דוקא לאדם הזקוק

——–

ה. חיוב עשית חסד הוא דוקא לאדם הנזקק כעת לדבר החסד, אך אם אינו זקוק לכך, או מחמת שהוא מסתדר לבדו, או מחמת שאינו צריך לדבר זה [אף על פי שאם יעשו עמו את החסד, הרי שישמח בכך] שוב אין באופנים אלו חיוב עשיית חסד, אלא מצוה שיש לעושיה קבלת שכר. כגון לשמח חבר אף שאינו שרוי בעצבות, לספר בשבחו, לשבחו בפניו, לדרוש בשלומו, לנקות את משקפיו, להכין את כסאו או את ספריו, וכן על זה הדרך שאר צרכיו אשר מסתדר לבדו בעשייתם, או שאינו זקוק לכך, אינו מחוייב משום מצות חסד בעשייתם, ואולם אם עושם הרי שקיים מצות חסד. אך אם באותה שעה רעו כן זקוק לכך, כגון שקשה לו להביא את ספריו, לפי העת והשעה. או שזקוק להמלצה בשבחו כדי להתקבל לכולל או לעבודה, או כדי שיתקבלו ילדיו למוסד לימודי, וכדומה, הרי שיש חיוב דבר תורה לסייעו, היות והוא זקוק לכך.

{(((חיוב חסד לנזקק דוקא)))

ה. א. כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ג) ו"זל, מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו. ע"כ. וצריך עיון לפי שהלשון צריך לספר בשבחו מורה שאינו חיוב לספר בשבחו, כי אם דין לכתחלה, כי הלשון צריך הרי הוא לכתחלה ולא לעיכובא, וכמבואר בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן ו אות א), ומעתה תקשי טובא, דהן הלא התבאר לעיל (סימן ג סעיף ב) מדוכתי טובי ברמב"ם דס"ל דמצות עשיית חסד הרי היא מצוה חיובית, שחובה לעשותה, ואינה מצוה קיומית, שהעושה מקבל שכר והפורש אינו נענש. ואיך אם כן כתב כאן לשון צריך, שפירושו שאינו חיוב גמור, כי אם דין לכתחלה. ונראה שמבואר כאן בלשון הרמב"ם יסוד בדין עשיית חסד [אשר יוכרח עוד להלן], שחיובו הוא דוקא היכא שהשני זקוק לחסד, אך כשאינו זקוק, אע"פ שהעושה יקבל שכר משום ואהבת לרעך כמוך, מ"מ אינו מחוייב לעשות זאת. ועל כן לספר בשבחו בעלמא אינו חיוב, כי סתם לספר בשבח אדם אין האדם זקוק לכך, ואע"פ שבודאי אם יספרו בשבחו ישמח. וזאת לאפוקי היכא שהאדם זקוק כעת לשבח, וכגון שנמצאים יחדיו לפני מעסיק המסתפק אם לקבלו לעבודה, או לכולל וכדו', שאז הוא חיוב, משא"כ בעלמא לא. וכן חזינן כיסוד זה בעוד ראשונים, דכ"כ בספר תיקון מדות הנפש לרבנו שלמה ן' גבירול (ח"ב שער ג ד"ה הרחמים) ו"זל, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו, כמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שחיוב הרחמים הוא למי שנצטרך, ולא בעלמא, אף שבודאי מי שירחם אף למי שאינו זקוק, עושה מצוה ד"ת. וכ"כ בספר ארחות צדיקים (ריש שער הרחמים) בחיוב חסד שהוא לנזקק דוקא ו"זל, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך. ע"כ. וכן מבואר בדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי ה' (ריש שער הנדיבות) דכתב לבאר את הנדיבות המובחרת שאינה כאשר סבורים ההמון אלא פירושה ו"זל, שיהא האדם נדיב ומיטיב ממה שחננהו ה' יתעלה [ולא יותר ממה שחננו] לאלה הצריכים וראויים לכך. עכ"ל. דהיינו רק לנצרך. וכ"כ בהמשך ו"זל, שיהא האדם מיטיב ממה שחננהו ה' יתעלה, למי שצריך לטובתו. עכ"ל. ועוד מבאר (שם בריש שער הנדיבות) מילתא בטעמא דברים נפלאים, איך לומדים זה מוהלכת בדרכיו, והלא ה' מיטיב לכל. ו"זל, כי הוא יתעלה הנדיב המוחלט, לא קבע את הצורה השכלית במזגו של חמור או סוס, אלא במזג האדם. [התאים את מזגם לצורך האדם]. ולא עשה את מזונותיה של הבהמה האילמת מובחרים ורבי גוונים כמזון האדם. ולא ציוה בתורתו להיטיב עם הכופר התורכי או הכושי. ולא נתגלה או שלח נבואתו למי שאינו ראוי לכך. הבן את הדבר ושקוד עליו. עכ"ל. דהיינו גם ה' בדרכיו לא נתן יותר ממה שצריך כל אחד, ולכן לא נתן לבהמה סוגי מאכלים ערבים. וגם הגביל את נתינתו רק לראויים לאותה נתינה, ועל כן לא נתן נבואה למי שאינו ראוי לכך. וכן אנו נעשה חסד עם א, הזקוק לחסד, לאפוקי מי שאינו נזקק. ב, עם מי שראוי לכך, לאפוקי רשע. שוב ראיתי שכן מבואר גם ברמב"ם גופיה בפירוש המשניות פאה (פ"א מ"א תרגום הגר"י קאפח זצ"ל) גבי עשיית חסד, דכתב ו"זל, למלאת חסרונם כשיהיה מה שיחסר להם. עכ"ל. והרי שהחסד הוא למי שחסר.

וגדולה מכך כתב הרה"ג אורי יונגרייז שליט"א במאמרו הנדפס בספר תורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 126) כי חיוב ואהבת לרעך כמוך הוא להצילו מהפסד, אך בדברים שהם חלק מסדר החיים צריך לעזור בבחינת צדקה, שחיובה רק כאשר אינו מצליח לשאת את משא חייו. דהיינו כשם שחיוב צדקה הוא כשאינו מצליח לשאת את עצמו, כן בחסד חיובו הוא רק למי שלא נושא את עצמו, אך לעזור לו בצרכי החיים הסדירים אין חיוב. ולכן אין חיוב לעזור למשפחה ברוכת ילדים בבישול נקיון וכדומה. ע"ש. והרי שלדרכו ק"ו שאין שום חיוב לעזור לו כאשר הוא יושב בטל, ומטיל את העבודה על עושה החסד.

(((ראיה מדין צדקה לאדם נזקק שלא מבקש)))

ב. וגדולה מכך חזינן בחיוב צדקה שאין חיובה רק כשנמצאים העניים לפניו. דהנה כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים רפ"ז) מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת וכו'. (ה"ב) וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה, שנ' לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. עכ"ל. והרי לנו שכל החיוב הוא רק כשיש עניים לפניו. ועיין כאן בהערה*) כי במצות צדקה יש עשה ולא תעשה.

((( *) מצות עשה דצדקה )))

ובמצות צדקה יש עשה ולא תעשה, והאמור כאן הוא לגבי הלא תעשה, שבו דיבר הרמב"ם הנ"ל. אולם לעיל (הלכה א) כתב הרמב"ם, מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל וכו', ובמצות עשה חובה לחפש עני לפי גדריה שבסמוך, ומ"מ מהלא תעשה ראיה לנו, דחזינן שמצות ואהבת לא מחייבת לתת למי שאינו לפניו. וגדר חיוב העשה הוא כשלא נותן אף את שלישית שקל בשנה, וכמש"כ בספר ראשון לציון (יו"ד סי' רמז ס"א) דאפילו בלי תובעים אותו מצוה על האדם להפריש מממונו צדקה, ולחפש על העני לתתה לו. וההפרשה היא אחת מעשר, וזו המצות עשה. ועובר על הלא תעשה דוקא אם בא העני ושאל, אי נמי שיודע שיש עני נצרך והוא מעלים עין. ולזה תמצא שכתב הרמב"ם (פרק ז מהלכות מתנות עניים הלכה ב) ו"זל, וכל הרואה עני מבקש ומעלים עין ממנו עובר בלאו. ע"כ. הרי דלא עבר בלאו אלא דוקא בכהאי גוונא. ע"כ. וכ"כ בחיוב העשה אף כשאין עני לפניו בספר צדקה ומשפט (בלוי פ"א ס"ק א) והביא בשם ספר מלא העומר, בשם הגרי"ץ ירוחם דיסקין, שחייב אדם להביא עצמו לידי חיוב צדקה, מדאמרו (בב"מ דף לא ע"א) פתוח תפתח, לרבות עניי עיר אחרת. ואי כשבאו מעיר אחרת פשיטא, דהא בכלל אחיך הם. ע"כ. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד סימן קיח) דעובר על מצות עשה כשלא מקיים אף את נתינת שלישית שקל בשנה. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' קפא ד"ה אמנם יש) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קלא אות ג).

וכ"כ המהר"י קורקוס במקום על אלו דברי הרמב"ם ו"זל, פי' שאינו מחוייב לבקש אחריו [דהיינו אין חיוב לחפש את העני.] אלא אם ראהו והעלים עיניו, אז עובר משום לא תאמץ, אבל אם לא ראהו אינו עובר. עכ"ל. אך נראה שכוונתו היא שמ"מ עסקינן כשראה את העני מבקש, שהרי כן מפורש בלשון הרמב"ם הנ"ל. אך ראה עני שאינו מבקש, אף ביודע שנזקק, גם הוא מודה שלא עבר. וכ"כ הצפנת פענח (במקום) ברמב"ם, דדוקא כשהעני ביקש. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד סימן קיח ד"ה גם בזה). וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קלא אות ב). ושוב ראיתי שזכיתי לכוון לדברי הדרך אמונה (מתנות ענים פרק ז ס"ק ז) שהעתיק את הר"י קורקוס הנ"ל, ופירשו כאמור, דוקא כשביקש ממנו.

וגם הרשב"א (שבועות כה ע"א ד"ה אילימא) כתב בשם יש מגדולי רבותינו הצרפתים שאמרו, דדוקא כשעני שואל ממנו צדקה, דהשתא מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא, אין שבועה חלה עליו, דאינו חייב ללכת לפרנס ענים במדי. עכ"ל. והרי שמיקל. [ועוד נלע"ד מדהוסיף הרמב"ם הנ"ל וכתב "והעלים עיניו ממנו", הרי זה מורה שמדובר על עני שכגון נכנס לבית המדרש ומבקש צדקה, ואפילו שלא ביקש ממנו אלא מאחר, כל שהעלים ממנו עיניו ולא נתן, הרי שעבר. ושוב ראיתי שכ"כ להלכה בספר באורח צדקה (פרק א סעיף ג). ולפי"ז יצא שהרשב"א הנ"ל עוד מיקל יותר מהרמב"ם, שאף אם ביקש העני מאחרים ורואה בקשתו, אך לא ביקש ממנו, לא עובר.]

(((המחמירים בצדקה לידוע שנזקק ולא ביקש)))

ג. אולם הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רלב) כתב, שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו, אחר שנדע חולשת ענינם, ויכלתנו להחזיק בהם, והוא אמרו יתעלה לא תאמץ וגו'. עכ"ל. והרי שלא תלה זאת בבקשת העני, כי אם בידיעת חולשת ענינם, דהיינו כל שיודע שהעני נזקק. וכך דייקו בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קלא ס"ק ב) ובספר דרך אמונה (שבסמוך). וכ"כ כספר המצוות גם החינוך

(עשה תעח) שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים, בדעתנו חולשת ענינם [כלומר כשנדע הזדקקותם] ויש בנו יכולת לסעדם. ועל זה נאמר לא תאמץ וגו'. וכ"כ בספר הבתים בספר המצוה (בספר המצוות פרנקל ל"ת רלב בציונים שם). וכן מבואר בספר ראשון לציון (יו"ד סי' רמז ס"א הנ"ל אות קודמת) דיליף הכי אף במשנה תורה, דכל שיודע שהעני זקוק חייב. וכנראה משוה מסברא עני שביקש לעני שידוע לו שהוא נזקק. והרמב"ם שכתב עני מבקש, היינו רק כדי שידע שהוא נזקק, וה"ה כשיודע שהוא זקוק ולא ביקש.

ועוד עיין בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קלא בפתיחה, ועל סי' רמז ס"ק ב) ושב והניף קסתו (ח"ט סימן קצט) ופסק לחומרא מכח דברי הרמב"ם הנ"ל בספר המצוות. ועתה ראיתי שכן דעת המשנה ברורה בספרו אהבת חסד (פרק ה נתיב החסד ס"ק ח) להחמיר דכתב ו"זל, כיון שיודע שחסר לחם לת"ח, הרי החיוב מוטל לפרנסו. ואף שלא בא עדיין לפנינו, מה בכך. והוא ככל חיוב צדקה שמוטל על בעל הבית להשגיח על העני לפרנסו, אפילו אם העני בוש לפשוט יד לבקשו.

(((חסד כשלא בקשו ממנו)))

וממשיך האהבת חסד וכותב, משא"כ לענין הלואה, מסתברא כל זמן שלא בא לפנינו לבקש הלואה, אין מוטל לעת עתה חיוב על בעל הבית. עכ"ל. ועע"ש. וכ"כ עוד (פרק ו סעיף יא, ובנתיב החסד ס"ק יח). וא"כ אף שהחמיר לענין עני, מ"מ לענין הלואה שהוא ענף מן החסד, כתב דאינו מחוייב. וראה לו (בסוף הפתיחה, ובפ"א ס"ב, ובח"ב פי"ב סוד"ה וזה ענין, ובח"ב פכ"ב) דהשוה דיני חסד להלואה שהכל דבר אחד, רק שבהלואה התווסף חיוב דאורייתא נוסף, ושעל כן יש ללמוד מדיני הלואה לדיני חסד. והרי אף שמחמיר לענין צדקה, מ"מ לענין נידו"ד לענין חסד, יצא דס"ל דכל עוד לא בקשו ממנו אינו מחוייב בעשיית החסד. ועוד כתב (ח"ג רפי"ג) ו"זל, שבארנו בפרק העבר את גודל מדת החסד וחיובו בכל עת שמזדמן לפניו. עכ"ל. והרי כשמזדמן לפניו מחוייב, ולא לחפש היכן ניתן לעשות חסד. [אך גם מאידך מדויק כאן דלא רק כשביקשו ממנו, אלא כל שמבין שהשני זקוק לחסד. ואולם הסיפא אינו מוכרח, וי"ל דמזדמן היינו הזדמן שביקשו ממנו, ובפרט שבזה יבואו דבריו עם הנזכ"ל, וא"כ בודאי שלכך כוונתו.] וכן י"ל נמי במה שכתב עוד (ח"ב פי"ב ד"ה וזה ענין) ו"זל, כי אם בכל יום ויום מימי חיו אימתי שנזדמן לו המצוה הזאת מחוייב לעשותה אם יש בכחו, ואפילו כמה פעמים ביום, כמו שכתבנו בדיני הלואה (ח"א פ"א סעיף ז). עכ"ל. איברא דחזי הוית עוד לו באהבת חסד (ח"ב פרק א ד"ה ומה שאמר) דכתב על הפסוק כי אם עשות משפט ואהבת חסד, שאף שכולנו עושים חסד, אך הוא כשיש הכרח, כשמבקשים מאתנו, ולא די בזה, כי אם צריך אהבת חסד, ובזה כמעט כולנו בעוונותינו נכשלים. עכ"ד. והרי משמע דס"ל שיש חיוב לחפש עשיית חסד, דאל"כ מהו שכתב בעוונותינו נכשלים. ולכאורה דבריו סתראי נינהו, אא"כ נאמר בו שיש חיוב חסד אף שלא בקשו ממנו, כל שמבין שהשני זקוק. ומש"כ לענין הלואה שרק כשביקשו, היינו דוקא לענין הלואה, ולדרך זו צריך עיון מה חילוק יש בין הלואה לחסד והלא דרכו להשוותם וכנזכר. וחזי הוית בספר חסד לאברהם (סימן א סעיף ה) על הפסוק ומה ה' דורש ממך, דכתב ו"זל, ואהבת חסד, והיינו שלא יהיה החסד מחמת בקשת המבקש, שקשה לו לדחותו. רק שיהיה לו אהבה למדת החסד, וירוץ לחפש תמיד בכל כוחו לעשות חסד, אף שאין מבקשים ממנו, ויעשה הרבה יותר מחיובו בזהירות וזריזות יותר מצרכי עצמו. והראה מקורו מהאהבת חסד (ח"ב פ"א) הנ"ל ומהברכ"י (ולא ציין היכן). והרי שהוא מבין שדברי האהבת חסד הנ"ל לא באו בתורת דין אלא בתורת חסידות, וזהו אומרו ויעשה הרבה יותר מחיובו, ולפי"ז אין סתירה בדברי האהבת חסד וס"ל דאין חיוב לחפש לעשות חסד. איברא דלכאורה מוכח מדברי הרמב"ם (הלכות אבל רפי"ד) דחסד מחוייב גם אם לא בקשו ממנו ו"זל, מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות. עכ"ל. וכל הני ברור שחיובם בלא שיבקשו ממנו. וגם מדוע שלא נלמד דין זה מדין פריקה וטעינה אבידה ופדיון שבוים שחיובם אף כשלא ביקשו ממנו. ואין העת מאפשר לעמוד על כך.

(((עוד פוסקים המקלים)))

ד. ולענין הרמב"ם שלכאורה סותר דבריו בין המשנה תורה לספר המצוות, פשוט דקי"ל ברמב"ם כספרו המשנה תורה שנכתב בסיפא (וכמו שמפורש בהקדמתו לספר המצוות, וע' לגבי זמני כתיבת ספר המצוות והמשנה תורה, באגרות הרמב"ם שילת עמ' קצט,ריח) וגם כתבו להלכה, וכמפורסם. [ועל כן תמהתי על דברי שו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קצט הנ"ל) דנקט לחומרא למעשה ע"פ אלו דברי הרמב"ם בספר המצוות, אף שנסתר מהמשנה תורה, ואף שהרשב"א כתב להדיא להיפך.] ויתרה מכך אמר ידידי וחביבי הרה"ג רבי ערן בר כוכבא שליט"א שאין הכרח מלשון ספר המצוות, היות והשמיענו פרט דיני שבו מתחייב בצדקה, והוא כשנדע מצורך העני, לא כן אם איננו יודעים. אך לא פירט את כל דיני צדקה, שרק בהם יכנס תחת חיוב צדקה, והמה מבוארים במקומם, וביניהם שיהיה העני ניצב לפנינו. ובפרט שבזה אין סתירה בין דיברי הרמב"ם. עכ"ד. ותנא דמסייע לכך הם דיברי הרמב"ם גופיה באיגרותיו (שילת עמ' שפה, ובשו"ת הרמב"ם בלאו ח"ב סי' שח והלאה) לגבי ספר המצוות ו"זל, (מתוך התרגום) לפי שאין כוונת אותו הספר [ספר המצוות] לדעת תלמוד [הלכות] המצוות, אלא ידיעת עניניהם בלבד. ואמנם בחיבור [משנה תורה] בארנו זה כפי כוונת הספר. עכ"ל. וכן בדיוק כאן הם הדברים, שכתב בספר המצוות את כלליות הדין, וסמך על ביאור הפרטים [דדוקא כשהעני לפנינו] במשנה תורה.

וכן נקטו להלכה עוד פוסקים רבים שחיוב צדקה רק כשביקש העני, שכ"כ בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן פה ד"ה תשובה הנה) ו"זל, וגם משמע מלשון הטור והרמב"ם, דוקא היכי דקיימא עניים לפנינו ומבקשים צרכם, אזי מחויב ליתן בדרך צדקה או חומש או מעשר. אבל היכי דלא קיימי עניים א"צ ליתן רק שלישית השקל. עכ"ל. וכיוצ"ב כתב בשו"ת מים עמוקים (ח"ב סי' נג ד"ה ומ"מ יש) שעובר על לא תאמץ אם לא נותן לעני הנמצא לפניו, ומונע ממנו צדקה. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' קפא בד"ה אמנם יש ובד"ה ולפ"ז י"ל) כתב, דבפשט העני את ידו איכא לא תעשה דלא תאמץ את לבבך. ע"כ. והרי שרק בביקש העני ממנו עובר, ע"ש. וע"ע בשו"ת מכתם לדוד (יו"ד סימן לג ד"ה ואצ"ל) דכתב, וכיון שאין עניים מצויין אצלו, למאן נחייבהו ליתן צדקה, וברור. עכ"ל. [ובו אינו מוכרח.] וכ"כ בשו"ת אג"מ (אה"ע ח"ג סימן מג ד"ה אבל) ו"זל, אבל אינו עבריין כשלא מפריש מעשר לצדקה אם נותן שלישית השקל לשנה. אם לא כשהעני ביקש ממנו לפרנסו, שאז עובר על הלאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ וכו'. עכ"ל. והרי שעובר רק כשביקש ולא נתן. וכ"כ להקל בספר דרך אמונה (פ"ז ס"ק ז) בהשען על דיוק דברי הרשב"א (שבועות דף כה ע"א) בשם תוס' הנ"ל, ודלא כמשמעות ספר המצוות (ל"ת רלב). ע"כ. וע"ע בספר צדקה ומשפט (בלוי פ"א ס"ק ג) דכתב, כי הסכמת הפוסקים שאינו עובר על הלאו כי אם כשהעני תובעו, וכאשר קיבצם בספר מעשר כספים. עכ"ד. ובספר באורח צדקה להרה"ג יחזקאל פיינהנדלר (פרק א סעיף ג) הביא מחלוקת הפוסקים בהאי מילתא, והקל בהשען על פסק הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין חיוב לתת לכל עני שיודע שהוא נצרך, רק אם מבקש ממנו. ע"כ.

ומ"מ לכל הני דעות בחיוב צדקה, יש להראות בתורת ק"ו לענין נידו"ד, דמי שאינו זקוק עתה לגמ"ח, וכגון שאינו זקוק שישבחוהו, אין חיוב לשבחו, שהרי אינו זקוק. ואע"פ שאם ישבחוהו הרי שישמח בכך, וממילא יקיים המשבח מצות עשה דואהבת לרעך כמוך, מ"מ חיובא לא רמיא עליה. [וכל שהבאנו את הראיה מדין צדקה, אינה ראיה גמורה, היות וקשור לנושא אם אפשר ללמוד בנין אב, וכמו שהסתפקנו להלן (סעיף הבא בהערה) קחנו משם.]

(((לתת המלצה)))

ומה שכתבנו שיש חיוב להמליץ טוב בעד אדם הזקוק כעת להתקבל למוסד לימודי, או לקבל עבודה, וכדומה. הלא כן מבואר מכל האמור לעיל, כי השני זקוק כעת לחסד זה. וכ"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי השם (שער הנדיבות) שהנדיבות איננה רק בכסף ובשוה כסף, אלא גם בכוח השפעתו וחכמתו ואמונתו. וביאר דהשפעתו היינו אם יכול לעזור לרעהו אצל המלך וכדו'. ע"ש. וע"ע להלן (סימן ד סעיף ד) בחיוב נתינת עצות הגונות לרעך וק"ו הכא.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5