דרכי ההוכחות

——–

טו. ההוכחה לכך שהשם אחד באחדות גמורה, מושתתת על מעמד הר סיני, שבו עמדו כל עם ישראל במעמד נבואי ו"ראו" את השם במראה הנבואה, וידעו שהשם אחד באחדות גמורה [הן שהוא אל יחיד, והן שאינו גוף וכו', וכדלהלן.] והעבירו זאת איש מפי איש עד אלינו. והרי לנו עדות גמורה על האחדות מכל צד. והרחבנו הוכחה זו להלן בחלק המוסר (סימן ד) לך ראה שם.

רבים מן הראשונים הביאו הוכחות שכליות רבות לאחדות השם בדרכי הפילוסופיה, והמה מושתתות על היסוד שלהשם כח אין סוף [דבר שבא בקבלה, וגם פשוט מסברא, בראותינו את כוחו של השם, היוצר ומחייה את כל העולמות, ומעוד דרכים.] שזה מכריח שהוא אחד באחדות גמורה, ועוד הם כתבו הוכחות פילוסופיות רבות. אולם רבות מהוכחות אלו, יסודם הוא ידע מדעי עתיק, שעבר עליו הקלח, עבר ובטל מן העולם. אך עדיין ישנם הוכחות פילוסופיות, שניתן להשתמש בהם גם כיום, ולהלן בחלק המוסר (סימן ד) הובאו חלק מהוכחות אלו. [גם יתכן להרכיב מחדש את ההוכחות הפילוסופיות על הידע המדעי החדש, ברם לא נודע לנו מי שעשה כן.] אל ההוכחות הפילוסופיות לאחדותו ית', רשאים ליקרב רק אנשים שלמים שהתמלאו להם תנאים רבים, ולא לרוב עם, ונתבארו הדברים למטה.

(((המוכיחים מהפילוסופיה)))

א. נחלקו הראשונים בדרכי ההוכחות לאחדות ה', ותחילה נביא חלק מהמוכיחים בהוכחות פילוסופיות [חלק מהראיות הפילוסופיות יובאו בעז"ה להלן בחלק המוסר (סימן ד)]. הרמב"ם במורה (סוף ח"א ומתחילת ח"ב והלאה) האריך הרחיב בראיות פילוסופיות לכך, וזהו עיקר ותכלית ספרו, ועוד לו במשנה תורה (יסודי התורה פ"א, הלכות ה,ז,יא) בא בזה בקצרה, וקדמוהו הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב) והחובות הלבבות (שער היחוד פרקים ז-י). וכן נמצאו רבים שהביאו ראיות פילוסופיות ליחודו, דהכי עביד ר"י החסיד באמרות טהורות חיצוניות ופנימיות הנדפ"מ מכת"י באורך, וכן הראב"ן בתחילת מאמר השכל (מצוות א,ב), והסמ"ג (עשה ב) בקצרה, וסיים, שא"צ להאריך כהרס"ג. וכן עביד הסמ"ק (מצוה ב), ובספר הבתים חלק האמונה, באורך וברוחב, ובחלק המצוות (מצוה ב) מציין לרמב"ם, ושהוא לא כתב כאן. וכ"כ ראיות פילוסופיות ליחודו בריש ספר המצרף, ובכד הקמח (ערך לולב) ועוד לו על התורה (דברים ו,ד ד"ה וע"ד השכל), ובספר מלחמת מצוה לבעל המאורות (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל, ובספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב נתיב א) גם הביא את תורף ראיות הרמב"ם. וכן הרשב"ץ במגן אבות אמונות ודעות (פרק ב ראיות לאחדותו, פרק ג לאי גשמותו, פרק ד לקדמותו). ובספר הישר (שער ח) הוכחות על מציאותו ואחדותו.

וכן נמצאו אחרונים רבים שהביאו ראיות פילוסופיות ליחודו, ומהם הרדב"ז במצודת דוד (מצוה ג) ציין ראיות פילוסופיות ליחודו, ושהם מופתים חזקים וראיות בריאות וטובות, והאברבנאל בפירושו על התורה (דברים ו,ד) מביא ראיה פילוסופית ליחודו, ובספרו ראש אמנה, וכן הגאון ר' יצחק ב"ר יוסף קארו בספרו תולדות יצחק (ויקרא כב,יח), והמבי"ט בבית אלהים (שער ג פרק ח הביא ראיות ליחודו, ובפרק ט לאי גשמותו, ופרק י לקדמותו). ובספר ארי נוהם (פרק ו), ובספר מעשה טוביה (מאמר א) ועל כך בנוי כל הספר. [והרמח"ל בריש ספרו דרך השם (פ"א אות ב) כתב על מציאות האל ואחדותו, שדברים אלה ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני וכו'. והוסיף וז"ל, אמנם גם מצד החקירה במופתים הלמודיים יאמנו כל העניינים האלה, ויוכרח היותם כן מכח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו, על פי חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה ושאר החכמות, שמהם תילקחנה הקדמות אמיתיות, אשר יולד מהן בירור העניינים האמתיים האלה, ואמנם לא נאריך עתה בזה וכו'. עכ"ל. הנה לנו שגם הוא אוחז מחקירות אלו, ונראה שהתאווה לחבר חיבור בדרך זו, כאשר מורה לשונו "ואמנם לא נאריך עתה בזה", עתה לא, אך שמא בזמן אחר כן, ומ"מ לא עלה בידו, כי נפטר צעיר לימים, וספר זה הוא מהאחרונים שחיבר, ואיך שלא יהיה, הוא מציין אליהם, וס"ל דמשם מקור והוכחות לידיעת מציאות האל ואחדותו, ומשבח את הפילוסופיה בזה, ומורה באצבע ללומדה.] ועוד ראה להלן חלק המוסר (סוף סימן ד) עוד ראשונים ואחרונים שהביאו ראיות פילוסופיות לאחדותו.

ובודאי כל אלו קמאי ובתראי, שהביאו ראיות פילוסופיות לידיעת מציאות ה', ונקבצו בשו"ע המדות (חלק האמונה) קחנו משם וא"צ לכפול, ק"ו דסבירא להו שידיעת אחדותו תהיה דרך הראיות הפילוסופיות, שאם שם, שהפשט הפשוט להוכיח את ידיעת ה' הוא ממעמד הר סיני, בכל זאת העדיפו את הראיות הפילוסופיות, ק"ו כאן שיסברו כן.

(((מרחיקי הפילוסופיה שבאחדותו כן השתמשו בה)))

ב. יתירה מכך נמצאו כאלו האוסרים את החקירה הפילוסופית, ברם לענין יחוד השם, הם בעצמם הביאו ראיות פילוסופיות, מה שמראה עוד את ההיפך הגמור, שאפילו אוסרי החקירה הפילוסופית, בענין יחודו אחזו בה בשתי ידים. שכן הוא בספר הישר (שער ו ד"ה והמדה העשירית) שכתב להרחיק את הפילוסופיה וכגון כתב שם בזה"ל, שיש חכמות משחיתות האמונה כמין חכמות חיצוניות וחכמות פליסופיוס, ואין צריך לעובד אלקים לשקוד עליהם, רק ירחק מהם בכל כחו וכו', וחכמת הפילוסופיא תרחיקו לאט לאט. ע"כ. ומאידך בהמשך ספרו (שער ח) הביא ראיות פילוסופיות על מציאות האל ואחדותו. [ברם באמת אין ממנו ראיה גמורה, היות ואיהו עומד בשיטה אמצעית, שיש בפילוסופיה טוב, רק שהמכשול קרוב, וכפי שסיים שם, וחכמת הפילוסופיא יש לה בתחלתה דברים והקדמות משבשים האמונה, ולא יבטח כל הנכנס בה, שתאבד אמונתו אם לא יהיה לו מלמד בקי וחסיד, שיורהו וישמרהו מן המקומות אשר תחלש אמונתו, ואז ימלט האדם ממכשלות הפילוסופיא, וישיג התועלת אשר הוא מבקש. אבל כשיקרא לבד ספרי הפילוסופיא, או יקראם עם רב חכם ושאינו חסיד גמור, אין ספק כי תשחת אמונתו, ויפסיד יותר ממה שירויח. עכ"ל. וא"כ כוונתו בהבאתו ראיות פילוסופיות ליחודו, דבזה איהו הרב המדריכנו, ובכה"ג ס"ל דשפיר להשתמש בפילוסופיה, רימון יאכילנו וקליפתו זרק, וכל כה"ג ס"ל דשרי.]

וכן בספר אור החיים ליעב"ץ ממגורשי ספרד, שכל ספרו בנוי נגד החקירה הפילוסופית, ואפי"ה בהמשך הספר (סוף פרק י) הביא את ספר הישר הנ"ל, וסיים וז"ל, שאם תחשוק נפשך לדעת איזה ראיה על הרחקת הגשמות, דרוש אותה מעל ספר הישר הנזכר, ומעל ספר חובות הלבבות, ותשמע אותה ממלמד חסיד גדול ובקי במלאכה, ואל תעמיק הרבה, כי גדול שכרך יותר מצד האמונה, משיגדל מצד החקירה וכו'. עכ"ל. הרי אף שהספר נגד לימוד הפילוסופיא בספרי הגויים, ואפילו הרחיק את לימוד המורה שם [אע"פ שגם הוא מודה שהרמב"ם גופיה בוודאי לא קרב אליו רע, וכאשר האריך שם (פרקים ט,י)], חזינן דאת הספרים חובות הלבבות והישר, עם ראיותיהם הפילוסופיות, משבח ומורה באצבע לראות שם, כל אשר נפשו חושקת לדעתם. [ברם דעתו שאין חיוב לדעת, אלא לקבל איש מפי איש שכך הוא, לא רק לגבי ידיעת מציאותו, אלא אף לענין יחודו, ופירוש שמע ישראל היינו קבל ישראל, וכמש"כ בפרק ד (ד"ה ואנכי). אך מ"מ כאמור, מפנה אל הראיות הפילוסופיות לענין יחודו, שבודאי יש בכך חיזוק האמונה, ברם לא חיוב לשיטתו], וחזינן דאף שהוא מכת מרחיקי הפילוסופיה, לענין יחוד ה' הביא את הראיות הפילוסופיות, ואחזם.

וכן הגאון ר' יעקב עמדין שתקף רבות את הפילוסופיה, עד שכתב במגדל עוז (אוצר הטוב דף כב ע"ב ס"ק יא) לחפש ידיעות אלהיות בהפילוסופיא, הוא כמו לחפש כהן בבית הקברות. ועוד שם (ס"ק יג) כתב, חוש החקירה חרפה היא לנו. ונקבצו עוד מדבריו בזה במאמר חיוב ידיעת ה (כותרת היעב"ץ בערך עמ' כט) קחנו משם. מאידך איהו גופיה במטפחת הספרים (בסופו במפתחות ומילואים על ח"ב דף צד בהשגות על ספר יושר לבב) כתב, שמצוה לחקור בו יתעלה. ובין דבריו הוכיח היעב"ץ ממה שמצינו שהאר"י ז"ל צוה לגמור בעשרת ימי תשובה קריאת ספר חובות הלבבות. חזינן דס"ל דשפיר וראוי ללמוד את שער היחוד, ושכן דעת האר"י הקדוש. וכן עביד רבנו צדוק מלובלין בדברי סופרים (ספר הזכרונות עמ' 50) שדיבר בגנות הפילוסופיא, בזמן ההשכלה, ושירחקו מספרים חיצונים, וכדחזינן הרסם. ושהבאת ראיה מהרמב"ם אינה, כי הוא ראינו שיצא נקי, והיום חזינן להיפך. ובהמשך סומך את החקירה על רצף המסירה מדור לדור, כי ראינו את מתן תורה, וא"צ להוכחות פילוסופיות שהם נזקקות לגויים וכו' ע"ש. אולם בענין יחודו, משתמש איהו גופיה בפילוסופיה, וכדעביד בדברי סופרים (ספר הזכרונות עמ' 55 מצוה ג) על מצות היחוד, שנאמר שמע ישראל, ופירוש שמיעה זו הבנה, וכמ"ש בחובת הלבבות (שער היחוד) שאין יוצא ידי חובתו בדברו בפיו אמונת היחוד, ובלבבו אינו מייחד האמת. עכ"ל. גם המעיין גנים שנתחבר על אור החיים הנ"ל (פרק י אות ד) על המילים "ואל תעמיק הרבה", הוסיף, שדברי האור החיים המה על הרחקת ההגשמה, שנראה מהרמב"ם שיש בזה מצוה, ומ"מ גם בזה סייג האור החיים שלא בהעמקה. ושכן עשה בספרו דרך פקודיך על מצות השבתת חמץ. אך על אמונת המציאות, נראה לי שאסור לגמרי לחקור, רק להאמין אמונת אומן. עכת"ד [ומה שסיים איסור חקירת מציאותו, לכאורה יש להשיבו, דלמטוניה שביאר את סיבת ההיתר להתבונן בחקירת ההגשמה, לפי שלהרמב"ם יש בזה מצוה, הרי להרמב"ם יש מצות עשה גם על ידיעת מציאות האל. ומ"מ לענין נידו"ד חזינן, דאף שהרב מעיין גנים הוא מכת מרחיקי הפילוסופיא, מ"מ כן אוחז מהראיות הפילוסופיות כאן. אמנם עם גבולות לפי שיטתו, ברם לא דחאם בשתי ידים, כאשר דרכו בענייני פילסופיה.]

איברא דבספר דרך חיים לגאון ר' מנחם די לונזאנו (בנספח בסוף הספר עמ' רצט בהוצאת חברת אהבת שלום, ומאמר זה נדפס בגוף הספר במהדורא קמא. אמנם במהדורא בתרא השמיט המחבר את מאמר זה מגוף הספר. אולם אין זו חזרה בו מדבריו, לפי שגם במהדורא בתרא שם, ציין המחבר לעיין במהדורא קמא) ושם כתב באורך נגד הפילוסופיה, והוסיף, ומי שחשב שמצא לו תקנה כשילמד עם בקי וחסיד, לאו מילתא היא דאמר. כי איך יבטח עוד על איש בעולם, ולא ישיב אל לבו לאמר, אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר, הטוב טוב הוא האיש הזה מהגאון ומהרמב"ם ומראב"ע ומשאר הנז' לעיל וכו'. עכ"ל. לאמור שבא להשיב על ספר הישר והאור החיים הנ"ל, כפי שהזכירם לעיל, ואף שכאן לא הזכירם רק דחאם, עשה כן מפני הכבוד. וכתוכן דבריו הביאו המהדירים (שם עמ' רפט) שכ"כ בספר אמונת חכמים (ריש פרק כב). א"כ אינהו ס"ל לאסור את הפילוסופיה בכל אופן אף לענין יחודו.

(((הוכחת יחודו ממשה וממעמד הר סיני וגם מהפילוסופיה)))

ג. עד כה עסקנו בהוכחות פילוסופיות לאחדותו השלימה, ועתה נוכיח שהסרת ההגשמה ושלימות יחודו היא קבלה בידינו מהר סיני, כפי שכן מופיע בתורה שבעל פה עוד מלפני זמן המשנה, ובזה מבואר שכך היא קבלה בידינו דור אחר דור. ועוד נביא שכ"כ הראשונים להדיא, שכן היא קבלה בידנו, שהנה, יוסף בן מתתיהו שחי בזמן חורבן בית שני [שהעיד את קורות הימים בספריו, ואת אשר ראו עיניו, ונמצאו דבריו מכוונים לאמת, בתארו את מידות בית המקדש לפרטי פרטים, כאשר מודדים היום הארכיאולוגים את חפירות הבית. והראשונים הביאו ממנו ראיות רבות, והוא ידוע בתור גדול ההיסטוריונים], כותב בספרו יוסף בן מתתיהו נגד אפיון (ח"ב אות טז) וז"ל, עוד זאת ביאר משה , כי האל' לא נולד ולא נוצר, ולא ישתנה עד נצח נצחים. הוא נעלה ונשגב על כל הוד והדר, ולא ישערהו בן תמותה. ואף כי ידענו את ידו החזקה, הנה נעלמה ונסתרה מאתנו עצמותו ואיכותו וכו'. אבל מחוקקנו [משה] אשר כל פעולותיו ומעשיו היו לפי חקיו ומשפטיו, לא די כי הצליח להורות לכל אנשי דורו להאמין בכל הרעיונות האלה, עוד שינן את האמונה הזאת באל' גם לזרעם אחריהם, ועד עולם לא תמוש מהם. וממשיך (שם אות כא) וז"ל, ואלה הם הדברים אשר נצטוינו ונזהרנו לשמרם וידועים הם לכל , הדבר הראשון הוא על אודות האל', כי הוא על הכל, ובכל מקום כבודו. הוא שלם ותמים. הוא היוצר והמחיה את הכל. הוא ראשון ואמצעי וסוף כל דבר. הוא גדול בכל מעשיו, ונורא בכל פעולותיו. ומרומם בכחו ובגבורתו. אבל אי אפשר להשיגו ולהעריך את גדלו ותפארתו. ואין כל תואר לשערהו. לשון איש קצרה מלהביע, ולבבו לא יוכל להבין צורתו וצלמו. ואין נכון להעלות במחשבה תמונה או תבנית לאל, כי הוא רואה ואינו נראה וכו'. עכ"ל. הנה לנו שקבלה היא ביד כל ישראל ממשה רבינו עד זמן חרבן בית שני, "וידועים הם לכל", שלימות אחדותו.

(((אונקלוס)))

וכך מפרש אונקלוס לאורך תרגומו, את כל פסוקי ההגשמה בדרך הסרת ההגשמה, וכפי שביאר את דרכו המורה (ח"א פרק כא תרגום הגר"י קאפח) וז"ל, אבל התרגום הלך כפי שיטתו בעניינים אלה, והיא שכל דבר שהוא מוצא אותו מיוחס לה', ויש בו הגשמה, או ספיחי הגשמה, מפרשו כאלו הושמט אשר היחס אליו, ועושה אותו היחס לדבר מסויים נספח לה', אלא שהושמט. אמר במה שנאמר, והנה ה' נצב עליו (בראשית כח,יג), יקרא דה' מעתד עלווהי. ואמר בפסוק יצף ה' ביני ובינך (בראשית לא,מט), יסך מימרא דה'. ועל דרך זו נמשך פירושו ע"ה, וכך עשה באמרו ויעבר ה' על פניו (שמות לד,ו), ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי וקרא. ונמצא שהדבר אשר "עבר", לדעתו נברא בלי ספק, ועשה כנוי "פניו" מוסב אל משה רבינו, ויהיה פירוש "על פניו", לפניו, כמו שנאמר, ותעבור המנחה על פניו. עכ"ל. ועע"ש שממשיך להראות שכן דרכו של אונקלוס. וכ"כ עוד במורה (ח"א פרק כז) וז"ל, אנקלוס הגר, שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר נתן דעתו לסלוק הגשמות, וכל תאר שמתאר הכתוב, המביא לידי גשמות, מבארו כפי עניינו. וכל שהוא מוצא מן השמות הללו המורים על מין ממיני התנועה, עושה ענין התנועה, התגלות והופעת אור נברא, כלומר שכינה, או השגחה. וכך תרגם, ירד ה' (שמות יט,יא), יתגלי ה'. וירד ה' (שם יט,כ), ואתגלי ה'. ולא אמר ונחת ה'. ארדה נא ואראה (בראשית יח,כא), אתגלי כען ואדון. וזה נמשך בתרגומו [כן הוא לאורך תרגומו]. עכ"ל. ועע"ש, ובהמשך (פרקים כח, לז, ובפרט בפרק מח).

ויתירה מכך, כתב הרמב"ם במורה (ח"ב פרק לג) על דרכו של אונקלוס בהרחקת ההגשמה, וגודל דיוק הבנת המקראות בזה, ע"ש, וכתב וז"ל, והעניינים המופלאים הנעלים הללו, כבר ידעת, כי אונקלוס קבל אותם מפי ר' אליעזר ור' יהושע (מגלה ג ע"א), אשר הם חכמי ישראל בסתם, כמו שבארו. עכ"ל. והנה הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, בבארו את סדר העברת התורה שבעל פה, כתב וז"ל, חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו ואלו הם. ר' אליעזר הגדול ור' יהושע וכו'. עכ"ל. הנה שאונקלוס קיבל מהמקבלים. ואונקלוס חי בסמוך ונראה לחורבן בית שני. [ובמגילה (ג ע"א) שהתרגום ניתן בסיני, אלא ששכחום וחזרו ויסדום.] וגם התרגום היה נקרא בכל ישראל בכל שבת בעת קריאת התורה, כדאיתא במגילה (כג ע"ב) [וברמב"ם (תפילה פי"ב ה"י) שנהגו לתרגם את המקרא, מימות עזרא, ואולם אז כמובן עדיין לא היה תרגום אונקלוס, כמות שהוא לפנינו, אך כשהתפשט בכל ישראל קראוהו.] עד שהארמית נהיתה שפה זרה לרוב העם, ועל כן ביטלו את קריאת התרגום בעת קריאת התורה, ראה בטור ובשו"ע (או"ח סי' קמה), ואצל התימנים עד היום קוראים את התרגום כדינא דגמרא. הרי לנו, שמלבד שאונקלוס מבאר את היחוד השלם, ושקיבל זאת מהמקבלים, כל ישראל היו קוראים בכל שבת את תרגומו, והרי לפנינו עוד ראיה על המסורת הקדומה בעם ישראל באחדותו יתעלה. ועוד ראה במורה (ח"א פמ"ח) שהמנהג היה אז בספרד, מקום ילדותו של הרמב"ם, ללמד את הילדים מקרא עם תרגום, ראה שם בהערה הגר"י קאפח (הע' 4), וכנראה בעוד מקומות בעולם.

(((זוהר ובראשית רבה)))

והכי מפורש בבראשית רבה (פרשה כז,א) גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. עכ"ל. ומפורש שאין סיפורי הנביאים לנו את מראות הנבואה שראו, מה שהם ראו באמת, אלא רק דמיון שדימו לצורכנו. וכך הרמב"ם במורה (ח"א פרק מו) מוכיח ממדרש זה את הרחקת ההגשמה, שהיתה מקובלת בזמן חז"ל, ע"ש. הרי לנו עוד מקור קדום מאוד לשלילת ההגשמה. זאת ועוד, בזוהר כתוב פעמים רבות, שה' אחד באחדות גמורה, ומהם בפתח אליהו (בהקדמת תיקוני הזוהר), וכן הוא בריש האדרא (פרשת נשא ארור האיש וכו') ועוד (פנחס דף רנז ע"ב ואית למנדע וכו' וכפי שביאר את פשטו הרמח"ל בדעת תבונות אות פ ע"ש), ועוד (פנחס דף רנח אוף הכי נשמתא וכו', הביאו השומר אמונים ח"ב אות יא ד"ה המשל בזה לנידו"ד. ועוד שם עיקר ו הביא) ובזוהר חדש (דף נה) כל מחשבתין לאן למחשב ביה, ולית חד מנייהו דידע לאשגא ליה וכו'. והרי שגם כאן מבואר שכן היה בקבלה בישראל מימות רשב"י.

(((ראשונים שכתבו שקבלה היא בידנו)))

ד. וכ"כ הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב אות ט) ש קבלה היא בידנו על אחדותו השלימה של הבורא, והראיה שאנו מצאנו חכמי אומתינו הנאמנים על דתנו, בכל מקום שמצאו מן הספקות הללו [בפסוקים המורים על הגשמה], אינם מתרגמים אותו בלשון גשמות, אלא מסיבים אותו למה שמתאים לכלל שקדם [רק למושגים מושאלים] והם תלמידי הנביאים, ויותר בקיאים בדברי הנביאים. ואילו היה לדעתם שהבטוים הללו כפי גשמותם, היו מתרגמים אותם כפשטם. אלא נתברר אצלם מפי הנביאים , מלבד מה שחייבה דעתם, שהבטוים הגשמיים הללו נתכוונו בהם לעניינים נכבדים ונעלים, לפיכך תרגמום כפי שנתאמת אצלם וכו'. עכ"ל. וכן הר"ר שמואל ספורט"א (צוטטו דבריו בשו"ת מהר"ם אלשאקר סי' קיז) שחי בזמנו של הרמב"ן, שלח לתפוס עליהם [על חכמי צרפת שיצא מלפניהם הקצף על הרמב"ם בנושא ההגשמה] כתב וז"ל, מה תעתירו עליו דבריכ', ומה תנסוהו, הודיעונו על מה תריבוהו וכו'. תחלת דברי רבי' הגדול בספ' המדע ואמירתו הראשונית שאין ליוצר הכל גשם ותבנית. ואנכי הצעיר נמס ונבזה, תמה אם נחלקו אבות העולם על זה, שהרי דבר זה קבלה היא בידינו, אשר רבו מרבו אליו מסרן, ולא מפי עצמו אמרן , כי כן כתבו כל הגאונים הקדמוני' וחכמי גליותינו וכו'. עכ"ל. גם בספר מאור האפלה לחד דמן קמאי רבי נתנאל בן ישעיה מתימן, (פרשת דברים ד, תירגמו והדפיסו מכת"י הגר"י קאפח), כתב וז"ל, ושמור נפשך מאד, זו אזהרה מלהאמין הגשמות ומלשכוח מה שהושג, אמרו [בגמ'] זו אזהרה לשוכח תלמודו, והוא מה שהשיגו בסיני, ונתאמת להם שלילת הגשמיות שם, והוא אמרו אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, כלומר אמונת מציאות ה' ואחדותו. והודעתם לבניך ולבני בניך, חובה עלינו לפרסם יחוד ה', ולשלול ממנו הגשמיות וכו'. עכ"ל. והרי שלומד בגמ', שבמעמד הר סיני, הכירו כל עם ישראל את שלילת ההגשמה, והנה לנו עדות גמורה על כך, ושהתורה כאן ציוותה לא לשכוח את אשר ראינו, ועוד מצווה ללמד זאת את הבנים הבאים אחרינו. הנה לנו קבלה גמורה איש מפי איש על כך.

גם בצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג ד"ה מציאות האל) כתב שהפילוסופים הביאו ראיות חזקות לכך, אך היות והם הביאו ראיות לקדמות העולם, לכן הוא לא הביא כלל מראיותיהם. "אבל אמונתנו וקבלתנו האמיתית כמו שמסרה לנו משה אדון הנביאים, כי השם יתברך מצוי ומשגיח, והוא אחד ואינו גוף, ולא בעל תמונה, וכי חידש העולם בכלל וכו'". הנה לנו דס"ל שיחוד ה' בא בקבלה. ובהמשך משיב בטענות פילוסופיות על שהעולם קדמון, וסותרם מן הכוכבים וממסילותיהם, ומן הסדר הנמצא בבריאה, המראה שיד מכוונת עשתה זאת, ולכן הנביאים נתנו לאות על מציאות הבורא, את הכוכבים והגלגלים. ומראה מהיכן יודע שמשה מסר לנו כן, לפי שמשה אמר שמע ישראל וגו' אחד, ו"שמע" פירושו שלושה עניינים, גם שמיעת האוזן, גם הבנה, וגם האמנה. ו"אחד" פירושו, להמליכו בכל מקום. והמאמין כי הוא בשמים ובארץ ובכל מקום, ישיג שאינו גוף, לפי שגוף מוגבל במקום וכו'. וסיים, ואמנם כל חכם לב, צריך שיחקור חקירה עצומה לידע פשיטותו, ולהרחיק ממנו הרכבה ותאור הנופלים על הגוף, והוא שידע שאינו לא גוף ולא כח בגוף וכו'. ומביא לכך ראיות פילוסופיות קצרות ע"ש. עכת"ד. ונמצא שהחכם צריך לראיות פילוסופיות, ובין כה כן יש לנו בקבלה ממשה, כמבואר בפסוק שמע ישראל וגו', וזה יספיק להמון. גם החכם אנבוניט אברם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תיח ד"ה והתבוננו רבותינו) בשבחו את ספר המורה, מספר על שטעו בהגשמה קודם צאת ספרי הרמב"ם, ושראה בכתבים רבים מזמן המח' על ספר המורה, שהיו צריכים להגן על דברי הרמב"ם בכותבו על ביטול ההגשמה, וכן הוא באיגרת הרמב"ן הנ"ל, והרי שחכמי צרפת כמדומה שהיו מגשימים בפרהסיא בזמן ההוא וכו'. והנה היום תהילות לאל נעקרה אותה האמונה הרעה מעיקרה, מכל כוחותינו לא שמענו מי שהחזיק בה כלל, או שיתבלבל בהאמנתה, וזה עם הידיעה מופתית, או בידיעת קבלה . הנה אם לא יצא ולא יושג מן התפלספות רבינו הגדול [הרמב"ם] תועלת בעיונו בלתי זה, היה באמת מספיק. עכ"ד. הנה שאומר שכן הוא בקבלה. וע"ע להלן (אות ו) עוד ראשונים רבים שכתבו כן.

(((עוד רבים מהראשונים)))

להאמור, כן יש לומר בכל הראשונים שכתבו שמצות יחוד ה', הוא היחוד גמור, כנאמר "השם אחד" והובאו לעיל (סעיף ב), הרי שהיות וכך למדו בפרוש הפסוק ה' אחד, ממילא יש לנו קבלה ממשה על היחוד, שהועברה מדור לדור, מנתינת התורה בסיני, עד אלינו. והרי שגם הם יסברו את ההוכחה השכלית לשלימות היחוד, מתוך ההוכחה לאמיתות דברי משה, רבן של הנביאים, והעברת דבריו מדור אל דור. זאת ועוד, היות שפשוט וברור שיחוד ה' הוא בתכלית היחוד מכל צד, כאשר מוסכם, וכפי שנתבאר לעיל לאורך כל הסימן מפי ספרים וסופרים, א"כ כשראו במעמד הר סיני את כבוד ה', הרי שהכירו וידעו את אחדותו, וברור שהעבירו זאת מדור אל דור עד אלינו, והרי לנו מכאן הוכחה ממעמד הר סיני לאחדותו, וכפי שכ"כ להדיא חד מין קמאי בספר מאור האפלה (פרשת דברים ד תרגום הגר"י קאפח) שאת שלילת ההגשמה השיג עם ישראל במעמד הר סיני, ונצטוו מלשכוח זאת בפסוק ושמור נפשך מאד וגו', וכ"כ הרמח"ל שיובא בסמוך. .

(((אחרונים)))

ה. האברבנאל על התורה (דברים פ"ד פסוק כה ד"ה ואחר שזכר) כתב, אחר שהזכיר הפסוק את מעמד הר סיני ויציאת מצרים, ביאר הפסוק את התכלית מהם ואמר, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים", רוצה לומר שתכלית מעמד הר סיני, בעבור שתדע שהשם יתברך הוא האלהים, הוא אחד ואין עוד מלבדו. ותכלית יציאת מצרים, מאהבת ה' את האבות, כדי להוריש את בניהם את ארץ ישראל. ואח"כ אמר, וידעת היום והשבות אל לבבך, שלאור האמור, אל תהיה עקש, אלא דע והשב ללבבך שה' הוא האלהים, ותעבדו במצות הארץ, ואז לא תקיא הארץ אתכם, ויקויימו שתי התכליות, של יציאת מצרים [שא"י תהיה לעם ישראל], ושל מעמד הר סיני [הוכחת אלהותו ואחדותו] הנ"ל. ופירוש וידעת, שישים בלבו מעמד הר סיני, ואז לא ישאר בלבו ספק כלל, לא במציאות השם יתברך ולא באחדותו וביכולתו , וזהו אמרו והשבות אל לבבך, שהוא מלשון בשובה ונחת (ישעיה ל) [שעל ידי מעמד זה, האדם ידע בנחת, ללא ספקות, כי ידע בבירור שה' הוא האלהים, ושאין עוד.] עכת"ד. וחזינן דס"ל שגם את יחוד ה' יודעים דרך מעמד הר סיני. ברם כוונתו מבוארת בהמשך שם, שידיעת אחדותו דרך מעמד הר סיני היינו ידיעה מפי משה, ולא שיש הוכחה שכלית על ידי מעמד הר סיני שה' אחד, אלא שיש לנו הוראה מפי משה לכך, וכיון שמשה אמת ותורתו אמת, אם כן יחודו בודאי אמת. וגם הוא כן נזקק לפילוסופיה לגבי אחדותו שכתב (דברים ו,ד) לגבי הוכחת יחודו שיש לחלקה לשנים, הוכחה לפשיטות ה' שאין בו הרכבה ורבוי, לצורך כך הפנה להוכחות הפילוסופיה שכתב (בד"ה השני), שכן רואים מן העולם, שכל מערכות הטבע קשורות זו לזו, עד הגלגל העליון, וחייב להיות לו מניע, עד שנגיע אל מחוייב המציאות, שבהכרח לא מורכב, כי אז לא היה מחוייב המציאות, והיינו מגיעים למניע שמעליו, שהוא המחוייב. ולגבי מניעת השניות שאין אלהים זולתו, כתב, שאין הוכחה עיונית לכך, ואת זה אנו יודעים מפי משה אדון הנביאים מפי השם יתברך, כנאמר "ה' אחד". ע"כ. הנה לנו דס"ל שידיעת ה' ואל יחיד נדע דרך מעמד הר סיני, ושה' אחד בתכלית, נידע מהפילוסופיה.

גם הרמח"ל בריש ספרו דרך השם (פ"א אות ב) כתב על מציאות האל ואחדותו וז"ל, ואולם דברים אלה ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים , והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני, ועמדו על אמיתתם בברור, ולימדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה, שכן ציום משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו', והודעתם לבניך ולבני בניך. אמנם גם מצד החקירה במופתים הלמודיים יאמנו כל העניינים האלה, ויוכרח היותם כן מכח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו, על פי חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה ושאר החכמות, שמהם תילקחנה הקדמות אמיתיות אשר יולד מהן ברור העניינים האמתיים האלה, ואמנם לא נאריך עתה בזה, אלא נציע ההקדמות לאמתם, ונסדר הדברים על בוריים כפי המסורת שבידינו והמפורסם בכל אומתינו . עכ"ל. הנה לנו שיש בזה קבלה וגם ראיות פילוסופיות אלא שעתה במסגרת ספרו לא נאריך בזה [הרי שבתאוותו היה לחבר על כך מאמר, כפי שהיה בקי בחכמה זו, וכאשר הדברים מבצבצים בספריו, ובפרט בחיבורו הנקרא חכמת ההגיון, הכולל את כל כללי חכמה זו, ותכלית ספרו זה הוא בשביל ללמוד גמרא בהוכחות נכונות, לפי כללי חכמת ההגיון ע"ש, וכן ניכר בספרו חוקר ומקובל, שהיה בקיא בחכמה זו]. וכן המהר"ם שיק בספר המצוות שלו (מצוה כה) על הפסוק אנכי ה', ס"ל שהוא חיוב לברר אמיתת אמונה הזאת ע"י מעמד הר סיני, שעל ידו תדע ותבין כי ה' הוא האלקים, הוא מהווה כל ההוויות, ומחוייב המציאות וכו'. וממשיך, ולפי האמור נראה, דבכלל מ"ע זו הוא כל ענייני אמונות, שהקב"ה הוא הבורא עולם, והוא מנהיגו, ומקיימו, מהרסו, ומשדדו לפי צורך העולם, כאשר ראינו בניסים ונפלאות בשעת יציאת מצרים, שהוא יתברך אין בו חסרון, ובלתי משתנה, שהוא מחוייב המציאות וכו'. [ועתה מבאר, כיצד יוצא כל זה מלשון הפסוק "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"] בזה שאמר "אנכי ה'", שבשמו הגדול [שם הויה הנ"ל בפסוק] נרמז בו שהוא היה הווה ויהיה, והמהווה כל הוויות כולן. שהוא אלקינו [הכוונה לנאמר בפסוק זה "אלהיך", ושמא צריך לגרוס "שהוא אלקיך"] כנאמר, כי חלק ה' עמו, שבשעת הצורך הוא משדד העולם בנסים ונפלאות, ולזה ראיה, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ובין ההוויה ובין השידוד הוא עומד בלי שינוי, והוא הוא, והיינו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", בלתי משתנה. וכנאמר בפ' האזינו, ראו עתה כי אני אני הוא, בלתי משתנה, כמ"ש בעל העיקרים (מאמר ד) דדבר המשתנה אינו שייך לומר עליו אני אני הוא. וזה בכלל דברי הרמב"ן שכ', שהמצוה הוא שידעו ויאמינו, שבכלל מצוה זו יש דברים ששייך עליהם ידיעה, כדלעיל, ויש שיאמינו . עכ"ל. וחזינן למעשה שכלל את פרטי מצות יחוד ה' בכלל הפסוק אנכי ה', וס"ל שמה שניתן ללמוד מהר סיני משם נדעהו. ומה שלא ניתן לדעתו דרך הר סיני, נדעהו דרך הקבלה איש מאיש. הנה לנו שסובר שניתן להוכיח ממעמד הר סיני "שהוא יתברך אין בו חסרון, ובלתי משתנה, שהוא מחוייב המציאות". וכן מבואר במהר"ל בספרו גבורות השם (הקדמה שניה) בדברו על מסקנות החקירות בשכל אנושי מהי הנשמה, שהעלו חרס, וכתב ז"ל, איך ידע הדברים הנבדלים. וכמו שאין האדם מתחבר עם הנבדלים, כך לא יוכל לעמוד על עניניהם ועל מעשיהם, אם לא יד ה' עשתה זאת, שהודיע דרכיו למשה, ואחר כך לנביאים, ומהם קבלו החכמים, והודיעו לנו במדרשים ובדבריהם, דברים הנעלמים הכמוסים. עכ"ל.

(((שו"ע)))

עוד איתא בשו"ע הלכות תפלין (או"ח סימן כה סעיף ה) והוא העתק לשון הטור (שם) וז"ל, ויכוין בהנחתן, שצונו המקום, להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים. על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור יציאת מצרים, על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. עכ"ל. הנה לנו שיציאת מצרים והמופתים שעשה ה' לנו, מוכיחים את יחודו. אלא שיש לחלק, שאין חולק שמעמד הר סיני ושאר מופתים שעשה ה' לנו, מוכיחים שה' הוא אל יחיד, ועיקר עיסוקנו בהוכחת שלימות היחוד, שלילת המורכבות וכו', וזה ליכא ראיה מדברי השו"ע כאן. וע"ע במש"כ לעיל (סעיף ב אות ד והלאה) בראיה זו מהשו"ע.

(((חיוב לשלמים)))

ברם כל הני אשלי רברבי שכתבו שחובה לחקור דרך החקירות הפילוסופיות, חיוב זה הוא רק לשלמים, ולא להמון עם, ועמדנו על כך במקום אחר, וכאן נבא בקצירת האומר. שכ"כ הרס"ג בהאמונות והדעות (הקדמה אות ו עמ' כח), והחובות הלבבות (בהקדמה ד"ה ואני שאלתי), והרמב"ם במשנה תורה (יסודי התורה פ"ב הי"ב) צוו חכמים הראשונים [על לימוד מעשה מרכבה, כדכתב בסוף הלכה יא, ולדעתו החקירות האלהיות, הן מעשה מרכבה] שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו, אחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים, ומודיעין אותו שמץ מן הדבר, והוא מבין מדעתו יודע סוף הדבר ועומקו. ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסבלן וכו'. עכ"ל. וכ"כ עוד במורה הנבוכים (בהקדמה), ועוד לו במורה (בהקדמת חלק ג) על חובת הסתרה דברים אלו מהבנת ההמון. וכ"כ עוד (ח"א לג,לד) באורך וברוחב, ועוד לו (ח"ג רפכ"ז), ובעוד דוכתי. וכ"כ האבן עזרא (שמות כ,א בפירוש הארוך) ובספר הבתים ספר המצוה (מצוה א שער א) ובאהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב ז) ובספר מלמד התלמידים (פרשת יתרו) ובצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג) ועוד.

התנאים קודם לימודה, וטעם הדבר, ביאר הרמב"ם במורה (ח"א פרק לד) ובסיכום כתב, ולכן הכרחי להשגת השלמות ללמוד תחילה מלאכת ההגיון, ואח"כ במקצועות ההכשרתיים כסדרם, ואח"כ במדעי הטבע, ואח"כ במדעי האלהות. ועוד חייב שם את השלמות במדות. וכ"כ עוד (מאמר א פרק לג, ופרק ה). ובח"ב (פרק כג) ביאר את הצורך במדות ישרות, כדי לעמוד על האמת, כי במקום שישמע דבר שסותר את אשר חונך עליו, או שיש לו תועלת כל שהיא, שאז כדי להגיע לאמת, מוכרח להתערטל מן השאיפות, ולעזוב את ההרגל, ולהשען על העיון המוחלט. וגם עם שלמות המדות לא די, אלא שצריך תחלה שיהיה בעל תבונה טובה, והיא אחר שיכשיר עצמו במדעים ההכשרתיים [הנ"ל], וידיעת חוקי ההגיון, וידיעת מדעי הטבע, ויישור המדות, שכל זמן שהאדם מוצא את עצמו, ואין הבדל אצלנו אם יהא זה בטבע, או בחנוך, נוטה כלפי התאווה והתענוגות, או מעדיף את הרגזנות והכעס, והפעלת הכח הרגזני, ושחרור רסנו, הרי הוא תמיד יטעה ויכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו. ע"כ. ובח"ג (פרק לג) שרדיפת התאוה יבטלו התשוקות העיוניות וכו', ושלא יהא האדם בעל עקשנות וגסות, אלא בעל היענות ומשמעת, וישוב הדעת וגמישות וכו' באורך, ועוד שם (פרק נא, ובח"ב פל"ו וח"ג פ"ח).

ועצם יסוד דבריהם, שחיוב תורה יוכל להיות שונה בין חלקי העם, שיפול החיוב רק על השלמים, ולא על המון עם, ראינו בדומה בשו"ע המדות (ח"א סימן א סעיף ו) לגבי חיוב מצות עשה והלכת בדרכיו, עיין שם מפי ספרים וסופרים, והכל מטעם אחד, דאנוס רחמנא פטריה. ועוד בזה בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' קפ,שכו,שע), ומכח כן העלינו הכי במידות גאוה (שו"ע המדות ח"א סי' א סעיף ד) כעס (שם סעיף ד), ובאהבת הבריות (שו"ע המדות ח"ב עמ' מו).

(((הערה על ההוכחה ממעמד הר סיני והקבלה איש מאיש)))

ו. אלא שעל עצם ההוכחה ממעמד הר סיני, והקבלה איש מאיש, יש להעיר, שההוכחה השכלית ליחוד ה' דרך מעמד הר סיני, היא ע"י שנוכיח את אמיתות מעמד הר סיני [שאותו ניתן להוכיח בשכל, וכאשר התבארו הדברים בשו"ע המדות חלק האמונה (חלק המוסר באורך וברוחב) קחנו משם], ושוב נדע שכל מה שראו שם היה אמת. והיות וראו שם את כבוד ה', והכירו את אחדותו, ממילא ידיעה זו הועברה מדור לדור עד אלינו, כי בוודאי היתה מסורת על כך, שהרי כל עם ישראל היה נוכח במעמד הר סיני, וראו את כבוד השם, וא"כ עם ישראל חווה את מציאות אחדותו על פרטיה. ונמצא שכשנידע את מעמד הר סיני, נדע את אחדותו. אלא שהיות ואנו עוסקים בידיעה שהיא הוכחה שכלית, וכדי להוכיח ממעמד הר סיני הוכחה זו, צריך שתהיה לידיעה זו רצף ממתן תורה עד אלינו, או אילו היה כתוב בתורה שבכתב בפירוש על יחודו ופרטיהם, או שהיה כתוב בתורה שבעל פה להדיא, ולא בדברים שניתנים לפירושים שונים, אז היות וכתוב כן בתורה שהועברה מדור על דור, נידע שדבר זה הועבר במסורת, וממילא בהוכיח שכן ראו במעמד הר סיני, תהיה לנו ידיעה שכלית ליחודו, ולפרטי מצוה זו. ברם המציאות לכאורה אינה כן, שהרצף לגבי ידיעת פרטי יחוד השם נקטעה במשך ההסטוריה, וזו הסיבה שנחלקו על כך קמאי בהגשמה, וכאשר ההיסטוריה רעשה על כך, עד שהביאו את ספרי הרמב"ם לידי שריפה, וכאשר הובאו הדברים לעיל (סעיף ו אות ד), א " כ לכאורה הרצף לא היה שלם, וחזרנו לדין שאין מסורת מוחלטת מדור לדור על דבר זה, וממילא אין הוכחה שכלית מוחלטת להוכיח את יחודו דרך מעמד הר סיני, שכיון שאין מסורת גמורה על כך מדור לדור, שוב אין לנו עדות על כך, וליכא הוכחה שכלית.

(((תמצית הישוב)))

ברם באמת יש לפנינו רצף שלם לגבי אחדותו, לפי שהטעות בהגשמה, נכנסה לחלק מעם ישראל, רק לתקופה קצרה, בזמן הרמב"ם וקצת אחריו, וגם באותו מקום שטעו בהגשמה, רבותיהם לפני כן היו מחזיקי האחדות השלימה, וגם שני דורות אח"כ [כבר בזמן הרשב"א, וכמו שהעיד החכם אנבוניט אברם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תיח ד"ה והתבוננו רבותינו)] נעלם הקול כלא היה, כאשר נראה כל זה בסמוך בע"ה. ונמצא שרוב עם ישראל היה שלם באמונת היחוד, מדור אל דור עד אלינו שהאל אחד באחדות גמורה, אין פרץ ואין יוצאת, ולכן יש לנו רצף היסטורי מוחלט לאל אחד באחדות גמורה. והקילקול ברצף, היה דוקא באותו מקום, ובאותה תקופה, שהם שינו והכניסו דעה זרה זו במחיצתם, ואכן אצלם נפסק הרצף, לא אצלנו, ואצל רוב עם ישראל. ואיך שלא יהיה, אף לו הרצף בשלימות היחוד לא היה שלם, מ"מ לאחדות האל שהוא אל יחיד, בזה בוודאי שיש רצף שלם ממעמד הר סיני ועד אלינו, שאין מי שפיקפק בכך, וכאשר ראו את ה' בהר סיני, שהוא אלהים יחיד אין זולתו, וכפי שדבר זה מפורש בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה.

(((היחוד קבלה בדור לדור)))

תחילה נראה מן הראשונים שמבואר בהם שיחוד ה' בשלימות, קבלה היא בידינו מסורת מאב לבן, ממעמד הר סיני ועד הלום. שהנה כתב הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב אות ט) ש קבלה היא בידנו על אחדותו השלימה של הבורא. והראיה, שאנו מצאנו חכמי אומתינו הנאמנים על דתנו , בכל מקום שמצאו מן הספקות הללו [בפסוקים המורים על הגשמה], אינם מתרגמים אותו בלשון גשמות, אלא מסיבים אותו למה שמתאים לכלל שקדם [רק למושגים מושאלים]. והם תלמידי הנביאים, ויותר בקיאים בדברי הנביאים. ואילו היה לדעתם שהבטוים הללו כפי גשמותם, היו מתרגמים אותם כפשטם. אלא נתברר אצלם מפי הנביאים , מלבד מה שחייבה דעתם, שהבטוים הגשמיים הללו נתכוונו בהם לעניינים נכבדים ונעלים, לפיכך תרגמום כפי שנתאמת אצלם וכו'. עכ"ל. וכן כתב החובות הלבבות (בהקדמה ד"ה ואני שאלתי) על מי שטען, כי הקבלה תעמוד במקום העיון, בזה, ובמה שדומה לו וכו', השיבו בזה"ל, כי הקבלה [דהיינו המסורת איש מפי איש ממעמד הר סיני עד אלינו.] ואם היא קודמת בטבע, מפני צורך הלומדים אליה תחילה [דהיינו אף שאמת יש להשען עליה תחילה], אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה, מי שיוכל לדעת ברורה [לברר אותה] בדרך הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל, ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן. עכ"ל. הרי שיש קבלה על כך, ובנוסף למי שבר הכי, יש לו גם לדעת בהוכחות. וכן כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בקונ' מלחמות ה' (הוצאת מוסד הרב קוק, שהוא קונ' להשיג על המערערים על ספר המורה, ביחוד ה', ובאי גשמותו), וז"ל, שזהו יסוד הדת ומוסכם אצל כל החכמים בדורות הקודמים , ואין בו ספק אצל אחד מבני ישראל, מקצה המזרח ועד קצה המערב בכל יושבי ארץ ישמעאל וכו'. והקול נשמע אצלינו ואצל אבותינו, כי רבים מעבר הים מיושבי האיים והקצוות הרחוקים, טועים בזה העיקר הגדול, ונתלים בפשטי המקראות ופשטי המדרשות וההגדות וכו'. ויהי מקץ שלש שנים הגיעה אלינו שמועת המדינה הנקראת מונפשליר [בדרום צרפת], כי נחלקו חכמי המדינה ותלמידיה, ונחלקו העם בעבורם לשני חלקים, חלק אחד בעלי השכל ובינה, הבינו באמת בעיקר דתם, ונתקנה על פי ספר המדע ומורה הנבוכים אמונתם. וחלק אחד מתאמצים באמונה המקולקלת שירשוה מאבותם וכו'. ע"כ. הנה לנו תיאור היסטורי של אמונת האחדות, שבדורות הקודמים לא היה מי שסובר אחרת, רק בדור הסמוך לו נולד העניין, ורק בארצות אשכנז, ושבדורו נתעוררה המח' שם. ועוד כ"כ הרמב"ן באיגרתו לחכמי צרפת (נדפסה בכתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שמט) שטענו על הרמב"ם שספריו כפירה, היות והוא הסיר את ההגשמה, והרמב"ן יצא להגן על הרמב"ם, וכתב להם, וז"ל, ואחרים שמעתי אומרים, שאתם תופסי' על ספר המדע, באומרו שאין למעלה צורה ותבנית. ולמה רבותי תפסתם עליו בדבר זה, שהרי כל הגאונים בחבוריהם קראו הסובר חלוף נרגן מפריד אלוף. והביאו ראיות שדבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים. גם בהגדות ובמדרשות הנעימי', עלת העלות ית' על כל ברכו' ותהלות, אין לתארו בגשם ותבני' וכו'. שאף מחכמי רבותיכם בעלי התוס' הרחיקו ההגשמה, והביא את דברי הרוקח שהיה מבעלי התוס' שכ"כ. ועוד המשיך שם וכתב, שכל הרבנים, ורבינו חננאל, ורבינו נסים, ורבי נתן ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא, וקיללו המאמין בזה. ואברהם אבינו ע"ה הבין וידע זה, וכו'. עכ"ל. וכהנ"ל כ"כ הר"ר שמואל ספורט"א (הובא במהר"ם אלשאקר סי' קיז) ששלח מכתב אל חכמי צרפת שניגחו את המורה וספר המדע בגלל שלילת ההגשמה, וכתב להם וז"ל, מה תעתירו עליו [על המורה] דבריכ', ומה תנסוהו, הודיעונו על מה תריבוהו וכו'. תחלת דברי רבי' הגדול בספ' המדע ואמירתו הראשונית שאין ליוצר הכל גשם ותבנית. ואנכי הצעיר נמס ונבזה, תמה אם נחלקו אבות העולם על זה, שהרי דבר זה קבלה היא בידינו, אשר רבו מרבו אליו מסרן, ולא מפי עצמו אמרן , כי כן כתבו כל הגאונים הקדמוני' וחכמי גליותינו. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בפירושי חגיגה שלו וכו'. וכן רבינו נסים גאון ז"ל בפרק הרואה כו'. עד וכבר האריך ר"ח ז"ל לדבר בענין זה בפי' ערבות וכו'. ע"כ. וכן רבנו מנחם תלמיד הרא"ש בספרו קיצור חובת הלבבות (פרק א) מבאר את הפסוק, הלא תדעו, הלא תשמעו, הלא הוגד מראש, לגבי יחוד ה', שלחכמים נאמר הרישא, הלא תדעו, מל' ידיעה, שמשיגים שהוא אחד ואינו גוף מצד ידיעת המופת. והסיפא, הלא הוגד מראש לכם, היא לכל העם, "היא הקבלה האמתית , שבאה בלתי מופת וראיה". ע"כ. וזו בפשטות דעת הסמ"ג (עשה ב) לגבי יחוד ה' שהרס"ג באמונות והדעות הרחיב בהוכחות, כתב עליו וז"ל, ועוד האריך [הרס"ג] מאד בעניין הייחוד, ואין צורך כל כך להאריך, כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד, כמו שנאמר ה' אחד, ונאמר אתה הראת לדעת וגומר, ונאמר וידעת היום והשבות וגומר, ונאמר (שם לב,לט) אני אני הוא ואין אלהים עמדי, ובמקרא יש מקראות רבות כאלו עכ"ל. דהיינו, היות וכתוב בתורה שה' הוא אחד באחדות גמורה, מכח התורה כל ישראל יודעים את אחדותו ית'. וכנראה זהו שפתח שם בריש דבריו בזה"ל, מצות עשה להאמין ולשמוע היא הקבלה שהוא אחד וכו'. עכ"ל. דהיינו מכח הקבלה יודעים שה' הוא אל יחיד. וכ"כ החכם אנבוניט אברם (בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תיח ד"ה והתבוננו רבותינו) והנה היום תהילות לאל נעקרה אותה האמונה הרעה [ההגשמה] מעיקרה, מכל כוחותינו לא שמענו מי שהחזיק בה כלל, או שיתבלבל בהאמנתה, וזה עם הידיעה מופתית, או בידיעת קבלה . עכ"ד. וכן עולה מדעת הריא"ז (סנהדרין פי"א אות ג) שיחוד ה' נדע משום הקבלה איש מפי איש, אלא שלו שיטה אחרת שאין לחקור כלל, ואת יחודו נדע מכך שהתורה הורתה לנו שה' הוא אחד, וצוותה על כך, ולא מצד שום הוכחות, גם לא דרך מעמד הר סיני, וק"ו שלא מכח הפילוסופיה. שאחר שכתב לאסור את לימוד הפילוסופיה, שמא יבא לידי כפירה. הוסיף וז"ל, וכן צוה עלינו רבן שלנביאים ע"ה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת האלהות בדרך חכמה, אלא להאמין הייחוד , על פי שמועה, ועל פי קבלה [היינו ש"שמענו" מאבותינו ש"קיבלו" איש מפי איש], כשם שאנו מקובלים כל התורה והמצוות על פי שמועה ועל פי קבלה וכו'. יתהלל המתהלל השכל "וידוע" אותי, כי באלה חפצתי נאם ה'. וה"ידיעה" הזאת [הנ"ל וידוע אותי] היא שמירת התורה והמצוות, כאשר אמר הנביא הזה במקום אחר, דן דין עני ואביון אז טוב, הלא היא "הדעת" אותי נאם ה'. עכ"ל. ושב והניף קסתו בקונ' הראיות שבסוף פסקיו לסנהדרין (דף צ ע"א) לענין יחוד ה', שלא לחקור בזה, אלא להאמין בתמימות וז"ל, אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן, שאמר משה ע"ה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ושמע לשון שמועה ולשון קבלה, שעל פי שמועה ועל פי קבלה יאמין דבר זה. ולא נתן משה תורה לישראל אלא בדרך אמונה ובדרך קבלה [דהיינו שלא נתן לעם ישראל הוכחות וחקירות שכליות על היחוד, אלא רק אמונה שכך הוא, והוראה על העברת הקבלה איש מאיש, ומשם אנו יודעים זאת היום.] וכן חכמי המשנה וחכמי התלמוד, לא נתעסקו אלא בדרך קבלה ובדרך אמונה, ולא הורו לדרוש ולחקור על ענין האלהות, ועל ענין שאר החכמות כלל. ואם היו יחידים שהיו בקיאין בהם, לא היו מורין בהם לרבים, שלא צותה תורה להורות על אלה הדברים. עכ"ל. וכן מבואר שמסורת היא בידינו שלימות אחדותו מדברי הרמב"ם (קריאת שמע פרק א הלכה ד) שכתב וז"ל, הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחוזר וקורא כדרכו, ואהבת את יי' אלהיך עד סופה. ולמה קורין כן, מסורת היא בידינו , שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם, ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. ושאל אותם ואמר להם בני, שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו, פן יש בכם איש או אשה וגו'. ענו כולם ואמרו, שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר, שמע ממנו אבינו ישראל, יי' אלהינו יי' אחד. פתח הזקן ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן, אחר פסוק זה. עכ"ל.

והננו עוד להראות שרק בדורו של הרמב"ם או בסמוך לו נולדה טעות זו, מדברי הרמב"ם במאמר תחית המתים (הנדפס באיגרות הרמב"ם מהדו' שילת ח"א עמ' שמא) וז"ל, וכבר פגשנו אדם שהיה נחשב מחכמי ישראל, וחי ה', יודע היה דרך הלכה, ונשא ונתן במלחמתה של תורה כפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מספק אם ה' גשם, בעל עין ויד ורגל ובני מעים כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות, פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שיאמר חילופו, וקראוהו מין ואפיקורוס. והבינו דרשות מסכת ברכות על פשוטיהן. וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי. וכאשר ידענו באלו האובדים לגמרי, ושהם מזקנים, וחושבים שהם מחכמי ישראל, והם הסכלים שבבני אדם, ויותר תועי דרך מן הבהמות. וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות, ודמיונות נפסדים כנערים וכנשים. ראינו שצריך לנו לבאר בחבורנו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הספור, לא על צד הביא ראיה וכו'. ע"כ. הטורח לבאר שפגש מי שסובר כך, מה שאין דרכו של הרמב"ם כלל לכתוב כגון זאת, ואם היו ספרים הכותבים כן, מה לו לטרוח ולספר שפגש וששמע, הרי כן מופיע בספרות, או שלפחות היה כותב שראה באיזה ספר, גם אם לא היה מציין את שמו, הרי זה מכריח שלא היה בספרות היהודית כטעות הזו [וכפי שגם אין לפנינו בשום ספר שלפנינו כדברים האלה.] שהיא טעות חדשה שהתפשטה בזמנו.

(((בדורות שלפני הרמב"ם לא נשמע קול אחר)))

ז. ועוד הננו להראות, שכל הקדומים לזמן הרמב"ם, כולם מודים מורים ומלמדים את אחדות האל, אחדות גמורה, ולא נשמע אז קול אחר, ולא הוצרכו להשיב על כך כלל [אא"כ בא לנגח את שאינם בני עמנו, או הקראים כמו שהרס"ג בהאמונות והדעות, והר"ח (ברכות ו, הובא בתורה שלמה חט"ז במילואים עמ' רצה) ניגחו אותם, ברם בעמינו לא נשמע הקול הרע הזה] כפי שאנו רואים היום בספרים הקדמונים שלפנינו, עוד מזמן שלפני הראשונים, שכולם מעידים על אחדות גמורה באל, ושכן היה פשוט בעם ישראל דור אחר דור, וכאשר נלקטו ונאספו לעיל (בסמוך אותיות ג,ד, וגם לעיל סעיף ו) לך ראה שם את לשונותיהם, שכ"כ יוסף בן מתתיהו, והוא מעיד שכן היא האמונה בכל ישראל, וכ"כ אונקלוס לאורך פירושו על התורה, ותרגום אונקלוס היה נקרא בכל ישראל בכל שבת בעת קריאת התורה, וכ"כ רשב"י בזוהר, וכ"כ בספר יצירה [המיוחס לאברהם אבינו כמו שכתב השומר אמונים (אירגאס ח"א אות יא) בשם כמה ראשונים. ולכל הפחות הוא קדום לזמן הגמ', שהרי בסנהדרין (סה ע"ב) אמרו שעל ידו בראו עגל, וכך הראשונים מזכירים אותו רבות, ונתחברו עליו פירושי הראשונים כגון הרס"ג הראב"ד והאלברצלוני ועוד.] וכ"כ רב האי גאון, ורבנו סעדיה גאון, ותשובות גאונים רבות, וכ"כ הר"ח, חובות הלבבות.

(((כל המנגחים את ההגשמה היו רק באותו דור)))

ומאידך כל המדברים נגד הטועים בהגשמה, היו רק בסמוך לדורו של הרמב"ם ממש, וכאשר נלקטו לעיל (סעיף ו אות ד) שכ"כ הכוזרי, הרמב"ם, הראב"ד, הראב"ן בתחילת מאמר השכל (מצות א,ב), רבנו אברהם בן הרמב"ם במלחמות ה', רבנו שמואל ספורטא והרמב"ן. לאמור שרק בתקופה זו נולדה ההגשמה, ולכן רק אז נזקקו להשיבה. וגם אח"כ נעלמה כלא היתה, כאשר כן הוא מוסכם בכל ישראל, והוא אחד מי"ג עיקרי האמונה, וכמו שהעיד החכם אנבוניט אברם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תיח ד"ה והתבוננו רבותינו) בשבחו את ספר המורה, שכתב, והנה היום תהילות לאל נעקרה אותה האמונה הרעה [ההגשמה] מעיקרה, מכל כוחותינו לא שמענו מי שהחזיק בה כלל, או שיתבלבל בהאמנתה, וזה עם הידיעה מופתית, או בידיעת קבלה, הנה אם לא יצא ולא יושג מן התפלספות רבינו הגדול [הרמב"ם] תועלת בעיונו בלתי זה, היה באמת מספיק. עכ"ד.

(((רוב המלחמה היתה בטעות ומי שסברו שהגשים להד"מ)))

זאת ועוד, מוכח בעליל, שרוב המחלוקת אודות ההגשמה בטעות יסודה, וראשי החשודים בהגשמה לא הגשימו כלל, לפי שעיקר המלחמה נגד המגשימים היתה כנגד רבנו שלמה מן ההר [ותלמידיו, ומהם רבנו יונה] שיצא כנגדם הרד"ק [חלופת מכתביו נאספו בספר אגרות קנאות] לעת זקנתו סובב בגולה להחתים את גדולי הדור כנגדם, וגם רבנו אברהם בן הרמב"ם בספר מלחמות ה', עליו נסובה מלחמתו. והאמת היא שרבנו שלמה לא היה מגשים כלל, וכמו שהוא פירש שיחתו במכתבו הנדפס בקבוצת מכתבים (סי' ז מומבערג תרל"ה עמ' 50, והוא מתוך קובץ גנזי נסתרות חלקים ג,ד בקונטרסים הקרויים מלחמת הדת) לך ראה שם באורך, ועמדנו על כך במקום אחר. והרי שאף בכת המגשימים, שעליה היה כל הפולמוס באותה תקופה, לא היו דברים מעולם. [אם כי בצרפת כן היתה כת מגשימה, ברם עיקר הפולמוס בטעות יסודו.] ועוד יתירה מכך ראה במהלכו של הגאון מנחם מנדל כשר זצ"ל (בתורה שלמה חט"ז מלואים פ"ד), שטוען שמעולם לא היה בראשונים מי שהגשים, שכולם מודים שאינו גוף, כאשר מתבאר בראשונים שעמדו מהצד השני של המחלוקת שחלקו על הרמב"ם, או שחשבו שחלקו עליו, שכולם מודים ואומרים שאין בו יתעלה שום גשם, ראה את סיכום דבריו (שם עמ' שכא). והמחלוקת היא רק בהתולדות והמסקנות של ההנחות של הרמב"ם. וכאשר יראה הרואה במאמרו של הר' משה בן חסדאי הנקרא גם ר' משה תקו בכתב תמים (נדפס בחמדה גנוזה ח"ג בווין תר"ך, והביאו בתורה שלמה חט"ז במילואים פרק ד עמ' שח והלאה) שחי בתקופת הרמב"ן, שלאורך המאמר הוא מודה שאין בו יתעלה שום גשם, וחולק על הרס"ג והרמב"ם רק במראות הנביאים במראה הנבואה, וס"ל שהם רואים מראות רוחניים המציירים גשם בבורא, ולא כהני אשלי דס"ל דאף במראות הנבואה לא רואים שום ציור רוחני של דבר גשמי, אלא ציורים רוחניים. ועוד ס"ל שרואים במראה הנבואה תנועה בבורא, ועוד חלוק באיזה דברים כיוצ"ב, ע"ש, אולם על עצם הבורא, גם לו פשוט וברור שאין בו שום גשם, ועע"ש. וראה מש"כ על כך לעיל (סעיף ג אות ו, וסעיף ז אות יא, וסעיף יא אות ו).

(((הטעות בהגשמה נכנסה מן הנצרות)))

ונראה דדין גרמא לרוח הרעה הזו לנשוב ולבא את תוך קהל ישראל, מכח השפעת הנצרות, שהיתה ידם תקיפה על ישראל, בזמן מסעי הצלב, ונושא זה הוא יסוד דתם, ויסוד כל ניסיון שיכנוע אלהם. והרי הנוצרים לאורך כל ההיסטוריה היו מנסים לפתות את עם ישראל אל דתם, בכח השלטון, החרב והעינויים, וגם בכח השכל ע"י הוכחות לדתם, ונסיון להשיב על דתנו, והיו מחייבים את חכמי ישראל לבא בוויכוחים ציבוריים על דתם, בזמן שאינם יכולים להשיב כדבעי מפני אימתם, ופירסמו כתבים לחזק דעתם, והיו מסלפים את התורה והוויכוחים, ולכן נזקקו חכמינו להשיבם, וטרחו וכתבו ספרים רבים הנמצאים לפנינו היום של וויכוחים שהתווכחו נגדם, לספר סדר הוויכוח כהוויתו, ולסתור איוולתם, ודין גרמא לרמב"ן לכתוב את הוויכוח שהיה לו לפני המלך והשרים עם המשומד פראי פול במשך ג' ימים, וכך חיבורים רבים כאלו נמצאים לפנינו. [רבים מן הוויכוחים נאספו אל ספר אוצר הויכוחים (אייזנשטיין) ובספר חכמת יהודה (נויארק תרמ"ט) ובספר מלחמת חובה. כיוצ"ב ראינו שהראשונים טרחו לבאר את הפסוק שמע ישראל שאינו שלוש אלהויות, ראה לעיל (סעיף א אות יז) ומה צורך יש להתייחס לטענת אויל זו, שאין בה טעם וריח, אין זה אלא כאמור, מפני הדוחק שהיו דוחקים את ישראל, בטענות הבל שלהם.] על כן נראה שבמעוזם של הנוצרים בצרפת באותה תקופה של מסעי הצלב, כשידם היתה תקיפה טובא על ישראל, נשאו מאמציהם פרי באושים, בעוונות, וחלקיק מדברי איוולתם נכנס לחלק מעם ישראל. חיזוק להשערה זו שההגשמה בעם ישראל הגיעה מן הנצרות, היא הידיעה שעיקר הטעות בהגשמה נפוצה בארצות אשכנז, שם היה שילטון הנוצרים, ואילו בארצות ספרד שם שלטו הישמעאלים, לא נשמע הקול הזה כמעט, וכאשר כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בקונ' מלחמות ה' (בהוצאת מוסד הרב קוק) וז"ל, ואין בו ספק אצל אחד מבני ישראל מקצה המזרח ועד קצה המערב בכל יושבי ארץ ישמעאל וכו', ושבארצות אשכנז חלוקים בזה, ע"ש. וכך הרמב"ן באגרתו (כתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שמט) פונה אל חכמי צרפת, ששם היו מגשימים, לא כן במקומו ע"ש, וכך הראב"ן במאמר השכל (ריש הספר מצוה א) שהיה באשכנז, כותב שבזמנינו נמצאת זאת הדעה למדי וכו', דהיינו בטעות ההגשמה, ודוחה אותם.

(((((הערה על ההוכחות הפילוסופיות)))))

(((ארכיאולוגיה)))

ח. אחר העיון בדרכי הראיות הפילוסופיות במציאות האל ואחדותו, נוכחנו לדעת שראיות רבות פילוסופיות כמות שהן כתובות לפנינו, לא יכונו היום, לפי שבסיסם הוא מדע עתיק שעבר ובטל מן העולם, ולפי הידע המדעי היום הם ממש עורבא פרח. בוודאי מי שלא מצוי בהוכחות הפילוסופיות, עלול לכעוס בראותו את האמור, ולכן מוכרחים אנו מעט להרחיב.

תחילה נכתוב את יסודות המדע העתיק, שעליו מושתתים הראיות הפילוסופיות לאחדות האל. מזמן אריסטו ועד תקופת המדע החדש של גלילאו גלילי, סברו שמערכות הכוכבים מסתובבות על ידי גלגלים [מספרם היה שנוי במחלוקת, אריסטו סבר שהן כחמישים, אולם בזמן הרמב"ם "הוכח" שהן עשרה]. דהיינו הגלגל הקרוב אלינו הוא גלגל הירח, ופירושו, שהירח אינו "נוסע" בחלל, אלא נח בתוך מקום המכונה גלגל, וכל מקום הגלגל נע ומסתובב סביב כדור הארץ, ולכן הירח מסתובב. [משל לקרונות רכבת שמחוברים בעיגול, הקטר בקרון האחרון, והרכבת מסתובבת בלא הפסקה סביב עצמה. אע"פ שהרהיטים ברכבת לא זזים ממקומם, אך עצם מציאותם נמצאת בתנועה, היות והרכבת נוסעת. הרהיטים ברכבת הם ככוכבי השמים, והרכבת כגלגל.] וכן הוא בשאר הגלגלים, עד הגלגל העליון, שהוא מקיף את כל המערכת, ומסתובב. עוד הם סברו, שהגלגלים אינם חומר גשמי, אלא חומר חמישי [חוץ מד' יסודות החומר שסברו אז, שהם, עפר, רוח, מים, אש] שלא מוכר לנו, וסברו שהוא חומר זך וטהור יותר. ולגלגלים ולכוכבים יש נפש [דהיינו, כמו שאדם יש נפש בתוך גוף גשמי, כך להם יש נפש, אך בתוך גוף זך יותר, שגוף הכוכבים והגללים עשוי מהחומר החמישי הנ"ל]. זאת ועוד, סיבוב הגלגל העליון סובב בכח אין סופי שלא יפסק לעולם, ונקודה זו היא היסוד לחקירות הפילוסופיות. יתרה מכך, מכח סיבוב הגלגל העליון, מושפעת חיות כל הנמצא בעולם הזה, ובהפסק סיבוב הגלגל העליון, יכחד העולם. שכן כיון שסיבוב הגלגל העליון הוא בכח גדול, הדבר גורם לחומר הגשמי הנמצא בסמוך לו להיות אש, שכיון שסיבוב הגלגל הוא בכח, החומר הקרוב אליו מקבל גם הוא את מהירות התנועה, ונעשה גשם דק בדמיון לטבע הגלגל השמימי [שכאמור הגלגל עצמו הוא חומר חמישי], ולכן מקבל את צורת האש. וככל שמתרחקים מגלגל זה, השפעת הסיבוב פוחתת והחומרים מחליפים צורה, כי תחת חומר האש, נעשה החומר גס יותר, ונעשה יסוד הרוח, ותחתיו נוצר יסוד המים, ותחתיהם בארץ נוצר חומר העפר, שהינו הגשם הגס ביותר, לפי שהוא הרחוק ביותר מן הגלגל העליון. וכל העולם הניצב לפנינו, נעשה על ידי תערובות היסודות הנ"ל. [החפץ לראות כל זאת במורה, הנה הוא לו בח"ב (פרק יט) שם מבאר את סיבת המסקנות המדעיות הנ"ל, ובח"א (פרק עב) היא הקדמה לכל החקירה המדעית, על מה יסודותיה מושתתים, ושם באים מסודרים כל הדמיונות המדעיים שהיו להם, ושעליהם מושתתים הדברים ע"ש. ועוד ראה לו הכי בספר המדע. עוד אודות חיות הכוכבים, ראה בפירוש המשניות (סנהדרין ריש פרק י' דף רסו תרגום הרב קורח) שכתב הרמב"ם, ואין זה נכון אצלנו על פי התורה, ולא אצל האלהיים מן הפילוסופים לומר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג. אלא יש להם תענוג גדול מאד, במה שהשיגו בשכלם מן הבורא יתהדר ויתרומם. עכ"ל. וכמו שכתב ביסודי התורה (פ"ה ה"ח ופ"ג ה"ט) ובעוד דוכתי. עוד מקורות רבים לכך ברמב"ם, יתבארו להלן.] על פי היסודות הנ"ל, הביא הרמב"ם את ראיותיו במורה (ח"ב פרק א) שיש אלקים, ושאינו גשם ושהוא אחד. ותחילה מוכיח אף לשיטת אריסטו שסבר שהעולם קדמון [והרמב"ם עצמו מעולם לא סבר כן ח"ו, ראה כאן בהערהמה שברור לרמב"ם שאינו, כמפורש בפסוקי התורה, אלא שמוכיח זאת אף למטוניה דאריסטו ודעימיה, דהיינו אף לו יצוייר שהיה כדבריהם, מה שאינו בשום פנים, יש להוכיח את מציאות האל ואחדותו, וכאשר הרחיב ופירש שיחתו במורה (ח"ב פרק יט) בהוכחות לדחות את אריסטו, שהעולם אינו קדמון, ועוד לו (ח"ב סוף פ"ו) להדיא שכן סבר אריסטו, ושאנו חולקים עליו בזה. וכמו שגם בפירוש המשניות (סנהדרין ריש פ"י) בי"ג יסודות, היסוד ד' הוא, שה' לבדו קדמון, וכתב שם במפורש וז"ל, ודע, כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש, יצרו ה' ובראו אחר ההעדר המוחלט. וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם, לפי דעת הפילוסופים הוא, כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה, כמו שביארתי וביררתי במורה. עכ"ל. הנה שכתב להדיא, דאיהו לא ס"ל הכי, אלא שבא להוכיח מכל כיון שה' אחד באחדות גמורה, אף לו יצוייר שהיה העולם קדמון. ויתירה מכך סיים, שכן הוא כבר כתב במורה, במפורש ולא בהסתר, ושכ"כ בדרך בירור. וכן לאורך המאמר הנזכר (ח"ב פ"א) נזהר בלשונו וכתב לשונות שכן סבר, חשב, דימה אריסטו, לאמור שזה מה שהוא סבר, ברם באמת זה אינו, וכגון שם (אמצע פרק א) כתב, אם יש דבר נמצא כן, כמו שיאמר אריסטו, רצוני לומר שאינו הוה ולא נפסד. עכ"ל. "אם יש", ברם באמת אין. ועוד שם (לקראת סוף פ"א) כתב, שמניע הגלגל הראשון "אם" תנועתו נצחית תדירה יתחייב וכו'. וכ"כ (בסוף הפתיחה לח"ב) ויחשוב אריסטו שהיא אמיתית וכו', לאמור הוא חושב, ואין זה נכון, וכ"כ בעוד דוכתי.בזה הוסרה השגתו התקיפה של היעב"ץ במטפחת הספרים (פ"ט אות לז) שהבין במורה הנבוכים שכאילו האמין ח"ו בקדמות הגלגל. והנה כמה חבל שטעה ברואה, ושנחקקו דבריו בעט סופר. וכ"כ כאמור ברמב"ם, שדבריו באו להוכיח אף לסוברים קדמות, ולא שהרמב"ם ח"ו סובר כן, התשב"ץ במגן אבות אמונות ודעות (ח"א פ"ג ד"ה והרמב"ם, בהוצאת מכון הכתב), ובשו"ת יכין ובועז (ח"א סימן קלד שער השלישי), וכ"כ הראי"ה קוק במאמרו הנדפס בסוף ספר תולדות ישראל (חי"ב ליעב"ץ בסוף עמ' 217), וכ"כ הגר"י קאפח במורה שם בההדרתו כמה פעמים, וכ"כ גם בפירוש אבן שמואל על המורה שבההדרתו, ועוד רבים.], שאף לו יצוייר שהיה כן, נדע בהוכחות שכליות את מציאות האל, הוא בורא העולם, ואת אחדותו. ואח"כ מוכיח לפי האמת, שהעולם אינו קדמון, את מציאות האל ואחדותו.

כמובן כמעט כל זה מוכחש היום מן החושים, על ידי טלסקופים וחלליות, שאין גלגלים, והכוכבים הם חומר גשמי, האדם דרך על הירח ודגימות מחומר הכוכבים נמצאים ביד אנוש, ובכלל יש מליוני גלקסיות וכו'. כך גם אודות ד' יסודות, נשתנה הידע המדעי מן הקצה אל הקצה, עבר ובטל מן העולם, כי יש יסודות כימיים רבים, כיום ידוע על 104 יסודות מתוכם 90 בטבע, והיתר על ידי פעילות מלאכותית. ונמצא שהבסיס לראיות הרמב"ם למציאות האל, היה הידע המדעי שהיה נכון מזמן אריסטו עד זמן הכימיה החדשה [שהעולם התוודע אליה רק לפני מספר מאות שנים] ומאז עברה ובטלה מן העולם. [אגב לגבי נפש הכוכבים ראה את דברי הראי"ה קוק הנ"ל במאמרו הנדפס בסוף ספר תולדות ישראל (חי"ב ליעב"ץ בסוף עמ' 217), ועוד ציינו בזה למאמרו של הגאון מנחם כשר בתלפיות (שנה ג חוברת א).]

(((דוגמאות נוספות לארכיאולוגיה)))

ט. עוד ארכיאולוגיה עשירה יראה הרואה במורה (ח"ב פרק ד), ועל הידיעות האלו ממשיך שם בפרקים דלהלן. ועוד לו (ח"א פרק נח לקראת סופו) שהשמים הם מהיסוד החמישי. ובהערות (שם) כתב הגר"י קאפח, שבהאמונות והדעות (ח"א ד"ה והדעה השמינית), דחאם, שהשמים הם מד' יסודות, וסיים הרב קאפח "וכנראה שצדק". עוד מספר דוגמאות לפילוסופיה הנשענת על דברים שהוכחו היום כבטלים, יראה הרואה במורה (ח"א פרק ע) ושם הדמיונות המדעיים באים מסודרים. וכן שם (ח"ב פרקים ג,ד). ואם כי ספרי אריסטו לא נגישים לי, מכל מקום במורה הנבוכים שבההדרת אבן שמואל (בהוצאת מוסד הרב קוק) מביא תדיר את לב ראיות אריסטו מתוך ספריו ובציטוטיו, הן מספריו שתורגמו לעברית, והן מאלו שנשארו ביוונית, ואז נגלים ביתר שאת דמיונותיו, שהופרכו כליל על ידי כלי הראיה היום, כגון ראה במורה שבההדרת ן' שמואל (כרך ב במבוא לח"ב עמ' עה והלאה. ובהמשך הספר, עמודים 39,47,85,86,124, ועמ' 128 הע' 2, ובעמודים 139,149, ובעמ' 247 והלאה). [אגב במורה (ח"ג פרק יד) כתב, שהמרחק מהארץ לכוכב שבתי הוא 127,020,000 ק"מ, אך אח"כ כתב שזהו מרחק מינימום, ואפשר שיהיה יותר בהרבה. ע"כ. וכפי שאנו יודעים היום מרחקו השנתי הממוצע הוא למעלה ממליארד ק"מ מכדור הארץ.] ועוד ראה בהאמונות והדעות (ח"א ריש אות א) שהעפר נמצא רק בכדור הארץ, שאילו היה עפר חוץ מבכדור הארץ, הוא היה נשאב אל כדור הארץ, לפי טבע יסוד העפר לרדת למטה. ע"כ. כנראה מכח ראיה זו הם הסיקו שהכוכבים גוף חמישי, ועע"ש ארכיאולוגיה.

(((אחרונים שכתבו כן)))

י. וכך הגר"י קאפח (בספר מלאכת ההגיון להרמב"ם פ"ט עמ' קכג שבתרגומו), על דברי המורה (ח"ב פרקים יט, כד) ואריסטו בספרו השמים (ח"א פ"ב) שהגלגלים הם חומר חמישי ללא הפסד ושינוי, כי סיבובם הוא ללא הפסק ושינוי, משא"כ ד' יסודות שמוכנות לקבל שינוי. כתב, ולא אטריחך עוד באלה העיונים הבלתי מועילים, שהם לא נתייסדו לא על הקשים מופתים, ולא על מדות החושיים, ואף שלא יתנגדו אל תורתינו הקדומה ומאמרי חז"ל, מ"מ אינם מיוסדים על הקבלה והאמונה, כי אם על העולה על רוח אריסטו וסברתו, וכבר הודה הרב [הרמב"ם] בעצמו שהלמודיות לא נשלמו בימי אריסטו, ושהוא לא ידע מאומה מחקירות התוכניים על ידי ההבטה במהלכי הכוכבים. ואילו ראה הרב בעצמו הנסיונות וההבטות שנעשו מימיו ועד עתה, הנסיונות במה שתחת גלגל הירח, וההבטות בשינוי מצב הכוכבים. והחקירות העצומות שנתווספו על הידוע בימיו, אין ספק שהשליך מנגד סברות אריסטו הדקות והרעות, ולא האמין בגזרותיו. ובאמת כבר אמר [מורה ח"ב פי"ט] שלדעתו לא ידע אריסטו מאומה מכל מה שלמעלה מגלגל הירח. ושכל מה שדבר בגרמים השמימיים משרתי אל הנשגבים, הם דברים מסופקים עד מאד, ושאריסטו בעצמו הכיר והבין חולשת ראיותיו. אבל הוא ז"ל לא טען כי אם על הדברים המתנגדים לתורתינו הקדושה. וביאר שלא הביא אריסטו עליהם מופת כלל. ושאפשר להסתפק במאמריו, ושאין לנו המאמינים, כי אם להאמין בה' ובתורתו, ולילך בעקבות הרועים בעלי הקבלה האמתית. ואולם בכל הדברים הבלתי סותרים, או מתנגדים לתורתינו שבכתב ושבעל פה, נמשך אחרי אריסטו יותר מן הראוי, והסכים לדבריו, אף לא הביא עליהם מופת שכלי, ולא עדות החושים, כי אם ראיה גרידא מסברא או שיקול הדעת. וכן עשו כל החוקרים בימים ההם, אין מהם פוצה פה לחלוק על אריסטו, והיה בעיניהם עזות מצח ומרי עצום להרים ראש נגד היוני הזה, כאילו לא נתן ה' עינים לראות, כי אם לאריסטו, ולב לדעת, כי אם לבן נקומאכיס. עכ"ל. וכ"כ עוד הגר"י קאפח בהערותיו כמה פעמים, כגון בהקדמה המורה לח"ג (הע' 23) כתב, היתה לו תחושה עליונה [להרמב"ם, כפי שכתב שם בהקדמה] שכל מה שהוא בונה ורומז במרכבות לפי מבנה מערכת השמים ומערכות הארץ אשר הגיע אליהן המדע בימים ההם, שמא אין הדברים כך, כפי שהוכח בימינו. ע"כ. ועוד במורה (ח"א פרק עב הע' 17) על דברי הרמב"ם בד' יסודות כתב, שהיא פילוסופיה ישנה, בהגלות הכימיה החדשה. ושם (פרק עא הע' 91) על דברי הרמב"ם, שיבאר את דרך המתכלמין ותוצאות כל הקדמה מהן, וכוונתו שלא יכנס לבירור כל פרט, כי הם הוכחו. כתב, וברור כי הדברים הוכחו ונתאמתו עד היכן שהגיעה יד המדע בזמנו של רבנו, ובינתים נשתנו רוב המושגים הללו מן הקצה אל הקצה, הן במושגי מערכת השמים, והן במושגי ארבעת היסודות שירשה אותן החימיה, שבמסגרת מהדורתי זו, אין מקום לסקירתן. עכ"ל. וכך על דברי הרמב"ם במורה (פרק עב) שהכוכבים הם גוף חמישי, כתב בהערותיו שם כמה פעמים, כגון (הערות 10,12,17), שהיום נודע שהם דברי הבל. וכ"כ על דברי המורה (ח"א סוף פרק נח) שהשמים עשויים מחומר חמישי, כתב, שהרס"ג דחה זאת, שהם מד' יסודות, "וכנראה שצדק". וכ"כ עוד על המורה (ח"ב פרק יט הע' 40) וז"ל, ולא אתעכב בבאור הדברים הללו, כי גם השקפות ארסטו, וגם השיטות שהביא רבנו, שייכים כיום לתחום הארכיאולוגיה האסטרונומית וכו'. עוד הביע דעתו של הגר"י קאפח במורה הנבוכים שבההדרתו (ח"ב פרק כט הערה 23) וז"ל, ולא חשוב אם אותם ההסברים שרבנו מחיל עליהם נכונים, או שנתברר במשך הזמן שעקרונות המדע שבהם נסתר לחלוטין. כי אם יסתרו הנחות ארסטו, או כל פילוסוף אחר, אף אותם שרבנו אמצם לעצמו ומצא להם רמזים במקרא, אין בכך כל רע, כל עמת שבאו, כן ילכו . אבל אם יובנו הכתובים הללו כפשטם וכו'. עכ"ל, ע"ש. וכ"כ עוד הגר"י קאפח על דברי הרס"ג בהקדמתו לאמונות והדעות (אות ו הע' 61 שבההדרתו ותירגומו), וכיון שכל המושגים הללו על צורת עגילות מסלול הירח הנקרא כאן "גלגל", כבר נשתנו, לכן לא טרחתי להסבירן. וכן עוד על הוכחת הרס"ג (מאמר א פרק א) כתב, שהיא מושתתת על כך שכל החלל סובב סביב כדור הארץ, וזה אינו, כי כל כוכב סובב במסלול, ויש לו כח משיכה. ומה שחוץ לו, לא סובב, כמו שהחללית יכולה לעמוד שם בפועל. וק"ו על אומרו שם לדחות שיש ארצות רבות, כי כן הוא האמת שיש, וראייתו המושתתת על הנחת הפילוסופית שיסוד האש צמוד לגלגל העליון, ועל כך שהכוכבים הם יסוד חמישי, כמו שביאר הכוזרי (ריש חלק ה), נסתרת מהמוחשות היום.

וכן הגאון הנזיר בספרו קול הנבואה (ח"ג עמ' יט) על יסודות הפילוסופיה בענין הגלגל העליון הסובב ומחמם את יסוד האש, כתב, זו שיטת אריסטו ובטלמיוס, שעכשיו עברה ובטלה מן העולם, שאינם מודים (המדענים היום) בגלגל האש שאינו נמצא. ע"כ. ועוד בקול הנבואה (עמ' קסו) הביא את דברי ספרי הלטיף [והוא מן הראשונים, ומזכירו בשו"ת הריב"ש (סי' קנז)] לסתור את אריסטו, שהנה בספרו צורת עולם (פרקים ב,ד,יג) סתר את יסוד תורתם על היולי שהוא חסר צורה. ע"כ. גם המצרף לחכמה שם את הפילוסופיה בעתיקות, כאשר לוקטו דבריו בקול הנבואה (עמ' רסה) בעקבות גלילו גללאי, ששם את פילוסופית הטבע של אריטסו אחרי הגדר, כגון בספר אילם (עמ' 48 49,61).

גם הגאון רבי שלמה כשר בתורה שלמה (סוף חלק טז סוף דף 317) כתב, וכן ידוע ומפורסם שהרבה דברים שכתב אריסטו בזמנו "בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח, עד מרכז הארץ", נתברר לנו כיום שאינם נכונים בהחלט, וכאותם הדברים שכתב על למעלה מגלגל הירח, שאינם אלא כדמות מחשבה וכסברא וכו'. ושם (הערה 3) על דברי הרמב"ם שהגלגלים המה בעלי שכל, כתב, וכבר כתב ע"ז מהר"ל בספר גבורות ה' שהם דברי הבאי, וכן דעת בעלי מדע היום. ובמאמרי "הפצצה האטומית" בתלפיות (שנה ג חוברת א) כתבתי לפרש שיטת הרמב"ם. וראה בזה בתולדות יעב"ץ (חי"ב 32-42) ובמ"ש להשיבו הרב רא"י הכהן קוק ז"ל (בסוף החלק שם 212-219). ע"כ.

(((קדמונים שדחו "הוכחות מדעיות")))

גם קדמונים רבים השיגו על ידיעות מדעיות כאלה ואחרות, ותחילה וראש נביא את דברי הרמב"ם גופיה, שמלבד שהשיב כמה פעמים על אריסטו, מתוך הידיעות המדעיות החדשות, כמו במנין הגלגלים, וגם בסדר הילוכם, כאשר כתב במורה (ח"ב פרק יט), יתירה מכך כתב במורה (ח"ב פכ"ב) שכל מה שאמר אריסטו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח, עד מרכז הארץ, הוא אמת בלי ספק, ולא יטה ממנו, אלא מי שלא יבינהו וכו'. אמנם כל מה שידבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הוא כדמות מחשבה וסברא , מלבד קצת דברים. ע"כ. ועוד כתב הרמב"ם במורה (ח"ב פרק ד) לגבי מניין הגלגלים, שאריסטו סבר שהם כחמישים, וזה אינו, וכתב הרמב"ם וז"ל, לפי שהיו המדעים בזמנו [של אריסטו] מועטים, וטרם הגיעו לשלמות. עכ"ל. וכ"כ הרס"ג בהאמונות והדעות (ח"א ד"ה והדעה השמינית) לדחות את דברי אריסטו שהשמים הם יסוד חמישי. והכוזרי (ח"ה סוף אות יד) תוקף את דברי אריסטו שהגלגל בסתובב אין סוף לחשקו להדמות ליוצרו. ועוד ראה אליו (בסוף ח"ה). ושם (ח"ד אות כה) על דברי הפילוסופים בהשתלשלות העולמות מה', שיש בני אדם שחושבים שדבריהם מוכרחים, והגורם לכך באמת הוא רק מפני שהמדענים אמרוהו. ובאמת שיש להשיבם, ע"ש. ומסיים בזה"ל, שלא תבהילך הפילוסופיא, ותחשוב שאם תלך אחריה, היית מניח לנפשך מופת הברור. אבל התחלותם כולם לא יסבול אותם שכל, לא יכנסו תחת הקשה. ועוד, כי אין בין שנים מהם הסכמה, אלא המקבלים מהם שסומכים על רב אחד, אם אבודקליס, ואם פטגוריס, או אריסטו, או אפלטון, וזולתם הרבה, אין אחד מהם מסכים עם חבירו. עכ"ל. וכן הר' משה בן חסדאי הנקרא גם ר' משה תקו בכתב תמים (נדפס בחמדה גנוזה ח"ג בווין תר"ך עמ' 84) מפקפק בדברי החוקרים הגוזרים שיש גלגלים, ואילו חז"ל לא גזרו כן, ולא כרמב"ם. וכך בספר אור השם לרבי חסדאי קרשקש (רבם של בעל העיקרים, והנימוק"י), כל ספרו להשיב על כה' ההקדמות הפילוסופיות שקיבצם הרמב"ם (בפתיחה לח"ב), ושעליהם בנויות ההוכחות, ע"ש באורך. גם בספר העיקרים (מאמר ב פרק ה) משיג על ידיעות מדעיות אחרות שלא הוכחו, ע"ש. וביתר שאת, כתב רבנו טודרוס הלוי באוצר הכבוד (ברכות דף ד נדפס בסטמר תרפ"ו, הובא בתורה שלמה חט"ז מילואים עמ' שיט) ואין צריך לדברי המתחכמים והמתפלספים, ולא למופתיהם השקולים במאזני שיקול דעתם, עד שאמרו כמעט שכל דבר שאין הדעת משיגו בדרך ההקש, שהוא דבר נמנע. ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, כי מציאות דברים הרוחניים בעליונים, אינם יודעים אמיתת דברי שיקול דעתם והשגת שכלם האנושי. ומכל שכן מציאות עילת העילות מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאין שום שכל ולא שום מחשבה, ולא שום הרהור, יוכל להשיגו. ודבר ידוע הוא אצלנו, שאין שכל האנושי משיג אלא עד הגבול אשר היה הרצון לפסוק לו בשעת בריאתו של העולם. עכ"ל. וע"ע בשומר אמונים (אירגאס ח"א אות יג).

(((מסקנא)))

יא. כיון שכיום נשתנה הידע המדעי, מן הקצה אל הקצה, ואי אפשר להשתמש בראיות הפילוסופיות להוכחת אחדות האל כדבעי. על כן או דנימא דאפשר לבנות הוכחות שכליות ליחוד ה', על פי הידע המדעי הנמצא לפנינו היום. דהיינו לקחת את מבנה הראיות הפילוסופיות, ולהרכיבם מחדש, על פי הידע המדעי היום, ובזה נדע את אחדות השם. ובאמת כי יתכן הדבר עד מאוד, וקרוב אל השכל שאפשרי הדבר. ברם אני לא יודע לעשות כן כדבעי, ולא ראיתי מי שעשה כן. [גם אם יבא מי שיעשה כן, ויבנה הוכחות לאחדות השם על פי הידע המדעי העכשוי, ועליו נשען להוכיח את אחדותו. יצא לכאורה דבר תמוה, שלדעת הרמב"ם התורה ציוותה על ידיעת יחודו, בזמן שהתורה ידעה שלא ידעו באמת, במשך כאלפי שנים, כיון שההוכחות יתבררו אח"כ שמושתתות על הבל. וא"כ מה שהדורות הקודמים קיימו את "ידיעת" יחודו, ידיעתם היתה לא נכונה, היות ונבנתה על יסודות מדעיים לא נכונים. ונמצא שהתורה חיכתה שלושת אלפים ושלש מאות שנה עד שיבא פלוני ויבנה ראיות, ולכך צוותה שנידע, וזה דבר זר. ואעיקרא, עדיין לא בא שום אחד ועשה כן. וא"כ על מה ציוותה תורה לדעת, על מה שלא נעשה כבר למעלה משלושת אלפים שנה?! ולכן צד זה רחוק בעיני.] או דנימא דאם היה הרמב"ם עמנו, היה חוזר בו ואומר, שציווי התורה על ידיעת יחוד ה' בדרך ההוכחות הפילוסופיות, הוא רק על כך שהוא אל יחיד [שלענין זה שפיר יכונו גם היום חלק מהראיות הפילוסופיות, וכאשר עשינו חלק מכך להלן בחלק המוסר (סימן ד)], ולא ציוותה התורה על ידיעת אחדותו השלימה, שכן התורה לא מצווה על דבר שאינו אפשרי. או דנימא בדרך אחרת שכיום הרמב"ם יחזור בו ויסבור שבמצות יחוד ה', אין מצות ידיעה, רק במצות מציאות ה' נצטווינו על הידיעה. [ולצד זה אין לטעון, שהיות ואין מצות ידיעת יחודו, נימא נמי שאין מצות ידיעת מציאותו. היות ושניהם נלמדים מפסוקים שונים, שאם את מצות ידיעת יחודו למדו הרמב"ם ודעימיה מהנאמר שמע ישראל וגו', שלמדו את המילה "שמע" שהיא הוראה גם על הידיעה. וכשיש הכרח ילמדו ששמע אינה ידיעה, אלא הכנסה ללב בקבלה, ולא בידיעה, וכמו שבאמת למדו כן כמה ראשונים. ברם לעניין ידיעת מציאותו, למדו זאת מפסוק אחר, מהנאמר, וידעת היום וגו', ושם נזכרה להדיא המילה "ידיעה", וכיון שישנם דרכים לדעתה, כן הוא ציווי התורה, ולמה שיחזרו בהם הרמב"ם ודעימיה על מצוה זו.] או דנימא, והוא נראה עיקר, דלאור האמור הרמב"ם ישאר בדעתו דעת עליון שיש חובה לדעת את יחודו, ברם לא מכח הראיות הפילוסופיות, אלא מכח הראיות מן המסורת.

כיון שכן, להלן בחלק המוסר (סימן ד) הבאנו ראיות לאחדותו, ממעמד הר סיני ומתן התורה, שגם ללא ראיות פילוסופיות, לכו"ע יש מכך ראיה שכלית מוחלטת, הן על כך שה' הוא אל יחיד אין זולתו, והן על שלימות היחוד, וכאשר התברר לעיל (אותיות ו,ז) שיש לנו מסורת ממעמד הר סיני עד אלינו, שה' אחד באחדות גמורה. ועוד הבאנו שם מעט ראיות פילוסופיות לאחדות האל, גם לאל יחיד, וגם לאחד בתכלית, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים, שמא הצדדים הראשונים כאן המה הנכונים. וגם אם לא, מ"מ יש בראיות אלו כח ויכולת לחזק את האמונה באל יחיד אחד באחדות גמורה ושלימה, מעוד פן. ועוד ראה מש"כ בזה להלן (סעיף טז אות א). [ואע"פ שאת העיסוק בראיות הפילוסופיות גדרו הראשונים בכך שיתמלאו תנאים רבים, וכדלעיל (אות ז). היות ולא נחנתו לעובי הקורה, רק ליטפנו את הנושא מלמעלה, לא נמנענו מלכתוב בחלק המוסר את אשר כתבנו. בפרט שהיום בלאו הכי חלק מהנושאים מפורסמים בגלל פירסום הידיעות המדעיות, ולימוד יסודותיהם בבתי הספר והלאה, ודין גרמא לחלק מעט בין הידע שהיה בימיהם לימינו אנו, ובפרט שהיום הספרות כה ענפה וכה רחבה, שהאזהרה על איסור פירסום סודות עלי גיליון, לא תיכון כ"כ היום. וגם אם לא, בלאו הכי, בימינו אנו שמאות ספרי קבלה נדפסו, ונמצאים בכל מקום ובכל פינה, וסודות התורה נמצאים בכל מקום ובכל פינה לכל דורש, איני יודע אם שייכת אזהרה זו. בצירוף כל זאת לא נמנענו מאשר כתבנו שם.]

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5