הפלגה בספינה

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
——–

אין להפליג באוניה שהקברניט וצוות העובדים שלה הם יהודים ומפליגים בשבת, אף שההפלגה התחילה קודם השבת, לפי שנהנים הם ממלאכת שבת, ואין בזה שום פיקוח נפש, שהרי יכולים להטיל עוגן בלב ים או בנמל מסויים מכניסת השבת עד צאת השבת, ואין שום סכנה בכך. והחרד לדבר ה' ימנע מלהצטרף לטיולים באוניות אף אם צוות העובדים גויים, כיון שההפלגה נעשית לצורך היהודים.

והאומרים שהאוניה נוסעת באופן אוטומטי ואין צורך למעשי אדם בשבת, אין זה נכון, ולצערנו יש חילולי שבת רבים באוניה. ומה שטוענים שאם יורה הקברניט לעצור את האוניה בלב ים, יגרום הפסד גדול להכנסות של אוצר המדינה, טענת הבל היא, שזו היא טענת כל מחללי שבתות בבתי החרושת ובתעשייה ובחקלאות. והרי זה דומה למכבה שריפה על ידי נפט או בנזין, שמגדיל את השריפה יותר, כך גם חילול השבת גורם להפסדים ונזקים איומים. (מנחת יצחק, האדמו"ר מליובאוויטש ועוד. שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן טז)

"מאז צהרי יום שישי – הם מנסים להניע את האוניה, אך אינם מצליחים"

פעם שהה רבנו יעקב אביחצירא זיע"א בעיר אחת שמעבר לים לצורך מצוה, ולאחר שסיים את ענייניו שם, ביקש לשוב לביתו שבריסאני. שלח אחדים מאנשיו, שיתעניינו בלוח הזמנים של תנועת הספינות היוצאות מהנמל הקרוב לכיוון תאפיללת. לאחר שבררו, שבו ואמרו לו, שרק אחת לחודש מפליגה ספינה מאותו מקום, והספינה הקרובה נועדה לצאת ביום שישי בשעות אחר הצהריים. שמע רבנו את הדברים ושתק. מובן שבהגיע יום שישי, ניהל רבנו את סדר יומו כמי שאינו מתכונן לנסיעה באותו היום, שהרי אסור להפליג בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. מארחיו ומשמשיו הבינו לנכון שהוא דוחה את נסיעתו בחודש ימים, והעבירו עמו את השבת בנעימים. בבוקרו של יום ראשון שלאחר השבת, ביקש רבנו מתלמידיו שיארזו את חפציו ויתכוננו לנסיעה, באשר רצונו לעזוב את המקום ולנסוע הביתה. למרות שנראה הדבר משונה בעיניהם, לא הרהרו אחר רבם והחלו להתכונן לנסיעה. בעל הבית שזכה לארחם, אף יצא לבקש מאחד העגלונים ממיודעיו, שיכין את כרכרתו לקחת את הצדיק אל הנמל. כאשר הגיעו לנמל, הופתעו מקורבי רבנו לראות את הספינה עוגנת בנמל. מלחיה שהתרוצצו סביבה, ספרו להם, שמזה יומיים – מאז צהרי יום שישי – שהם מנסים להניע את האוניה, אך אינם מצליחים וכל נסיונותיהם למצוא את מקור התקלה עלו עד כה בתוהו. קרא רבנו לרב החובל ואמר לו, שיגש עתה וינסה להניע את האוניה ובעזרת השם יתעורר המנוע לחיים. לאחר שהסבירו לקברניט מיהו האיש ומה טיבו, הסכים לנסות לעשות כדבריו, ולהפתעת הכל הגיב המנוע כרגיל. עד מהרה שחררו את האוניה מכבליה, המלחים תפסו את מקומם בנִהוגה והאוניה הפליגה לדרכה. ("אביר יעקב" 111)

ומענין לענין באותו ענין, שוב מעשה ברבנו יעקב אביחצירא זיע"א: היה זה ביום שישי באחת ממסעותיו, כשביקש להגיע עם שמשו לאיזה כפר יהודי, כדי לשבות את השבת עם תושביו. בדרכם, הגיעו לשפתו של נהר רחב וסואן, שחצץ בינם לבין הדרך המובילה לאותו כפר. משתי גדות הנהר ניצבו אנשים רבים, שהמתינו לבואה של רפסודה שתעבירם מצד לצד. רבים מן הממתינים, שחו בינם לבין עצמם, כי יעדיפו את איחורה של הרפסודה. שכן, גם ההפלגה על גבה תחשב לסכנה גדולה, בשל העובדה שגלי הנהר היו רוגשים, וסערותיהם איימו להטביע את הרפסודה העמוסה על נוסעיה. משהגיע רבנו לשפת הנהר וראה כי הוא מוכרח לחצותו – כאן ועכשו – כדי להספיק להגיע לכפר בעוד יום, אמר לשמשו: "רבי אברהם! הרכיבני נא על כתפיך ונחצה את הנהר". למשמע המשימה ולמראה ה"זירה" שבה הוא נדרש למלא אחריה, נתקף השמש רתיעה טבעית ובעלת פשר. אולם, רבנו הרגיעו לבל יירא ולבל יחת. מששב רבנו על דבריו באותה שלוות מרגוע שהיה רגיל לצוות על דברים שבשגרה, לא התמהמה השמש ועשה את אשר הורהו רבו ואדונו. כשהתקרבו השנים אל הנהר, וראו הנוכחים את אשר הם מתכוונים לעשות, החלו לצעוק עליהם בקולי קולות, לבל יהינו להתגרות בסכנה. היו שניסו אף לאחוז בשולי אדרתו של רבי אברהם, כדי לעצור בו ממה שהיה נדמה בעיניהם כהתאבדות בעיניים פקוחות. גסי הדעת שבהם, החלו "מחלקים" ביניהם את חפציהם של השנים, כשהם לוטשים עינים חומדות לעבר הסוס וצרורות המטלטלים שבצידו. השמש, שרגיל היה במופתיו של רבנו, לא שת לבו ודעתו לאזהרותיהם ולא שעה להפצרותיהם, והמשיך לפסוע מעדנות אל תוך מימי הנהר הרוגשים. והצעקות עודם נמשכות…

כשהגיעו השנים אל עברו השני של הנהר, לא פסקו הצעקות, אלא שנימתם התחלפה. לא עוד קריאות אזהרה והפצרות בלימה, כי אם קריאות תדהמה ושריקות התפעלות. הישמעאלים שניצבו על שתי גדות הנהר, קראו זה לזה באומרם: "אין זה אלא קדוש". והיו קריאותיהם גוברות על שאון הגלים… הניצבים בעברו השני של הנהר, מיהרו לנשק את שולי אדרתו של רבנו, בשעה שחבריהם מהגדה השניה הביטו ב"זכיתם" בעיניים כלות. ברם, בזאת לא תם סיפור המעשה. לאחר שחצו את הנהר הסוער, ציוה רבנו על שמשו רבי אברהם, שישוב ויחצה את הנהר ברגליו, כדי להביא את הסוס והחפצים שעליו שנותרו מן העבר השני. כמי שמטייל בחצר ביתו, עשה השמש את דרכו בשובו למקום ממנו יצאו, ועד מהרה נראו סוס ורוכבו העושים את דרכם על פני הים. כך הספיק רבנו להגיע חפצו מבעוד מועד. ("אביר יעקב" 106)

על מעשים אלו יאות להליץ את הפסוקים בנביא ישעיה (מג א): "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב… אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ… כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ… כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ."

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5