דבר תורה על פרשת חיי שרה – מרן החיד"א

——–

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה.

אפשר לרמוז כי תיבת ויהיו נקראת ביושר וגם למפרע ויהיו לרמוז שכל חיי שרה מתחילתן לסופן ומסופן לתחילתן היה בהם הויה כלן שוים לטובה וזה רמז תיבת ויהיו דמשמעותה הויה וגם נקראת למפרע כמו ביושר. כן חיי שרה שוים ושקולים בהויה לטובה. ותמת שרה בקרית ארבע וכו' הענין הוא במשז"ל דארבעה שמות יש לו אשכול ממרא קרית ד' חברון. והרב כלי יקר פירש דהם שמות רומזים למיני מיתות כי המקום מקום קבורה עיין שם באורך. ואפשר לומר קרוב לדרכו באופן אחר כי אשכול רמז לנספה בלא משפט כההי' דפ"ק דחגיגה וזהו אשכול שנכרת והוא שכול מחייו לפני זמנו. ממרא מת בעונו שמרה מצותיו יתברך כמו שאמר הרב הנז' לדרכו. קרית ד' רמז לד' שמתו בעטיו של נחש. חברון רמז לצדיקים שמתחברין נר"ן שלהם בעולמות העליונים ובג"ע והוא ר"ת חברון חיבור בנפש רוח ונשמה. ושר"ה קרובה לד' שמתו בעטיו של נחש כמו שאמר הרב כלי יקר על פסוק לספוד לשרה ולבכותה ע"ש. אך לא היתה ממש בסוג הד' שמתו בעטיו של נחש אך קרובה להם. וז"ש ותמת שרה בקרית ד' בסוג מקרה שקרה לד' שמתו בעש"ן ומיהו אינה בכלל הד' אלא היא חברון חיבור נר"ן בארץ כנען שמתחבר הכל עם הבלא דגרמי הנשאר בקבר וזהו בארץ כנען:

ודרך רמז אפשר ונקדים מ"ש הרב שני לוחות הברית במוסריו הנחמדים דפסוק זה דרשוהו בתוספת' מהזהר על התשובה והענוה והוא רמז ויהיו וי לחוטא ואם שב בתשובה הרומז לה"א טוב לו ואם לאו וי לעוה"ב עכ"ד ואפשר לו' דהרמז כך וי היו אותן עונות שיאות לומר עליהן וי נהפכו לזכיות היו הויה חיי שרה חיי הנשמה שהיא שרה שוררת על הגוף. אף כי לימים ראשונים מאה שנה ועשרים שנה הרע אשר עשה כלו בעשן ולכן נקראים שנה אחת היתה. עם כל זה שנשתרש כל השנים בעבירות עכ"ז שבע שנים שני חיי שרה כי אלו האחרונים מטיבין את הראשונים וכלן שוים לטובה. ותמת שרה אז נסתלק' הנשמה מהגוף בקרית ד' רזא דד' אתוון. היא חברון. שהנשמה שהיא שרה היא מחבר' כל ימיו בארץ כנען בכח מה שנכנע בתשובה. ויבא אברהם רמז לצדיק המתחסד לספוד לשרה לנשמה שנסתלקה ולבכתה כף זעירא מעט בכי שזכתה לתשובה והוא יומא דהלולא. ויקם אברהם הצדיק מעל פני מתו לפי שכששב בתשובה גדולה הכל כקרוביו. וידבר אל בני חת השבים ונכנעים וחתים מיום הדין גר ותושב אנכי עמכם גר כי אתם עיקר דבמקום בעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ותושב שאני כל ימי בצדקתי תנו וכו':

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה

אמרו בזהר בתוספתא מהחידושים שהגידו לרשב"י במתיבתא של מעלה מאן דאיהו רב איהו זעיר מאן דאיהו זעיר איהו רב וכן מאה שנה ועשרים שנה דאיהו חושבן רב אזעיר ליה וכתיב שנה שבע דאיהו זעיר ארבי ליה דכתיב ז' שנים עכ"ד וצריך להבין מה שייכות יש לרמוז זה גבי שרה. ואפשר במ"ש הרב עמודיה ז' ריש עמוד ב' דאברהם ושרה היו כדמות שמש וירח שהיו שני מלכים משתמשים בכתר א' שוים במעלה וכשהאיש והאשה שוים אי אפשר להוליד וכן אמרו אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד שישתמשו דיקא לשון זיווג ולפיכך מיעט הירח ולמלאת חסרונה תקבל אורה מהשמש ותוליד צבאותיה הככבים והמזלות והחמה רוב בנין והלבנה רוב מנין ונמצאו שוים וכן אברהם ושרה היו שוים וה' פקד את שרה לשון מיעוט וחסרון וכדי להשלימה נתן לה את יצחק שממנו יבנה בית ישראל ועי"ז נשלם חסרונה וכמו שאמר הרמ"ע במאמר אם כל חי וז"ש רבותינו זכרונם לברכה ברבה פ' וירא ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים ר' לוי אמר הוסיפה על המאורות נאמר כאן עשיה עשה לי ונאמר להלן ויעש אלהים את שני המאורות ר"ל שזה היה הוספה דוגמת מה שהוסיף הקב"ה על המאורות אשר למלאת חסרון הלבנה הוסיפה בככבים כן בשרה שמיעטה הוסיפה במה שהולידה וז"ש רבותינו זכרונם לברכה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם ר"ל אלה תולדות ומאורעות שאירעו לשמים וארץ שבנה הקב"ה עולמות ומחריבן ואחר כך בנה עולם האמיתי כן היה באברהם שדורות שקדמו נבנו ונחרבו ואברהם היה כיום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ששתף מדת רחמים וכמו שבבנין העולם היו שמש וירח שוים ומיעט ירח והשלימה בככבים כן היה באברהם ושרה שמיעט שרה והשלים חסרונה ביצחק ומשו"ה אז שמחו שמים וארץ כמשז"ל שנתחדש העולם שעד עתה היה בסוד התהו זהו תורף דברי הרב עמודיה שבעה והוא האריך עיין שם באורך חיכו ממתקים בדברים המצודקים:

ואנא בריה קלה הנני יוסיף על מאורות דברותיו שנים ג' גרגרים ולדקדק לשון רבותינו זכרונם לברכה ר' לוי אמר הוסיפה על המאורות. דאפשר לומר דבשמים היה ענין השמש והירח שלא היה אפשר שישתמשו ומיעט הלבנה ופייסה בככבים. אך בארץ לא היה תיקון שבארץ היה בונה עולמות גם כן ומחריבן כדור מבול פלגה סדום אנוש וז"ש הכתוב מאפס ותהו נחשבו לו מאפס ר"ת מבול אנוש פלגה סדום ותהו כי היו בסוד התהו כמו שאמר הרב הנז'. עד שבאו אברהם ושרה והיה התקון בארץ כמו שאמר הרב והאריך בזה וזהו דקדוק הכתוב אלה תולדות השמים והארץ ר"ת תהו בשמים היה בהבראם ובארץ באברהם כמשז"ל ביום עשות ה' אלהים רחום בדין ארץ ושמים בארץ ע"י אברהם ושמים בשמש וירח וז"ש ר' לוי הוסיפה על המאורו' שהמאורות היה ענינם בשמים והיא הוסיפה בארץ וגמר עשיה עשיה:

ואפשר לפרש עוד הוסיפה על המאורות כי הנה הירח קטרגה ונתמעטה על כרחה ולא נתפיסה והרבה צבאותיה. אך שרה היא בקשה על זה מדעתה ורצונה שהיא היתה נביאה ורוצה ליבנות ע"י בן וכבר ידעה שבהיותה במדרגה אחת עם אברהם אי אפשר לילד ובודאי כי כאשר בקשה ללדת סברה וקיבלה להתמעט וז"ש ר' לוי הוסיפה על המאורות שבמאורות הדבר נעשה על כרחה של לבנה אך שרה היא הוסיפה לבקש על זה מרצונה נאמר כאן צחוק עשה לי ר"ל בעבורי ובשבילי שאני רציתי בזה ושם נאמר ויעש ה' אלהי' שהקב"ה עשה ותיקן שלא ברצון הלבנה וכבר פירש פ' ויעש וכו' הרב הנז' עיין שם באורך:

זאת עולה מן המדב"ר דאברהם ושרה כשהיו שוים במדרגה לא יכלו להוליד אך כאשר שרה נחסרה ילדה יצחק ובזה הושלם חסרונה. ומזה נוכל ללמוד לאדם כי אפשר להמשיל הנשמה לשמש והגוף לירח ובפ' שואל דרשו להפך והדרשא תדרש) כי הגוף מקבל חיותו מהנשמה ובצאת הנשמה הוא עץ יבש ואם הגוף רוצה להיות שוה לנשמה ולא להשתעבד לה אז לא יולידו תולדות שהם תורה ומצות שהם תולדותיהם של צדיקים כי הגוף בגובה אפו בל ידרוש אלהים וילך אחר תאוות גופניות ונאבד מהעה"ז והעה"ב. אך אם הגוף משתעבד לנשמה ויעבוד את בוראו כרצון הנשמה אז יולידו תולדות רבות מתורה ומצות וטוב להם ולעולם. זהו שרמזו בישיבה של מעלה מאן דאיהו רב איהו זעיר ואסמכוהו אקרא דכשם דשרה כשהיתה שוה במדרגת אברהם נחשבת כמת שלא הי"ל בנים. וכשנחסרה זכתה ליצחק וחיתה כן הדבר בנשמה והגוף שהם דוגמ' שמש וירח ואברהם ושרה שאם הגוף מתמעט וחי ויוליד תולדות מע"ט ואם אין מתמעט וכלה. ונמצא דדמיון מאן דאיהו זעיר לשרה הוא דמיון יפה. וז"ש ויהיו חיי שרה ודורשי רשומות אמרו כי ויהיו גימט' ל"ז שהם שני יצחק שאלו היו חיי שרה ורמז הכתוב מאה שנה וך' שנה חושבן רב כתיב שנה אזעיר ליה וכן שרה בהיותה שוה במדרגת אברהם לא יכלה להוליד ואחר כך כשנתמעטה חיתה ויהי"ו חיי שרה וכן מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רב:

ויתכן דמה שנתמעטה שרה רמוז במיעוט אות יוד שנחסר משרה שנקראת שרי ואפיק יוד ונקראה שרה (וס' עשרה מאמרות אין בידי) ואפשר שזה כונת הכתוב לא תקר' את שמה שרי כי שרה שמה וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן כלומר לא תקרא שרי כאלו היא יש לה שררה עליך כי שרה שמה ולא עליך כי אני ממעטה. ואחר זה וברכתי אותה להשלים חסרונה וגם נתתי ממנה לך בן וגם ריבוי שאני מעלה ומרבה אותה בבן והיתה לגוים דוגמת הככבים. ואפשר שזה טעם שאז"ל שנתרעמה יוד משרי וניתנה ליהושע והדבר צודק דיהושע אז"ל פני יהושע כפני לבנה ולכן נתוספה יוד בשמו כי כמו שפייס ללבנה כן פייס לשרה שהיא בחינת לבנה שנתמעטה ולכן בבחינתה שהוא יהושע נתוספה היו"ד כי יהושע בצד מה בחינת שרה ובזה נתפייסה היוד שהלכה לבחינתה ובזה אפשר לפרש מ"ש בתרגום המיוחס ליב"ע פ' שלח וכד חמי משה ענותנותיה קרא משה ליהושע בן נון והוא תמוה ענוה מאן דכר שמה לקריאת שם. וע"פ האמור יובן דיהושע דמי ללבנה וכיון שהוא היה מתמעט ראוי להגדילו מעין דוגמא של מעלה דע"י שנתמעטה הלבנה הגדילה והרבתה צבאותיה וכיון שיהושע היה עניו ומתמעט ראוי להגדילו ולהוסיף היוד שנחסרה משרה שהיא דוגמת הירח בחינת יהושע:

וזהו גדול' משה רבינו ע"ה דכתיב פ' בהעלותך והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה כי בהיות משה רבינו ע"ה דומה לשמש כמשז"ל פני משה כפני חמה ונרמז בתיבות והאיש משה שם אתה מוצא אותיות שמש רצופו' והשמש נשאר במדרגתו וגדולתו וא"כ משה ר' שדומה לשמש היה מן הראוי שיהיה תמיד במדרגתו, ועכ"ז עניו מאד זהו שבח גדול ועצום:

ואפשר להבין בזה משז"ל בנדרים דף ט"ל דרש רבא ואמרי לה אמר ר' יצחק מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה וכו' רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים וכו' דהשמש נשאר בגדולתו ומשה רבינו ע"ה כשמש והוא עניו מאד. והירח נתמעטה והרבה צבאותיה א"כ משה רבינו שהוא מתמעט דין הוא לעשות לו דין ולהגדילו וז"ש אם אתה עושה דין לבן עמרם שאינו מחשיב עצמו לכלום כי אם בן עמרם בהיותו גדול לכן ראוי לעשות לו דין ואם לאו אין אנו מאירים שאינן כדאין קרח ודעמיה להשתמש בשמש שהוא כמשה וירח שנתמעט כמשה שהוא ממעיט עצמו וראוי להם שילקו ויגדיל משה רבינו ע"ה:

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב.

פירש המורה רשע היה שהשיב לפני אביו וא"ת היאך ענו בני יעקב לפני אביהם לשכם וחמור י"ל שראו שדעתו ליתנה לו לאשה ח"ו אמרו הכזונה וכו' משו"ה ענו כי לא נאותו בדבריו שהיו גבורים והיו רוצים להורגו. כ"כ רבינו ישעיה ז"ל. ונראה שכונתו בזה על דרך מ"ש במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב וה"נ כי נבלה עשה בישראל ומשו"ה ענו:

ועוד נראה דהכא הם הרגישו וידעו שיעקב החריש עד בואם כמו שאמר הכתוב שיעקב היה מחשיב דעתם. וגם עתה המה ראו כי יעקב לא היה רוצה לענות ומשו"ה ענו הם. משא"כ לבן שראה והרגיש שבתואל היה רוצה לענות. ובעוד שהיה פותח שפתיו הוא ענ"ה דמעיקר' וז"ש ויען לבן ובתואל שהקדימו כרגע ברשעו וקפץ להיות הוא הקודם ואביו ישאר טפל. משא"כ דיעקב אבינו עליו השלום לא דיבר דאמרינן מאן דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד. דהכא הם הרגישו שרצונו בכך שידברו הם וזהו רצונו ואב שמחל ועל כבודו כבודו מחול. ועוד י"ל דבדיני נפשות קי"ל דמתחילין מן הצד משום לא תענה על רב ולכן כדין הקדימו לדבר משום לא תענה על רב שאם אביהם לא ישרו בעיניו דבריהם יגלה דעתו וכן יקום ויבטלו דעתם ולזה גילו דעתם ואביהם הסכים עמהם ושתק שתיקה כהודאה:

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן, אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר, לִפְנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב.

ויקם השדה והמערה אשר בו. ר"ת גימטרי' חוה עם הכולל וסופי תיבות ויקם השדה גימטריה אדם כמו שאמר בזהר הקדוש דף קכ"ח ע"ג מהאי קרא דבגיניה דאברהם אתקיימו אדם וחוה ע"ש. וכבר נודע דאדם וחוה באו בגלגול אברהם ושרה וכמו שאמר גורי האר"י זצ"ל והיודע בסוד הגלגול יבין את זאת:

וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל.

(א) אפשר לומר במ"ש פ' במה אשה למימינים בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ביומא דף כ"ח אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ואברהם זקן וז"ש ואברהם זקן זה קנה חכמה שהיה יושב בישיבה ועי"ז בא בימי' וגם עושר וכבוד וה' בירך את אברה' בכל דהיינו עושר וכבוד כמו שאמר הראב"ע

(ב):ואפשר עוד לומר במ"ש בב"ר זקן בא בימים א"ר אחא יש לך אדם שהוא בימים ואינו בזקנה בזקנה ולא בימים אבל כאן זקנה כנגד ימים וכו' ופירש בס' קב הישר בשם גדול אחד כי כל הימים אשר תקן האדם במצו' ובמ"ט קרבו ויאתיון בשעת פטירתו ואשר לא תיקן אותם הימים נדחים וכו' כמו שאמר בזהר ע"פ ויקרבו ימי ישראל וא"כ יש אדם שהוא בזקנה רשע מאריך ברעתו שהגיע, לגבורות וימיו קצרים כעוללים וז"ש ולא בימים. ויש בחור שהוציא כל ימיו בעבודתו ית' וכל ימיו שלמים ואינו בזקנה אבל א"א זקן וגם כל ימיו במ"ט נפלאים וז"ש זקנה כנגד ימים וכו' ע"ש באורך ואז"ל שהצדיקים מהפכים מדה"ד למדת רחמים ואז"ל וה' לקח הוא ובית דינו וז"ש ואברהם זקן בא בימים שכל ימיו בעבודה תמה וזקנה כנגד ימים לכן וה' שהוא מדה"ד ע"ד וה' לקח לאברהם ברך בכל שהצדיקים מהפכים מדת הדין למ"ר

(ג):או ירצה במשז"ל דאברהם תבע זקנה לפי שלא היו מכירים בינו לבין יצחק וז"ש ואברהם זקן וכי תימא מה יולד יום דעד האידנא לא הוה זקנה לז"א וה' ברך את אברהם בכל שנתן לו בן כמו שפירש"י בכל גימט' בן ומזה הבן נולד שאברהם תבע זקנה

(ד):ועוד אפשר לפרש במ"ש בס' דעת חכמה דף נ"ה ששכר טוב הצפון לצדיקים נקרא ימים וז"ש לטוב לנו כל הימים ויש מי שאוכל בעה"ז וינוכה שכרו לעה"ב עיין שם באורך וז"ש ואברהם זקן בא בימים שכר עה"ב בשלימות אף כי וה' ברך את אברהם בכל בעה"ז עכ"ז לא נוכה שכרו כלל ורב טוב הצפון לו זכה לו בשלימות ולא כצדיקי' אחרים שבטובת העה"ז ינוכה להם ודוק

(ה):ודרך רמז אפשר במ"ש בס' קרנים דיש קליפה שנק' זבוב ליפרע מפוגם ביסוד וע"י התורה הקדושה מכניע קליפה הזו עיין שם באורך ובפירוש מהר"ש ז"ל והנה ר"ת ואברהם זקן בא בימים הוא זבוב ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על פ' זה כי אברהם אבינו עליו השלום זקן ויושב בישיבה וזה רמז שע"י תורתו הכניע לקליפ' זבוב הנז'. ומאחר ששרש הקלי' הזו היא לפי שפוגם ביסוד סמיך ליה התעוררות אברהם אבינו עליו השלום לזווג לבנו ויאמר אל עבדו וכו' ובמ"א כתבתי רמזים ע"פ הקדמה הנז' בס"ד:

וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

יש להרגיש אמאי הזכיר יצחק והול"ל בן אדוני כמו שאמר אחר כך ועוד צריך להבין אומרו ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ואפשר במה שידוע כי יצחק מדת הגבורה. והאשה סתמא היא דין דינא דמלכותא דינא. ואם אשת יצחק היא דינא קשיא לא יכונו יחדיו דין קשה עם דין קשה ובהתחברם עוד יתחזק ויגביר הדין מאד מאד. ומזה ירע לאברהם אבינו עליו השלום אשר הוא רח"ם רחמתי"ם וזה שמו אברהם גימטריא רח"ם הן חונן והן מרחם ואהבת חסד גדול יתר מאד ואיך יוכלו לשבת יחדיו. אבל אם אשת יצחק תהיה מחסד שבדין מה טוב ומה נעים כי שותף מדת הדין הקשה בחסד שבדין ויהיה מיתוק והדין מזוג:

הוא הדבר אשר דיברו אליעזר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה וכו' כי זה יורה על תכונתה שהיא בעלת חסד ורוח נדיבה למהר להשקות לי ולגמלים ואוהבת חסד בהיותה נערה וטבעה ומדתה חסד שבדין. אותה הוכחת לעבדך ליצחק הוכחת בסוד גבורות ממותקות על דרך שכתב רבינו האר"י זצ"ל בפ' טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת לעבדך ליצחק שהוא דין קשה דכיון שזו הנערה חסדיה נגלי' ומצד טבעה אוהב' חסד בהתחברה עם יצחק זיווגן עולה יפה דבר נאה ומתקבל כי הדינין מתמתקים בשרשן. ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם שהוא מדת חסד גדול. וזה חסדך כי האשה הבאה אל ביתו כי כלתו היא נאה וחסודה והוא דבר מופלא כי האשה סתמא דינין וסדר נשים רובן ככלן דינא קשיא וזה טעם כי האשה עיניה צרה באורחים כמשז"ל כי מדת הדין מדקדקת ואינה מוותרת. ואם נערה זו בעלת חסד תהיה כמין חומר להזדווג עם יצחק והוא חסד גדול עם אדוני אברהם איש חסד שבחסד:

והרב כלי יקר בסדר היום פירש משז"ל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה שכונתם על עין טובה ונדיבותה ע"ש שהאריך ולדרכנו יומתק יותר כי האשה כולה דינין וגבורות וא"כ כלה זו שיש לה רוח נדיבה היא העולה על סדר נשים ואשתנית למעליותא ומאחר דבמה שהוא טבע נשים רובן ככלן היא מוצאת ונתעלית לזה אין כל גופה צריך בדיקה דמסתמא כל שאר מדותיה מדות טובות כי חיו"ת הנה. ואפשר לומר מתיחס אל כונתנו דמה שאמר אליעזר תחילת דיבר הנה אנכי נצב על עין המים חוץ מפשטן של דברים רמז בזה לומר כל ימי גדלתי אצל אברהם איש החסד וזהו הנה אנכי נצב הוייתי ומצבי הכל על עין המים עין יפה של מי החסד ולכן אני עושה סימן במים ומדת החסד:

ואפשר לרמוז עוד בפסוקים אלו במה שביארנו בעניותנו בפ' כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת במ"ש צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ופירשנו הטעם בשני אופנים. ויצא הראשון לבר מארחין ע"ד שאמרו שהיה דוד המלך ע"ה אומר למחר אני הולך לבית דירה פ' למקום נאה פ' ואחר כך היה הולך לבית המדרש כמשז"ל בילקוט פ' בחוקותי. והטעם פשוט כי הן האדם השטן נצב על ימינו לשטנו ולהתגרות בו וכי שמע שאו' שרוצה ללכת להבלי העה"ז ותענוגות בני אדם אמר יאמר זה משלנו אין צריך לטרוח בו. וכל ערום יעשה בדעת מחליף הבלי עה"ז בתורה כי הולך הוא לבתי מדרשות פתאום. ועל דרך זה אמרו מחשבה מועל' לדברי תורה כי אם יחשוב למחר אני אתעסק כל היום בתורה או אלמוד מסכתא זו וכיוצא מתגרה בו היצה"ר ומוליד אבות נזיקין עד שנמנע. והוא אצלנו ביאור הכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כלו' אם אמרתי שרצוני להתחכ' אמירה זו היתה בעוכרי להתבטל והיא רחוקה ממני. וכמה בני אדם נכשלים בענינים אלו וכיוצא בהן בבלי דעת. וזו היא טעמן של צדיקים שהם אומרים מעט כדי שיהא נשכר גירוי היצה"ר ואחר כך עושים הרבה פתאום כמעט בלי מחשבה כי יצר סמוך על אמירתו כי מעט מזער יעשה ואדרבא שמח בשומעו שאינו עושה לפי עושרו ואומר אכן נודע כי טעו הבריות באיש הזה וקורא לו נדיב נדיבות והנה הוא נבל ונבלה עמו. ועל דרך צחות אפשר לפרש שזהו כונת אביגיל זאת אומרת לדוד הע"ה נבל הוא ונבלה עמו הכונה דאיש צדיק ערום במצות זימנין דמשכחת בבא אליו עני ואביון כה יאמר מה לי ולך לבא עד הלום לך מעמנו כי היציאה יתירה על השבח וכיוצא מדברי הנבלי' ועושה זה לבל יתגרה בו יצרו ופתאום אחר זה כמעט בלי מחשבה מלא כפו סלעין דינרין ומעוז לאביון ושואל ממנו מחילה על העבר וכיוצא ונמצא שהוא נבל לרגע ואדרבא נבלותו מרוב צדקתו ולאפוקי זה אמרה אביגיל כי בעלה הוא נבל באמת מתחילה ועד סוף מקיים נבלותו וז"ש נבל הוא ואל תחשוב כי הוא על צד ההזדמן וכונתו לטובה לנדיבות גדול לא כן אבי ונבלה עמו קשורה עמו והוא נבל באמת וכונתה להציל לנבל כי כל הדברים אשר דיבר לנערי דוד הע"ה מעולם לא כיון לזלזל רק היו הדברים האלה לשמור נבלותו שיתרחקו ולא יפצירו בו לתת להם לחם:

וזאת שנית ישנו בנותן טעם על אשר צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה במ"ש פ' אלו מציאות אמימר ורב אסי ומר זוטרא. אקלעו לבוסתנ' דמרי בר איסק אתא אריסיה שדי קמיהו תמרי ורמוני מר זוטרא לא אכל ובסוף אתא מרי בר איסק ואמר מ"ט לא שדית מהנך ואמרו ליה השתא נמי אמאי לא אכל מר ואמר להו לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד ואם בא בעה"ב והוסיף, כתבו ז"ל דאף בשאר מילי תו ליכא למיחש משום כיסופא וה"ט דצדיקים אומרים מעט בתחילה ועושים הרבה להוציא מלב דלא משום כיסופא עבדי אלא בלב שלם ואאבינו עליו השלום נ"ט להזמנתו כי על כן עברתם על עבדכם כלומר. דלהיותם הולכי על דרך שרו הם ליהנות כמו שאמר הרב נחלת יעקב פ' לך לך. ומאחר שכבר הורה, שהוא בלב שלם ממה דעביד טצדקי כדי שיאכלו בלחמו שהם עוברי אורח. א"כ בזה הורה שלמות רצונו ותו לא צריך להוסיף ולז"א כן תעשה ולא תוסיף. והשתא זה כונת אליעזר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך והיא תוסיף להשקו' את הגמלים א"כ זו הוראה בתוספת שעושה בלב שלם ולאו משום כיסופא ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני הוא אברהם אבינו עליו השלום שמדתו לומר מעט ולעשות הרבה כמו שאמר. פ' הפועלים ולו ידע כי כלתו היא עושה כמעשהו ממנו. ורבקה הוסיפה לנהוג טובת עין כי הוא אמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך והיתה יכולה להטות כדה וישתה כמאמרו והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך והיא הוסיפה המהירות והורדת כדה על ידה להזדרז ולהשקותו על ידה דרך כבוד. ובהא לחוד נפקת ברא מחשד דלכיסופא הוא דעבדת, ולא צריכה לשאוב לגמלים. ועם כל זה רצתה בטוב עין לשאוב לגמליו. והוא על דרך אברהם, אבינו עליו השלום דלא סגי ליה בפיוס כי על כן עברתם על עבדכם ויקח בן בקר וכו' להוסיף על מה שאמר כמשז"ל. ועוד נתחכמה רבקה לומר מעט, ולעשות הרבה יתר על דברי אליעזר שאמרה שתה אדוני ועשתה בזריזות וכבוד גדול ואחר כך, ותאמר אמירה שניה גם לגמליך אשאב והוא אמירה מחודשת ותוספת:

ויראה לדקדק הדק היטב בכתובים ולפרשם בדרך פשוט. כי הנה אליעזר אמר לה הגמיאיני נא מעט מים מכדך. שהפירוש הוא תן לי גמיעת מים עכשיו. ובזו אמירה יש לפרש שני פירושים שכונתו יען שהוא צמא ובא מן הדרך צריך לשתות תחילה מעט שלא יזיק לו ואחר כך ישלים שתייתו וז"ש הגמאיני נא עכשיו אני רוצה גמיעה. כלומר ואחר כך לשתות כל צרכי. או אפשר שכונתו עתה הגמיאיני לי, ואחר כך תשקי לגמלים וזהו שכיון באומרו, הגמיאיני נא. ועוד יש לפרש דאין נא אלא לשון בקשה כי כן ארחות המבקש דבר ממי שאינו חייב בו לפיסו בלשון בקשה. ורבקה בהיות טבעה להטיב לא נכנסה בצד כי אמר, נא לפייסה והוא לשון בקשה. ומ"מ אמרה שתה אדוני כלומר ודאי אין נא שאמרת דרך בקשה כי אתה אדוני בהיותי נערה קטנה ועליך לצוות אותי. ואם כוונת נא שאמרת שאתה רוצה לשתות מעט תחילה ואחר כך לשתות כל צרכך שתה אדוני אתה אדון לשתות בדרך שאתה רוצה. ומ"מ יען המנהג כי לתאב לדבר הרבה להביא לו, בשפע ועי"ז לו תשבע עין לראות ולקראת צמא התיו מים הרבה ובזה כבר מכח הראיה שלו נפש כי תשב"ע. לכן היא נתחכמה ותמהר ותורד כדה על ידה בכונה מכוונת ערכה לפניו הכד כלו. ומיראתה פן ישתה הרבה בבת אחת ויזיק לו לכן היה על ידה ותשקהו שאם הוא ירצה לשתו' הרבה תעכב וזהו ותשקהו לדעתה מעט מזער בתחילה. ואחר זה השקתה עוד הפעם כל צרכו והיינו דקאמר ותכל להשקותו הורה דהיה איזה שיעור בשתייתו דהיינו שהפסיקה קצת ומשו"ה כתיב ותכל להשקותו. ועם זה קיימה פירו' הגמיאיני נא עתה מעט ואחר כך הרבה. וחששה לצד שני שבאומרו בתחילה הגמיאיני נא כונתו היתה על הגמלים. לכן ותאמר אמירה שניה גם לגמליך אשאב כלומר גם אם כיונת לגמלים אעשה כדבריך. והאיש משתאה לה משתומם בראות עומק שכל נערה זו וטוב לבבה וענותנותה:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם פירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת ושני צמידים רמז לשני לוחות מצומדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת דברות שבהם. ומאחר שרבותינו זכרונם לברכה דרשו כך. אפשר לרמוז שהכתוב הזה רמז ענין העגל בפרטות. והכונה כך ויהי כאשר כלו הגמלים ערב רב סט"א שתמיד מעלה גרה להראות סימני טהרה ומכסה טלפיו סימן טומאה כן הערב רב הראו נפש זכה ונטהרת ותחתיה תעמוד הבהרת בעשיית העגל וז"ש ויהי כאשר כלו הגמלים ערב רב לשתות מי המרים שעשו העגל ויקח האיש משה רבינו ע"ה שנקר' איש נזם זהב שלקח העגל העשוי מנזמי האזן וטחנו וכו'. ואחר כך בא מחצי' השקל לכפר העגל וזהו בקע משקלו. ואח"ז ושני צמידים לוחות אחרונות על ידיה שתשש כח כנסת ישראל בעגל כנקבה ומשו"ה עשרה זהב הלוחות אחרונות היו זהב כלומר בחינת דין שלא היו כראשונות חירות ממ"ה וכו':

וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו.

פירש מר זקנינו הרב חסד לאברהם ז"ל בס' בעלי ברית אברהם (כתב יד) כי ישראל שבארץ ישראל יש לו כ' אלפים מלאכים מימינו וב' אלפים מלאכים משמאלו כמנין כ"ב אותיות והם מלאכים קדושים כמו שרש נשמתו שהיא קדושה. וכאשר יצאו לח"ל למלחמה יצאו בלי שמירה שהמלאכים הקדושים לא יצאו לח"ל הטמאה לכך ברכו את רבקה שמצד שהיא אחותם מח"ל שכאשר א' מזרעה בני יצחק ויעקב יצאו לחו"ל שיזדמנו להם ממלאכי ח"ל עשרה אלפים מימין ואלף משמאל ויהיה להם שמירה בצאתם לח"ל וז"ש אחותנו מצד שאת אחותנו תהיי לאלפי משמאל ורבבה מימין ובזה יוכל זרעך לירש שער שונאיו עכ"ד ובזה אפשר שזה כיונה רבקה באומרה ליעקב ועתה קום ברח לך אל לבן אחי חרנה ושלחתי ולקחתיך משם כלומר ועתה שזרעי יש לו מלאכים מח"ל כשיצא לח"ל קום ברח לך אל לבן אחי שהוא בח"ל ושלחתי ולקחתיך משם בכח זה שלוו לך מלאכי ח"ל וכן הוות ליה כמשז"ל בפ' ויקרא שם המקום ההוא מחנים:

וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד–בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.

פירש"י שלא כדרכה וראיתי בס' פענח רזא שכתב תימא והכתיב והמלך לא ידעה ואעפ"כ בא עליה שלא כדרכה כדילפי' נאמר כאן סוכנת ונאמר להלן ההסכן הסכנתי וע"ש מה שתירץ. ואני או' ישתקע הדבר ולא יאמר ואסור להרהר בזה ח"ו על משיח ה' קדש קדשים בילדותו וכ"ש בזקנותו. וכונת הש"ס בע"ז דף ד' היינו דותהי לו סוכנת הוא חימום וז"ש רש"י שם סוכנת מחממ' וכן פירש"י בסנהדרין דף כ"ו גבי שבנא ע"ש והרי אמרו פ' כ"ג דא"ל אבישג חסריה לגנבא וכו' ואין להאריך בזה. ואחר זמן ראיתי בס' אמרי נועם פ' בלק שפי' דיליף שפיר דסוכנת יש בכללו נמי תשמיש מדהוצרך לומר והמלך לא ידעה ועוד תי' דקרא כתיב ותהי לו סוכנת בשור"ק דהם הביאוה לזה ולא רצה דהוה נסיב י"ח עכ"ד ותימה דאח"ך כתיב ותהי למלך סוכנת. ויש לישב דלהאי שינויא לא ניחא ליה בתי' א' דס"ס הרי פי' סוכנת דהתם בלי תשמיש מדגלי דלא ידעה ואיך יליף לסוכנת דבלעם ולזה תי' דאף דותהי למלך סוכנת מחממ' דוקא יליף מותהי לו סוכנת דכיונו לתשמיש וכן הש"ס בע"ז דף ד' וסנהדרין דף כ"ו מייתי מקרא דותהי לו סוכנת ומ"ש באמרי נועם לעיל בלשון הש"ס ותהי למלך סוכנת הוא ט"ס:

וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא. חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.

כתב אמרי נועם השומע שחבירו מחרפו ודומם ומשא שסובל כל מה שאומר לו חדד יתחדד בתורה ותימא יאמר בה טעמים יטור נפיש ישמור המצות שנתנו מקדם עכ"ד ובזה אפשר לפרש. מטבע אלהי נצור לשוני מרע ולמקללי נפשי תדום דהיינו משמע ודומה ונפשי כעפר לכל תהיה והיינו ומשא שסובל הכל כעפר שסובלת כל הדורס בה פתח לי בתורתך היינו חדד ותימא ואחרי מצותיך תרדוף נפשי היינו יטור נפיש ודוק:

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב.

אפשר לרמוז כי רבק"ה גימטריה יצחק ועוד ק' שאברהם היה בן ק' כשנולד וז"ש מה' יצא הדבר דשמה מורה על כך והשמות אינם בהזדמן כמש"ה אשר שם שמות בארץ ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תקרי שמות אלא שמות וכבר כתבנו בזה בכמה דוכתי דיש עיקר גדול בשמות וכבר נודע דר"מ הוה בדיק בשמא וגם הגוים היו מסתכלין בזה וכמו שאמר עשו הכי קרא שמו יעקב וכו':

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.

גימטריא שתקן תפלה של מנחה. חיבור (כתב יד) מתלמידי רבנו יהודה החסיד זצ"ל ממה שקבלו מרבם וזה היה דרך הראשונים לרמוז דרשות רבותינו זכרונם לברכה בגימטריאות וצרופים על דרך שערי בינה של רבינו מהר"א בעל הרקח שמביאו הרב מנות הלוי וכן דרכו ודרך רבינו אפרים בפי' (כתב יד) על התורה:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.

ויבאה גימטריא כ"ד שהלבישה כ"ד תכשיטי כלה כנגד כ"ד אותיות כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. חיבור (כתב יד) הנז' ועל דרך האמת הם כנגד כ"ד צירופי אדנ"י. ובדרשות (כתב יד) להרב המקובל בעל מצת שמורים פי' ויבאה יצחק האהלה שרה ויבאה לתקן ואיבה אשית כמו שתקנה שרה ורבקה השתדלה גם כן שיקח יעקב ברכות והאריך הרבה מאד:

וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

אפשר במ"ש פ"ק דתענית ג' שאלו שלא כהוגן אליעזר יפתח שאול וכתבו התוס' לחד שינויא דלא חשיב כלב משום דהיה סומך על זכות בתו וק"ק להך שינויא דא"ה לא לחשיב אליעזר שהיה סומך על זכות אברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו ע"ה ובודאי דחשיב זכותם טפי מזכות עכסה. אבל האמת הוא כמו שתירץ רש"י דנראה שהוא תירוץ ראשון של תוס' אף דלשונם מגומגם ויש לפרש דרך אחר בתירוצם. ומ"מ מזה נקח טוב טעם לאליעזר דשאל כך שסמך על זכות אברהם ויצחק וכמו שאמר בילקוט משלי סימן תתקמ"ו צדקת תמים יצחק תישר דרכו של אליעזר. ועוד יש לתת טעם לאליעזר דסמך דהקב"ה מזווג זיווגים ובענין זיווג יכול לסמוך כי הקב"ה יזמין זיווגו. וזה טעם דאליעזר ושאול נענו כהוגן כמו שאמר מהר"י פינטו שהיה בענין זיווג משא"כ יפתח ע"ש. וז"ש אליעזר בתוך דבריו כמתנצל על שאלתו שנראי' שלא כהוגן אותה הוכחת לעבדך ליצחק כלומר בירר' לזיווגו וכ"כ רשב"ם אותה הוכחת כלו' אותה שהוכחת ליצחק היא תאמר לי כן ולא אשה אחרת שלא הוכחת עכ"ל וכונת אליעזר דבהיות ענין זיווג סמך. ועוד רמז באומרו ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני כי על זכות אברהם אבינו עליו השלום והחתן יצחק אבינו עליו השלום הוא סומך ואלו תרי טעמי לשאלתו כך:

וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ–וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם

רבותינו זכרונם לברכה פירשו רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת וב' לוחות שבהם עשרת הדברות כמש"ל. ואפשר להרחיב רמז זה דרמז לה כי האשה פלגא דגופא עם בעלה וצריכה להיות עמו באחדות נמרץ בכל ולזה רמז למחצית שקל כמו שאמר המפרשים שהטעם להורות כי כל א' פלגא דגופא מחבריה כי בין שניהם יהיה אחד שלם ולקבוע האחדות בין ישראל ואם זה בשני ישראלים ק"ו איש ואשה. וע"י האחדות זכו לתורה כמו שאמר ויחן שם ישראל בלשון יחיד דכלם היו באחדו' וזכו לתורה וללוחות וז"ש ושני צמידים דעל ידי האחדות הרומז מחצית השקל בזה זכו ושני צמידי' מחוברים ב' לוחות שבהם כל התורה שהכל נרמז בעשרת הדברות כידוע. וכן האשה אם תהיה באחדו' עם בעלה יזכה בעלה לתורה וכמו שאמר שרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ונמצא דבאמצעות שנשא אשה יזכה לתורה. ולפי זה רמזי השקלים והלוחות שייכי גם כן לאיש ואשה שזכו ובמקומו כתבתי בעניותי כל שישנו בנותן טעם שזוכה לתורה מצד האשה:

וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל.

אמרו בב"ר שעשה ישמעאל תשובה בחייו. ורבים שואלים דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואם ישמעאל רשע מדוע הוא יתברך השיבו בתשובה ולא עשה כן לכל גוי. ואין כאן שאלה דודאי ישמעאל נתעורר בתשובה הוא בעצמו אלא דאם לא היה זכות אברה' אבינו עליו השלום לא היה כדאי לקבלו שההתעוררו' שלו לא היה מספיק לקבלו שהיו נגדו רבים קמים קטיגוריו אשר עשה ברשעותו. ואהניא חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום להשקיט ריב הקטיגורים. ואז רשפי התעוררות תשובתו החלו עולין ונרצה לו:

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי.

פי' הרב כלי יקר המושל בכל אשר לו לו קאי לאליעזר כלו' דהוא שליט בנכסיו כמש"ה והשליטו לאכול ממנו וכו' ולא ישליטנו וכו' ואליעזר היה שולט בממון שלו ושמח בחלקו ולזה האמינו שלא יקח שחד ליקח אשה שאינה הוגנת ליצחק זהו תורף דברי הרב זלה"ה, ועל פי פירושו דפירש דקאי לאליעזר אפשר לפרש ויאמר אל עבדו וכי תימא עבד אינו נעשה שליח לקדושין ואליעזר היה שליח לקדושין כמו שאמר התוס' פ"ק דכתובות לז"א זקן ביתו ואמרו פ"ג דיומא זקן ביתו אליעזר זקן ויושב בישיבה ומוכרח דשחררו דאי לאו אסור העבד ללמוד תורה וא"כ עבדו ר"ל עבדו שהיה כבר על דרך שאמרו בש"ס עבדי שהיה כבר אבל עתה הוא משוחרר ויושב בישיבה. ומאחר דהוא משוחרר המושל בכל אשר לו דאליעזר שליט בממונו ותו לא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו אלא נכסיו שלו וז"ש המושל בכל אשר לו וקאי לו לאליעזר כמו שפירש הרב הנז'. ומכיון שהוא משוחרר א"כ נתגייר ודינו כישראל כאברהם אבינו עליו השלום מעת שנימול כדעת הרמב"ן ודעמיה. ועל כן אמר אברהם שים נא ידך והשבע דאי לא דלא נשתחרר ולא נתגייר הרי גוים ליתנהו בבל יחל כמו שאמר בירושלמי. אמנם מאחר דשחררו ולמד תורה ומה שקנה שלו ונתגייר אז שפיר אמר לו שים נא ידך תחת ירכי והשבע ושלחו שליח דאיתיה בתורת גיטין וקדושין לאפוקי גוי ועבד דליתנהו אבל אליעזר משוחרר ואינו עבד ונתגייר ואינו גוי והוי בתורת גיטין וקדושין ומשו"ה שליח שוייה. וזהו חשיבות אליעזר אשר תחילת דיבר ביתה בתואל אמר עבד אברהם אנכי והפליגו בזהר בשבחו דהיה יכול לומר שהוא אוהב וריע לאברהם וכו'. וכ"ש שכבר היה משוחרר וגר גמור ועם כל זה אמר עבד אברהם אנכי על שהיה עבדו. וישביעני אדוני לאמר וכו' כאן גילה דעתה אינו עבד ממש כדין עבד רק הוא גר ששחררו רבו ולכן איתיה בשבועה ומשו"ה עשאו שליח לקדושין:

וּלְרִבְקָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל-הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל-הָעָיִן.

פירש"י נתן עיניו בממון. אפשר דרך צחות שראה שתיבת ממון מולידה עוד ממון כי ממון במילוי הוא מם מם וו נון והרי כי ממון מוליד ממון אחר וכמו שאמר הרב כלי יקר בסדר היום וזהו נתן עיניו בתיבת ממון וראה כי ממון יוליד ממון ולכן אף שהיה עשיר רץ בעבור הממון וירץ לבן החוצה לממון כי תיבת א"ל העין גימט' לממון. ודרך צחות אפשר פ' קהלת סי' ד' גם עינ"ו לא תשבע עושר כי עינו גימט' ממון לכן לא תשבע וז"ש נתן עיניו בממון כי עינ"ו גימטריה ממון ועינו כפול הוא ממון כפול כי יש לו שתי עינים וכל עינ"ו גימט' ממון:

וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה, בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי.

בתיבת ויאמר שלשלת ואחר כך פסק. אפשר לרמוז דאליעזר בתפלתו היה משלשל השפע בסדר המדרגה כדת מה לעשות. ואחר השתלשלו' השפע כמשפט פסק הקטיגוריא ומשום הכי יש אחר השלשלת פסק:

והנה רבותינו זכרונם לברכה בב"ר פ' ס' דרשו על פסוק זה מי בכם ירא ה' זה אליעזר שומע בקול עבדו בקול אברהם שהיה עבד להקב"ה וכו' יבטח בשם ה' וישען באלהיו ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום עכ"ל. ואפשר להבין הדבר בהקדים מ"ש בקדושין דף מ"ג דאוריה מורד במלכות הוה דקאמר ליה אדוני יואב וכל עבדי אדוני ופירש"י דהמרד הוא שקראו ליואב אדון בפני המלך והתו' הקשו עליו שיואב לא היה מורד במלכו' ופירשו בשם רבינו מאיר דהמרד היה שמיאן ללכת לביתו כמו שאמר לו המלך וי"מ דהמרד שהקדים לומר אדוני יואב קודם המלך עכ"ד גם ידוע שאסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו אך אם אומר מורי פ' שרי כמו שאמר פ' חלק ויליף לה רש"י מיהושע דקאמר אדוני משה ע"ש. ונראה דאפי' לרש"י דהמרד היה שקראו אדוני ה"ד משום דלא יש בדבריו שום גילוי דיואב עבד המלך וגם שהתואר שנתן ליואב אדוני בתואר זה עצמו תאר למלך שאמר ועבדי אדוני. אך אם היה אומר דבר שמוכח ממנו שיואב עבד המלך אף שיאמר אדוני יואב אינו מרד. והשתא יש לחקור לדעת רש"י איך אליעזר לפני ה' אומר אדוני אברהם. ונראה פשוט דהכא אליעזר שהוא תלמידו של אאבינו עליו השלום אינו יכול להזכיר שמו דאסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו. ואם יאמר אדוני אברהם לפני ה' זהו מרד כמו שפירש רש"י לכן, נתחכם ואמר ה' אלהי אדוני אברהם דכיון דקאמר אלהי אדוני אברהם הורה שאברהם הוא עבד ה' שהוא אלוהו ומעתה שרי לומר אדוני אברהם לפני ה' ממ"ה הקב"ה וא"כ בחכמה יסד אר"ש אליעזר באמור ה' אלהי אדוני אברהם דגילה דאברהם עבד לה' שהוא אלוהו. ולבאר זה דרשו במדרש מי בכם ירא ה' זה אליעזר שהיה מתירא לקרות לרבו בשמו וגם היה מתירא לו' אדוני אברהם לפני ה' ולתקן הענין יבטח בשם ה' וישען באלהיו של אברהם והוא שומע בקול עבדו של הקב"ה כלומר שאינו מרד מ"ש לפני ה' אדוני אברהם דגילה מקודם שהוא אברהם עבד ה' והוא אלוהו ואחר כך אמר אדוני אברהם ודוק היטב:

וַיֹּאמֶר, אֵלָי: יְהוָה אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי.

אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי, כִּי תָבוֹא אֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְאִם-לֹא יִתְּנוּ לָךְ, וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי.

צריך להבין דאמאי לא אמר כלשון רבו שאמר ואם לא תאבה האשה וכו' ואפשר דלשון לא תאבה הוא לשון כולל דאפשר לפרשו שלא תאבה האשה מצד עצמה או אפשר לפרש דלא תאבה אינו מצדה כי ממנה לא יבצר אך מפני דיש מקרוביה מעכבין תסכים עמהן ולא תאבה. ואליעזר להיותו יודע כמה תקיף חיליה דאאבינו עליו השלום אהוב למעלה ונחמד לכך היה בטוח דאלים זכותיה דאברהם אבינו עליו השלום דודאי האשה תרצה וז"ש ישלח מלאכו וכו' ולקחת וכו' דודאי האשה מצדה רוצה אשה. אך אם לא יתנו משפחתה שהם בחיריים וכמה רשעים בעולם ויפתוה והיא תגרר אחריהם ולא תאבה וז"ש ואם לא יתנו לי וכו' כלומר המניעה אפשר שתבא מקרוביה והם בחיריים. וגם זה נכלל במ"ש אאבינו עליו השלום ואם לא תאבה האשה והוא פירשו להם כך להגדיל שבח אאבינו עליו השלום וגם כיוין שתשמע רבקה מאי דפשיטא להו שהאשה תרצה ודאי מצדה. ולכן רבקה אמרה אלך אפי' שאינכם רוצים. והשיבו לו מה' יצא הדבר. ויש לרמוז כי יצא דבר גימט' רבקה:

וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה

שמעתי מכמהר"ר הלל אשכנזי שדקדק מה לו להזכיר שהיא אחותו. ועוד דמצינו דלבן בקש לעקור את הכל ואיך הכא מברכה. ופירש דרוב הבנים הולכים אחרי אחי האם וזה כיוין ברשעו אחותנו אם תהיי כמונו ברשע ובניך ילכו אחר הרוב וידמו לנו אז תהיי לאלפי רבבה עכ"ד ואפשר דמשו"ה היתה עקרה להורות דלא יאמרו ברכתם עשתה פירות והיא וזרעה כמותם רשעים וברכתם עשתה פירות כמשז"ל. שכשהיתה עקרה נודע שלא נתקיימה ברכת' והיא צדקת וגם זרעה נאמר בו כי טוב ויצא ממנה זרע קדש. וכאשר ראה לבן יעקב אבינו עליו השלום וידע שרבקה צדקת והולידה יעקב דאזל בתר מיעוטא דאין הבנים דומים לאחי האם אז ביקש לעקור את הכל:

וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה.

אפשר לומר דרך רמז ובני מדין אותם המישרים ארחותם יושבי על מדין שנושאים ונותנים בדין העולם מה היה להם בעסקיהם ועניניהם וזה רמז ובני מדין שדנים דין בעצמם ובעולם. עיפה ועפר. המה ראו שהכפל בעניני העה"ז וזהו עיפה לשון כפל. ועפר כאלו אמר עפר ועפר כמשז"ל ויתן יתן ויחזור ויתן שהוי"ו מולד' חוץ מהכתוב תיבה כמותה כמו שאמר הרב ווי העמודים וזה רמז אם עיפה שתכפול עניני העה"ז ובאכילה ובגדים ונשים לא יספיק לך מנה אחת אלא למעלה כפ"ל אז עפר ועפר עפר בחייו ובמותו שנמשך אחר החומר שמקלקלת הצור"ה. אמנם הוא לא כן עשה רק חנוך וחנוך שמגדל בניו מעט מעט כאשר יוכלון שאת וזה רמז וחנוך לרמוז חנוך וחנוך לאט לנער לאט לאט לפי פרקי שניו. ואחר חינוכו ואבידע שאומר לבנו דע אלהי אביך וזהו ואבי שמים דע. אז ואל דעה גם ה' יתן הטוב יורה דעה כנפש האב וכנפש הבן. כל אלה בני קטורה ר"ל כל אלה הם בני הקשר המתקשרים בעבודת ה':

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת–אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר.

ב"ר פ' נ"ח. נבהל להון איש רע עין זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של צדיק ולא ידע כי חסר יבואנו שחסרתו התורה וא"ו הה"ד וישקול אברהם לעפרן עפרן כתיב חסר וא"ו ויש לדקדק לגבי דעפרון לא חשיב עונש שהתורה חיסרה וא"ו משמו ומאי איכפת ליה בזה. ואפשר דמי שהוא רע עין מתקצרים חייו כדמצינו בנבל שמתוך שהיה כילי נתחייב מיתה שמתוך כך בא לזלזל בדוד הע"ה ובעבדיו ויגפהו ה'. וגם כתבו ז"ל דלהיות ישראל צרי עין נשתעבדו במצרים וכמה הרגו מהם. וכלפי דרודף צדקה ימצא חיים המעלים עיניו מן הצדקה כעע"ז ואינו חי לאורך ימים. גם נודע מ"ש בזהר הקדוש ע"פ ונתתם לי אות אמת סימנא דחיי בעאת מינייהו ואות ו' סימנא דחיי ע"ש באורך והשתא א"ש דעפרון נבל וכן נבהל להון נבהל אותיות נבלה איש רע עין רע עין גימט' עפרן ונגרע מחייו ולכך חיסר אות וא"ו הרומז לחיים וז"ש ולא ידע כי חסר יבואנו שנחסר מחייו ולכך התורה חיסרה וא"ו מעפרון להורות דימשך לו חסרון חיים:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי.

אל תאחרו אותי וה'. כתב רבינו בעה"ט בפרפראותיו דסופי תיבות הוא לויה. ואפשר להוסיף כי סופי תיבות הצליח דרכי הוא חי שם רמז משז"ל דעל ידי הלויה ניצול. וכתבנו בעניותנו במ"א דגם שלא נעשית הלויה על דעת המקום שהלך כגון שליווהו על דעת שילך למקום אחד והוא הלך למקום אחר הגם שאינה מועלת כל כך מ"מ הצלה פורתא מיהא איכא שלא ימות ע"ש באורך וזהו הרמז של סופי תיבות הפ' הנז' לויה חי כלומר כשעשו לו לויה בכל אופן ניצול ממיתה וחיה יחיה:

ולפשט הכתוב אפ' דאליעזר רמז להם כי הוא יודע ודאי דאפי' מדת הדין הסכימה להצליח דרכו וז"ש וה' הצליח דרכי כמשז"ל וה' לקח הוא ובית דינו. אלא שאתם בעלי בחירה ותוכלו להיות רשעים ולעכב הא מיהא הזמן. אך במטותא מינייכו אל תאחרו אותי כי על ענין הזיווג עצמו ידעתי שאין אתם רשאים כי וה' הצליח דרכי אפי' מדה"ד כמדובר:

א"נ אפשר במשז"ל דבתואל היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו וניכר לכל כי יד אלהים נגעה בו והמיתו על שרצה לעכב וזהו שרמז להם אליעזר אל תאחרו אותי כי וה' הצליח דרכי הוא ובית דינו וגזרת עילאה מטת על בתואל להמיתו. ולכן השמרו לכם שלא תאחרוני פן תמותון ואפ' כי תיבת אל ור"ת תאחרו אותי וה' גימט' בתואל. ולכן נתיראו ואמרו מצדנו לא יבצר מפני היראה אך נקרא לנערה וכו' ותאמר אלך מאחר שחששתם על דבקי מיתה גם אני חוששת ואלך על כל פנים אפי' נגד רצונכם כי במקום סכנה אין לחוש לכבוד אם ואח גדול. וזהו לפנים אך לבה נכון לא מפני היראה מעונש רק לקיים דבר ה' ולזכות לזיווג קדוש כזה. ומאחר שהם הודו ואמרו מה' יצא הדבר נגד דבר ה' אינה חייבת בכבוד אם ואח גדול. ועוד דלדעת הטור וסיעתו אין אדם חייב בכבוד אביו רשע וכל אלו טעמים אמיתיים בקרבה אך למראה עינים היה לה טעם מפני יראת העונש ולכן פיה פתחה בחכמה ותאמר אלך. ועוד שכבר כתב מהריק"ו בשרש קס"ד דאם הבן רצה לישא אשה ההוגנ' לו אין האב יכול לעכב ועיין מה שכתב הרב כנה"ג י"ד סי' ר"ם הגה"ט אות כ"ט מ"ש משם האחרונים. והגם שכאן לא היה אלא באיחור זמן אפשר דמזה יבא להתבטל הזיווג ונמצאו דברי רבקה שרירין וקיימין ודברה כהוגן לכל הדברות והאמירות:

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר;

מהיכן יצא ר' יהושע בר נחמיה בשם ר' חנינא בר יצחק מהר המוריה יצא ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'. זה לשון ב"ר. ואיכא למידק במאי פליגי ואפשר לפרש ואקדי' מה שמצאתי בקצור שבלי הלקט ח"ב (כתב יד) סי' ס' וז"ל (קצת בקצור) אם מה' אשה לאיש למה יענש האדם אם לא ישא בת טובים ועל שום זיווג שיעשה שלא כדין משמץ פסול וכמה עונשים לנושא אשה שלא כדין והם אמרו כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים דמה' אשה לאיש ועוד אמרו מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פ' לפ' א"כ למה יענש האדם על שום זיווג שיעשה שלא כדין והלא מן השמים נגזרה לו השיב ר' מאיר בר משה כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני וכן מתרץ פ"ק דסוטה דפריך על אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו מדאר"י אמר רב מ' יום וכו' ומשני ל"ק כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני שמעינן מינה דזווג א' הוא דהוי על פי בת קול וזווג ב' הוא דהוי על פי מעשיו של אדם. ובזווג ראשון נמי אפשר לו לאדם ללכת בדרך שישא ברכה מאת ה' וגם אפשר שילך בדרך שיטול מטרפסיה ועונשו כי הב"ק מכרזת ואינה גוזרת דבר כי אם מגדת מה שהיצור עתיד לעשות בין טוב לרע אבל ביד היצור הוא לבחור בטוב ולמאוס ברע ובא וראה מ"ש רבותינו זכרונם לברכה דבר זה כתוב בתורה וכו' מה' יצא הדבר והמחשבה טובה ההיא מאין יצאת אלא מאברהם אבינו שחשב בלבו שלא להתחתן עם הכנענים ומן השמים הסכימו על ידו ומן השמים הכריזו עליו מה שעתיד לעשות. ושנוי בנביאים מאי היא בענין שמשון דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא ואפשר להיות שהוא לקה שנקרו עיניו על אשר הלך אחר ראות עיניו כדכתיב אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ועוד כשצמ' למים יען כי נתאוה לדבר טמא הרוו צמאונו מדבר טמא ואם מה' נגזר לו להיות לו אותה האשה לאשה למה יענש א"כ מהו שאומר ולא ידעו כי מה' הוא שלא מנעו על ידו מן השמים אלא בדרך שרצה ללכת בה הוליכוהו אעפ"י שכתוב כי תואנה הוא מבקש מפלשתי' כמה ריוח והצלה לפני ה' לתת נקמת ה' בפלשתים אם יעצוהו רעיוניו לבלתי לכת אחר ראות עיניו זהו תורף דבריו בקצור.

אמנם רש"י ז"ל בריש סוטה אמאי דפריך על ר"ל דאמר אין מזווגין אלא לפי מעשיו מהכרוז כתב וז"ל מי הוי זווג לפי רשע וזכות והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין זווגו וא"ת הכל גלוי לפניו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר וכו' צדיק ורשע לא קאמר דאין זה בידי שמים עכ"ל ודבריו נראין הפך שיטת הרב שבלי הלקט שכתב דהב"ק מכרזת לפי מעשיו שעתיד לעשו' ואינה גוזרת ורש"י סבר כיון דמכריז הוי גזרה והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ואתיא כמו שאמר המפרשים לדעת הרמב"ם בחקירת ידיעתו מכרח' דודאי הוא ית' יודע הכל ואינו מכריח אלא הדבור וכמו שפירש הרמב"ם משנת הכל צפוי והרשות נתונה דהכל רואה ויודע ועכ"ז הרשות נתונה:

ואפשר דבהא פליגי במאמרינו הנז' דר' חנינא בר יצחק אמר מהר המוריה יצא סבר כסברת הרב שבלי הלקט דבהר המוריה שנתקדש יצחק קדושת עולם משם יצא דהב"ק ביצירה הכריזו עליו זיווג רבקה דלפעולות אדם מה שעתיד להיות צדיק או הפכו כך יהיה הב"ק וא"כ מהר המוריה יצא דשם נזדכך יצחק מאד. ורבנן סברי כשיט' רש"י דזיווג ראשון לא תלי במעשי' ולכך אמר מותהי אשה לבן אדוניך כלומר בהיותו בן אדוניך ביצירה דעדין לא ניכר מהו יצחק יצא ב"ק כי זיווג ראשון אינו תלוי במעשים:

ודברי הש"ס מוכחי כרש"י דמשני כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני דאי כהרב שבולי הלקט אימא תרוייהו בין בזווג ראשון בין בזווג שני דהכרוז לפי מעשיו אך אינו גוזר. ומאי דק"ל להרב שבלי הלקט מנושא אשה שלא כדין וכו' לק"מ דב"ק מכזר' בת פ' לפ' ואם הוא קלקל מעשיו אינו זוכה לבת זוגו ודבקתו הרעה בפר' הכונס אשה שאינה הוגנת כי חטאו גרם שלא זכה לישא בת זוגו ונש"א הצעי"ר האשה הקושית שלא חיברה היוצ"ר מתחילה [וזה מפורש בזהר הקדוש ובכתבי הקדש לרבינו האר"י זצ"ל בשער הגלגולים ועיין בזהר הקדוש חלק א' דף צ"א ע"ב]. וענין שמשון בפ"ק דסוטה דף ט' ע"ב פריך והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא ומשני כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל ע"ש. ויתכן לפי מ"ש הרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה דשמשון גיירן אלא דאינהו לא נתגיירו באמת ואביקי בע"ז ע"ש. אפשר דלעולם יצא הכרוז על אשתו ראשונה מפלשתים ומה' הוא. ואם הוא לא הלך אחר עיניו היה זוכה ליקח אותה ולגיירה גרות גמור והיתה כישראלית גמורה אבל לפי שהלך אחר עיניו נתקלקל הדבר ולא זכה שתתגייר כהוגן ודוק:

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר.

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת–אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר

בס' תוצאות חיים חדש דקדק דאמאי אברהם אבינו עליו השלום השהה קבורת שרה הי"ל לקבור שרה תכף ואחר כך יתן הכסף ותירץ שאברהם אבינו עליו השלום דייק דעפרון אמר ארץ ת' וכו' ואת מתך קבור ומוכח דכונתו שיתן הכסף ואחר כך יקבור דגזל הנאכל קשה להשיב זהו תורף דבריו ע"ש באורך. ויש להשיב דבזה לא שייך גזל הנאכל דבדרך מקח וממכר אפי' ההדיוטות משלמין המקח ומאי ס"ד דעפרון. ותו יש לדקדק דכיון דעפרון בתחי' אמר השדה נתתי לך וכו' אפשר דהזכיר ששוה ת' שקל להודיע ערך המתנה שנותן כמו שאמר הנותן פת לתנוק צריך להודיעו לאמו. ותו דרבותינו זכרונם לברכה גינו לעפרון שאמר הרבה ואחר כך לקח ת' שקל עובר לסוחר ונחסר לו אות משמו. והרי עפרון לא הזכיר עובר לסוחר ואם אברה' אבינו רצה מעצמו לתת קנטרין גדולים שהוא ראש לנדיבי' הוא קבל ואין לגנותו ולזה יש לומר דאעיקרא מה שהזכיר ואמר ארץ ת' שקל זה גנות גדול ונבלה עמו כי לא היתה שוה סך גדול כזה ובא האות שחסר לו וי"ו משמו וכתיב עפרן שהוא בגימט' ת' וגם רע עין גימט' ת' להורות דבסך ת' שאמר אגלאי בהתיה שהוא רע עין ונבל הוא. וממנו נקח שהיה רוצה עובר לסוחר גם כן:

אמנם בלאו הכי אברהם אבינו עליו השלום תנא דווקנא אב הוא ראה שאמר ארץ ת' וכו' ואת מתך קבור והול"ל את מתך קבור כי ארץ ת' שקל כסף ביני ובינך מה היא. ולכל הפחות הול"ל ארץ ת' שקול וכו' את מתך קבור ומדקאמר בוי"ו ואת מתך מוכרח שרצה לומר שבתחי' רוצה ת' שקל ואחר כך יקבור. והשתא ניחזי אנן אמאי הקפיד על זה אי נימא דהוי על הת' שקל. לא אפשר דבמשא ומתן לאיש חשוב ובפרט עשיר גדול לא יקפידו על זה ועאכ"ו לאברהם אבינו עליו השלום. אלא מוכרח דכונתו שרוצה ת' שקל קנטרין גדולים דבפרט זה אם כבר זכה הלוקח במקח. יתבייש המוכר לומר אני רוצה עובר לסוחר. אמנם כל שלא זכה עדיין ובא לפרוע נקל למוכר לתבוע תבע טבי ותקולי. ומשו"ה אברהם אבינו עליו השלום הבין דעתו וישקול וכו' ומשו"ה הוכרח להשהות קבורת שרה אבינו עליו השלום:

ועוד אפשר לומר במ"ש הרב מחנה אפרים בה' משיכה דהעושה מצוה מדאוריתא צריך שיהיה בממון שקנאו מדאוריתא כגון קונה אתרוג ולא פרע דמיו אינו יוצא י"ח מצות ולקחתם לכם מדאוריתא והוכיח בראיות דין זה. והכא אברהם אבינו עליו השלום היה מקיים מ"ע מן התורה מקבורת המת דכתיב כי קבור תקברנו ומ"ע דרבנן שחייב בקבורת אשתו. ולכן רצה לקנות הקרקע בכסף מדאוריתא ואחר כך לקיים מצותו. ומשו"ה השהה קבור' שרה כדי שיהיה הקרקע שלו מדאורייתא. והגם דלמצות קבורת המת נראה דאין צריך שיהיה קרקע שלו מדאוריתא דהמצוה היא קבורה. ולא דמי לאתרוג וקדושין דצריך שהמעות יהיו שלו מדאוריתא. מ"מ אברהם אבינו עליו השלום היה רוצה לקיים המצוה בשלם שבפנים ומה גם דהמצוה בעי למקני לה באגר שלים כמו שאמר בזהר הקדוש ולכן רצה אברהם אבינו עליו השלום קודם עשיית המצוה למקני ארעא בכסף מלא כאשר אמר עפרון והוסיף שיהיה עובר לסוחר הגם שלא אמרו בפירוש:

שוב ראיתי בפי' רבינו אפרים (כתב יד) שעפרון היה רוצה לחזור בו והיה שואל להוסיף לו אברהם יותר דמים וכפאוהו בני חת למוכרה בת' שקל וז"ש אשר דיבר באזני בני חת עכ"ד ולפ"ז הוכרח אברהם להשהות קבורת שרה כי אין אמונה בעפרון עד ששקל הכסף והעד עדים. וז"ש ויקם שדה עפרון וכו' לאברהם למקנה וכו' ואחרי כן קבר וכו':

וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ.

ויבא אברהם מהיכן בא ר"ל אמר מקבורתו של תרח וכו' א"ל ר' יוסי והלא קבורתו של תרח קדמה ב' שנים וכו' ויש לדקדק במאי פליגי ושמעתי משם הרב מהר"ש פרימו ז"ל דהיה מפרש ע"פ מ"ש בש"ס בסנהדרין דף ס"ט דורות הראשונים מולידים לח' דכתיב תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן א"כ אברהם גדול מהרן ב' שנים וקשיש אברהם משרה עשר שנים וקשיש מאבוה ב' א"כ הוליד הרן אבי שרה לח' ופריך דילמא אברה' זוטא דאחוהי הוה ודרך חכמתן קחשיב תדע דכתיב ויהי נח בן ת"ק ויולד שם חם ויפת שם גדול מיפת שני שנים וכתיב שם בן ק' שנה שנתים אחר המבול והו"ל ק"ב אלא דרך חכמתן ופירש רש"י ויהי נח בן ת"ק לאחר שהיה בן ת"ק הוליד שלשתן וכו' ע"ש והשתא אפשר דר' לוי ור' יוסי כלהו סברי דהא דכתיב ויחי תרח ע' שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן הכונה דכשהיה לו ע' שנה היה לו שלשתן. ואי קרא כתיב כסדר תולדתן א"כ אברהם נולד שתי שנים קודם וא"כ נולד בן ס"ח לתרח וזה דעת ר' לוי שאמר מקבורתו של תרח דכשתחשוב ס"ח וקל"ז שהיה לאברהם אבינו עליו השלום כשמתה שרה תמצא ר"ה שחי תרח. ור' יוסי סבר דקרא חשיב להו דרך חכמתן ואברהם קטן ונולד לתרח כשהיה בן ע' וא"כ קדמה קבורתו ב' שנים ודוק:

זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.

וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל.

תימה דהכתיב לעיל ואברהם ושרה זקנים וי"ל משום דאחר לידת יצחק נתפשטו קמטיהם ואחר כך זקנו חזר ואמר ואברהם זקן הה"ד ויהיו חיי שרה ולא כתיב ותהי שרה היינו משום דאחר לידת יצחק חייתה ל"ז שנים כמנין ויהיו דמשמע קודם לידתה לא היו חייה חיים דמי שאין לו בנים חשוב כמת. נימוקי ר"י הראשון מטראני ז"ל:

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ–גַּם-מָקוֹם, לָלוּן.

פירש המורה ללין לינה אחת וכו' ואינו נ"ל ששניהם פתרון אחד להם שללון נלקח מן לן וללין נלקח מן לין. נימוקי ר"י הראשון ז"ל וק' לי ההדיוט דדברי רש"י הם דברי מדרש רבה כאשר יר' הרואה ומסתמות דבריו נראה כי הם דברי רש"י מדנפשיה והשיגו:

בראשית – פרשת ויצא

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה שנטמן יעקב בבית מדרשו של עבר י"ד שנים כמו שאמר בש"ס סוף פ"ק דמגילה וכ"כ רש"י סוף פ' תולדות ואפשר לרמוז דסופי תיבות יעקב מבאר שבע הוא עבר ור"ת וילך חרנה גימ' י"ד שם רמז י"ד שנה שנטמן בבית עבר קודם שהלך לחרן. וראיתי בס' מז"ה זצ"ל זה שמו בעלי ברית אברהם (כתב יד) שמביא מדרש רבותינו זכרונם לברכה ב(כתב יד) שאליפז רדף במצות אביו עשו להרוג את יעקב ויעקב נתחנן אליו ואמר לו שיקח כל אשר לו. ויניחהו ערום ממש להראות לאביו וכן עשה ונשאר ערום כצאתו מרחם אמו והיה שם נהר ונכנס יעקב אבינו עליו השלום בנהר להתחבא שם שהיה ערום. ובעודו בנהר בא פרש א' רוכב על סוס ופשט בגדיו וירד בנהר לקרר עצמו ושבולת הנהר שטפו וחנקו ואז יעקב אבינו עליו השלום עלה ולבש בגדי חמודות של הפרש ורכב על הסוס ויירא יעקב מאד פן קרובי הנטבע יראוהו ויכירו בגדיו וסוסו ויעלילו עליו לכן הלך תכף ונטמן בבית עבר י"ד שנה זהו תורף מה שאני זוכר ממדרש הנז' שהביא מז"ה זלה"ה כי כעת אין הס' אצלי:

ועל פי זה אומר אני להרחיב מ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי אבותינו הקדושים באו לתקן אדם הראשון ואברהם אבינו ע"ה תקן חטא אדם הראשון בע"ז ויצחק תקן ש"ד ויעקב תקן ג"ע ואפשר דאברהם אבינו עליו השלום קבל סקילה שריפה על ע"ז כי השליכוהו לאור כשדים ואמרו בהגדה כי מחום התנור לא היו יכולין ליקח אברה' ולהשליכו לאור כי האור היה שולט למרחוק והיו נשרפים כמה אנשים שרצו להשליכו ונזדמן השטן ויעצם בדמות יועץ אחד לעשות כלי אומנות ולהניחו שם ובמנגנין יושלך מרחוק לתוך האש ממש וכן עשו ונמצא אברהם קבל סקילה בהשלכה זו מרחוק כדכתיב סקל יסקל או ירה יירה ושריפה באור כמשפט עע"ז דחייבין סקילה וכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש. ויצחק אבינו עליו השלום בא לתקן שפיכות דמים ומאן דקטיל יתקטל ומסר עצמו למיתה ופשט צוארו על גבי המזבח וקבל הרג וכן יצחק גימטריא הר"ג. ויעקב אבינו עליו השלום בא לתקן ג"ע והבא על אשת איש מיתתו חנק וכן יעקב לפי מדרש הנז' היה איזה שעות בנהר שוטף מוכן לחנק בסכנה שישטפנו הנהר ויטבע כמו שאירע לפרש. וגם קבל עליו גלות ויסורין קשים ופחד לבן ועשו כמה שנים על שאר עריות ונמצא שהאבות הקדושים קבלו ד' מיתות ב"ד ויסורין שקשי' ממיתה כמו שאמר אלמלא נגדוה לחמ"ו וכו' לכפר מה שחטא אדם הראשון בע"ז ג"ע ש"ד. ואפשר לרמוז דסופי תיבות ויצא יעקב מבאר שבע הוא ארבע כי עתה נשלם תקון אדם הראשון בקבלת האבות ארבע מיתות. והשתא וילך חרנה רמז דהלך החרון אף והקטיגורים שהיו על אדם הראשון:

ודרך רמז לתוכחות מוסר אפשר לרמוז. כי החוטא נקרא יעקב כמשז"ל על שם עקבה ומרמה אך יצא יצא בחטאתו מעול מלכו' שמים ובכן נדחית שרש נשמתו ממקומה למעלה וזהו ויצא יעקב כי החוטא יוצא מלמעלה ומלמטה ממקום קדושה והיינו דכתיב ויצא בוי"ו לרמוז יציאה אחרת למעלה מבאר שבע כינוי לשכינה מלכות שמים היא הבאר שב"ע וזה החוטא ברעות נפשיה לקטלא נפיק מעול השכינה. וסופי תיבות ויצא יעקב מבאר שבע הוא ארבע לרמוז שפגם בד' אותיות שמות הקדש שם בן ארבע ושם אדני ושם אהיה כי כל אחד ארבע אותיות וגם פוגם בארבע עולמות אבי"ע. ור"ת וימש כי הוא מחשיך עצה וימש חשך וילך חרנה שהלך לסט"א חרנה נוקבת חרון. אי נמי ויצא יעקב מבאר שבע שפירש מן התורה הנקראת באר שנשבע במעמד הר סיני ובבטן אמו לקיימה וזהו שבע. אז וילך חרנה כבר סדרי חרון אף היו נכונים צלמות ולו סדרים להלכד בם. ובכל זאת יש תיקון. ויפגע במקום יתפלל לה' וזהו ויפגע אין פגיעה אלא תפלה במקום לפני המקום ברוך הוא. א"נ ויפגע במקום ימסור עצמו על ק"ה וזהו ויפגע כמו לך פגע בו במקום על המקום ברוך הוא על יחודו וקדושתו וילן שם שקבל ללון בעומקה של הלכה. ומאחר שמסר עצמו על ק"ה וקבל מיתה וגם קבל ללון בעומק הלכה. יהא בטוח כי בא השמש שמש ומגן ה' צבאות כביכול רוכב שמים בעזרו ויהל אור. ויקח מאבני המקום הם חלקי התורה שבעל פה כמשז"ל ע"פ שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה וכו' וכל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ויהיו נקראים אבני המקו"ם ברוך הוא. וישם מראשותיו שיראה בעיניו כאלו כל זה לתקן אשר עיות בתחילה ולא יחזיק טובה לעצמו כי הלואי יועיל לתקן את אשר פגם וזה יהיה כל מעייניו לפייס למלך על מה שעבר וזהו וישם מראשותיו. וישכב במקום ההוא. וישכב אותיות יכבוש לרמוז שעיקר התשובה באותו פרק באותו מקום באותה אשה וזהו יכבוש יצרו במקום ההוא שעבר בו:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.

בב"ר סוף פ' תולדות בפשע שפתים מוקש רע ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהב"ה וכן נשיו באת להם תקלה ויצא מצרה צדיק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אפשר בהקדים מ"ש הרב מהר"ם אלשיך בכונת המסרה ועיני לאה רכות ועיני ישראל כבדו ועיני רשעים תכלינה דיצחק אבינו עליו השלום מגיד דבריו ליעקב לא תקח אשה מבנות כנען קום לך פדנה ארם וכו' וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך. ועשו אשר היה מכבד מאד ליצחק אבינו עליו השלום היה צריך לשמור כל דברי אביו ליקח מבנות לבן ואם כך יעלה בלבו הורג ליעקב בדרך ולוקח לאה עכ"פ. וכבר ידע הוא מציווי אביו דכתיב וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם ליקח משם אשה ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען. אך ה' יתברך עיור עיניו שלא נסתכל אלא באחת וירא עשו כי רעות בנות כנען. וזה כונת המסרה ועיני לאה רכות מעוף צוקה ושו"כ בעל בכי ואהניא צלותא וזה גרם ועיני ישראל כבדו שלא בדק בכוסו וסמך על הסימני' לבד. וגם ע"י זכות לאה ועיני רשעים תכלינה עשו שלא הבין דברי יצחק אבינו עליו השלום. ועי"ז ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה בטח דאי לא"ה לא היה הולך לחרן כי היה הורגו ולאה לא נמלטה זהו תורף דברי הרב זלה"ה:

ואני ברגליו אעבורה הבה נא אבא להבין קצת מאמרין ודע כי עשו בב' אותיותיו עולה במספר שע"ט ובצירוף ישמעאל גימט' שפתים. וז"ש בפשע שפתים עשו ישמעאל מוקש רע שנתחברו ועשו לקח מחלת אחר שהרבתה לזנות אף הן רוח שר המדבר נמשך אליה והולידה אגרת ואחר זה לקחה עשו כמו שאמר המקובלים וזהו מוקש רע וזהו שאמר הכתוב על נשיו לו לאשה לו הגונה וראויה חלק סט"א על נשיו יותר מנשיו ועליהן תהיה להרע לו לאשה כמדתו לכל רוח עועים ומאת ה' היתה זאת שלא נסתכל בדברי אביו שציוהו ליעקב ליקח אשה מבנות לבן ועי"ז ויצא מצרה צדיק ויצא יעקב וילך חרנה וזוהי סיבה שהלך לחרן. דאם היה עולה בדעתו ליקח מבנו' לבן במקום לשלוח אליפז להרוג יעקב היה הולך הוא לחרן ובדרך היה הורג ליעקב אבינו עליו השלום ולוקח לאה או רחל ולא היה הולך יעקב לחרן. אך עתה שלח אליפז להרוג ליעקב ואליפז ריחם עליו ולקח כל אשר לו בעד נפשו ויחי יעקב:

ומתוך הדברים הנה נגע זה על פי הבא"ר מאמר ב"ר על הסדר כאן בתחילה ראש הסדר וז"ל רשב"ן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי אליעזר עבד אבי אבא מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים ואני לא נזם א' ולא צמיד א' וכו' חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי ח"ו וכו' עזרי מעם ה'. ואפשר כי כלפי אשר ידע אשר עשו האלהים עשה שיהיה סמו"י מן העין ולא השגיח לדברי אביו לקחת מבנות לבן ועי"ז לא הלך עשו לחרן ולא הרגו ושלח אליפז וכו' אמר שירה שיר למעלות אשא עיני לא כעשו אשר הלך חשכי' ועיניו בל חזו אני אשא עיני. ובפרק שירה בעצמו ציער דיליף ריקם וחזר לומר שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו:

אמנם אפשר לומר כי על ידי אשה יראת ה' בשתים יתחתן תורה ועבודה. ריש תור"ה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה שרוי בלא אשה שרוי בלא תורה כי לחמ"ו הוא לאכול לחם זו תור' כמשז"ל ובעניותנו במ"א כתבנו טעם לדבר. ועל העבודה דמאן דאיהו אדם אשר לו נש"א יקריב ואי לא לא יקריב כמו שאמר בזהר הקדוש ריש ויקרא דע"ז נענשו נדב ואביהוא. וז"ש שיר בשביל מעלות אשא לשון נשואין שיש מעלות בנשואין אשא עיני אל ההרים אל ההורים למלפני ללומדים כי בנשואין יוסיף לקח ולמעבדני העובדים עבודת ה' ומקריבין קרבנות. אך דא עקא מאין יבא עזרי זו אשה מלשון אעשה לו עזר כי עבד אבי אבא וכו' חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי עזר"י מעם ה' עושה שמים וארץ ועתה הוא מזווג זיווגים כמו שאמר ר' יוסי למטרונא ורמז שמים וארץ ר"ל עשירים ועניים כמו שאמר ס' חרדים על פ' האזינו השמים כלומר שהוא יתב' מזווג זיווגים לעשירים ועניים. ואפשר כי ע"י הזיווג אזכה לעושר כמשז"ל ודוק:

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

רבינו בעל הטורים בפרפארותיו כתב סול"ם גימט' ממון וגימט' עוני כי זה ישפיל וזה ירים. סלם גימט' סיני ואותיות למס שהראהו מעמד הר סיני ורמז לו את הגלות עכ"ד וכונת רמז הראשון דסולם גימט' ממון וגימט' עוני היינו כמשז"ל דהקב"ה עושה סולמות מוריש ומעשיר. ואפשר דיען שיעקב אבינו עליו השלום היה הולך לישא אשה בא הרמז שהכל תלוי באשה עושר או עוני כמשז"ל וכמו שפירש הרב זב"ג זה ישפיל וזה ירים כי כוס כי האשה מכונית כוס כמשז"ל לא ישתה בכוס זה וכו':

ובהכי ניחא לי מאמרם ז"ל [בפרשתנו ובבמדבר רבה פ"ג] דר' יוסי השיב למטרונה ששאלה לו כי הקב"ה בששת ימים ברא העולם ואחר כך מה עושה. שהוא מזווג זיווגים ויש מי שאומר שלא כך השיבה אלא שה' עושה סולמות ע"ש ולפי האמור דא ודא חדא היא ובין למר ובין למר הני בי תרי איתנהו כי הכל תלוי בזכות ומזל האשה עושר או עוני כאשר חכמים הגידו. וזהו שאמר הכתוב מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות ואז"ל בכי ושירות או עניות או עושר ונמצא דבין מ"ד שהשיב ר' יוסי מזווג זיווגים ובין מ"ש שעושה סולמות הכל הולך אל מקום אחד כדבר האמור:

והרמז השני כי סלם גימטריה סיני ואותיות למס היינו שאם יתעסקו בתורה שניתנה בסיני שפיר ואם יעזבו התורה גלות למס וכמש"ה על עזבם את תורתי. ואמרו בתנא דבי אליהו כי כל הצרות הבאות לכלל ופרט מישראל וב' חרבנות הכל בעון ביטול תורה שנאמר בפשע יעקב כל זאת ע"ש:

וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.

אפשר לפרש במשז"ל כי כאשר ישראל הם במדרגה התחתונה יש מקוה לישראל שיעלו כמש"ה כי שתה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה עזרתה לנו. וכבר ידוע כי כל מעשה אבות הם סימן לבנים תבני' כל רמ"ז אשר יעברו ישראל. והנה יעקב אבינו עליו השלום באותו פרק היה בתכלית העוני כי אליפז לקח הכל עני היה באותה שעה כי לא הי"ל כר וכסת ויקח מאבני המקום. ואחר זה בא לחרן והתחיל לעבוד ועל ידי זה הי"ל התקוממות והי"ל נשים ובנים ויגדל מאד. וזה סימן לבניו אנחנו זרע ישראל כי כאשר נגיע למצב שפל מאד אחר זה עלה נעלה. וז"ש הארץ אשר אתה שוכב עליה דייקא מבלי כר וכסת בתכלית העוני. זה לך האות לעלות במעלו' עד שתהיה שליט על הארץ לך אתננה ולזרעך כי מכאן ואילך חושבנא טבא שכבר הגעת לתוקף העוני. ואתה סימן לבניך והיה זרעך כעפר הארץ כלומר בבא ישראל בשפל המדרגות כעפר יש להם לשמוח וזהו והיה לשון שמחה. כי אחר זה השפלות ופרצת ימה וקדמה. וכי תימא מה טעם יהיה זרעי בכל כך שפלות כעפר ויהיו בגלות. לז"א ונברכו בך כל משפחות שיתוספו גרים ולברר כל ניצוצות הקדושה וז"ש ונברכו על דרך משז"ל על פ' והיה ברכה כבריכה זו וכו' ואחר זמן רב בא לידי ס' מנחה בלולה וראיתי שפירש קצת ממ"ש ע"ש:

וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ

והנה ידוד נצב עליו. אפ' לרמוז דר"ת עניו כי העניו מרכבה לשכינה וכמו שאמר פ"ק דסוטה אני את דכא. והעניו מאריך ימים כמו שאמר הוי קבל וקיים ורמוז בסופי תיבות הנז' חי. ורש"י פירש נצב עליו לשמרו. והנה הרב זב"ג כתב דלומד מקרא מלאך שומרו ולומד תורה שבעל פה ה' שומרו ע"ש דף כ"ט ע"א. וא"כ הכא דכתיב והנה ה' נצב עליו לשומרו מוכרח דהיה לומד תורה שבעל פה דה' שומרו. ואפשר דזה טענת רבותינו זכרונם לברכה שאמרו ויקץ יעקב משנתו ממשנתו דעסק בתורה שבעל פה ודוק:

אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. תימה שקרא לזקנו אביו ולאביו לא קרא אב נ"ל לפי שיעקב היה בחיי אברהם שהיה עוסק בתורה ובמצות והיה מחבבו ביותר ומרוב חיבה היה קורא אותו בני לכך הקב"ה קראו אביו אבל יצחק שהיה אוהב עשו הרשע יותר ממנו לא קראו הקב"ה אביו. רבינו אפרים בפי' (כתב יד). וחוץ מן הפשוט כמה טעמי' יש בהן בנותן טעם לגודל אהבת אברהם אבינו עליו השלום לב"ר ב"ר חנ"ה וחסדא יעקב אבינו עליו השלום. שבשבילו נצול מאור כשדים כמו שאמר יעקב אשר פדה את אברהם. והיה גם הוא גלגול אדם הראשון ויתקן ג"ע ועל ידו יושלם התקון של ע"ז ש"ד ג"ע שפגם אדם הראשון. ובעבור ט"ו שנה גימטריא י"ה שלמדו יחד הוא אברהם אבינו עליו השלום וב"ן מגדו"ל יצחק אבינו עליו השלום וב"ן הים גדול יעקב אבינו עליו השלום היה יסוד עה"ז ועה"ב שנבראו בי"ה כמו שאמר בנימוקי תלמידי רבינו יהודה החסיד (כתב יד). והכל ידע אברהם אבינו עליו השלום ברוח הקדש וידע יקר תפאר"ת גדולתו בשמים ואשר דיוקנו חקוקה בכסא כבוד וכהנה וכהנה לכן חיבה יתירה נודעת לו ליעקב אבינו עליו השלום מזקנו אאבינו עליו השלום י"תר חוב"ב אמר אליו בני אתה ועל כן היה דבר ה' אליו אלהי אברהם אביך כאשר דיבר בקדשו רבינו אפרים:

ומן האמור יגדל נא כח לימוד רבותינו זכרונם לברכה במדרש והזכירו מור"ם י"ד סי' ר"ם על פסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק מכאן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. דאם יעקב אבינו עליו השלום אשר זקנו גדלה מאד חיבתו עמו וקוראו בנו ואסכים מאריה על ידיה ואמר לו אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק עם כל זה כתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. על אחת כמה וכמה באדם דעלמא לגבי זקנו:

איברא דעל פי הדרש הנה נא לי ההדיוט טעם כעיקר דרך דרש לאשר זבח זבחים לאלקי אביו יצחק כמו שכתבתי בעניותי במקומו. ולפי זה היה ס"ד לומר דאין ללמוד כל כך שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. אמנם דברי רבותינו זכרונם לברכה דברים המצודקים והם עיקר:

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

בעבור שלא קיים נדרו מתה רחל דאמרו בעון נדרים אשתו של אדם מתה והקשה אחד מהרבנים דהא אמרו וכי תדור נדר לא תאחר לשלמו וכו' עד והיה בך חטא ואמרו בך חטא ולא באשתך חטא ואמרו אם שהה אדם את נדרו ג' רגלי' מגיע לו החטא לבדו אבל אם עבר אותו ולא שלם מגיע החטא בו ובאשתו ובניו. הגהה בנימוקי רבינו ישעיא (כתב יד):

ועיין בחידושי הר"ן לסנהדרין על דף כ"ב ובמה שכתבתי בעניותי בס' הקטן פתח עינים שבת דף ל"ד ע"ג בס"ד:

וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח–וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת–מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת.

יש לתמוה על יעקב אבינו עליו השלום איך התחיל לרמותו עד שלא רימהו שהרי תנאי היה ביניהם לפי המזל כל שה נקוד וטלוא וכו' יהיו ליעקב והנותרות ללבן ומי הרשהו לפצל מקלות ליחמנה במקלות י"ל שכל מה שהיה עושה על פי המלאך היה עושה כדכתיב ויאמר אלי מלאך האלהים שא נא עיניך וכו' ועי"ל לכך פצל יעקב אבינו עליו השלום המקלות לפי שלבן התחיל לרמותו ולהפר התנאי שהיה ביניהם שיעקב אבינו אמר אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא ולא אמר הסר משם התישים הנקודים והטלואים והעזים הנקודו' והטלואות הזקנ' שא"כ איך תלדנה הצאן נקודים אם לא תיחמנה העקודים ולבן אמר הן לו יהי כדברך מה כתיב אחריו ויסר ביום ההוא את התישים הנקודים גם את הזקנים הסיר שלא כתנאי ולא די לו אלא וישם דרך שלשת ימים הרחיקן לגמרי שלא תוכלנה הצאן לראות עוד ולקח יעקב אבינו עליו השלום המקלות ופצל אותם להיות במקום התישים והטלואים לקיים מ"ש עם נבר תתברר. הגהה. יש לשאול למה לקח יעקב אלו הג' מיני מקלות לבנה לוז וערמון יותר משאר מינים ונ"ל לבנה על שם לבן לוז על שם ונלוזים מעגלותם ערמון ע"ש הערמומיות שהיה עושה לו כדכתיב ויחלף את משכורתי וכו' וכדי שידעו וישכילו המשכילי' כי לא על חנם עשה. נמוקי רבינו ישעיה ז"ל:

ואפשר לרמוז ואזהרתיה מהכא לחוטא שימהר לשוב וישען בזכות אבות אברהם יצחק וישראל וזה רמז ויקח לו יעקב שהלך דרך עוקבא יחזור בתשובה וישען בזכות אברהם יצחק ישראל שסופי תיבות מקל ובזכותם ותשובתו לבנה יתלבנו עונותיו וכל שעה לח שיחשוב שעתה הוא שב מפני שהיצה"ר לוז נלוז ומליז וצריך וערמון שיהיה ערום ביראה ויפצל בהן פצלות לבנות שבכל ערמות יגלה ליבון מעשיו לגלות האור מחשוף הלבן ע"י קבלת היסורים שיתלבנו נר"ן ביסורין וז"ש אשר על המקלות:

אנכי האל בית אל תימה בראשונה אמר ויאמר אליו מלאך האלהים ואחר כך אמר אנכי האל בית אל וי"ל דמות מלאך היה וכן הוא במשה וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. רבינו ישעיה ז"ל בנמוקיו (כתב יד):

וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה וכן הוא בתרגום יונתן שהתפלל על ע"ז ג"ע ש"ד. ואפשר לרמוז בכתוב שז"ש וידר יעקב נדר על ג"ע להצילו מהם וז"ש לאמר דדרשוהו פ' ד' מיתות לאמר זו ג"ע אם יהיה אלהים עמדי ולא אכשל בע"ז. ושמרני בדרך מש"ד שרמוז בתיבת דרך כמו שאמר בבראשית רבה. וכי תימא מה מקום לנדר ותפלה זו והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים לזה אמר אשר אנכי הולך כלומר כי כבר אני מעצמי הולך בדרך טובה ואיכא אתערותא דלתתא ולכן אני שואל עזר שישמרני מיצה"ר מאחר דאיכא אתערותא מלתתא אקרא אל השמים מעל ה' יגמור בעדי כמשז"ל דאלמלא הקב"ה עוזרו וכו':

ועוד אפשר לומר במשז"ל ע"פ ודור ואנשיו הולכים בדרך ענוה ואז"ל שהעניו מרכבה לשכינה וכמו שאמר אני את דכא וז"ש אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכי תימא הקשית לשאול ולומר אם יהיה אלהים עמדי שהוא דבר מופלא לז"א בדרך הזה כלומר בענוה המכונה דרך שאני עניו בזאת אני בוטח לשאול אם יהיה אלהים עמדי כי כך היא המדה כביכול כי הוא אמר אני את דכא. ונתן לי לחם רמז שיזכני לתורה הנקראת לחם לאכול שאוכל לחדש ולכוין לאמיתה של תורה והיא אכילת הנפש ובגד ללבוש רמז לחלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות שאזכה להשלים לבוש הנשמה וישיבתי עם לבן לא תגרום לי ביטול תורה ומצות:

וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.

מאמר בפסיקתא זוטרתא על בראשית שמות (כתב יד) לרבינו טוביהו ז"ל והנה באר זו תורה והנה שם ג' עדרי צאן משה אהרן ומרים שבזכות' נתנו לישראל ג' מתנות טובות כי מן הבאר ההיא ישקו, אלו ישראל שקבלו התורה להגות בה יומם ולילה והאבן גדולה ע"פ הבאר אלו הקושיות שבכל ענין וענין ונאספו שמה כל העדרים אלו הת"ח וגללו את האבן מע"פ הבאר שמוציאין הקושיא ממנה ואחר כך והשקו הצאן אלו ישראל שנקראו צאן שנאמר ואתנה צאני והשיבו את האבן ע"פ הבאר שאומרים דבר בשם אומרו עכ"ל וצריך להבין דכליה קרא ברמז התורה ומה ענין ג' מתנות שזכו ע"י משה אהרן ומרים בין הדבקים. ותו ג' עדרי צאן לרמז משה אהרן ומרים לא א"ש. ותו רובצים עליה דחוזר לבאר איך יתפרש על משה אהרן ומרים שבזכותם זכו לג' מתנות:

ויראה פשוט דנודע משז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כי צרת המזונות והמלבושים וכיוצא הן הנה היו לאבן נגף לישראל המטרידים שלא יוכלו לעסוק בתורה. וגם מי שנדבה רוחו לשאת בעול התורה ואין לו עסק אחר טרדת מחשבת אוכל נפש לו, ולביתו מונעתו להבין ולהשכיל כדחזי ולכך נתנה תורה במדבר שהיו אוכלין מן ושותים באר מים חיים וגם ענני כבוד עליהם לבל יכם שרב ושמש והיו מיושבים בלי טרדות ולבם פתוח ללמוד תורה. וז"ש וירא והנה באר שהיא התורה בשדה שנתנה מקום הפקר במדבר. וכי תימא על מה זה לא נתנה תורה בעיר גדולה נאוה כירושלם וכיוצא לז"א והנה שם שלשה הם משה אהרן ומרים שבזכותם היו מן ובאר וענני כבוד ולא היה לישראל שום טרדה. ועל ידי כן עדרי צאן שהם ישראל רובצים עליה על התורה שלא הי"ל טרדה לא בגופם ולא במאכלם ומשקם כלל ולכן נתנה שם התורה. וכפ"ז והנה שם שלשה ירמוז למשה אהרן ומרים אלו התיבות דוקא. ומ"ש עדרי צאן רובצים עליה קאי על ישראל כאמור:

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

רבותינו זכרונם לברכה פירשו אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות ואם אדם כשר הוא גם אני בן רבקה אחותו כשרה. ואפשר לומר במ"ש דרוב הבנים דומים לאחי האם וזה מטעם שהאשה לבה גס בה באחיה ותמיד היא חושבת בהם ובם כל מעייניה. וכפ"ז רבקה שהיתה צדקת גמורה בתכלית הטוב ודאי הסיחה דעתה ותשלך המ"ת ארצה אח לצרה וירץ לבן החוצה. וא"כ בניה אין טעם שיהיו דומים ללבן. וז"ש ויגד יעקב לרחל אין הגדה אלא דברי חכמה כי אחי אביה הוא רמאי כמותו. ולא תימא שזה מצד דרוב הבנים דומים לאחי האם וא"כ יהיה דומה לגמרי רשע כמותו אין זה כי אם דוקא לקיי' עם עקש תתפתל אך בן רבקה הוא כשרה דלא שייך ברבקה שבניה כאחרים שידמו לאחיה. ורמזה לה בזה מה שאז"ל צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה וז"ש כי אחי אביה הוא הלא מראש יצטער במרמות אביה ויבקש אופן לינצל ממנו כי תחילתן יסורין ובסוף ינצל ויהיה בן רבקה שוקטת ושלוה וכך היא המדה צדיקים סופן שלוה:

וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי.

אפשר שלבן ברמאותו רמז ליעקב אבינו עליו השלום מחשבתו ויעקב איש תם יושב אהלים לא הבין רשעותו ועי"ז נשא שתיהן ואפשר שזהו רמז הכתוב הנז' ויעקב איש תם מסיבת תמותו לכן היה יושב אהלים מלשון שובו לכם לאהלכ' כלומר מצד שהיה תם הי"ל אהלים ר"ל נשים רבות כי אם היה פקח ורמאי לא היה לבן יכול לו אך מסיבת תמותו הוכרח להיות יושב אהלים רבות שנשא לאה ורחל. או אפשר שמסיבת שכבר נשלם תיקון אדם הראשון מע"ז ע"י אברהם אבינו עליו השלום ומש"ד ע"י יצחק אבינו עליו השלום ומג"ע על ידו א"כ היתה מטתו שלימה וצריך להוליד י"ב שבטים לתקן השכינה ולכן הוכרח לישא ד' נשים וז"ש ויעקב איש תם גבר שלים כמו שתרג' אנקלו' שכבר הושלם התיקון על ידו לכן היה יושב אהלים כלומר נשא נשים רבות להשלים לידת י"ב שבטים שיהיה התקון שלם:

נחזור לעניננו שלבן ברמאותו רמז לו שדעתו לרמותו כי אז"ל שכל העולם היו אומרים שתי בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה וכו' וזה רמז לו לבן כי מדרך ארץ רחל לעשו שהוא הקטן עתה שמכר הבכורה וזאת אינה שלך כי לאה לך יאתה. אמנם עתה שרצית רחל טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אח"ר מסט"א עשו כי גם זאת שהיא של עשו אתננה לך. אבל על הגדולה אין אומר ואין דברים שהיא שלך. ולא תימא כי הגדולה על מגן ויצאה חנם אלא שבה עמדי אין ישיבה אלא עכבה שתתעכב עוד ז' שנים ונמצא דבעומק הדברים רמז לו. וז"ש לו אחר כך לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה וכו' כלומר הבכירה כבר היתה לך ומה שעסקנו על רחל היה דבר נוסף על הגדולה וכמו שרמזתי לך ולכן מלא שבוע זאת וכו':

ואפשר לומר קצת בסגנון אחר דרמז לו דהוא רוצה לתת לו לאה וכיון שנותן לאה לו שהוא קטן כי לבן אינו רוצה שיעקב יהיה הבכור ועשו הקטן דעשו מסטרא דיליה אלא הוא סובר דעשו הגדול וכיון שנותן לאה לקטן שוב אינו יכול לתת רחל לעשו שהוא הגדול ואם כן צריך ליתנה לאחר כלומר לאיניש דעלמא שאינו קרוב וז"ש טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כלומר מאחר דלאה ודאי אני רוצה להשיא לך עתה א"כ רחל הקטנה אינה ראויה לעשו הגדול וצריך לתתה לאיש אחר שאינו קרוב ולכן טוב תתי אותה לך. והכל בשכר פעולה וז"ש שבה עמדי לשון עכבה כאמור. ומ"ש לו לא יעשה כן במקומנו וכו' כלומר לא תסבור שאני מודה שאתה בכור ולזה נתתי לך הגדולה לא כי אלא הטעם שנתתי לך הגדולה הוא מצד כי לא יעשה כן במקומנו וכו'. ועתה שלקחת הגדולה נפסלה הקטנה לעשו שהוא הגדול ולכן מלא שבוע זאת וכו'

ועוד יראה לומר דז"ש שבה עמדי הוא מתורת דרך ארץ שיעקב אבינו עליו השלום אמר לו אעבדך שבע שנים כעבד והוא השיב לו שבה עמדי כמוני כמוך ולא כעבד. או אפשר דגם זה ברמאות אמר ידעתי כונתך שאמרת אעבדך שבע שנים שתהיה כעבד עברי דכתיב כי טוב לו עמך לז"א שבה עמדי לא שתהיה טוב עמי רק שתשב עמי לבד. ואומרו ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה יש לדקדק באהבתו אותה יתר. ותו אדרבא מצד אהבה הי"ל למעט הזמן. ואפשר ע"ד מ"ש ביומא והוציא אותה ולא שיוציא אחרת עמה והכא בההוא פחד' הוה יתיב יעקב אבינו עליו השלום שירמ' אותו בלאה וכמשז"ל שאמרה לו רחל ולזה חשב כי אקח מועד לזמן ארוך ביני ביני יזדמן איזה זיווג ללאה וז"ש ויהיו בעיניו כימים אחד' באהבתו אותה ולא לאחרת ולכן אמר ז' שנים והיו כימים אחדים דסבר שתנשא לאה ותשאר לו רחל בלי פקפוק וזהו באהבתו אותה:

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

אפשר במ"ש הרב כנה"ג י"ד סי' רמ"ט משם תשובה (כתב יד) למהר"ם טריויס דמי שנוהג לעשר כספים אינו חייב להפריש מעשר ממה שצריך לפרנסתו ע"ש וכלפי זה אמר יעקב אבינו עליו השלום שהוא נודר כי מהכל יעשר אף מה שצריך למזונותיו וז"ש וכל אשר תתן לי כל דייקא ואף ממזונותי שעליהם אמרתי לחם לאכול ובגד ללבוש שהם לי כמו שפירש הרב מהר"י אשכנזי זלה"ה במ"ש תן לו משלו דהיינו מהעודף על צרכך כי כל מה שאתה צריך הוא שלך כי הוא נותן לחם לכל בשר שאתה ושלך כלומר הצריך לצורכך שלו וכו' ולזה נדר יעקב אבינו עליו השלום וכ"ל אשר תתן ל"י. ואחר זמן רב בא לידי ס' מנחה בלולה וראיתי שכתב שכונת יעקב אבינו עליו השלום שאם יתן יותר על שאלתו יעשר ע"ש ולי ההדיוט נראה להפך כדאמרן:

ובאופן אחר יר' במה שידוע דאברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו עליו השלום קיימו מעשר כמו שאמר הרמב"ם והראב"ד פ"ט דמלכים והשתא יקשה דמאי רבותיה דיעקב דנדר בזה והלא משום אל תטוש תורת אמך מחוייב במעשר ואפי' שלא יהיה חייב מן הדין כמשז"ל בתורת המנהגות. לא גרע זה מכל הדיוקים והסייגים שנהגו אבותיו הקדושים שהוא נהג והוסיף עליהם ואין זה מן החדש. אך רבותיה דיעקב אבינו עליו השלום משום שהיה בח"ל והמצות עיקרן בארץ ישראל כמו שאמר הרמב"ן בטעם שנשא שתי אחיות וכ"ש למנהגים. ותו דלאוסופי אתא דאלו אבות הפרישו מעשר מתבואה וריוח והוא נדר בכל אף מהבנים כמשז"ל וז"ש וכל אשר תתן כל דייקא בכל מקום עשר אעשרנו ולא להתעשר ח"ו אלא לך לשמך דוקא:

ועוד נראה במ"ש הרב כתנות אור בטעם יעקב אבינו עליו השלום שאמר אעבור בכל צאנך וכו' והיה לו ליקח רביע או חומש וכיוצא כפועל אלא דאמרו בבכורות דף נ"ו לוקח פטור ממעשר ומוכח מהש"ס במציעא דכל שהפועל לוקח בשכרו הוי כלקוח ולכן רצה להתחייב במעשר כמו שאמר הראשוני' מביאין פירותיה' וכו' עכ"ד וז"ש וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו אשתדל שיהיה חייב במעשר וזהו עשר ואחר כך אעשרנו לך:

או אפשר דאף דלקוח פטור הוא רצה להתחייב בכל וז"ש וכל אשר תתן לי עשר אף שהוא כמעושר כגון לקוח אעשרנו לך ולא אעמוד על הדין לפטור הלקוח אלא גם את הכל אני מעשר:

ועוד יראה שכונתו לומר דמהמעות יפריש מעשר ואחר כך קונה בהם ומעשר הלקוח ונמצא שמעשר שני פעמי' וז"ש וכל אשר תתן לי בין לקוח וכיוצא עשר אעשרנו תרי זימני שכבר עשרתי מהמעות ואחר כך עוד אעשר מהלקוח ומה שחקר הרב הנז' אמאי לא עשה יעקב אבינו עליו השלום עם לבן כפועל לשליש ולרביע וכיוצא כבר המפרשים תירצו בזה ע"ש:

וַיִּשְׁמַע, אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ; וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ–עָשָׂה, אֵת כָּל-הַכָּבֹד הַזֶּה.

יש להבין תיבת לאמר דלא שייכא כי הם היו מדברים ביניהם ואנקלוס תרגם דאמרין ואינו כמשפט תיבת לאמר בכל מקום. ואפשר שהכונה שהיו מדברים בקול רם סמוך ליעקב כמדברי' ביניהם וכונתם לאמר ליעקב. ופירוש לקח יעקב את כל אשר לאבינו אפשר לומר דידוע מ"ש הרב האר"י זצ"ל שהעושר הוא שפע היורד מלמעלה ולכן רבי היה מכבד את העשירים שהם נשפעים שפע ברכה מן השמים עכ"ד. ובליקוטי תורה הנדפס מחדש (חלק מנוף ע"ח שסידר הר"ם פאפירס) ראיתי פ' וישלח שכתב וז"ל ויותר יעקב לבדו אמרו רבותינו זכרונם לברכה שחזר על פכים הנה נודע וכו' חביב עליהם ממונם כי להיות שנשפע מלמעלה כי אם אינו צורך לו לא היה נותן לו אותו דבר הקב"ה לכן חזר על פכים קטנים כי אם לא היה חוזר היה נר' כאלו אינו רוצה אותו וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך להדר עליו לכן חזר להורות שחביב עליו עכ"ל. וכן ברצונו יתברך הסט"א משפעת לגוים עושר וכבוד. ואלה הם דברי לבן דמאחר שהוא ח"ל ולבן ראש הפעור במקום ודאי הוא שפע על יד סט"א. ומה לו ליעקב הקדוש מסטר' דקדושה בשפע הזה והרי זה גונב וז"ש לקח יעקב את כל אשר לאבינו דכל זה שפע הבא על יד סט"א ראוי דוקא לאביהם מקור הסט"א ראש לחולי. ומאשר לאבינו כלומר מהשפע הנשפע לאבינו עשה את כל הכבוד הזה וגנוב הוא אתו בדרך נסתר לא גנבה ממש:

ועוד אפשר לומר במ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין דהצדיקים אחרים נזונים בזכותם והם אין להם כלום. וז"ש לקח יעקב את כל אשר לאבינו כלומר מעת שהוא אבינו שזכה לבני' אנו בריא מזלנו כי ז"כר גימט' ברכה וכל זמן שלא נולדנו שהיו רחל ולאה אחיותנו גם אבינו עצמו לא הי"ל מזל כי נקבה גימט' נז"ק כמשז"ל. ואפי' תימא כמו שאמר לו אבינו נחשתי ויברכני ה' בגללך וזכות יעקב גרם עושרנו. מ"מ הצדיקים אחרים נזונים בזכותם ואינו מועיל להם זכותם א"כ מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה דזכותו לא תועיל לו. ונהירנ' דזה שנים ראיתי בס' ריח שדה [אחר זמן נזדמן לידי ס' ריח השדה ויש שינוי גדול בין מ"ש ז"ל למה שישבתי הכתובים וכמדומה שמה שהבין בתשו' חוות יאיר ובזה פירש הכתובים היא הנחה שוברת כאשר יראה המעיין איברא שלשון הרב חו"י מגומגם ונראה דיש ט"ס ע"ש ודו"ק]. שפירש במ"ש בגיטין דף ל' ע"ב אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי מית חברך אשר אתעתר לא אשר וכתב הרב חוות יאיר סי' ח"ן דודאי לא שכיח כי יעשיר איש הרבה בזמן קצר אך אם סוחר במרגליות או נושא ונותן עם עשירים גדולים אפשר שיתעשר וז"ש לקח יעקב את כל אשר לאבינו דלא אפשר בזמן קצר להתעשר כל כך וכי תימא דעוסק עם עשירים גדולים אפשר שיתעשר או עוסק במרגליות והכא יעקב תרתי איתנהו ביה מתעסק בעשתרות צאן שמעשרות וגם עם לבן עשיר גדול א"כ עכ"פ מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. וכעת אין הס' הנז' מצוי לראות דבריו אם הם בסגנון זה או בסגנון אחר:

ובזה נבא להבין מ"ש רחל ולאה הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו. ודבריהם באו לסתור דברי אחיהם שאמרו לקח יעקב וכו' ולכן אמרו שאדרבא הוא גזל מעמנו כי מלבד שלא נתן נדוניא אלא מכרנו ועכב שכר פעולה ולא שגזלת או שעסקת עם עשירים ונתעשרת בזמן קצר כי זה עשרים שנה שהוא חייב לנו שכר שנה שנה ועתה אתה לא לקחת ונהנית משפעו רק כי כל העושר אשר הציל אלהים שהפרישו ממנו שהוא חוב עליו ובזה נסתרו דברי אחיהם פשטן ונסתרן שאתה לא גזלת ולא נתעשרת בזמן קצר רק חלף עבודתך בעשרים שנה ולא אתה לקחת כי האלהים הוא כביכול הפרישו מממונו שהוא חייב בזה. וכי תימא סוף סוף מעשה נסים הוא ואין נהנין ממעשה נסים כמו שאמר פ"ג דתעניו' לז"א לנו ולבנינו הוא כלומר אין נדון זה דומה למעשה נסים דאין הנעשה לו נס יכול ליהנות אלא בניו כמו שאמר המפרשים אבל הכא לנו ולבנינו הוא כי אין הנס להמציא הענין אלא להפרישו לנו דהעושר הזה היה הולך לאבינו רק האלהים עשה שיבא לנו ואינו נס כיון דאיתיה בעולם העושר וכמו שאמר המפרשים שם פ"ג דתעניות:

יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב–מִטּוֹב עַד-רָע.

הראשונים ז"ל פירשו במאי דקי"ל המודר לדבר עם חבירו כותב לו כתב וז"ש יש לאל ידי לעשות עמכם רע משום כי דבר ה' אשר היה הוא השמר לך מדבר עם יעקב וכיון דרחמנא אמר מדבר יכולני להזיק על ידי כתב שאכתוב לאחר להרע עכ"ד. ואפשר בסברא אחת שיש בתשובות הרב חוות יאיר דאף דקי"ל אמירה לגוי שבות אם אמר לגוי שיאמר לגוי אחר שרי וז"ש יש לאל ידי לעשות עמכם רע אבל ה' גזר עלי שלא ארע אני ולא על ידי אחר וז"ש אמר אלי לאמר לאחרים ג"כ השמר לך מדבר וכו' וא"כ אני מוזהר שלא אעשה רע לא על ידי ולא על ידי זולתי אבל מ"מ אפשר על ידי אמירה לאמירה שאומר לאחד שיאמר לאחר להרע. ועוד יש להרחיב זה דהמצות צריך לעשות אליהם גדר כמו שצותה תורה ושמרתם את משמרתי ופירשו רבותינו זכרונם לברכה עשו משמרת למשמרתי וזהו כוונת לבן שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע כלומר שעל פי הדין הגמור יכול אני אך מצד שמצותו יתברך צריכה משמרת וגדר איני עושה ועל פי דרכנו שיעור דבריו הם דאם ה' לא היה רומז שלא יעשה על ידי אחר א"כ המצו' היה שלא יזיק להם הוא עצמו ומשמרת שלא יאמר לאחר שיזיק על דרך שאז"ל אמירה לגוי שבות אבל אמירה לאמירה היה מותר כסברת מאן דשרי באמירה לאמירה לגוי ולא יש בה משום שבות. אמנם עתה שגם אמירה לאחר ציוה ה' כדמשמע מתיבת לאמר א"כ הגדר יהיה אמירה לאמירה לכן בשג' מן הדין אמירה לאמירה אינה בכלל הציווי. מ"מ אין אני עושה עמכם רע לעשות משמרת למצות ה'. ומה גם כי כשהמצוה היא בפרטות היא חמורה מאד שאין לחוטא כפרה כמו שאמרו המפרשים וז"ש אמר אל"י דמצותו עלי חובה אימתני ותקיפא כי אלי היה הדיבור. או אפשר קרוב לזה במה שכתבנו בעניותנו במקום אחר דנראה דמצות כל איש אשר ימרה את פיך יומת הנאמרת לגבי מלך. אינה אלא היכא שהמלך מצוה פה אל פה אבל לא על ידי כתב או שליח. והיינו דאמר אמר אלי ואני נצטויתי בפרטו' וחמירא סכנת' דאפי' למלך בשר ודם יש בו חיוב מיתה משא"כ אם היה על ידי שליח:

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ; לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת-אֱלֹהָי.

אפשר במ"ש הרמב"ן דהמצות הם משפט אלהי הארץ ומשו"ה נשא יעקב אבינו עליו השלום שתי אחיות ולכן מתה רחל כשהגיע לארץ ישראל. וכתב הרב שער אפרים סי' ס"ו דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי היכא דכשהאיסור בעולם הותר לו עיין שם באורך וז"ש ועתה שכבר נשאת אחיות וכבר עברת על דתך בטענת שהמצות משפט אלהי הארץ וסברת הואיל ואשתרי אשתרי כיון דהאיסור היה בעול' כי נכסף נכספת לבית אביך שהם בארץ וקבלו התורה ועל כן הותר לך גם בארץ דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי. ואומרו הלך הלכת כלומר שהלך בעצה כמו שאמר הרב שרש ישי ריש רות שהליכה הוא בעצה ואתה נתיעצת להתיעץ עם בנותי והסכימו על ידך וז"ש הל"ך הלכ"ת. ומ"מ מבורר דהמצות אינם בח"ל ועם כל זה מעולם לא רצית לעבוד התרפים כשהית בח"ל אף שסברת דאינן נוהגין בח"ל. ועכשיו כי תלך לארץ ישראל ששם עיקר המצות משפט אלהי הארץ גנבת אלהי והוו תרתי דסתרן דכשהותר לך בח"ל לא פנית אל אלהים אחרי' וכשתלך לארץ ישראל אתה רוצה לעע"ז דאם לאו למה גנבת את אלהי. ואני שמעתי באומרים לי במ"ש כיון ששמעו א"ה כבד את אביך הודו למאמרות הראשונות וז"ש ועתה הלך הלכת לבית אביך לקיים כבוד אב ואם וממנה יוקח ראיה למאמר אנכי לא יהיה לך. וכשהיית אצלי שבטלת כבוד אביך והיה ס"ד דבו בפרק תעבוד ע"ז אז לא עבדת. והשתא דאתה הולך לקיים כבוד אב ואם המכריח אלהותו גנבת את אלהי:

וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

פירש"י הקישן לראשונות באמונה ופירש הרא"ם דמיתור אחרות קדריש והקשה הרב מופת הדור, מהרח"א בעץ החיים בסדר היום דף כ"ב דהא אמרינן פ"ג דיומא ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן בגדים פחותים מהראשונים. ואפשר לומר דלעולם מיתור אחרים ואחרות דריש אלא דבא להוציא הסברא ומאי דהוה ס"ד וכל חד לפי ענינו. דהכא דהסברא דמאחר דהרבה לבן לרמותו גם יעקב לא יעבדוהו כראשונה לזה בא אחרות לומר שהיו באמונה. והתם דהסברא מבחוץ דכיון דעבודה היא יעמוד בבגדיו לזה כתב רחמנ' לאפוקי הסבר' מבחוץ תיבת אחרים שיהיו פחותים מהם ודוק:

וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי.

אפשר במ"ש הרב עמודיה ז' עמוד עפר יעקב סי' ט"ז משם האר"י זצ"ל דאמתלאי אשת תרח נתגלגלה בדינה והוא אותיות נידה ששכבה אמתלאי נידה עם תרח. ותקונה שישכב עמה שכם וישאב ממנה כל הזוהמא ותטהר עיין שם באורך ואמרו בתרגום יונתן כי רחל היתה מעוברת מדינה ולאה מיוסף ואתחלפו עובריא וז"ש רחל אסף אלהים את חרפתי שדינה שהיתה חרפה מתוקף הזוהמא של נידה אספה ממני ותצא דינה ובן ניתן לנו:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ–כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.

מסרה. ישקו העדרים ולא ישקו אותם כוס תנחומין ישקו כל חיתו שדי אפשר במשז"ל כל המלמד בן חבירו תורה אפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה שנאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אין העולם מתקיים אלא בהבל תנוקות של בית רבן ודורשי רשומות אמרו תשב"ר גר"ם ר"ת תנוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלים וז"ש ישקו העדרים שילמדו תורה לתנוקות ועי"ז יתבטלו הגזרות רעות אם מצד המלמדים שמבטלים גזרות אי מצד למוד התנוקות עצמם וז"ש ולא ישקו אותם כוס תנחומין שיתבטלו הגזרות רעות. ולא עוד אלא שמתקיים העולם בהבל שאין בו חטא וירבה השפע לכל וז"ש ישקו כל חיתו שדי כי רב השפע והטובה בעולם. או אפשר ישקו כל חיתו שדי רמז לגוים הנמשלות לחיות כידוע דיתרבה השפע לישראל ויהיו כמו צנור להריק ברכה ומהתמצית ילך לא"ה וז"ש ישקו כל חיתו שדי. א"נ הכי פירושא ע"י לימוד העדרים וישקום מי באר מים החיים התורה עי"ז יתבטלו הגזרות ולא ישקום כוס תנחומין כמדובר. אך על ראש רשעים תחול הגזרה ישקו כל חיתו שדי הגוים כוס תנחומין דיבואו להם גזרות רעות. א"נ על דרך זה במשז"ל בז"ח דגאולה העתידה היא בזכות התורה והיא בזכות משה רבינו ע"ה וכמשז"ל על פסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וז"ש ישקו העדרים לימוד תורה ועי"ז יבא גואל ולא ישקו כוס תנחומין ואז ישקו כוס התרעלה לא"ה וז"ש ישקו כל חיתו שדי:

וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים–גָּנוּב הוּא, אִתִּי

מסרה. וענתה בי צדקתי ביום מחר אל תתהלל ביום מחר. אפשר שאדם שעשה צדקה אם יאמר לאחרים וענתה בי צדקתי ביום שהוא עה"ב שנקרא עה"ב יום וגם נקרא מחר כמשז"ל ולמחר ליטול שכרם בעבור שגלה מעשיו נענש והפסיד וזהו אל תתהלל ביום מחר לעה"ב כי מענישים אותו. או אפשר בסגנון זה אימתי וענתה בי צדקתי כשלא תשבח עצמך וזהו אל תתהלל ביום מחר אז יכול לבטוח וענתה בי צדקתי. א"נ אפשר כי גם שיעשה האדם צדקה לא ידע אם עלתה לרצון או אם היה איזה פניה והרהור וכיוצא וז"ש וענתה וכו' כלומר אם כה תאמר וענתה. אני אומר אל תתהלל דמי יודע מה פגמת:

וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי, לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי; עַתָּה, הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ.

מסרה. עתה הסכלת עשו למען עשה כיום הזה עשה סיטים שנאתי עשה צדקה ומשפט אפשר לפרש במשז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות וגם אז"ל דבעל תשובה צריך שיתקן באבר עצמו שחטא עינים רמות לראות בתורה רגלים ממהרות לרעה שירוץ למצות וכיוצא. וגם אמרו פ' חלק מה היום מאפיל ומאיר כך עשרה שבטים עתיד הקב"ה להאיר להם דכתיב אל ארץ אחרת כיום הזה ועיקר התשובה להכיר החטא ולפרוש ממנו ולעשות טוב ולהרבות צדקה כמו שאמר הרמב"ם ה' תשובה וז"ש עתה אין עתה אלא תשובה כמשז"ל על כמה פסוקים והכונה עתה תעשה תשובה ותכיר כי הסכלת עשו שנשתטי' במה שחטאת והיה מצד היצה"ר שהוא חלק עשו הרשע שהוא אותיות עשו. ובתשובה צריך לעשות כנגדן מצות למען עשה כיום הזה מעין דוגמא של החטא כיום הזה שמאפיל ומאיר כך אף שהחשיך בדרך יאיר לו בעה"ב הנקרא יום. ואחר שהכיר בחטא עשה סיטים שנאתי לפרוש מהחטא ולשנא אשר שנא ה'. ואחר כך עשה צדקה ומשפט ועשה טוב ואז תהיה תשובה שלימה:

וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ, אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי; וַיְחַפֵּשׂ, וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים.

מסרה. לוא אוכל לקום מפניך אם לוא יגיד ונשא עונו. אפשר במ"ש בזהר הקדוש דהגם דרחל אמנו זי"ע כיונה להפריש אביה מע"ז עכ"ז לפי שציערתו מתה בלידת בנימין ע"ש דף קס"ד. וז"ש לוא אוכל וכתיב בוי"ו אלף לרמוז דהסברא לא אוכל שצריכה היתה לומר לא אוכל להפרישו מע"ז. אך כתיב בוי"ו דבהיותו אביה היתה צריכה לו אוכל שלא לצערו. ולפי שאמרה לא אוכל והטמינה התרפים נענשה וזהו אם לוא יגיד ונשא עונו כמו שאמר בזהר:

כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי.

ומתי אעשה גם אנכי לביתי. אפשר במשז"ל דכל רכושו אשר רכש יעקב אבינו עליו השלום נתן לעשו בעד מערת המכפלה המד"א בקברי אשר כריתי לי שעשה לפני עשו כרי מזהב וכסף. וז"ש ומתי אעשה לביתי היינו קברי כמו שאמר פ"ק דמ"ק ליחרב ביתך וליתיב אושפיזך דאני יודע כמה צריך להשביע עין אותו רשע וצריך הכנה דרבה כספא ודהבא מאלפי רבבה אירע בו כר"י ואמר גם אנכי לרבות לאה שגם היא עמו בקבורה. ולדרכנו יש לרמוז אעשה גימט' עש"ו. א"נ אפשר במ"ש שלים שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא וז"ש ומתי אעשה גם אנכי לביתי לפרנס' כפשוטו כי בזה יהיה שלום וכן תיבת אעשה גימט' שלום כי בהיות מזונות הוא שלום הבית:

יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב–מִטּוֹב עַד-רָע.

בס' הישר כתוב דאחרי הפרד לו"ט לבן הרשע שרטט וכתב כת"ב מריר"י לעשו שינקם מיעקב ע"ש באורך שר"ף הנוטף מעצי הכתב. ואפשר דרמאה ברמאותיה רמזה ליעקב אבינו עליו השלום לעשות קרי ביה לעשו ת' היינו עשו ות' איש עמו גונדא דחימ' עשו הסט"א ועל ידו אנקם. ונתן טעם לפגם משום פגמו ואלהי אביכם אמש אמר אלי דייקא לי ציוה השמר ל"ך דוקא אבל ע"י עשו שרי:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

אפשר לרמוז על דרך האמת. ויאמר יעקב תפארת אחי כדכתיב למען אחי וריעי כביכול מאין אתם תמשיכו מאריך הנקרא אין לתפארת אמת אותיות אתם. ויאמרו מחרן אנחנו כשל כחנו כי אנחנו בחרן בעול הגלות וחרון אף בעולם ומקוים רחמי שמי"ם יחוננו לב טהור ואז נעשה ונשמ"ע. וא"ש ההי"ב:

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי–הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.

שמעתי משם הרב המקובל מהר"י שפירא בעל מצת שמורים וכו' שפירש במה שנודע שפרצוף לאה הוא על גבי פרצוף רחל וכמו שביאר רבינו האר"י זצ"ל בסוד פ' עקב ענוה יראת ה'. ודרכנו הוא לעלות לקדושה מלמטה למעלה. וסט"א להפך. לכן יעקב אבינו עליו השלום אמר ללבן הלא ברחל עבדתי עמך למה רימיתני לשון הרמה למה העליתני לקחת לאה העליונה. והשיבו לא יעשה כן במקומנו שהוא הסט"א לתת הצעירה וכו' שמנהגם כלפי ליא ממעלה למטה וכאשר שמענו כן ראינו אחר זמן רב פירוש זה בדרשות הרב הנז' (כתב יד):

וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

אפשר לומר דעד עתה לא נתקנאת כי היתה מצפה לישוע' ה' אך עתה כי ילדה לאה בן רביעי שהוא יתר מחלקה שאמותנו נביאות היו וידעו שד' נשים ישא כמשז"ל. א"כ הנע"ר הרביעי מחלקי ועל כן אמרה הבה לי בנים תרי כי השלישי מחלקי לקחתו לאה. ויחר אף יעקב על שמסרה הסימנים ויאמר התחת אלהים אני כלומר אני איני תחת המזל רק תחת אלהים ואם לא היית מוסרת הסימנים היה נהפך המזל וילדת כי צריך אני להוליד שבטים אך עתה מנע ממך פרי בטן. ועל זה אמרה כשילדה אסף אלהים את חרפתי שאני עשיתי למצוה למסור הסימנים ובעלי היה מזלזל בי. ומ"ש יוסף ה' לי בן אחר כלומר שלא יהיה כיוסף שהיה בבטן לאה ודינה בבטני ונתחלפו אלא יהיה לי בן מתחילה ועד סוף. ובהקדמה הלזו שהיא מתרגום המיוחס ליב"ע כמו שאמר בכמה דוכתי אפשר לתת טעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעם כל השבטים נולדו תאומות חוץ מיוסף והטעם דקמי שמיא גליא שעתיד להחליף העוברים ודינה תבא במקומו לכן לא היה תאומה עם יוסף ודוק היטב:

וַתֹּאמֶר לֵאָה–בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר.

אפשר לפרש דרך פשט כי עשוי אדם שלא להשבי"ח את עצמו וקרא כתיב יהללך זר וז"ש באשרי ולא שאני משבחת עצמי רק כי אשרוני בנות וזהו באשרי כי זה שבח שאני לא שבחתי עצמי. ודרך דרש ורמז אפשר כי היא אמרה הפעם אודה את ה' ואח"ז אמרה בגד לשון בגידה וכמעט הוו תרתי דסתרן לכן גלתה שכונתה בגד גימט' ט' שהוא במספר קטן אמת ובכל אופן יהיה ט' כמשז"ל ולהראות כי באומרה בג"ד כיונה לאמת אמרה באשרי בתשבחתי לה' שאמרתי הפעם אודה אשרוני בנות שגם כשאמרתי בגד כיונתי לאמ"ת ועי"ז זכיתי כי אשרוני בנות ודוק:

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה

פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5