——–
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר–וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו?ֹתָהּ תִּטְמָא.
הראשונים פירשו במשז"ל אם שמרת ימי נדה כראוי אני נותן לך בן ומלו לשמנה וז"ש אשה כי תזריע וילדה זכר זה מורה כי שמרה ימי נדה כראוי וטמאה כבר ז' ימים בנדתה כדחזי ועל כן זכתה לבן זכר עכ"ד ואפשר לומר דרך דרש במ"ש מהרח"ו זלה"ה בספר עץ הדעת טוב והם דרשותיו (כתב יד) דהנחש הטיל זוהמא בחוה ולא באדם ולכן האדם לא יש לו מהסט"א כי אם הערלה ובהסיר הערלה יוכשר אך הנקבה כיון שהיא באה מצד חוה טמאה נדה עכ"ל בקצור. וז"ש אם שמרת ימי נדה כראוי ונזהרת שלא ליטמא בטומאת נדה החמורה אני נותן לך בן שלא יהיה טמא רק הערלה ואתה מלו לח' ויהיה טהור מדה כנגד מדה שאתה נזהרת כראוי שלא ליטמא בנדה כן יהיה לך בן שאינו טמא:
ואפשר לומר עוד במ"ש הרב כלי יקר ריש פ' תזריע שהבן להיות שבא מהאשה דאשה מזרעת תחילה יולדת בן לכן הושפע על הזכר הנולד טומאת אמו דזרעה עיקר בו והיא הערלה המטמאה כמשז"ל כי בחטא הוסר הרוחניות ונפל תחת ממשלת ז' ככבי לכת וביום הח' ימול כי כל ח' רוחני. אבל הבת שבאה מזרע האב אין לנקבה היולדת טומאת ז' וזו תשובת המינין האומרים אם זכר נטהר במילה נקבה במה תטהר. אך היולדת נקבה טמאה שבועים ז' לה וז' בשביל בתה שהוסיפה טומאה בעולם עיין שם באורך ולזה אמרו אם שמרת ימי נדה כראוי אני נותן לך בן ומלו לח' שתזכה להעלותו לרוחניות ביום הח' בשכר מה ששמרת נדה. ובזה אפשר מ"ש בספרי ברוך מבנים אשר אין לך שנתברך בבנים כאשר וכתב רש"י איני יודע כיצד וידוע דרך הראשונים. וקרוב לדרכם אפשר במשז"ל דבנות אשר דורקטי ולפי מאמר הנז' בן ניתן לנו בשכר שמירת ימי נדה וכיון דבנות אשר דורקטי חסר שמירת נדה ובמה יזכו לבנים דהוה ס"ד כי מעט מעט יזכרו ויפקדו וכל קבל דנא עין רואה הם זכו לבנים יותר משאר שבטים על כן כתב רש"י איני יודע כיצד:
ולפי האמור נבין מאז"ל תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה וגם לשמנה ח' ימי מילה והוא מבואר דאם אתה שומר ז' ימי נדה כראוי זוכה לבן כמשז"ל וז"ש תן חלק לז' ז' ימי נדה שתשי' כל מעיינך לשמרם ובזה וגם לשמנה וגם לשון כריתה כמשז"ל במדרש רבה על פסוק גם ושתי המלכה שפירשו גם מלשון גוממו עם השופי ע"ש וז"ש וגם לשמנה תזכה לעשו' מילה גם זו לטוב לשמנה. א"נ אפשר במ"ש בזהר הקדוש דצריכה האשה הנטהרת ליקח משערה שגדל בנדה וכו' שהוא חלק לסט"א. וכן הערלה חלק לסט"א וצריך ליתנה בעפר בסוד ונחש עפר לחמו כמשז"ל ואפשר לרמוז דר"ת וסופי תיבות עפר לחמו הוא ערלה עם הכולל וז"ש תן חלק לז' שצריך חלק משערה שגדל בז' וגם לח' ליתן הערלה בעפר. או ירצה במ"ש פ' ערבי פסחים שציוה ר' ישמעאל בר' יוסי לרבי אל יבא בלילה הראשון שטבלה דמעיין פתוח ע"ש דף קי"ב ע"ב וז"ש תן חלק לז' לשמור נדה כראוי וגם לשמנה ליל ח' ליל טבילה לפנים בישראל שלא נהגו כחומרת ר' זירא ונתן טעם כי לא תדע מה רעה יהיה על הארץ היא האשה קרקע עולם כמו שציוה ר' עקיבא לבנו כאמור:
ואפשר לרמוז בקראין כי סופי תיבות אשה כי תזריע וילדה זכר העירה שם רמז עורו ישנים מתרדמתכם הביטו וראו שנתפרשה תורת האדם אחר כל בהמה וחיה לומר שאם לא זכה הוא גרוע מכל וכמשז"ל ומזה יתעורר האד' ויקח מוסר השכל. עוד יש לרמוז דסופי תיבות אשה כי י"ה רמז משז"ל זכו י"ה ביניהם. ור"ת גי' אהיה:
ואפשר עוד לרמוז במה ששמעתי מצא אשה מצא טוב כי אשה גי' ש"ו. איש גי' שי"א. ואם היא תכיר שמדרגתה פחות מהאיש יעלה זיווגם יפה וז"ש מצא אש"ה כלומר שהיא מכרת בעצמה היותה אש"ה שנגרע מספרה מאיש מצא טוב. אך אם נחשבת כאיש וזהו מר ממות את האש"ה גי' שי"א כמספר אי"ש שאם היא תחשוב שהיא במדרגת בעלה זה מר ממות ע"כ שמעתי:
וארחיב הדברים כי איש גי' אשה ועוד ה' לרמוז כי האשה הרומזת לה' היא כלולה בו דלית לה היא מגרמא כלום. ועוד רמז שאם זכו איש שבו יוד גימט' אשה ה' והרי שם י"ה כלול ושרוי ביניהם. וכאשר האשה מכרת זה מצא טוב אך אם סובר' דגדול כחה ואינה צריכה לו ומחזקת עצמה האש"ה גימט' איש אין זיווגם עולה יפה. ולפי מ"ש הרב עמודיה ז' דכששניהם שוים אי אפשר להוליד והיינו מאי דאמרו אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד שישתמש"ו דייקא ע"ש באורך ניחא טפי דאין אשה אלא לבנים ולכן מצא אש"ה שהיא מחזקת עצמה למטה ממנו כי אש"ה מספר ש"ו ואיש שי"א אז מצא טוב רמז לבחינת היסוד שיזכה להוליד. אך האש"ה גדולה כמו אי"ש מר ממות דאי אפשר להוליד וצריך לבא בגלגול להוליד לקיים מצות פו"ר ולמות שתי מיתות וזהו מר ממות. ועוד אפשר לרמוז מצא אשה גי' דבש שהיא מתוקה במדות טובות ונאות מצא טוב. אך האש"ה גי' שב"ט שהוא דלף טורד ושב"ט לגיו. ועוד אפשר לרמוז מצא גימ' ענוה אשה רמז אם האשה יש לה ענוה וכל דבריה בנחת וענוה אז מצ"א גי' ס"מ טוב דמשלים עמו ולא יזיק לו. ולפי האמור לעיל זהו רמז הכתוב בפרשה אשה כלומר המחזקת עצמה אשה שהיא למטה ממדרגת האיש זיווגן עולה להוליד ואפשר י"שתמשו שניהם ותלד כמו שאמר הרמ"ע והרב עמודיה שבעה וז"ש כי תזריע וילדה זכר. ובהיות שהיא ענותנית ומחשבת האיש גדול ממנה על כן בא שכרה וילדה זכר שהוא איש הגדול לפי דעתה. וגם מצד טובותיה תבא ברכה הלוך וגדל באלו הברכה פרה ורבה וזהו וילדה זכר גימט' ברכה. ולא תימא דמאחר דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה לא יחשב ה' לה זכות לזה רמז כי תזריע וילדה זכר ר"ת זכות לרמוז כי גם תחשב לה לזכו' ומצוה היא עושה שעל ידה האיש מקיים המצוה וכמו שאמר הר"ן ריש פ"ב דקדושין ע"ש דהיינו דאמרינן התם מצוה בה יותר מבשלוחה:
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ.
ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכו' עד מלאת ימי טהרה וכו' וטהרה ממקור דמיה. ראיתי להרב החסיד מר זקנינו מהר"א אזולאי זצ"ל בס' בעלי ברית אברהם (כתב יד) שפירש משם הרב הגדול החסיד מהר"ר סלימאן ן' אוחנה זצ"ל מגורי האר"י זצ"ל שפירש בדקדוק הכתובים הללו במ"ש בנדה דף ל"ה ע"ב אתמר רב אמר מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שתי מעיינות הם נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא מאי ביניהו איכא ביניהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר ומתוך מ' לאחר מ' ומתוך פ' לאחר פ' לרב רישא לקולא דאף דשופעת מתוך ימי טומאה לימי טהרה טהור אף דלא פסק דהא התורה טהרתו וסיפא דשופעת מתוך מ' לאחר מ' ומתוך פ' לאחר פ' טמא לאחר מ' ולאחר פ' דהתורה טמאתו ללוי רישא לחומרא כיון דלא פסקה לא נסתם מעיין טמא וסיפא לקולא דמאחר דעדיין שופעת ולא פסקה לא נסתם מעיין טהור ואיפסיקא הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. וכפי סברת רב ז"ש ול"ג תשב בדמי טהרה דמי דייקא בין אם פסקה ואחר כך ראתה בתוך ימי מלאת בין אם היתה שופעת מתוך ז' לימי מלאת הכל טהור וזהו דמי בלשון רבים. ולאחר מלאת אמר עד מלאת ימי טהרה כסברת רב דהכל תלוי בימים ואם היתה שופעת מתוך מלאת לאחר מלאת טמאה ולז"א ימי טהרה ולא דמי טהרה דבימים תלוי והוא אומרו וטהרה ממקור דמיה לרמוז סברת רב דמעיין אחד הוא ומן המקור הוא ואפ"ה וטהרה אף שהכל בא ממקור דמיה דהתורה טהרתו:
אִישׁ-צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא; טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ.
אפשר לדקדק אומרו טמא יטמאנו במאי דקיימא לן דטמא שטהרו הכהן לא טהר וזה שאמר כיון שטמא הוא מוכרח טמא יטמאנו אף אם שגג וטהרו הרי הוא בטומאתו. אי נמי אפשר דאשתני הצרוע דלא ישבו טמאין עמו וז"ש טמא יטמאנו להוסיף לו טומאה על שאר טמאין והיינו בדד ישב וכו'
אדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת–וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.
אפשר במ"ש דכשהנגעים בגופו יותר טוב לו דעל ידי זה יתעורר לשוב תיכף ובזה פירשו המפרשי' אין לך אדם בלא יסורין אשרי מי שיסורין באים עליו ולכאורה אינו מובן דפתח ואמר אין לך אדם בלא יסורין אלמא גזרת היסורין חיילא בכולל ומילתא פסיקתא קאמר אין לך אדם בלא יסורין ובלשון שלילה א"כ מהו שסיים אשרי מי שיסורין באים עליו ולא שייך אושר אלא אם כן הוא דבר פרטי באיש או אנשים מועטין אלא הכונה דודאי אין אדם בלא יסורין יש מהם בממונו יש מהם בבני ביתו יש מהם ברעיו ואוהביו יש מהם דאין דבריו נשמעין וכיוצא מיני' ממינים שונים מחול ירבון ולא איתי אנש על יבשתא שלא יהיה לו איזה צער מבית או מחוץ וכיוצא וכל מיני יסורין הם מזבח כפרה. אבל לאחד מהם סיים באשרי והוא מי שיש לו יסורין בגופו וז"ש אשרי מי שיסורין באין עליו דייקא אל עורו ואל בשרו נאמר בו אשרי דעל ידי שהם בגופו מתעורר לשוב כדבר האמור ע"כ דברי המפרשים. וז"ש והיה בעור וכו' אין והיה אלא לשון שמחה ישמח האדם כשהיסורין הם בגופו ונאמר בו אשרי:
זאת תּוֹרַת נֶגַע-צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים, אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב, אוֹ, כָּל-כְּלִי-עוֹר–לְטַהֲרוֹ, אוֹ לְטַמְּאוֹ.
זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וכו' לטהרו או לטמאו. אפשר במשז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה הלא מראש כנגע נראה בביתו ואם ישוב מחטאתו הנה מה טוב ואם לאו עוד ישוב ויראה נגע בבגדיו ואם יפקח עיניו להכנע ולתקן אשר עותו מן השמים יקרבוהו ואם עוד טומאתו בו הנה נג"ע זה אל עצמו ואל בשרו וז"ש זאת תורת נגע צרעת בגד וכו' לטהרו לאדם אם ישוב מדרכו הרעה ויתעורר מנגעי בתים או בגדים ישוב אל ה' וירחמהו וישאר הוא טהור מבית ומחוץ וזהו לטהרו דנגעי בתים או בגדים הם סיבה לטהרת נפשו וגופו. או לטמאו דאם לא שב יבואו בגופו לטמאו בעצמו:
כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.
וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.
יש לדקדק אומרו אשר אני נותן יתר ועוד מתן לשון הווה צריך ביאור ותו אומרו כנגע נראה בכ"ף הדמיון וכבר דברי רבותינו זכרונם לברכה ידועים ואפשר לפרש במשז"ל בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן. וז"ש אשר אני נותן מעתה ומעכשיו אני נותן כי עתה האמוריים הנה הנם מטמינים בביתם זהב ומרגליות וכן יעשו כל זמן שאתם במדבר וא"כ אני נותן בהוה כי כל טובם הלא לכם הוא ונתתי נגע בבתים שע"י כן תמצאו ואלהי אביכם נותן לכם מטמון. וא"כ ישראל שידעו זה בראות נגעי הבית ישמחו וירננו על המטמון שימצאו שם כי כן נתבשרו ע"י משה רבינו ע"ה. ועל דעת כן מזדרז לקרוא הכהן ופיו פתח בחכמה ואמר כנגע נראה כמו נגע נראה אבל זה לא יקרא נגע רק שמחת לב כי ע"י זה נמצא המטמון וזהו כ"ף כנגע דלמראה עינים נראה נגע אך נראה לי להנאתי ולטובתי ליהנות משלל אויבי:
ואפשר לומר דרך רמז ותוכחות מוסר במ"ש עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד אך אינו נראה והוא במדור הקליפות למעלה וזהו כנגע כמו אותו נגע דהיינו הקטיגור שהוא למעלה ואיני רואהו משם נמשך נגע בעוני שאראהו למטה בבית. או ירצה כנגע שנראה בנשמתי כי כל עון פוגם בנשמה נראה לי למטה בחוש בבית. וקרוב לזה שמעתי באומרים דמוציא שם רע פוגם בברית הלשון וכשהאדם פוגם בברית הלשון ודאי פוגם בברית המעור והן בעון נבראים על ידו בנים משחיתים נגעי בני אדם ועתה נראה בפועל בבית וז"ש כנגע כאותו הנגע נסתר נראה לי בפועל בבית:
אדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת.
שאת ספחת בהרת. כתב הרב כלי יקר דהנגעים באים על הגאוה וכנגדה לוקה בשאת כשמה כן היא לשון נשא ורם האי דישנא להאי פרדישנא. ועוד הנגעים באים על חמדת הממון והממון הוא טפל לאדם כי כל הקנינים דבוקים באדם כחכמה גבורה מדות טובות משא"כ הממון הוא חוץ ממנו וכנגד זה באה ונהייתה הספחת שהוא לשון טפלה. וגם הנגעים באים על לשון הרע דאזיל סומקא ואתי חיורא כי בכלל הוא הלבנת פנים וכנגדה בא בהרת ולכן הכהן שאינו חומד ממון שאין לו חלק ונחלה ומשלחן גבוה קזכי והוא עניו ורודף שלום יבא ויטהרנו מטומאתו ונסלח לו זהו תורף דבריו עיין בספרו הנחמד באורך וברוחב:
ועל פי דברי הרב ז"ל אפשר לפרש מקראי קדש סוף מלאכי בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי ניחת הוא תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. הכונה בריתי היתה אתו החיים והשלום ומשלחני קא זכי כי אין לו חלק ונחלה וא"כ אינו חומד ממון ואתנם לו מתנות כהונה מורא שצריך באכילת קדשים ותרומה מורא בכמה הלכתא גברוותא וזירוז שלא יחטא ויראני כי שומר כל ההלכות והחומרות. ומפני שמי ניחת הוא שהוא עניו. והראיה תורת אמת היתה בפיהו וזה מופת חותך שהוא עניו ותוכו כברו שאם לאו חכמתו מסתלקת ממנו ולא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא ונמצא דעדות יש שהוא עניו מדחזי' דזכה לתורת אמת. בשלום ובמישור הלך אתי לאפוקי שלא הלך בעצת רשעים ולא דיבר לשון הרע ואדרבא רודף שלום וכפי זה נקי הוא משלשה פשעי ישראל גאוה וחמדת ממון ולשון הרע אשר כנגדן באים הנגעים שאת ספחת בהרת והכהנים נשמרים מהם. וחילופיהן בגול"ם ר"ת גאוה ופגם לשון ממון כי אם שלשה אלה יעשה אותם האדם יהיה גול"ם נגוע ומוכה כי גמ"ל עליו ר"ת גאוה ממון לשון וגמולו ישלם לו במראות נגעים שאת ספחת בהרת ועל כי הכהנים נקיים מחטאות אלו הם מטהרים הנגעים וז"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת שהם הלכות טהרה כמשז"ל ודעת זה סדר טהרות. והגונים וראוים לזה ומאחר שהם נקיים כח בהם לדרוש לעם להפרישם מעון והוא אומר ורבים השיב מעון:
ואפשר עוד לפרש כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' במ"ש הרמב"ם פ"ט דצרעת דין ב' שאם כהן רואה וסומך על עצמו צריך שיהיה בקי בהן ובשמותיהן וכהן שטהר הטמא וטמא הטהור לא עשה כלום אמנם יכול החכם לראות ואומר לו אמור טהור ואומר טהור וז"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת שהוא חכם והוא בקי בטהרות שכינוי דעת הוא לטהרות כמשז"ל כמדובר. ואז תורה יבקשו מפיהו. כי מלאך ה' צבאות הוא ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע. ומינה נשמע שאפי' אינו חכם על פיו יהיה שהחכם אומר לו אמור טהור והוא אומר טהור:
ויתכן לפרש להפך במ"ש מרן הכ"מ שם משם הרא"ש דאף אם הכהן סומך על החכם בעינן דאסברו ליה ומסבר והיינו דכתב הרמב"ם פ"א כל כהן שאינו מכיר המראות לא יראה הנגע עיין שם באורך וז"ש כי שפתי כהן אף שאינו חכם ישמרו דעת החכם והכהן מיהא בקי ומכיר וקרינן ביה ישמרו דעת דאסברו ליה ומסבר ואז תורה יבקשו מפיהו:
וְהִתְגַּלָּח–וְאֶת-הַנֶּתֶק, לֹא יְגַלֵּחַ;
כתב רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל ג' גדולה לומר גדולה גמילות חסדים ששקולה כנגד כל התורה שכן ג' דוהתגלח אמצע התורה בפסוקים. ודרוש דרש אמצעה בתיבות זהו ג"ד גמול דלים ושקול ככל התורה שלפניה ושלאחריה. והא דכתיב ליה בפ' נגעים דנגעים באים על צרות עין ועין רעה וזה לא רצה לגמול חסד בכליו לפיכך ופינו את הבית וכו'. עכ"ד ובזה שהצדקה שקולה ככל התורה אפשר שזה רמז במ"ש פ' הבונה אלף בינה גמול דלים ה"ו שמו של הקב"ה הכונה אלף בינה לימוד בינה דהיינו עסק התורה שקול גמול דלים שהצדקה היא ככל התורה ונתן טעם שע"י הצדקה מיחד קב"ה ושכינתיה הרמוזים באותיות ה"ו של הויה הכוללת וכמו שאמר הרב האר"י זצ"ל והיא פעולת עסק התורה ליחד קודשא בריך הוא ושכינתא. וכיוצא אמרו פ"ק דבתרא דשקולה צדקה ככל המצות ע"ש. ובהא ניחא מ"ש גורי האר"י זצ"ל דהעבירה אינה מכבה הצדקה כמו התורה והטעם דהצדקה חשובה ככל התורה. וה"ט דאמרו ז"ל בשבת דף קל"ט אין ירושלים נפדית אלא בצדקה דלא מצינו מצוה ששקולה ככל המצות והתורה כצדקה ולגאולה צריך לקיים לפחות מצוה כוללת הכל. וכיוצא אמרו שאין ישראל נגאלים אלא בשמירת שבת והיינו לפי ששקולה שבת ככל התורה כלה ועד"ה הכל הולך אל מקום אחד צדקה היא בחי' שבת:
וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.
פי' רבינו אפרים ז"ל בפירושו (כתב יד) רמז נאה שתי צפרים רמז ליצה"ט וליצר הרע ומראה לך הכתוב היאך יעשה וימשול בשני יצריו ושחט את הצפור האחת ימית יצה"ר. על כלי חרס כלומר יחשוב האדם בלבו היאך דומה האדם לכלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה ובזה ימית יצרו וישפילהו. ועוד תקנה אחרת שישחט אותו על מים חיים היא התורה שנקראת מים שנאמר מעיין גנים באר מים חיים גן ים ג"ן פרשיות שנמשלו לים שנאמר ורחבה מני ים וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם פגע בך מנוול (אח"י מנוול גי' ס"מ) זה משכהו לבית המדרש. ולקח את עץ הארז זה לבו גבוה ומתגאה כארז ואת שני התולעת היא העבירה שבידו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים ואת האזוב זה יצה"ט ששפל כאזוב הזה וטבל אותם בדם הצפור השחוטה כלומר הכל יתכפר לו בשכר שהמי' יצה"ר והזה על המטהר ז' פעמי' שיעסוק בז' ספרים שנאמר חצבה עמודיה ז' ושלח את הצפור החיה שהוא צד על פני השדה כלומר על פני התורה שהיא הפקר כשדה. וכן ב' כבשים וכבשה ג'. ג' עשרונים ולוג שמן הרי ז' כנגד ז' ספרים. תנו"ך. תורה נביאים וכתובים:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
מנימוקי רי"ד ז"ל. ועמוק אין מראהו מן העור. פירש המורה לא ידעתי מהו פירושו דקשי' ליה כיון דלבנה היא כל לבן נראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל וי"ל מפני שאין כח הלבון בא מלמטה שהרי לא הפך שער ללבן לכן אמר ועמוק אין מראהו. והנה כהה הנגע פי' המורה הא אם עמד בעינו טמא ולא היא דבספרא אמרינן דנגע העומד בעינו טהור וה"נ תנן בנגעים ומפני שלא הפך שער ללבן קורא אותו כהה שאינו ליבון חזק:
בקרחתו או בגבחתו פי' בגדים ישנים נקראים קרחת מפני שהוא קרח מהשער והחדש נקרא גבחת מפני ששערו גבוה וח' עם ה' מתחלפים. עד כאן מנימוקי רי"ד ז"ל:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5