הידור מצוה

——–

כל האמור הוא מעיקר הדין, ברם כדי שלא יפלו ספיקות בקיום המצוה, האם ידע שהיא מצוה או לא ידע, עדיף שיכוון בפירוש קודם עשיית המצוה שכוונתו לעשותה. ויתרה מכך להידור מצוה, ככל שכוונתו תהיה יותר לשם מצוה, כך מעלתו גדלה ועצומה יותר. [דרגות רבות יש בכך, וכסוגיית לשם שמים, כוונה פחותה בעשיית המצוה היא כדי לקבל שכר. ויותר ממנה, כדי שנפשו תשתלם. ויותר, כדי לשמח את השם, וכו'. וכן דרגות דרגות ישנן בעושה מחמת יראה או מחמת אהבה, וככל שתגדל היראה או האהבה והדביקות, כן תגדל המצוה, וכו'.]

(((מצוות צריכות כוונה)))

א. נחלקו הראשונים אי מצוות צריכות כוונה או לאו, ונלקטו בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב סימן כט). הסוברים שמצוות צריכות כוונה הם:

הרי"ף (ר"ה כח ע"א) [כ"כ בדעתו הרא"ש (ר"ה כח ע"א) והרמב"ן במלחמות (שם) והמאירי (שם) ורבנו ירוחם (ח"ב דמ"ח ע"ד) והמגיד משנה (הלכות שופר פ"ב ה"ד), ועוד ראה בחזו"ע (הנ"ל עמ' תקנד), ומסיק התם (עמ' תקסד) דדעת הרי"ף דצריך כוונה. אולם מאידך שמו את הרי"ף עם הסוברים שא"צ כוונה, הרשב"א (ר"ה כח ע"א) והארחות חיים (שופר סימן ח), ועוד ראה בהלכה ברורה (סי' ס שער הציון ס"ק כט) בזה.]

וכן דעת הרמב"ם (שופר פ"ב ה"ד) [אלא שיש בו עיקולי ופשורי, דלכאורה פסק להיפך בהלכות מצה (פרק ו) שמי שאנסוהו לאכול מצה יצא. גם בפירוש המשניות (סוכה מא ע"ב) כתב דדוקא אם הוציא את הלולב הפוך, פטור מהוצאה בשבת, אבל בהוציאו ישר, מדהגביה נפק ביה. ומסיק בחזו"ע (ריש עמ' תקנב) דחזר בו במשנה תורה. ולגבי אנסוהו, הביא שרבנו אברהם בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (סי' לד עמ' נח, ובשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' קיד) יישב את דברי אביו, דשאני מצה שקיומה בעשיית מעשה, ולכן כשעשה מעשה גם ללא כוונה, עשה את המצוה, ויצא יד"ח, כגון אכילת מצה, טבילה, קריאה וכדומה. משא"כ שופר, הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא, כי לא מכוין מאי עביד מן המצוה, וה"ה שומע מגילה. ע"כ. ועוד הביא בחזו"ע שם מראשונים רבים שביארו בדומה את הרמב"ם, דשאני כשנהנה מאכילה, יוצא אף ללא כוונה, וכדין המתעסק בחלבים ועריות שחייב כיון שנהנה, כדאיתא בסנהדרין (סב ע"א). שכ"כ הר"ן (סוף פ"ג דר"ה), המאורות (ר"ה כה ע"א עמ' רנה), המאירי (ר"ה כח ע"א), הארחות חיים (שופר אות ח) והכל בו (סי' סד). וגם הראב"ד בשם כתוב (סי' כז עמ' סט) מדעת עצמו חילק כן. וכן עולה בדברי הב"י (סי' תעה וסי' תקפט). אלא ששוב כתב הרב (עמ' תקסד) שאין זה מוכרח כל כך בדעת הרמב"ם דס"ל דמצוות צריכות כוונה.]

וכן דעת הרא"ש (ר"ה פ"ג סי' יא) [אולם בהמשך בחזו"ע (שם עמ' תקסד) כתב, נראה שהרא"ש מסופק, מדכתב "הלכך אזלינן לחומרא", ושכ"כ בדעתו הפמ"ג (סי' רעג משב"ז ס"ק ב) ובשורשי הים (דפ"ט ע"ד) ושכן נראה בב"ח (סי' תעה).]

וכן ס"ל לעוד ראשונים רבים, שהנה כן דעת הראב"ד בשם כתוב (סי' כז עמ' סט, ובדרשתו לר"ה עמ' נא) והיראים (סי' תיט) והארחות חיים (שופר הל' ח) ובעל המאורות והרי"ד (ר"ה כח ע"א, ובסוכה מא ע"ב ופסחים קיד ע"ב) וכ"כ רבינו ירוחם (ח"ב דמ"ח ע"ד) ושכן דעת רוב הפוסקים. וכ"כ הטור (ס"ס ס). ובהלכה ברורה (סי' ס שער הציון ס"ק כט) הוסיף שכן דעת הבה"ג (ברכות רפ"ב ופרק ז, וסוף ר"ה) הרמב"ן במלחמות (פסחים פ"י ור"ה פ"ג) ורבינו יהונתן מלוניל (ברכות יג ע"א) והמרדכי (סוף פסחים) ובכד הקמח (ערך תורה) ושהראבי"ה (ח"ב סי' תקלג) הביא עוד כן בשם רבינו שב"ט.

(((שא"צ כוונה)))

ב. מאידך הסוברים שא"צ כוונה הם: הר"י ן' גיאת במאה שערים (עמ' לו) ובשם רב האי גאון (ואולם ראה בסמוך). וכן דעת הרשב"א (ברכות יג ע"א ור"ה כח ע"ב, ובשו"ת ח"א סי' שדמ) ושכן דעת הבה"ג [מאידך המגיד משנה (הלכות שופר פ"ב ה"ד) כתב להיפך בבה"ג.] וכן דעת רבנו משולם הביאו בארחות חיים (הנ"ל), וכן דעת הריטב"א (ר"ה כח ע"א ד"ה אל) וכ"כ הרז"ה בבעל המאור (הובא במ"מ שופר פ"ב ה"ד) ובעל הדברות (שופר דף צט ע"ב) ושכן שדר רב שרירא גאון, וכ"כ תלמידי רבינו יונה (ברכות סוף פ"ק) ובשם רשב"ם, וכ"כ האור זרוע (ח"ב סי' רסא) וההשלמה (ברכות יג ע"א, ור"ה כח ע"ב) והמאורות (ברכות יג ע"א עמ' נח, ור"ה כח ע"ב עמ' רנד) והמאירי (בחיבור התשובה עמ' רפב, ובברכות יג ע"א) ושכן פסקו רוב המפרשים. ועוד הביא בהלכה ברורה (סי' ס שער הציון כה) שכן משמע בר"ח (ברכות יג ע"א) [שכן כתבו בדעתו הראבי"ה (ח"ב סי' תקלג עמ' ריג) האו"ז (ק"ש סי' לא) והרשב"ץ (ברכות יג ע"א).] וכ"כ הראבי"ה (ח"ב סי' תקלג עמ' ריג) והעיטור (ח"ב שופר ח"א דף נט ע"ב) ושבלי הלקט (סי' רצז) והאשכול (ח"ג סימן ו עמ' יב) והרא"ה (ברכות יג ע"א) ורבינו דוד בונפילד (פסחים קיד ע"ב) ובספר השלחן (ק"ש שער שני). ובדעת רב האי גאון הנ"ל הביא עוד ראשונים שכ"כ בדעתו, אלא שמאידך הרמב"ן במלחמות (פסחים שם, ובר"ה פ"ג דף ז ע"ב מדפי הרי"ף) הביא שרב האי גאון בפירוש לברכות כתב להדיא להיפך, ושעל כן הכתוב במאה שערים בשמו לאו רבנא אשי חתים עלה.

(((מרן)))

דעת מרן דבעינן כוונה, כדכתב להדיא (סימן ס סעיף ד) וכן פסק עוד (סי' תקפט ס"ח) לגבי שופר דבעינן כוונה. ומה שפסק בפסח (סי' תעה ס"ד) באנסוהו לאכול מצה יצא, על כרחך לחלק כאמור, דשאני היכא דהחיך נהנה, וכן מתבאר בב"י (סי' תעה, ותקפט). ומה שפסק בספירת העומר (סי' תפט) על פי הרמב"ם שלא יענה כמה היום, היינו משום סב"ל חש לדעות שמצוות א"צ כוונה, ככתוב כל זה בחזו"ע (שם עמ' תקכו, וע"ע שם עמ' תקסה) ודלא כביה"ל (ס"ס ס) ודעימיה, דנקטי בדעת מרן שהוא מסופק. וכן מסיק בחזון עובדיה (שם עמ' תקסג) ובהלכה ברורה (סי' ס סעיף יא). והיות ואנן אתכא דמרן סמכינן, כן עיקר.

(((היודע שעושה מצוה ולא חשב לעשות לשם מצוה)))

ג. החיי אדם (כלל סח סעיף ט) חידש, דאע"ג דמצוות צריכות כוונה לענין קריאת שמע, דין זה אמור דוקא במי שלומד את פסוקי קריאת שמע, שצריך שיכוון לשם מצות קריאת שמע, ובלאו הכי לא יצא ידי חובה. והוסיף בזה"ל, אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין כסדר התפלה, וכן כשאוכל מצה או תקע ונטל לולב, אף על פי שלא כיון לצאת, יצא , שהרי משום זה עושה, כדי לצאת, אף על פי שאינו מכוין. ע"כ. כלומר אדם שעושה מצוה, ויודע שעושה מצוה, גם אם לא כיון במחשבתו לשם מצוה, שפיר נחשב לשם מצוה.

והוא סברא דמסתברא, דמצוות צריכות כוונה אינו דין להעביר במחשבתו את המילים "לשם מצוה", אלא מצוות צריכות כוונה היינו שעשיתו תהיה לצורך המצוה, ולא לצרכים אחרים. ולכן כשעושה מצוה, ויודע שעושה מצוה, די בזה. ולכן גם לא הביא הח"א שום ראיה לדבריו, רק כתב כן מסברא (כלל סח סעיף ט) בזו הלשון, שהרי משום זה עושה, כדי לצאת, אף על פי שאינו מכוין. והנה לנו שהחיי אדם כתב את דבריו לגבי ענייננו לענין מצות קריאת שמע, שאף שלא כיון לשם מצות קריאת שמע, שפיר יצא ידי חובה, כיון שידע שעושה מצות קריאת שמע.

וכ"כ מדנפשיה בשו"ת ארץ צבי (פרומר סי' נב ד"ה גם כשנדקדק) והוכיח מלשון המשנה ר"ה (כז ע"ב) וברכות (רפ"ב) שכתוב, אם כוון "לבו" יצא, משמע דסגי בכוונה לשם מצוה, אף שלא נתלבשה הכוונה באותיות [על פי דברי התניא סי' כ שיש כוונה בלב, ואח"כ היא עולה למוח ולובשת אותיות.] ושכן משמע להדיא במאירי בהקדמתו לנדרים בביאור ד' הירושלמי ר"ה, דאם עמד, חזקה כוון. ובזה מיושבת קושיית המ"א בהל' ר"ה בדברי הירושלמי ע"ש.

והכי חזי הוית בתשובת הפסקי תשובות (אות ד, נדפסה בסוף ח"א עמ' תתקלט) שהאריך לתפוס בכל עוז את דברי הח"א, ושזהו דין פשוט וברור, שכל שיודע שעושה את המצוה, גם אם לא חשב לשם מצוה, יצא לכתחילה ממש, ושאף אין זהו דיעבד, ואין צורך לכוון במחשבתו קודם המצוה לשם המצוה, אלא די שיודע שעושה מצוה. וכתב, וכל סתימת הראשונים והפוסקים לעניין הסבר מצוות צריכות כוונה, שמקיים המצוה לשם המצוה, ולא לשם להתעסק בעלמא, אבל אם יודע שעושה המצוה לשם המצוה, די בכך, אפילו לא כיון קודם המצוה שרוצה לצאת בעשיית אותה המצוה. ושכן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שמד) ובמ"א (סי' תקפט ס"ק ד) ומדוייק בשו"ע הרב (סי' ס סעיף ה). עכת"ד. ואם כי מלשון שו"ע הרב, יש מקום לדון. ברם באמת ברשב"א ובמ"א מבואר הכי.

(((הרשב"א)))

שהנה בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן שמד ד"ה ומדעתי) עסק בכוונה באבות ובק"ש, וכתב שהכוונה לפירוש המילים באבות לעיכובא, ושאין זה תלוי בדין מצוות צריכות כוונה, וביאר וז"ל, דמה שאמרו מצות צריכות כונה, אינו אלא שיכוין לבו לצאת, ולא יעשה כמתעסק בעלמא, וכענין שאמרו בתקיעת שופר, ובכפאוהו ואכל מצה, וזה שהתפלל הרי נתכוין לצאת . עכ"ל. הנה לנו, שהמתפלל שמונה עשרה, עצם תפילתו היא כוונה לצאת, וא"צ כוונה מיוחדת קודם התפילה, הנני בא לקיים מצות תפילה. וממשיך שם הרשב"א על האמור, שאפילו למאן דאמר מצות צריכות כוונה, יצא המתפלל, בין אם כיון למילות התפילה, ובין אם לא כיון, אלא הרהר בדברים אחרים, ונתן טעם בדבר, " דמכל מקום הרי נתכוין להתפלל ולצאת חובה ". ע"כ. הרי לנו שעצם התפילה היא כוונה לצאת ידי חובה.

(((גדולי האחרונים)))

ד. והכי הוא במ"א (סי' תקפט סס"ק ד) לעניין כוונה לצאת ידי חובה בשופר, וכתב את דבריו בשם הרדב"ז, והנה ז"ל, מי שבא לבית הכנסת לצאת ידי חובה עם הצבור, אף על פי שבשעה ששמע לא כוון לבו, אלא סתמא, יצא. אבל הבא לבית הכנסת בסתמא לא יצא, רדב"ז ח"א סי' קס. עכ"ל. דהיינו מחלק בין מי שבא לבית הכנסת לצורך שמיעת שופר, לבין כשבא לסיבה אחרת לבית הכנסת, שהראשון אף אם בשעת שמיעת קול שופר לא חשב לשם מצוה, יצא, והשני לא. והנה תשובת הרדב"ז לפנינו היא בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתט) ושם כתב לחלק בין מי שהיה בבית הכנסת ושמע קול שופר, לבין מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת וז"ל, זה סתמו כאלו כיון לבו, ויצא, דלהכי אתא לבי כנישתא. וזה סתמא כאלו לא כיון לבו, ולא יצא, כיון דלא אתא לבי כנישתא, לא נפיק ידי חובתיה, עד דמכוין, למאן דאמר מצות צריכות כוונה, צריך כוונה לצאת וכו'. ואפי' למאן דאמר מצות צריכות כוונה, כיון שזה בא לבית הכנסת לצאת ידי חובתו בכלל הצבור, אף על פי שבשעה ששמע לא כיון לבו, אלא סתמא, יצא ידי חובתו. עכ"ל. ובכף החיים (שם ס"ק מד) הביא עוד שכ"כ הכנה"ג (הגה"ט שם) משם הרדב"ז, והאליה רבא (ס"ק ט), וכן פסק שו"ע הרב (סעיף ח) וז"ל, מי ששמע תקיעת מצוה, ואח"כ נסתפק לו אם נתכוין לצאת בשמיעתו, צריך לתקוע לו שנית מספק. אבל מי שהיה מהלך ועמד כדי לשמוע התקיעות מש"ץ, ואח"כ נסתפק לו אם נתכוין לצאת בשמיעתו, אין צריך לתקוע לו שנית, דכיון שעמד מהליכתו, חזקה שנתכוין לצאת ידי חובתו. עכ"ל. וכ"כ המטה אפרים (אות טז). וכ"כ המ"ב גופיה (סי' תקפט ס"ק טז) שעל דברי השו"ע (שם סעיף ח) בדין שופר שכתב, נתכוון התוקע להוציאו, ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, כתב המ"ב, זה מיירי כשבא לבית הכנסת בסתמא, אבל אם בא לבית הכנסת לצאת ידי חובה עם הצבור, אף על פי שבשעה ששמע לא כיון לבו, אלא בסתמא, יצא. ע"כ.

(((לא כיון לצאת יד"ח ומוכח על ידי דבר נוסף מהמצוה, שדעתו למצוה)))

ה. והנה המשנה ברורה (סי' ס ס"ק יא) הביא להלכה את החיי אדם הנ"ל, ואולם ביאר את דבריו בדרך אחרת בזה"ל, רצונו לומר, היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת, אע"פ שלא כיון בפרוש יצא. אבל בסתמא בודאי לא יצא, כדאיתא בתוס' סוכה (דף לט ע"א ד"ה עובר עי"ש). עכ"ל. ויותר ביאר המ"ב את שיחתו בביה"ל (ס"ס ס סוף ד"ה וכן הלכה) והביא דוגמאות למקרה שמוכח שעשייתו כדי לצאת ידי חובה, וגם ראיות לכך, כגון, בקריאת שמע על ידי סדר התפלה , ובשאר מצוות על ידי הברכות, או על ידי ההכנה להמצוה, כגון שהסב לאכילת מצה, כדאיתא בירושלמי (פסחים פ"י ה"ג) גבי מצה, דבין שכיון ובין שלא כיון , מכיון שהסב, חזקה דכיון . או שבשומעו קול שופר או מגילה עמד בבית הכנסת, שעמידתו מורה שכיון, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ז) שכיון שעמד, חזקה שכיון. וכל כה"ג בשאר מצוות. עכת"ד. ועוד ביאר המשנה ברורה את שיחתו במקום אחר (סימן רלט שער הציון ס"ק ב) במי שהתפלל ערבית מבעוד יום, שחייב לשוב ולקרא ק"ש בלילה. ולכן בקריאת שמע על המיטה, יכון לצאת בהן המצות עשה של קריאת שמע. והוסיף, שאפילו לפי מה שכתב החיי אדם, דאם לא כיון בק"ש של שחרית וערבית לקיים המצות עשה, גם כן יוצא בדיעבד. התם משום דכשהולך להתפלל, מסתמא מכוון לקיים כמו שתיקנו חכמים, מה שאין כן בזה. עכ"ל.

והיוצא מבואר מכל דברי המ"ב יחד, שלמד בחיי אדם, ומכל מקום כן דעתו לדינא, שאם עשה דבר נוסף קודם המצוה, המוכיח שדעתו למצוה, שפיר יצא ידי חובה, גם אם בשעת המצוה לא חשב דבר על קיום המצוה. וזה שונה מהבנתנו בחיי אדם, שיש מצוות שאין צורך בדבר נוסף קודם המצוה המוכיח, אלא עצם המצוה פעמים מורה שכוונתו למצוה, כי המדליק נרות חנוכה ברור שכוונתו לשם מצוה, שאחרת לשם מה מדליק חנוכיה. [ואין כוונת המ"ב בח"א, באומרו שצריך מעשה המוכיח, היינו מעשה בדוקא, שהרי לעיל בביה"ל ס"ס ס כתב, שדיבור התפילה כסדרו הוא דבר המוכיח, ולא הצריך הליכה לבית הכנסת שם, וכן כתב עוד שם, שהברכות גם הם דבר המוכיח. ושאני ק"ש על המיטה שאינה דבר המוכיח, כי סדר ק"ש העל המיטה כתקנת חז"ל, אינו כולל כוונה לצאת ידי חובת מצות ק"ש. וגם אין לדחות את הח"א מראיות המשנה ברורה, שיש להשיבם, דשאני התם שהעושה באותה שעה לא זכר שהוא עושה מצוה, ועל כן צריך הוכחה חיצונית שמוכיחה שבתודעתו כן היתה הידיעה שהוא עושה מצוה, והח"א עסק במי שיודע שעשה מצוה, ולא כיון במחשבתו את המילים לשם מצוה. והרי גם הראנו לדעת לעיל שעם הח"א עומד הרשב"א ועוד, ובוודאי דהכי יישב הרשב"א את הירושלמי.]

והיות שדין זה שלמד המשנה ברורה מחודש הוא מאוד, לכן לא היה די למ"ב לכתוב כן מסברא גרידא, כדעביד הח"א, והרגיש צורך להוכיח כן מן הירושלמי הנ"ל בשני מקומות, ועוד הוכיח מתוס' סוכה (דף לט ע"א ד"ה עובר) שהקשו למ"ד מצוות א"צ כוונה, למה לא יצא בהגבהת הלולב קודם הברכה, ושוב לא יוכל לברך. ותירצו שלא יוצא ידי חובה היות ונוטלו שלא בדרך גדילתו. ומבואר שלמ"ד מצוות א"צ כוונה, פשוט לתוס' דלא קשיא, והיינו שאין הוכחה מתוך מעשהו בעת נטילתו שכוונתו לצאת ידי חובה, ולכן לא יוצא ידי חובה. וע"ע כאן בהערהאולם יש מקום לטעון שגם המ"ב מודה כלפי דינא לדינו של הח"א [להבנתנו בו], שהנה המ"ב גופיה פסק במקום אחר (סי' תקפט ס"ק טז) כדברי המ"א וכמובא לעיל בדין שופר שכתב, שאם בא לבית הכנסת לצאת ידי חובה עם הצבור, אף על פי שבשעה ששמע לא כיון לבו, אלא בסתמא, יצא. ע"כ. וכ"כ עוד פוסקים ע"ש. והן אמת שניתן לבאר זאת דהמ"ב לשיטתיה אזיל, שכאן נחשב שמוכח על ידי הגעתו לבית הכנסת, שכוונתו לצאת, ולכן כששמע שופר, אף שלא חשב לשם מצוה, שפיר יצא. מ"מ גם לפירוש זה, עצם דין זה מושתת על דברי הח"א עם תוספת, שהרי פעמים רבות עד מאוד, אדם בא לבית הכנסת ללא חשיבה פעילה הנני בא כדי להתפלל, אלא שבא כיון שמוליכות אותו רגליו לשם, על פי הרגלו במשך שנים מידי יום בקומו לילך לבית הכנסת, וא"כ איך המ"ב פסק שיוצא ידי חובה בכל אופן, הרי באופן זה גם ביאתו לבית הכנסת הייתה ללא מחשבה פעילה, הנני בא לקיים מצות תפילה ושופר. ואין זאת אלא שדברי הח"א היו פשוטים לו, שגם להאמור שבא לבית הכנסת ללא מחשבה, שפיר נחשב שבא לצורך המצוה, כיון שכל הליכתו היא לצורך כך, רק שלא חשב על כך במחשבה פעילה, הנני בא לצורך תפילה ושופר.ברם באמת, א"כ קשה, מדוע כתב המ"ב שהסב באכילת מצה ההסבה היא הוכחה, והלא גם ללא ההסבה יצא לפי הח"א, כי האוכל מצה יודע שעושה מצוה, ולכן גם אם לא כיון לשם מצוה, יוצא. וכן השומע שופר בבית הכנסת, גם אם הגיע לסיבה אחרת לבית הכנסת, מ"מ יודע שעושה מצוה, דאל"כ לשם מה הוא שקט וקשוב היטב לשמיעת השופר. קל וחומר השומע מגילה, וכי יקשיב בסתם לכל קריאת המגילה תוך דיקדוק שלא להפסיד מילה, ולא ידע שהוא עושה מצוה. ואע"פ שהקושיא גדולה, מ"מ אין ברירה אלא לבאר במ"ב, שאע"פ שהוא מודה, דבכל הני סתמא הוי ידיעה שעושה מצוה, מכל מקום יש אופנים שאינו יודע ובהם דיבר עתה, כגון שהיה בבית הכנסת ושמע קול שופר בגלל היותו שם, ולא השית ליבו לשמוע, אלא ששמע, ועתה שואל האם יצא. וכן כיוצא בזה בשמיעת מגילה. וכן באכילת מצה באופן שלא שת ליבו וסבר שאוכל סעודה, שבכל הני אע"פ שלא ידע במוחש שעושה מצוה, מכל מקום המעשים שעשה קודם [היסב או נעמד], מוכיחים שבידיעתו פנימה, אכן ידע שעושה מצוה, ועל כן שפיר יצא. ואע"פ שהיה למ"ב לפרש זאת, מ"מ כן נראית כוונתו, ושגם הוא מודה בכל הני שסתם עשייתם היא עם ידיעה שעושה מצוה, ואז אה"נ לא צריך הוכחה שעשה מצוה. או שמא המ"ב לא נחית לעצם חידוש החיי אדם, ולכן פירש את החיי אדם בדרך שונה, וכן הוא גם בפסקו הנ"ל בשופר, שלא נחית להכי, אע"פ שפסקו בשופר מושתת על הנחת יסוד של הח"א וכנ"ל, ולכן גם הביא את ראיותיו לחידושו הגדול [דכל דמוכח על ידי דבר נוסף שפיר יצא] מדברי הירושלמי, ולהאמור יש לדחותם על פי יסוד החיי אדם.(((דרך אחרת במ"ב)))בפסקי תשובות בתשובה שבסוף הספר (סוף ח"א עמ' תתקלט) על דברי המ"ב הנ"ל, שיכון קודם המצוה לשם מצוה, ושכ"כ הח"א (כלל כא) והמעשה רב. האריך לתמוה, שלא מוזכר כן בשום אחד מהראשונים והאחרונים, אלא די שהוא יודע שעושה מצוה, ולא צריך כוונה מחשבתית בדעתו לשם מצוה, אם לא לפי הסוד, ואין זו סוגייתינו עתה כמובן. וראיה לדבריו הביא משו"ע הרב (סי' ס סעיף ה) והרשב"א (ח"א סי' שמד) וכאמור. וסיים הפסקי תשובות, שיתכן שהח"א (סי' כא) והמעשה רב שכתבו שיכוון קודם המצוה, כוונתם כדי לעורר את האדם שיהיה בידיעה שהולך לקיים המצוה, וגם הם מודים שדי בידיעתו שעושה מצוה. אולם במ"ב א"א לומר כן, היות ולמד בח"א שזהו רק בדיעבד ולא לכתחילה. עכת"ד. ותחילה, על תמיהתו שאף אחד לא כתב כן, יש להשיב מסתמות לשון הטור (סוף סימן ס) שכתב וז"ל, ובה"ג פסק דמצות צריכין כוונה, וצריך שיכוין לצאת, וכן כתב א"א הרא"ש. הרי שצריך לכוין לצאת, ולא סגי בסתמא. וכן מורה לשון השו"ע (סי' ס סעיף ד) יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה. אם כי פשוט שהח"א יישב, שהם באו לאפוקי מי שקורא קריאת שמע ללא ידיעה שעושה מצוה, ואה"נ מי שיודע שעושה מצוה די בזה, אלא שאז יכולות להיות תקלות, והטוב ביותר שיכוון להדיא. ברם תמיהת הפסקי תשובות שאף אחד לא כ"כ, מסולקת, ומסתבר שאם נחפש נמצא עוד שכתבו כן. למעשה כאבו של הפסקי תשובות נובע מכך שגם הוא למד כהבנתנו בח"א, וכ"כ היה פשוט לו דין זה, עד שלמד בפוסקים כאילו כולם כתבו כן במפורש, וזה אינו אלא הוא חידוש, אמנם חידוש נכון. גם לא שם לב שהמ"ב למד אחרת את הח"א, וכמו שכתבנו לעיל. ולכן עוד כתב שם הפסקי תשובות, על דברי המ"ב הנ"ל שהוכיח כן מתוס' סוכה, שהיא ראיית הח"א לדין אחר, שאם כיון בהדיא לא לצאת, לכו"ע לא יצא וככתוב בח"א (שם). ולכן כתב שכנראה חסר במ"ב, וצריך להוסיף במשנה ברורה "וכו'" לפני כדאיתא בתוס' סוכה. ע"כ. ולפי הגהתו ראיית המ"ב מתוס' אינה קשורה לדברי המ"ב כאן. וזה אינו, כי אמנם אמת שהחיי אדם כתב שם דין אחר, ולצורכו הביא ראיה מהתוס' הנ"ל, אולם המ"ב שכלל לא עסק בדין זה, הביא ראיה מדיליה מאותו תוס' לחידוש הח"א [לפי הבנתו בח"א]. ופשוט הפסקי תשובות הבין בח"א כדרכנו בהבנת הח"א, וסבר שגם המ"ב הבין כן בח"א, ולכן תמה על המ"ב. , עוד בדעת המ"ב ובמי שלמד אחרת במשנה ברורה.

(((מסופק אם כיון ומוכח שכיון)))

ו. כן מבואר כחידוש זה של המשנה ברורה, מעוד פוסקים רבים, שהנה כתב המ"א (סי' תקפט ס"ק ו) על דברי השו"ע, שמי שהיה מהלך בדרך ושמע תקיעות מש"ץ, יצא אם נתכוון לצאת. ומקורו טהור בב"י מדברי הירושלמי, והביא המ"א את המשך הירושלמי, דהיינו דוקא בעובר, אבל בעומד, חזקה כיוון. וביאר המ"א, דמיירי במסופק אם כיון לצאת ידי חובה. וכ"כ המ"ב (שם ס"ק יח) כמ"א הנ"ל, דבעמד לשמוע שופר, אף שאינו זוכר אם כיון לצאת, חזקה שכיון, ושכן פסק הא"ר. ע"כ.

(((סובר שלא כיון ומוכח שכיון)))

ויתרה מכך הפר"ח (ס"ס תקפט) השיג על ביאור המ"א הנ"ל בירושלמי דמיירי במסופק, ולומד בירושלמי שמשמיענו חידוש גדול יותר, דמיירי כשיודע שלא כיון, ומ"מ היות ועמד, חזקה שכיון, ופסק כן להלכה. וכן דרך בדרכו המטה יהודה (ס"ק ט) שאפילו יודע שלא כיון בפירוש לצאת, אלא בסתם, מהני כאלו נתכוון בפירוש לצאת. ופירוש "חזקה כיון" רצונו לומר, כאלו כיון בפירוש לצאת, וכן הוא לשון הפר"ח בסימן תר"ץ. ע"כ. וכן הוא בערך השלחן (שם ס"ק ט) דמוכח מהירושלמי שאפי' יודע שלא כיון לצאת ידי חובה, עמידתו היא הוכחה על כך שידע שעושה מצוה, ושפיר יצא, וכדאיתא בירושלמי (פסחים פ"י ה"ג) יוצאין במצה, בין שכיון בין שלא כיון , ומפרש טעמא כיון דהיסב, חזקה כיון. ועע"ש. וכן פסק בהלכה ברורה (סי' ס סעיף יז, ואל חלק מהנ"ל הגענו דרכו), ועוד הפנה לעיין באלף המגן על המטה אפרים (סי' תקצ אות כח) ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סוף סימן שנח). עכ"ד. ועוד ראה בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב עמ' תקס והלאה). וכן פסק כמשנה ברורה הנ"ל, בשו"ת באר שרים (ח"ה סי' עג).

(((המסופק אם כיון לשם מצוה [במצוות שצריך כוונה להדיא])))

ז. כשיש אצלו ספק אם כיון לשם מצוה, במצוות שצריך להדיא כוונה, ואין דבר המוכיח שכיון, בזה להלכה א"צ לשוב ולעשות את המצוה שנית, היות ויש כאן ס"ס, שמא הלכה כמ"ד מצוות א"צ כוונה, ואת"ל דמצוות צריכות כוונה, שמא חיוב זה הוא רק מדרבנן ולכן ספקו להקל [ראה בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב סי' כט) באורך, ובהלכה ברורה (סימן ס בבירור הלכה ס"ק ט).] ואת"ל דחיוב זה מדאורייתא, שמא כיון. ואם זו מצוה מדרבנן, הרי שבזה מתווסף ספק נוסף, הם השיטות דמצוות צריכות כוונה דוקא במצוה דאורייתא, אולם בדרבנן לא [ראה בזה בשו"ת חזו"ע (ח"ב סי' כט עמ' תקלג והלאה) באורך וברוחב, ושם (עמ' תקסד) סיים שדין זה לא מוכרע, וראה במ"א (סי' ס ס"ק ג) ובביה"ל (סוף סימן ס ד"ה וי"א) ובספר הלכה ברורה (סי' ס סעיף יד) באורך.] וככל האמור כן מסיק בשו"ת חזו"ע (ח"ב סימן כט עמ' תקס, תקסא). וזהו שלא כמ"א (סי' תקפט ס"ק ה) והפמ"ג (שם סי' תקפט בא"א), והמ"ב (סי' ס ס"ק ח) שתלו את דין המסופק אי כיון, במח' אי מצוות צריכות כוונה מדאורייתא או מדרבנן. והביה"ל (סי' ס ד"ה וכן הלכה) תלה זאת אי פסק מרן דמצוות צריכות כוונה מכח וודאי, או מספק לחומרא. אך מ"מ אם יכול להחמיר ולעשות את המצוה שנית, תבא עליו ברכת טוב, אשריו ואשרי חלקו [וברור שלא יברך].

(((עדיף לכוון לשם מצוה קודם המצוה, וכל המכוון יותר לשם מצוה עדיף טפי)))

ח. כ"כ בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב סי' כט עמ' תקסו) ולכתחילה לכו"ע צריך כוונה בכל המצוות, וכמו שכתב הטור (סי' תקפט) בשם רב שרירא גאון, וכ"כ הרז"ה בבעל המאור פסחים (קיד ע"ב, דף כה ע"א מדפי הרי"ף) בשם רב האי גאון, שאף לדעות שמצוות אינן צריכות כוונה, כתבו כמה ראשונים שלכתחילה צריך שיכוון לקיים המצוה. והכי אמרינן בנדרים (סב ע"א) אמר ר' אליעזר בר צדוק, עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם. ופירש הר"ן לשם פעלם, לשם הקב"ה שפעלם וציוה עליהם. ע"ש. ע"כ. וכ"כ המשנה ברורה (סי' ס סס"ק י) אחר חידושו שכל שמוכח שכוונתו לשם מצוה, גם אם לא כיון לשם מצוה יצא, סיים, שכל זה רק לענין בדיעבד, אבל לכתחילה, ודאי צריך ליזהר לכוון קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה, ושכן העתיקו כל האחרונים בספריהם, עיין בחיי אדם (ח"א כלל כא ס"ד) ובדרך החיים (הלכות ק"ש סכ"א) ובמעשה רב (פסוקי דזמרה וק"ש סל"ז). ע"כ. וכ"כ בהלכה ברורה (סי' ס סעיף יז) כמ"ב הנ"ל, ולעיל (סעיף יא) כתב, שאף לדעות שמצוות אינן צריכות כוונה, כתבו כמה ראשונים שלכתחילה צריך שיכוון לקיים המצוה, והוסיף שמלבד בעל המאור והטור הנ"ל, כ"כ גם תלמידי רבינו יונה (ברכות פ"א דף ו ע"א מדפי הרי"ף), והעיטור (ח"ב שופר ח"א דף נט ע"ב), וע"ע בציוניו שם. וכן הוא בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' רב) מרבינו יונה הנ"ל, ומפי ספרים ע"ש, שאף שבמצוות שבין אדם לחבירו הכוונה למצוה לא מעכבת [היות ותכלית המצוה נעשית גם ללא כוונה], מ"מ המכוון לשם מצוה, מעלתו יתירה, ממי שאינו מכוון לשם מצוה. ושכ"כ החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ב פכ"ג סוף אות ב), ויותר טוב אם הוא מכוון בהמצוה רק לשם השם שציוה על זה בתורה, כי אז על ידי כח קדושת המצוה, שנעשית על אופן היותר נעלה, נתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד מאוד מאד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה. ע"כ. וזוהי כל סוגיית עבודת השם לשמה, ודרגותיה, ופשוט. והכי חזי הוית לבעל החיי אדם גופיה שמבואר בו כאמור, שהנה בחיי אדם (חלק א כלל כא סעיף טו) כתב וז"ל, בין פרשה ראשונה לשניה יפסיק מעט, ויכוין לקבל עליו עול מצוות שהם העונשים. וכן בין "והיה" "לויאמר" יפסיק מעט, ויכוין לקיים מצות עשה זכירת יציאת מצרים. עכ"ל. הנה הגם דאיהו ראש המדברים בכך שבמצוה פעילה א"צ כוונה לשם מצוה, מצריך כוונה לכל הפחות לכתחילה, וזה כאמור.

אולם בתשובת הפסקי תשובות (נדפסה בסוף ח"א עמ' תתקלט) השיג על המ"ב הנ"ל שכתב שלכתחילה יכוון לשם מצוה, ובלא כן יצא רק בדיעבד, שאין מוזכר כן בשום אחד מהראשונים והאחרונים, אלא די שהוא יודע שעושה מצוה, וסיים הפסקי תשובות, שיתכן שהח"א (סי' כא) והמעשה רב (אות לז) שכתבו שיכוון קודם המצוה, כוונתם כדי לעורר את האדם שיהיה בידיעה שהולך לקיים המצוה, וגם הם מודים שדי בידיעתו שעושה מצוה. אולם במ"ב א"א לומר כן, היות ולמד בח"א שזהו רק בדיעבד ולא לכתחילה. ע"כ. ולהאמור זה אינו, וכתוב כן הן בראשונים והן באחרונים, שעדיף טפי לכוון לשם מצוה. ובמ"ב שכתב שזהו בדיעבד אבל לכתחילה יכוון לשם מצוה, נראה שכוונתו היות וכן מורה פשט לשון הטור והשו"ע, שיכוון קודם המצוה, לכן הורה שכן יש לעשות לכתחילה. שהנה זה לשון הטור (ס"ס ס), ובה"ג פסק דמצוות צריכין כוונה, וצריך שיכוון לצאת , וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל. עכ"ל. ובדומה הוא לשון השו"ע שם (סי' ס סעיף ד) ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה. ולכן כתב המ"ב לכתחילה היינו לעשות כהוראת השו"ע. [וכבר כתבנו בהערה לעיל, שכנראה המ"ב לא עמד על היסוד שצריך לדעת שעושה מצוה, ולא שצריך כוונה לשם מצוה, וכן הוא בעוד פוסקים.] ומ"מ הדין דין אמת, שאף אם אין דין לכתחילה לכוון קודם המצוה, מ"מ כן טוב ונכון לעשות, לכוון קודם המצוה לשם עשייתה, כדי שלא יפול בספקות האם קיים את המצוה. ויתרה מכך, כדי לעשות את המצוה ביתר שלימות, וכנזכר כאן מפי קמאי ובתראי.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5