל. ("וַיִּקַּח אֶת-מַחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל…אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל-נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כח, ט)) מביא האר"י הקדוש: עמלק הוא מוצר "חינוכי" (במרכאות) מהרע היוצא מן עשו לישמעאל בהתחברותה, אע"פ שהוא לא היה הנכד של ישמעאל, אבל ישמעאל היה אח של אבא שלו, במהות של עמלק היו כוחות רעים של ישמעאל וכוחות רעים של עשו.

אומר האר"י הקדוש: "הדימוי של עשו בספרים הוא שור. ישמעאל נקרא חמור. ומבין שניהם נוצר הכלב, הוא עמלק!" – הוא ספג מהם את כל הרעה. יש לו שילוב של עשו וישמעאל. מסביר רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י הקדוש, מה זה "מבין שניהם": מהי האות האמצעית בדימוי של עשו – "שור"? וא"ו. ומהם האותיות האמצעיות של הדימוי של ישמעאל – "חמור"? זה מ"ם ו-וא"ו, כי יש ארבע אותיות, א"כ האותיות האמצעיות ביחד זה וא"ו (מהמילה "שור") ו-מ"ם ו-וא"ו (מהמילה "חמור") ו'(6) + מ'(40) + ו'(6) = 52, בגימטריא "כלב", שכל מהותו ללוק את דמם של ישראל.

מטרת עמלק היא להחטיא את ישראל, לגרום למפלתם. ואיפה הוא יושב? בארץ צפון? לא! כי צפון זה הכסף, כתוב בתורה: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר יג, כט). וגם כתוב: הרוצה להחכים ידרים – מכאן שהחוכמה בדרום יש שמש, ושמש זה חוכמה, אבל כתוב גם ש"עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב", בחוף הדרומי. מה המשמעות הרימזית של הדבר? הוא יושב על מבועי החוכמה, כי המטרה שלו זה לפגוע בחוכמה היהודית. איזה חוכמה? "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י). כי עמלק אינו ירא אלקים, כל מה שהוא בא לפגוע בנו, זה בשביל שלא נהיה יראי אלקים. ואיפה נמצאת יראת אלקים? בחוכמה. איפה החוכמה נמצאת? בדרום – הרוצה להחכים ידרים, "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

מביא ה"באר משה": יעקב אבינו נטע בבניו אחריו עד עולם, את האמונה שאין מקרה. כי הכל מאיתו יתברך. ואילו המהות של עמלק – "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" – הכל מקרה, אין השגחה פרטית רחמנא ליצלן! כל המאבק של יעקב עם עשו נמשך, במלחמה של יעקב ועמלק.

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה) – תראו איזה עלוקה הוא לעם ישראל! שואל המכילתא: מי סיפר למלך מצרים כי ברח העם? ועונה: עמלק שהיה מלשין גדול, הכל נגד ישראל.

אומר בעל הטורים: פעמיים במקרא אנו מוצאים את המילים "כִּי בָרַח", פעם אחת: "כִּי בָרַח יַעֲקב" (בראשית לא, כב) – ברח מלבן, ופעם שניה: "כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה) ממצרים. מי אמר ללבן כי ברח יעקב? אומר המדרש: עמלק. (הוא כבר היה אז, הוא הרי רדף את יעקב, הבן של אליפז) ומי אמר לפרעה כי עם ישראל ברח? שוב עמלק. אז פעמיים "כִּי בָרַח" שייך לעמלק, המלשין הגדול! וסימנך: "כִּי בָרַח" בגימטריה עמלק.

אומר הרבי מקוצק: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק", כלומר תמחה את הריכוזיות של כל הרע בעולם. ומכאן שהוא ס"מ, הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, כל כח הרע שיש בעולם מרוכז בו". אומר הרבי מקוצק: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" – "אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" שבך! הוא הרע בעולם, ובכל אחד מאיתנו דבק חתיכת רע עמלקי, רע של קרירות, רע של חיסרון ביראת שמים וביראת אלוקים, ועל פי כל האמור, אומר הרבי מקוצק: תמחה את זכר עמלק שבקרבך, תשתדל לעקור את כל הקורטובים שעמלק הכניס בך!

ואם זה היצר הרע, אז איך אנחנו מסיימים את ליל הסדר ב"חד גדיא"?

מובא בספרי החסידות הקדושים: "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות" – לעתיד לבוא הקב"ה יחסל את הרע ויחוסל גם עמלק. נאמר בתורה (סוף פרשת בשלח): "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" (שמות יז, טז) – אומר רש"י: מדוע כתוב "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ"? למה לא כתוב כסא ה' – שם הוי"ה? ועונה: "ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכיסאו להיות לו מלחמה באיבה בעמלק כל הימים" – כי הקב"ה נשבע שבסופו של דבר הוא ימחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי אין שמו של הקב"ה שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר שמו של עמלק. לכן כתוב "כִּי-יָד עַל-כֵּס" – חסר א' במילה "כֵּס" לומר לך, שאין הכסא שלם. וכתוב "עַל-כֵּס יָהּ" חסר את 2 האותיות המשלימות: וא"ו וק"י. ולמה? כי גם שם ה' אינו שלם.

מובא בספרים הקדושים דבר נפלא: "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" – כל הפסוק הזה בגימטריא עם 10 התיבות האלו, זה בדיוק עולה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". מה פירוש הדבר? הפסוק שהכי הכי יקר לנו ושיהודים עלו איתו על המוקד, הוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". ייחוד ה' הוא בפסוק זה שאין עוד מלבדו! פסוק זה מורה על יחוד ה', הוא בגימטריא בדיוק כנגד הפסוק "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" ולמה? כי הכסא אינו שלם והשם אינו שלם.

"כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ" אין השם שלם ואין הכסא שלם. אז מה חסר? האותיות אל"ף של כסא והאותיות וא"ו ו-ה"א של שם הוי"ה. אנחנו אומרים כל יום בתפילת שחרית: "הוּא קַיָּם וּשְׁמוֹ קַיָּם. וְכִסְאוֹ נָכוֹן. וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיֶּמֶת" (ברכות ק"ש) אומרים הספרים הקדושים: "הוּא קַיָּם" – "הוּא" – ה"א, וא"ו, אל"ף, כשנגיע לאל"ף המצטרפת לכסא ולוא"ו ולה"א שתצטרף לשם הוי"ה, אז יהיה: "הוּא קַיָּם" – כשיושלמו האותיות של ה"א, וא"ו, אל"ף, אז יהיה "וּשְׁמוֹ קַיָּם"- שם הוי"ה מלא, ואז יהיה גם "וְכִסְאוֹ נָכוֹן" כי האל"ף תצטרף ל"כֵּס", ואז נזכה ל"וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיֶּמֶת".

ולסיום:

עם ישראל צֻוָה: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, יט) והקב"ה אומר: "אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות יז, יד).

מובא בספרים דבר מעניין: כל אלו שלחמו וילחמו נגד עמלק, רמוזים במילה "אֶמְחֶה" – א', מ', ח', ה'. איך? בראשונה, פרשת בשלח, מי ניצב מול עמלק? אהרון ומשה חור והשכינה הקדושה, אות ה"א של ה' יתברך, זה ר"ת "אֶמְחֶה".

אח"כ בפורים, מי נלחם בעמלק? אסתר, מרדכי, חרבונה – "וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב" וה"א של השכינה ביחד – ר"ת "אֶמְחֶה".

לעתיד לבוא, בגאולה האחרונה, במהירה בימינו: אליהו – שיבשר לנו בשורות טובות, משיח, ח' נסיכי אדם (פשתגן הכתב, תרגום שני) וה"א של השכינה על גביהם, ביחד "אֶמְחֶה".

נהגו ישראל כשהיה הסופר בודק את הקולמוס אם הוא כותב טוב, הוא היה רושם בו אותיות "עמלק" ומיד הוא מוחק אותם, כדי לקיים "אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק", אני עוד זוכר אצלנו בבית, כשקנו נעליים חדשות, אז אבא זצ"ל היה אומר: תכתבו על הסוליה "עמלק" ותתחילו ללכת, זה ימחק, כדי לקיים את המצוה של "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק".

פעם בא יהודי אחד ושאל את הרב זוננפלד, רבה של ירושלים: הרי נצטווינו במחיית עמלק דווקא, ועל בני האומה הגרמנית (גרמניה) כולם אומרים שהם מניצוצי עמלק (עיין בהגהות הגר"א מגילה דף ו' עמ' ב, שהגרמנים יש בהם צאצאים של עמלק) שאלו את רבה ירושלים, הרב זוננפלד: והרי בני גרמניה הם מבני יפת, כפי שכתוב בפרשת נח, ואילו עמלק הוא מצאצאי עשו, שהוא מבני שם, אז מה זה "כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה"? גרמניה לא יכול להיות עמלק. ועוד שאנחנו אומרים שערבב סנחריב את האומות, השיב הרב זוננפלד: דייק! לא נאמר בכתוב: תמחה את עמלק, כתוב: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק", מצוות המחיה היא לאו דווקא את עמלק, אלא את זכר עמלק! מה פירוש? כל אומה שדרכה היא דרך עמלק, כל אומה שדרכה זוכרים את עמלק, עפ"י הנהגותיהם, עפ"י מעשיהם, עפ"י שנאתם כלפי ישראל – אותם "תִּמְחֶה".

מובא בספר "הלקח והדיבור": אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק". דבר רמזי: השם שלם זה: יו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י – במילואו: יו"ד – י, ו, ד, ה"א –ה, א, וא"ו – ו, א, ו, ה"א – ה, א, ביחד מ"ה. כסא שלם במילואו – כ"ף – כ, פ, סמ"ך – ס, מ, כ, אל"ף – א, ל, פ ביחד 331. שם הוי"ה שלם ביחד זה מ"ה ושם הוי"ה + כס"א ביחד זה שע"ו אותיות עשו! עמלק זה כל הרע העשוי, כשהשם יהיה שלם – מ"ה, והכסא יהיה שלם – של"א ביחד יהיה – שע"ו, אז יהיה את הכח הנגדי ואז "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו. וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה". ואז "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" – השם שלם והכסא שלם!

ונזכה קודם כל, שאין לנו את המשיח ואת אליהו הנביא, למחות את זכר עמלק, להשתדל כל אחד למחות חתיכת עמלק שבתוכו, לחזק את עצמנו ביראת שמים, להתבונן במה שקורה בעולם, ביראת אלקים, ביראת שמים.

ובזה שנעסוק עוד קצת בתורה (– "אם משך אותך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש" – זהו הספריי הכי חזק) הקב"ה יעזור לנו שנזכה לעקור את עמלק מתוכנו ונזכה במהרה לביאת המשיח וגאולת ישראל במהרה בימינו אמן ונזכה כולנו לפורים שמח.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5