——–
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
בפי' התורה לרבינו אפרים (כתב יד) כתוב וז"ל אבר"ם ל"ך ל"ך גימטריא גשם. מה הגשם הזה בזמן שהוא צרור בעבים אין אדם יודע מה טיבו כיון שירד לארץ כל אדם נהנה ממנו כך אתה בעודך במקום אחד אין טבעך יוצא בעולם. ומה הגשם הזה מביא ברכה לעולם אף אתה והיה ברכה. ומה הגשם הזה מגדל צמחים אף אתה ואגדלה שמך. ואעשך לגוי גדול סופי תיבות כלי הוא ר"ת כהנים לויים ישראלים. ועוד כלי גימטריה ס' רמז ס' רבוא יצאו ממך ואברכה רמז לברכת כהנים שיש בה ס' אותיות עכ"ל ובמ"ש בתחילת דבריו שהקב"ה דימה לאאבינו עליו השלום לגשם וכו' אפשר לרמוז שלכך נקרא אברהם גימטריה מטר עם הכולל שהועיל לעולם כמו מט"ר:
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.
אפשר לפרש ונקדים מה שראיתי להרב פנים מאירות בספרו כתנות אור סדר היום שהק' על מ"ש בחולין דף פ"ט קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו שנאמר בלעדי אשר אכלו הנערי' דאיך אברהם אבינו עליו השלום דקיים כל מאי דאמור רבנן אפי' ערובי תבשילין לא השיב אשר אכלו הנערים ועוד הק' דאמרו פ"ג דנדרים מפני מה נענש אברהם אבינו עליו השלום ונשתעבדו בניו מפני שהפריש בני אדם מליכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש ואיך אאבינו עליו השלום עשה כזאת והלא זה דרכו לגייר גיורי'. והרב ז"ל תריץ יתיב כמו שאמר ריש פ' הגוזל בתרא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו והאריך בזה בפלוגתא דהרא"ש והתוס' ומסיק דהנפשו' היה חייב להחזיר אך מה שאכל אינו חייב ומשו"ה ע"פ הדין עשה דהחזיר לנפשות ולא גיירן וגם לא החזיר מה שאכלו עיין בדבריו באורך. אך יש לפקפק דישנו בנותן טעם לאברהם אבינו ומה נענה לדברי רבותינו זכרונם לברכה שבשניהם אמרו דלא עשה יפה אברהם אבינו עליו השלום כמו שהביא הוא דבריהם:
ואפשר לומר במ"ש הרמב"ם סוף ה' עבדים המלך שעשה מלחמה ושבה קנה אף קנין הגוף לעבדים והקונה אותם עבדים הם כעבד כנעני. ומרן בכסף משנה שם נסתפק אם זה שקנה הוא גוי אי קני הגוף וכתב דמהרשב"א משמע דלא קני הגוף אבל מסתברא דקני הגוף עיין שם באורך א"כ אברהם אבינו עליו השלום קנה הכל בכיבוש מלחמה דקני הגוי אף דלאו בני כבוש נינהו כמו שאמר פ' השולח עמון ומואב טהרו בסיחון וע"ש בתוספות וקני קנין הגוף כמו שאמר הרמב"ם סוף עבדים (ואינו ענין למה שהביא הרב ז"ל) וזה טעם רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שהיה פקפוק בחזרתו הנפשות ולא גיירן. אך יש להליץ בעד אברהם אבינו עליו השלום דאחר זה הוא שהמליכוהו עליהם ומשז"ל דאברהם אבינו עליו השלום יצא לו מוניטון לא תיקשי לן דעכ"פ לא היה מלך עד אחר מלחמת המלכים דכתיב אל עמק שוה הוא עמק המלך שהמליכוהו עליהם כמשז"ל אבל כשעשה מלחמה לא היה מלך ועוד שהוא לא קבל המלכות כמשז"ל. ומ"מ הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה שאם הוא רוצה לעשות ענוה שלא להחשיב עצמו התינח במילי דידיה אבל במילי דשמיא אין לעשו' ענוה וה"ל להחשב עצמו מאחר שיצאו לו מוניטין וגם שאח"ך תכף קבלוהו למלך להחזיק בנפשות לגיירן. ותו שהכא הקב"ה נלחם והוא לא עשה כלום והא אלים טפי ממלך שכבש ובודאי דקנה גופ' ומטענה זו הי"ל להחזיק בנפשות לגיירן. ובזה נבוא אל הביאור בכונ' הכתובים הללו ויצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו וכו' אל עמק שוה הוא עמק המלך ואז"ל שהמליכוהו עליהם כלומר טענתו של מלך סדום היא דלא קנה דאחרי שובו הוא שהמליכוהו אבל כשנלחם לא היה מלך ולא קנה כמו שהמלך קונה בכבוש אך הוא כשבאי דעלמא שאינו קונה הגופות דליכא יאוש לגופות כמו שאמר הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ל"ז. ואף שהמלך קונה קנין הגוף כמו שאמר הרמב"ם ואברהם הוא מלך זה היה אחרי שובו ולא בעת המלחמה. וזה טענת מלך סדום. דודאי יש חילוק בין מלך לשבאי כמו שאמר שם מרן בכסף משנה. אדהכי והכי נפיק מלכי צדק ואמר ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ דכביכול אברהם היה שותף להקב"ה כמשז"ל בילקוט והוא חשוב יותר ויותר ממלך ואין ממש בטענ' מלך סדום כי ודאי קונה הוא הגופות ומאן מלכי כותיה ומטעמיה. ואם נפשך לומר דחשיבות זה שהוא (כתב יד) שותף להקב"ה היינו בגדולת טוהר זהר נשמתו. אך בחלקו"ת לענין דינא בדיני אדם לא מהני דבאמת לא היה מלך. לז"א וברוך אל עליון אשר מגן צריך וזה מעשה שמים דכ"י נלחם בפועל בהם ואם מלך שכבש קנה הגופו' עאכ"ו בנדון זה. ומלך סדום ידע מאי דמחוו ליה במחוג ואמר לו תן לי הנפש במתנה. והרכוש קח לך שהגם שנאמר שיש לך דין מלך מ"מ לא זכית בנכסי' עד שתקנה אותם בדרכי ההקנאו' כמו שאמר מהרימ"ט בתשובה דאף דהרוגי מלכות נכסיהם למלך לא קנה עד שיחזיק בהם וז"ש קח לך צריך שתחזיק ותקנה אותם כל דבר לפי קנינו. ויאמר אברהם הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ שאינו כמו שאמר מלכי צדק ח"ו שאני שותף (כתב יד). אם מחוט ועד שרוך וכו' אף דמן הדין שלי דטעם דהמלך קונה משום דעביד יאוש לגבי מלך וא"כ עתה שהמליכוני עבדי יאוש ומה לי אם בעת ההיא הייתי מלך. ותו דה' הוא הנלחם ובודאי קניתי. אך הרימותי ידי שהמלוכה לא קבלתי וגם לפי טעם שני דה' נלחם אין רצוני כדי שלא תאמר אני העשרתי וכו' והיינו אמירה בעלמא כי מן הדין אני זוכה בהם:
ומשז"ל גזל הנאכל וכו' אפשר לומר דהכונה הוא דהכא אברהם אבינו עליו השלום זכה מן הדין ולא היה גזל אבל לרוב זהירות אברהם אבינו עליו השלום למדנו דבעלמא גזל הנאכל קשה להשיב דאי לאו לגבי זריזות אברהם אף שזכה ולא היה גזל היה מחזיר. אך יען לגבי דשאר אינשי קשה גזל הנאכל באברהם לא החזיר לפי שזכה בדין. ואני רואה שזה דבר מוכרח שהרי אמר דענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם עתה מחדש אלמא אשר אכלו לא היה גזל ומ"ש דקשה גזל הנאכל היינו שאברהם אבינו עליו השלום לא שילם לפי רוב חסידותו ונדיבותו אף שלא היה חייב ולכך אמר רק אשר אכלו הנערים ובמה שאמר דענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם עתה הורה דמן הדין זוכה בכל. שוב ראיתי להרב מהרש"א בחידושי אגדות שם בחולין דף פ"ט שפירש כן והכריח כמו שהכרחנו ע"ש:
וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי: כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי.
י"ל מאי נפקא מינה לומר הכתוב הנה בין קדש ובין ברד. ותו להבין מ"ש הגם הלום ראיתי אחרי רואי ושמעתי משם הרב החסיד מהר"ר יאודה ליב כ"ץ בנו של הגאון בעל שער אפרים ז"ל במ"ש בריש גיטין ר"ג אומר אף המביא מרקם ומחגר ופירש"י תרגום בין קדש ובין ברד והתוספות ד"ה ואשקלון הקשו דרקם וחגר משמע דהוו ח"ל וכתי' ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי ובספרי חשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל וי"ל דתרי רקם וחגר היו ואותו רקם וחגר דכתיב גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור בארץ ישראל וכו' עיין שם באורך ואמרו ז"ל דהנבואה שרתה על יחזקאל בח"ל מסיבה שכבר שרתה עליו בארץ ישראל. והנה הגר לפי שהיתה רגילה לראות מלאכים בארץ ישראל אצל אברהם לכן זכתה עתה לראות מלאכים זאת היתה לה להגר פיה פתחה בחכמה הגם הלום בח"ל ראיתי ראי"ה מהימנ' מלאכים ממש ואם תאמר בח"ל הוא תימא לז"א אחרי רואי זאת לפנים בארץ ישראל דין גרמא לראותם עוד בח"ל. וכי תימא הלא אצל קדש היתה והוא ארץ ישראל לז"א הנה בין קדש ובין ברד שזה הקדש הוא ח"ל לאפוקי בין קדש ובין שור שהוא ארץ ישראל כמו שאמר התוס' ודפח"ח:
וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.
אפשר במ"ש בס' דרוש שמואל משם מהר"ם ריקאנטי ז"ל כי אברהם ידע שלא תתעבר שרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ונתעברה מביאה ראשונה עכ"ד והיא הקדמה מחודשת היא נפלאת בעינינו. וכפי' זה יבא הכתוב פשוט כי כיון שלא היה אברהם אבינו עליו השלום נוהג עמה אשות לא היה מביט בה וז"ש הנה נא על ידי מעשה שהיתה בדרך עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את מה שלא ידעתי מקודם וכו' אמרי נא אחותי את כי את עמי כאחות שאיני קרב אליך וזהו אחותי את. ומצאתי קצת סמך להקדמה זו בשער הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל הקדמה ל"ד שכתב דאברהם אבינו ע"ה היה בורא נפשות לגרים בעוד שהיה פרוש מאשתו שהיתה עקרה וכו' ע"ש:
וראיתי בס' ילקוט דוד שכתב ק' היאך היה אברהם רשאי להכשילה באיסור אשת איש שאם אמר שהיא אשתו יניחו אותה ודאי שב"נ גדרו עצמן במבול וי"ל שלא עלתה על דעתו שתאמר שהיא פנויה רק תאמר שהלך בעלה למדינת הים ממילא ישלחו לאברהם אחר בעלה להביא לה גט ועל ידי זה יתנו לאברהם מתנות עכ"ל ואין דבריו נראין שהרי אמר פרעה למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה אלמא אמר שהיא פנויה או אפילו אם אמר סתם אחותי היא הם הבינו שהיא פנויה ולקחוה למשכב והוא שתק. ומעיקר' קושיא ליתא דאם היה אומר שהיא אשתו היו הורגים אותו כדכתיב בהדיא והרגו אותי דחמירא להו איסור אשת איש מש"ד. ותו דהיו יכולים לינצל קצת מאיסור רציחה שיהרגוהו בין הרבה אנשים בבת אחת דאין העון כל כך וז"ש והרגו אותי לשון רבים כי ברבים היו בהריגתו להנצל פורתא וכמו שאמר בסנהדרין דף ע"ח דהרגוהו עשרה בבת אחת לכ"ע פטורין ממיתת ב"ד. ועוד דבהריגה יעשו פעם אחד איסור ואם לא יהרגוהו יהיו חייבים על כל ביאה. ואם יאמר שהיא אחותו נשואה ובעלה הלך למ"ה לא יאמינוהו ובכח המלכות יחקרו היטב ויודע שהיא אשתו ויהרגוהו. אך אם תכף יאמר שהיא אחותו פנויה לא יבדקו אחריו. ועי"ל דאברהם מענותנותו לא היה בוטח בזכות עצמו וחשש שמא יהרגוהו אבל היה בוטח דשרה צדקת ונביאה לא תאונה אליה רעה כלל ומשו"ה לא חשש לומר שהיא אחותו דזכות שרה אלים שלא יוכלו לאונסה ולהתעולל בה:
ועדיין צריכין אנו למודע"י איך אברהם אבינו עליו השלום אמר למען ייטב לי בעבורך ופירש"י יתנו לי מתנות והלא כתיב שונא מתנות יחיה. ואפשר דכונת אברהם אבינו עליו השלום לישב לב שרה ולהבטיחה שלא תאונה אליה רעה ויצטרכו לתת לו מתנות לכפר על הלקיחה לבד כמו שאמר אבימלך הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עיני' לומר שלא נתעללתי וכמו שפירש"י שם שאלו מחזירה רקנית יאמרו לאחר שנתעלל בה החזירה ועכשיו שהוצרך לבזבז ממון ולפייסה יאמרו ודאי שעל כרחו השיבה ועל ידי נס ע"ש וז"ש אמרי נא אחותי את נא עתה אמירה לבד שלא תעשה פרי זאת האמירה לעשות עבירה עמך ח"ו רק שה' יצילך ויוצרכו לפייסני על ידי מתנו' ויתפרסם שלא חטאו עמך והחזירוך בעל כרחם וז"ש למען ייטב לי בעבורך להבטיח לשרה שלא יקרה רע כי אם לעשות יקר ולתת מתנות לפיוס על הלקיחה לבד:
ועוד אפשר לומר במ"ש הסמ"ע סי' קע"א גבי קרקע שאין בו דין חלוקה וא' רוצה שיטול שכנגדו ד' אמות דאף דכתיב ושונא מתנות יחיה כיון דאיכא טיבותא לנותן לא שייך שונא מתנות ע"ש וז"ש למען ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות. וכי תימא הכתיב ושונא מתנות יחיה. לז"א וחיתה נפשי ואין זה כמקבל מתנות מעלמא דלא יחיה אבל אני וחיתה נפשי והטעם בגללך דאלו המתנות הם בגללך ומטי להו הנאה וא"כ אינו בסוג מתנות דעלמא וחיתה נפשי:
וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.
אפשר לומר דרך רמז כי מגיד הכתוב צדקת אברהם אבינו כי כל עניני העה"ז היו עליו לטורח ובהיותו משוטט דעתו בידיעת האלהות וחכמת התורה היה כל קנין עה"ז הגופני נבזה בעיניו נמאס. וז"ש כבד מאד במקנה בכסף ובזהב שהיה עליו משא כבד המקנה והכסף והזהב שלא היו אצלו דבר חביב כלל ואדרבא כבד ממנו וקץ בהם. וילך למסעיו שהסיע עצמו מהם ואסח דעתו וכמו שאמר הרב כלי יקר פ' בהעלותך דנסיעה היא העתקת הגוף והמחשבה. והרב מהר"ש אלקביץ בס' שרש ישי בפסוק וילך איש מבית לחם יהודה הוכיח מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו שהדברים הנעשים במתון ובעצה יקראו בשם הליכה וז"ש וילך למסעיו שנתבונן אברהם אבינו עליו השלום בעצתו להסיע דעתו מכל עניני הבלי העה"ז. מנגב ועד בית אל. שהיה מנגב עצמו מכל תענוגי ועסקי טרדות העה"ז. ועד בית אל תלמוד ובית תפלה ללמוד ולהתפלל בלי שום מחשבה ולקשר נפשו ולהדביקה אל שרשה וז"ש עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה במחצב הנשמות שהם אחר האורות וקודם מחצב המלאכים וז"ש בין בית אל האורות ובין הע"י ר"ת המלאכים עבדי ה' כי מחצב הנשמות בין האורות ובין המלאכים:
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
אפשר לפרש במ"ש בעניותנו בראש דוד פ' חיי שרה דף י"ח דהיה ספק אם נשתחררה וא"ל אברהם שלהיות הגר ברשות שרה היא מוחזקת וזוכה בטענתה וז"ש שפחתך בידך ברשותך על כן עשי לה הטוב בעיניך כלומר דאלו לא היתה בידך והיתה ביד אחר אין מוציאין מידו וכמו שאמר מהר"ר תם בשו"ת תמת ישרים סי' כ"ד עיין שם באורך. ועתה אני מוסיף נפך דאפשר דהגר שמעה זה ומטעם זה ברחה לצאת מחזקת שרה ולקנות עצמה. אבל טעתה דכיון דאחר שנולד הספק בנשואיה עם אברהם אבינו עליו השלום החזיקה בה שרה ותענה שרי זכתה בה מאחר שתפסה ברשות שאמר לה אברהם הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך כמבואר בכנה"ג ח"מ סי' ד' הב"י אות כ"ה ובלקט הקמח ה' רבית בכללי התפיסה (מהרב שבות יעקב ואין עתה הש"י בידי) אות ב' ע"ש. ומשמע שם שאף אם התופס מסופק ולא ברי ליה. והכא שרה אמנו תפסה קודם שנולד הספק שהיתה משעבדת אותה אחר הנשואין קודם שתדע הגר שהיא הרה דודאי עברו איזה ימים משנשאת ואז ותרא כי הרתה ותקל גבירתה. ושרה היה בריא לה שהיא שלה ולא נשתחרר שאמרה נתתי שפחתי שהיה ברור לה שהיא שפחתה. ואחר שנולד הספק החזיקה ברשות שאמר לה אברהם הנה שפחתך בידך. ומשו"ה להחזיק אחר רשות אברהם אבינו עליו השלום שהיה בעלה של הגר וגם מי כמוהו מורה והוי כרשות ב"ד וע"ש בלקט הקמח אות י"א לכן ותענה שרי להחזיק בה אחר רשות אברהם אבינו עליו השלום גדול הדור. ובכן הגר לא עשתה כלום לברוח ולכן אמר לה המלאך אי מזה באת כלומר אם היית ברשות אחר תינח אבל כיון דשרה החזיקה ביך ברשות ובאת מאצלה לא עשית כלום ולכן אני אומר לך הגר שפחת שרי. שובי אל גבירתך והתעני רמז לה מאומרו שובי והתעני למה שהחזיקה ברשות ותענה ודוק היטב:
וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.
אפשר במשז"ל בב"ר חטאת רובץ חטאת רובצת אין כתיב כאן אלא חטאת רובץ בתחילה הוא תש כנקבה אח"ך הוא מתגבר כזכר וז"ש ויהי ריב לשון זכר בתוקף גדול בין הרועים וא"ל אברהם אבינו עליו השלום אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך כלומר אף שאתה תשתדל למעט המחלקת לא יבצר שלא ימשך מריבה בלשון נקבה שתש כחה ביני וביניך וכו' ואני איני רוצה כלל ועיקר בשמץ מחלקת לכן הפרד נא מעלי והראשונים פירשו להפך כמו שכתבתי בדוכתי אחריני:
וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.
הנה מה שירד אאבינו עליו השלום למצרים לא יפה עשה וכמו שאמר הרמב"ן. וידוע דכל מעשה אבותנו הקדושי' הם סימן לבנים עד שבשביל ז' כבשות שנתן לאבימלך היו כמה רעות כמו שאמר בס' מנחה בלולה פ' וירא מרבותינו זכרונם לברכה. ולכן ירידה זו מפני הרעב למצרים עשאה סימן ליעקב אבינו עליו השלום שירד למצרים מפני הרעב. ובהכי אתנח לן האי דקאמרי רבותינו זכרונם לברכה ראוי היה יעקב אבינו עליו השלום לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ויש להבין מה טעם ראוי היה לירד בשלשלאות וכו' ואפשר כי יען אאבינו עליו השלום ירד שלא ברשות ונצטער מאד על שרה והכל סימן לבנים א"כ היה ראוי יעקב אבינו עליו השלום לירד בצער אלא שבזכותו אלים לאפקועי זה הצע"ר:
וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד-בֵּית-אֵל–עַד-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל, וּבֵין הָעָי.
פירש"י פרע הקפותיו. ומקשים דמי פתי ילוה לאורח העובר מעיר לעיר שאינו מכיר. ואעיקר' אאבינו עליו השלום איך יצא לדרך בלא מעות. ונראה שהיו מעותיו מצומצמים ופרע ערך עני באושפיזות. ובחזרתו פרע לכל א' ההפרש שיש בין ערך עני לערך עשיר:
וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי–הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. … וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ
אפשר לומר במ"ש הרמב"ן דמעת שנימול אברהם אבינו עליו השלום יצא מכלל ב"נ והיה דינו כישראל גמור בין להקל בין להחמיר וכתב זרע ברך על ברכות דף כ"ג ע"ב משם רבותינו זכרונם לברכה במדרש פ' בא דמה שהוסיף ה' לאברהם אבינו עליו השלום לרמוז שבניו מקיימין ה' חומשי תורה ואינם תלוים במזל וגם הוא לו לו יהיה הזרע עיין שם באורך והשתא באו הענינים מקושרים כי כה אמר ה' התהלך לפני והיה תמים במילה ומאחר שאתה נימול אתה ישראל גמור ולכן לא יקרא וכו' והיה שמך אברהם כי באות ה' אות לטובה שאתה ישראל ואתה מקיים ה' חומשי תורה וא"כ אין מזל לישראל והשתא והפריתי אותך צא מאצטגנינו' שלך אברהם אינו מוליד שהיית תחת המזל אברהם שנק' על שם ישראל דמקיימי ה' חומשי תורה מוליד דאין מזל לישראל:
עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר, בְּאֵר לַחַי רֹאִי–הִנֵּה בֵין-קָדֵשׁ, וּבֵין בָּרֶד
אפשר מ"ש בריש המכילתא דנביאים מתנבאים בח"ל בזכות אבות ועל המים וי"א שכבר נדבר עמהם בארץ. והני תלתא רמז בקריאת הבאר דבמעמד שלשתן היו להגר ומ"ה זכתה לראות ולדבר עם מלאכים בח"ל וזהו באר לחי רואי. באר שהיה על המים. לחי בזכות אברהם דהצדיק נקרא חי. רואי שכבר אני ראיתי בארץ ישראל בבית אברהם אבינו עליו השלום ועמש"ל:
ואֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
הרב כלי יקר פירש דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ולכן אמר ואברכה ברישא לרמוז דקודם שיברכוך יתברכו אבל בקללה המחשבה אינה מצטרפת ולכך כתיב אאור אחר ומקללך עכ"ד ומאחר דאמרו רבותינו זכרונם לברכה דהא דאין המחשבה רעה מצטרפת הוא דוקא בישראל אבל בגוים אפי' מחשבה רעה מצטרפת כמו שאמר פ"ק דקידושין. לכן יראה לפרש באופן זה כי הנה ארירה יותר מקללה ולזה אמר ואברכה קודם שיברכוך על המחשבה כמו שפירש הרב ז"ל ומקללך אני מצרף המחשבה והמעשה ולכך אאור דארירה יותר מקללה ויענשו על המחשבה והדיבור שהוא המעשה בארירה החמורה. ולפי שהצדיקים סופן שלוה וכמו שפירש"י גבי יצחק שאמר אורריך ארור ומברכיך ברוך שלכך הקדים אורריך שלא כבלעם לפי שהצדיקים סופן שלוה לכן אמר ונברכו בך וכו' ונמצא גבי אברהם אבינו עליו השלום מילתא יתירה דתחילתו שלוה וסופו שלוה. ואפי' מאי דביני ביני הוא בטל במיעוטו ולכך אמר ומקללך בלשון יחיד. אבל אמר מברכיך ונברכו לשון רבים ודוק:
ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה פירש לישב מאי דהכתוב שינה דכתיב ואברכה מברכיך וכפ"ז היה לו לסיים ואאור מקללך. במ"ש פ"ק דמועד קטן דר"ש בן יוחי שדריה לר' אלעזר בריה קמי דר' יונתן בן עכמאי ור' יהודה בן גרים דלברכוהו ואמרו ליה תזרע ולא תחצד וכו' והיה נראה קללה ויאמר אביו דכלהו ברכתא נינהו ומפרש להו כדאתמר התם. ומזה מוכח דהכל הולך אחר הכונה ור' יונתן בן עכמאי כיונו בדבריהם לברכה ובטוב רצונם וכונתם היא העולה וזאת הברכה. ומשם נלמוד כי אם איש יברך והלשון נראה טוב אך בקרבו ישים ארבו וכונתו בדברים ההם לקללה קללה תחשב. לכן אמר ה' ואברכה מברכיך ומקללך כלומר זימנין דמשכחת כי אחד יאמר לך דברי קללה וכונתו היא לברכה עצומה ובתר כונתו ויושר לבו הטהור אזלינן לזה גם כן דין הוא שיתברך וזהו ואברכה מברכיך וגם מקללך על דרך האמור ברוך יהיה כי אני בוחן לב ויודע שכונתו לטובה. וכלפי המברך שדבריו נראין ברכה אך הלך חשכים ומכוין לקללה לזה ילבש קללה כמדו וזהו מברכיך ומקללך אאור שגם למברכיך שכונתם קללה אאור. ומשום הכי אמר מברכיך ומקללך בהדי הדדי שיהיה חוזר על שניהם ואברכה וגם אאור איש איש כפי ענינו. שוב ראיתי להרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים שפירש קצת מזה. אך אבא מארי זלה"ה כתב פירוש זה בימי חורפו טרם שנדפס ס' עץ החיים הרב הנז':
ומשם הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה שמעתי שפירש, ואעשך לגוי גדול וכו' והיה ברכה. במאי דקי"ל כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה והקשו התוס' בברכות דף מ'. דהרי ברכה ראשונה של י"ח אין בה מלכות ותירצו דכיון דאמרינן אלהי אברהם במקום מלכות קאי שהוא הקנה שמים וארץ ע"ש וז"ש ואעשך לגוי גדול ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שיאמרו אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב. ולא עוד אלא עוד זאת יתירה אעשה לך שכשיזכירוך בברכה ויאמרו אלהי אברהם נחשבת ברכה וזהו והיה ברכה אתה תהיה ברכה דבהזכרתך היא ברכה דהגם דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה כשאומרים אלהי אברהם סגי והיא ברכה והיינו אומרו והיה ברכה אתה תחשב ברכה בהזכרתך:
והרא"ש בפסקיו שם תירץ דברכה ראשונה של י"ח כיון דאמרינן האל הגדול נחשב כמו מלכות ועל פי זה שמעתי משם הרב בעל תוספת יום טוב זלה"ה שפי' כונת הפ' ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד כלומר כשאני מברכך צריך לומר בברכה שם ומלכות וזהו ארוממך אלהי המלך זה מלכות ואברכה שמך זהו שם. והשתא יקשה מתפילת י"ח וז"ש בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד כלומר מה אתה אומר להזכיר שם ומלכות הרי בכל יום אברכך בתפילת י"ח ואהללה שמך דוקא ולא אזכיר מלכות וזה בכל יום כנגד היסוד שאמרת. לזה תירץ גדול ה' ומהולל מאד הלא תראה דאמרינן האל הגדול וזה גדול ה' וכו' וזה עולה בשביל מלכות כמו שאמר הרא"ש עד כאן שמעתי ומצאתי בירושלמי ריש פ' הרואה דמ"ד דבעי שם ומלכות מפיק לה מהאי קרא ארוממך אלהי המלך וכו' ע"ש:
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.
וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.
יש לדקדק אמאי הכתוב הכניס בין הדבקים ענין מלכי צדק הי"ל לסיים ענין מלך סדום ואחר זה יאמר ענין מלכי צדק או יאמר ענין מלכי צדק ברישא ואחר יאמר ענין מלך סדום ושמעתי משם מהר"ר שבתי נאג'ארה כי מלך סדום ידע מנדיבות אברהם כמו שהיה מפורסם בכל העולם ולכן סבר כי לאיש כמוהו נדיב נדיבות אין לשאול ממנו שום דבר כי הוא לבדו יעשה ומשו"ה יצא לקראתו לבד והחריש לבלתי שאול לו מאומה לראות אם הוא מעצמו יאחז צדיק דרכו ונדיבות לבו לב טהור. ועמד שם משתאה מחריש לדעת מה יעשה אברהם אבינו עליו השלום מעצמו. אדהכי והכי אתא מלכי צדק וראה שאאבינו עליו השלום נתן למלכי צדק מעשר מכל הרכוש ובזה גילה בדעתו שרוצה לזכות בכל ועביד עובדא בנפשיה. אז אמר מלך סדום נפל פיתא בביר' והשתא שבקיה לנדיבותיה לכן שאל לפחות תן לי הנפש ע"כ דבריו. ואפשר לסיים הכתוב ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי וכו' דאאבינו עליו השלום הרגיש בכל זה דמלך סדום לא דיבר בתחילה וכו' וא"ל הרימותי ידי וכו' כלומר לא העמקת בענין דהגם שאני נדיב איני רשאי לותר חלק ה' בדבר שאני זוכה ולזה הרימותי ידי לשון תרומה כמשז"ל ואחר כך במה שנוגע לי אני רשאי בשלי אם מחוט וכו' שאני אשלם לך הכל, גם המעשר שנתתי בלעדי אשר אכלו הנערים, וכו' אבל המעשר עשיתי חובתי לה'. ואני אשלם:
וְאַבְרָם, בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים, בְּלֶדֶת-הָגָר אֶת-יִשְׁמָעֵאל, לְאַבְרָם.
אפשר לתת טעם למה שנולד ישמעאל במספר פ"ו שנים לאאבינו עליו השלום כי הנה כתבו המקובלים כי כל הסיגים והדינים הקשים הם תחילה קדושים והסוף סוף מהסיגי נמשך לסט"א ח"ו ולכן אאבינו עליו השלום שיצא מתרח ואמתלאי עובדי ע"ז והיא בנדתה גם כי היה קדוש מאד א"א בלי סיגים ולכן לקח שפחה ושם יצאו הסיגים ונשאר בחינת הדינים קדושים נקיים מכל סייג. ולכן אאבינו עליו השלום בהיותו בן פ"ו שנה כמנין שם אלהים נולד ישמעאל שאז נתבררו הסיגים ונשאר בחינת אלהים קדושים:
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר.
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת–בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי.
יש להבין אומרו לא ילדה לו דמשמע לו לא ילדה אבל לאחר ילדה וכבר רבותינו זכרונם לברכה בב"ר הובא בילקוט עמדו על זה. ותו מאי קאמר הנה נא עצרני דמשמע לשון עיכוב מכלל דאינו אלא עיכוב בעלמא. ואפשר במ"ש גורי האר"י והרמ"ע דכל אותן השנים שהיו אברהם ושרה נשואים ולא הולידו מהם היו נבראים נפשות הגרים וכו' וז"ש לא ילדה לו רומז על האר"ש כי לו לא ילדה אבל ילדה בכח נפשו' הגרים והיינו דאמרה הנה נא עצרני דלעולם אני יולדת אבל הוא בכח והיה עכ"ב ללדת בפועל וישמע אברם לקול שרי לרוה"ק שבה. וזהו ולה שפחה מצרית ושמה הגר אפשר דבדקה בשמה כי הגר מלשון גרים קרי ביה הגר הגימל בציר"י וסברה שרה שיצאו גרים ממנה ובזכות שנתנה לאברהם גם היא תלד גרים בפועל. אבל בקושטא לרוב סיגי הגר נהפך גרה ויצא ישמעאל בחינת מעלה גרה כמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל והוא בחינת גמל וכמו שכתבנו במקומו בס"ד ואין גר בא ממנו:
וכיוצא בזה שמעתי באומרים לי במ"ש בסמוך שכל הסיגים שהיו באברהם אבינו עליו השלום מצד תרח וכיוצא נתבררו ע"י השפחה הגר ויצא ישמעאל. ואחר כך בהיותו בן ק' ושרה בת תשעים זקנים ונח רתיחת' וגם הגדילו לעשות מצות וגדול עד שמים חסדם ואמיתם יצא מהם יצחק אבינו עליו השלום קדוש יאמר לו. וכל זה הן כל יקר ראתה שרה אמנו ע"ה ברוה"ק וז"ש לא ילדה לו כלומר בעבורו מסיבה שצריך לברר בתחילה הסיגים ולכן לא ילדה בשבילו שיש בו סיגים ואינו בדין ששרה תלד כל עוד שלא נבררו הסיגים וז"ש הנה נא עצרני ה' ויעכבנ"י זה בשבילך שיש בך סיגים וצריכים בירור לכן אי"עצה עליך עיני בא נא אל שפחתי ותשליך בה כל הסיגים אולי אבנה גם אנכי שאתעבר מזרע קדש וישמע אברם לקו"ל שר"י לרוה"ק שבה. ע"כ שמעתי:
ועפ"ז אפשר שזה טעם שהכניסה שרה עין הרע בעיבור ראשון של הגר והפילה כי ידעה שרה אמנו ע"ה ברוה"ק שאותו העובר הראשון היה רע ומר מתוקף הסיגים ובכונה מכוונת עשתה כי יפול הנופל: ואחר כך נתעברה מישמעאל והיה בו טוב ולכן עשה תשובה:
א"נ רמז לא ילדה לו כי אברהם ושרה היו אדם וחוה וז"ש לא ילדה לו לאברהם בגלגול זה אבל בגלגול אדם והיא חוה ילדה לאדם ודוק:
וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה;
בפי' התורה (כתב יד) לרבינו אפרים הנז' יש בכל פרשה חידושים מראשוני רבני אשכנז הקדמונים (רבינו הרקח וסיעתו) וכתוב שם וז"ל שרי פרעה ויהללו אותה סופי תיבות הויה כי היתה יפה מחוה לכן תמצא סופי תיבות של כי יפה היא מאד גימט' חוה עם הכולל עכ"ל ולא הבנתי מה קשר יש למה שסופי תיבות הוא שם המיוחד לשהיתה יפה מחוה. ואפשר דהוא ענין בפני עצמו וקאי לכתוב עצמו דכתיב כי יפה וכו' ויהללו וכו'. ומ"מ קשה דבהדיא אמרינן פ' חזקת דף נ"ח דשרה בפני חוה כקוף בפני אדם ע"ש. ואחר זמן ראיתי בב"ר פ' מ"א שאמרו שם דשרה יפה מאיקונין של חוה. ולדעת זה א"ש הן אמת דהרב יפ"ת הסכים המדרש עם גמרין וכתב דיפה מאיקונין של חוה אבל לא מחוה ממש ע"ש. אמנם רבינו מהר"א הנז' סובר דהמדרש פליג ויהיו דבריו לפי המדרש. ואולי גם מ"ש יפה מחוה היינו מאקונין וכשיטת הרב יפ"ת ודוק הטב ואפשר לומר דכונת הלשון הנז' הוא כי חוה גימט' י"ט והוא מלוי שם מה. וסתם מלוי דין וכן מלוי גימט' אלהים אבל בשרה רמזו שם הויה רחמים וזהו מה שסיים כי היתה יפה מחוה דשרה נתיחס אליה שם הויה רחמים ובחוה מלוי דין. ובזה מקושר יפה הלשון ולא קאי ביופי הגוף והוא רמז בכתוב עד"ה:
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל.
אפשר לומר דאברהם אבינו עליו השלום לא נסתפק ח"ו והוא ראש המאמינים. אמנם יען כי ההבטחה לטובה אם יחטאו צריך שיהיה בחילופה הכזבת הנביא כדי שתתקיים כמו שאמר הרא"ם פ' וישלח. והכא היה הדיבור אליו עצמו ולא ע"י נביא לכן אמר במה אדע כלומר שתתקיים אף שיחטאו בניו. דהכא ליכא הכזבת הנביא על כן היה דבר ה' אליו קחה לי עגלה משולש' שהוא רמז לקרבנות שיקריבו בניו בבי' המקדש כמשז"ל והענין במ"ש הרמב"ן שכל דבר שהנביא יעשה אות וסימן לדבר יתקיי' על כל פנים ולכן אמר ה' קחה לי עגלה משולשת וכו' רמז לקרבנות שיקריבו זרעו בבית המקדש וזה לך האות וסימן. ובדבר שיש אות וסימן יתקיים הדבר על כל פנים:
הן אמת דאמרינן בבתרא דף ק' דר"א סבר דקונה בהלוך ויליף מקרא קום התהלך בארץ ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקא"ל הכי כדי שיהא נוח לכבוש לבניו ופירש רשב"ם שלא יהא רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה למדת הדין וכתב הרב דברי אמת דהן הן דברי הרמב"ן דעל ידי האות והסימן מתקיים אף אם יחטאו ע"ש. ולפ"ז נמצא שכבר עשה ה' אות וסימן ואמאי שאל במה אדע. שמענה ואתה דע לך דמעמד בין הבתרים היה בראשונה כשהיה אברה' בן ע' שנה וחזר לחרן ונשתהה שם חמש שנים ואח"ז ביציאה שניה נאמר ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן והיה רעב ומלחמת מלכים כמו שמבואר בתוס שבת דף יו"ד ע"ב ועיין תוס' ברכות דף ז' ע"ב ומייתו מסדר עולם. וא"כ במה אדע קדים ושאל משום דלא יש בחילופה הכזבת הנביא ואם יחטאו מתבטל ולכן א"ל קחה לי וכו' דהוי כסימן. ומשום דאות זה היה בקרבנו' אחר ביאה שניה רצה הקב"ה שיעשה סימן בגוף הארץ אח"ך ודוק ועיין מ"ש בסמוך בס"ד:
ב"ר על הסדר הפרשה
מ"ד אמרו ז"ל שהקב"ה הראה לאברהם אבינו עליו השלום תורה ובית המקדש וגליות וגהנם שאם ישראל יקיימו קרבנות ותורה ינצלו מגלות וגהנם ואם יעברו יהיה להם גלות או גהנם ויברר הוא מה רצונו והיה אאבינו עליו השלום משתאה מסתפק כל היום ויש אומרים שבסוף ברר גהנם והקב"ה רמז שיברר שעבוד מלכיות ע"ש. ומקשים דבמה נסתפק אאבינו עליו השלום. ותו איך ס"ד לברור גהנם. ואפשר לומר דדעת אאבינו עליו השלום שאם יהיו בגלות בהיותם בין א"ה סט"א ובתוקף הגלות יהיו רשעים גמורים ואז מוכרחי' ללכת לגהנ' ונמצאו לוקים בשתים גליות וגהנם לכך היה מסתפק ואחר כך ברר גהנם. והקב"ה העידו דיברר מלכיות דבגלות יש להם דין שכור ופטורים מן הדין כמו שביאר הרב מהר"ר נפתלי כ"ץ משם גדול א' במאמרם ז"ל בעירובין דף ס"ה דיכולני לפטור את כל העולם מן הדין דכתיב ושכורת ולא מיין ומסיק לפטור מדין תפלה ופירש ז"ל במ"ש דהגלות מעביר על דעת קונו ואצטריך למתקף ברחמי וכיון דשכור פטור מן התפלה פטור מהכל זהת"ד בקצור נמרץ משו"ה רמז הקב"ה דיברר מלכיות דיש מקום פטור מדין שכור:
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.
פ"ג דנדרים אר"א אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו ת' שנה מפני שעשה אנגרי' בת"ח שנאמר וירק את חניכיו ופירש הרא"ש אע"פ שעבירת העונש מפורשת על שאמר במה אדע מ"מ עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע והקשה הגאון הרב ברכת הזבח (והביאו המגיה בעין יעקב עם מרש"א. והמלקט בס' חידושי מהרש"א על התורה) דע"פ החשבון שכתבו התוס' פ"ק דברכות דף ז' בהכרח במה אדע קודם למלחמת המלכים ע"ש א"כ איך עבירה זו הענישתו להיותו נופל בבמה אדע דקדים עכ"ד:
ומה מאד יש לדקדק על הרב גופיה בספרו הנחמד ברכת שמואל על הסדר שכתב וז"ל ויאמר ה"א מה תתן לי וכו' והנה הוכיחו התוס' פ"ק דברכות דקרא זה נאמר קודם במה אדע ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכו' ואחר כך כתב וז"ל כבר הקדמנו שהתוס' כתבו דאין מוקדם ומאוחר ופ' ויאמר אברם מה תתן לי הוא קודם לפסוק במה אדע וכו' ע"ש ודברים ככתבן קשים שהתוס' כתבו להפך דבמה אדע קדים ובהכי א"ש מ"ש דאין מוקדם. דאי כמו שנראה מדברי הרב דפ' מה תתן לי קודם הא הוי כסדרו ומאי אין מוקדם. ופשוט דהוא אגב שיטפא או הוי ט"ס. אמנם לכאורה אין זה נצרך לדרכיו שכתב כאשר יראה הרואה. והרב עיון יעקב הוכיח דיש מרבותינו זכרונם לברכה דפליג על סדר עולם ע"ש באורך:
וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה מה ת"ל והכתיב ואברכה א"ל הקב"ה עד עכשיו היו ברכות בידי עתה יהיו הברכות מסורות בידך תברך לאשר תחפוץ. יש להרגיש דהו"ל לומר בקצרה א"ל הקב"ה למי שתרצה תברך והלא אין הצע"ה צריכה לכך לומר עד עתה וכו' ואפשר בהקדים מ"ש מהרימ"ט בח"א סי' קכ"ז דאין למנות שליח להקדיש שור דמילי לא ממסרן לשליח ע"ש וכפי דעת הרב ז"ל אם הקב"ה יאמר לאברהם לברך למי שירצה הוי שליח לברך וא"כ לסברת הרב מהרימ"ט הוו להו מילי ומילי לא ממסרן לשליח. ומשו"ה אמר אליו ה' עד עתה היו הברכו' מסורות בידי שאני אדון ואני אברך עתה יהיו מסורות כלומר שתהיה אדון ולא תהיה שליח והברכה תתקיי' וז"ש והיה ברכה זה כתבתי לדעת מהרימ"ט:
אמנם יצאו עליו עסיקין באתרא דזקוקין ופלוג רבנן בתראי דלא שייך בהא מילי לא ממסרן לשליח ובזה פירשתי בעניותי מאמרם ז"ל בחולין גבי ברכת כהנים כאשר כתבתי אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' נשא ע"ש:
וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ-הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.
פירש"י נשיאי' כענני' וכו'. ואפשר לו' במה שאמרו המפרשים דבברכו' כתיב והיית רק למעלה ואחר כך כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה. דכשהאדם אינו עולה הרבה מאד סימן טוב לו שיתמיד ויתקיים במעלות אח"ז ולזה כתיב והיית רק למעלה רק הוא מיעוט שלא תהיה עליה גבוהה גבוהה וזוהי סיבה להתקיים. כל קבל דנא הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה דזה סיבה שלא יתקיים דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. עכ"ד וז"ש והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד שהוא מעלה העליונה מעל דמעל ועל ידי כן י"ב נשיאים כעננים יוליד דלא יתקיימו ודוק.
וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה
שמך והיה ברכה גימטריה תרי"ג רמז שיקיים תרי"ג מצות וזרעו אחריו שיקבלו התורה שכלולה בתרי"ג מצות וזהו סוד שנקרא שמו אברהם גימטריה ר"מח שהם עיקר כל המצות. רבינו אפרים בפי' (כתב יד) ואפשר להרחיב הדברים לדעת הרמב"ן דמעת שנימול אאבינו עליו השלום יש לאבות דין ישראל גמור. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ואגדלה שמך שיקרא אברהם וזה יהיה במילה וא"ש שמך והיה ברכה גימט' תרי"ג שכשאגדיל שמך במילה אז יהיה לך דין ישראל ותקבל תרי"ג מצות ולכן במילה נקרא אבר"הם גימט' רמ"ח שבעת ההיא יקבל רמ"ח מצות עשה ודוק והארך. ויש לרמוז ואגדלה שמך שיקרא אברהם והיה ברכה כי אברהם גימט' היה ברכה ודוק:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו
פירש המורה נסע מאצל אברהם והלך לו למערבו של אברהם נמצא לוט נוסע מן המזרח למערב. ותימא דאדרבא איפכא מסתברא שהרי הירדן ממזרחה של ארץ ישראל ובית אל לפנים מן הירדן נמצא ההולך מבית אל לירדן הוא ההולך למערב מן המזרח ונ"ל לפרש ויסע לוט מקדם הולך לו לקדם ודומה לו קדם לבית אל:
והכנעני אז בארץ פירש המורה היה הולך ותופס ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו ומוכיח מכאן שבחלקו של שם נפלה ארץ ישראל והא פ' שלח כתיב וחברון ז' שנים וכו' אפשר שבנה חם לבנו כנען הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול אלמא בחלקו של חם נפלה והוא בנאה לכנען בנו י"ל דודאי של כנען היתה אבל לקחה שם מן הדין מפני שכנען עבדו של שם דכתיב ויהי כנען עבד למו וזה היה נוטלה וי"מ שהלך שם על חם בחיילות ולקחה ממנו והכנעני בא עליו ולקחה ממנו. ואני אומר כנעני היינו כנען בנו של חם כמו מצרי ערבי:
אחרי הפרד לוט מעמו פירש המורה כל זמן שהרשע היה עמו היה הדבור נפרש ממנו. ותימא שהרי מצינו בעודו עמו שדיבר לו הקב"ה דכתיב וירא ה' אל אברם ול"נ שזה פירושו לפי הפשט לפי שנפרד מלוט היה אברהם מצטער ולפיכך נראה לו ה' לומר אל תצטער כי את כל הארץ וכו'. ועי"ל מקדם היה צדיק ואחר כך החמיץ:
וירק את חניכיו פירש המורה כתרגומו וזריז וכן והריקותי אחריכם חרב וכן אריק חרבי ובפרשת בשלח פירש אריק חרבי אשלוף חרבי וקשה דידיה אדידיה:
במה אדע כי אירשנה תימה לי למה שאל אות על הארץ ועל הבנים לא שאל אות י"ל שעל הבנים היה מוחזק בעצמו שהיה צדיק וראוי לכך לקיים הבטחתו ועוד שהיה דבר העתיד לראות בגופו אבל ירושת הארץ צריך היה לאות שלא היה עתיד לראות בגופו ועל דבר שאין אדם עתיד לראות צריך אות. (הגהה. נמצא בשם החבר ר' שלמה מקאלאבריאה שלכך נגזר עליהם גלות ת' שנה לפי שבמה מתחלף באתבש שיץ הם ת'):
ואת הצפור לא בתר פי' המורה לפי שהאומות נמשלו לבהמות וכו' ותימא לי דהא ישראל נמי נמשלו לבהמות דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם:
אולי אבנה ממנה מלמד שהיתה מצפה לבנים ותימא לי והרי היתה בת ע"ה שנה ואמרו כל שאינה יולדת עד ן' שוב אינה יולדת ונ"ל לפי הפשט אולי אבנה לשון בנים כלומר בנה יקרא על שמי כמה דאשכחן ברחל כי יהבה שפחתה ליעקב שאמרה דנני אלהים ויתן לי בן אלמא לבן שפחתה קראה רחל בן דכתיב ויתן לי בן:
וישמעאל בנו בן י"ג וכו' פירש המורה באברהם שלא היה צריך פריעה וכו' ותימא דבפ' הערל אמר רב לא נתנה פריעה לא"א וכו' מדכתיב שוב מול וכו' י"ל דלעולם ניתנה מצות פריעה לא"א והאי שוב מול לאקושי סוף מילה לתחילת מילה מה תחילה מעכבת אף סופה כן. עד כאן מנימוקי רי"ד ז"ל:
והנה לפום ריהט' נראה דרבינו ישעיה ז"ל גורס כגירסת ר"ח שהביאו התוס' שם פ' הערל דף ע"א דגריס על מימרת רב ודילמא לאקושי וכו'. ושם בתוס' כתבו דאף דא"א ע"ה לא נצטוה על הפריעה הוא קיים מצות פריעה דאפי' ערובי תבשילין קיים ע"ש:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5