דבר תורה על פרשת שמיני – מרן החיד"א

——–

ויְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.

ויהי ביום השמיני קרא משה וכו'. כתב רבינו בעל הטורים בפרפראותיו אמר משה לפי שסרבתי ז' ימים בסנה לא זכיתי לשמש אלא ז'. ולכאורה יש להבין דאדרבה ע"י שסירב ז' לא יזכה לשמש ז' ימים כי בעבור זה נתנה הכהונה לאהרן כמשז"ל ע"פ הלא אהרן אחיך הלוי. ואפשר לומר דעד סוף ז' ימים לא חרה אף ה' במשה ולא נגזר ליטול הכהונה ממנו ומאחר שתחילת דיבר ה' במשה היו ז' ימים רצופים א"כ כל הו' ימים ומקצת ז' היה תורת כהונה עליו ומשו"ה זכה לשמש ז' ימים במשכן ואחר הז' הוברר אהרן כאשר היה ביום ח' לדיבור שכבר הוברר אהרן מיום הז'. אמנם לשון לפי שסרבתי ז' ימים אינו מתישב כמבואר בא"ר לח"י רוא"י:

ויראה דמרע"ה הולך בתום בענותנותו וחש שמא יאמרו שהענוה שנואה לפני ה' שהרי לפי שסירב מענוה שלא רצה ליקח גדולה על אחיו הגדול ממנו קנסו ה' ונטלה הכהונה ממנו ומזה יצא חורבא גדולה בפירוש נעשה אדם דאם הענוה שנא ה' תו ליכא למימר שאמר נעשה אדם משום ענוה אי לזאת משה רבינו ע"ה הודיע לישראל דמה שניטלה כהונה ממנו היינו שזרעו אינו ראוי לכהונה משא"כ אהרן זרעו בו למינהו וח"ו שחרה אפו יתברך משום הענוה ואדרבה מטעם שסירב ז' ימים זכה לשמש במשכן ז' ימים בכהונה ודוק:

אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם.

כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.

כי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי

להבין קצת הני קראי אשר תקראו אותם ועיניכם אל תחוש על קשרן של דברים וכפל הענין. נפרש בעניותנו במ"ש משם ילקוט ראובני ונטמתם בם חסר א' שכל האוכל שקצים ורמשי' חסר דעת ורבינו בחיי ז"ל כתב והמלה חסרה א' שהוא לשון טמטום והטעם שהלב מטמטם באכילת דברים אסורים ואין רוח הקדש שורה בו ויתכן שאות הא' מורה על היחוד וקדמות ועל כן חסר א' שהשכינה היא מסתלקת ממקום טומאה והחטא כמו שאמר כי ה' אלהיך וכו' ושב וכו' וזהו חסרון א' מחטו לי ע"ד קדוש וקדש ענין זנות עכ"ד ז"ל וא"כ יש שני פירושים במ"ש ונטמתם חסר א' או טמטום או סילוק שכינה. ונפקא מינה בין שני הפירושים שאם הוא טמטום הלב אפשר לתקן קצת שיעשה דבר הגורם הרחבת ושמחת הלב. ואם הוא סילוק שכינה אין תיקון. ובזה אפשר לפרש דרך צחות כונת הפסוק המתקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחת בתווך אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ה' הכונה המתקדשים והמטהרים אל הגנות להרחיב לבם בנאות דשא לרוח היום וזה מסיבת שסברו דונטמתם בם הכתוב באוכלי שקצים הוא טמטום הלב ולזה הוא שחסר א' בתיבת ונטמתם ועל כן מבקשי' תיקון לשמח לבם ולהרחיב דעתם לרעות בגנים וז"ש אל הגנות מסיבת אחר אחת בתווך כלומר הא' בתווך ונטמתם וסוברים שהוא טמטום ולתקן הלך הלכו האישי"ם מקום מרעה דשן נטעי שעשועים לפי שהם אוכלי בשר החזיר והשקץ וכו' ועושים המצאה מהטמטום. הלא תדעו כי בחשכה יתהלכו והא' רמז לסילוק שכינה ועל כן יחדיו יסופו דמסתלקת השמירה והם נשארים למקרה ופגע:

ואפשר לתת טעם למ"ש ילקוט ראובני שכל האוכל שקצים ורמשים חסר דעת ולכן חסר האלף מתיבת ונטמתם במ"ש במדרש שוחר טוב מזמור י"ח אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים אמר לו לצורך נבראו שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהן ואומר מה אלו שאין בהן צורך אני מקיימם אלו שיש בהן צורך עאכ"ו. ונמצא דהשקצים והרמשים כשאינם אוכלים אותם יועילו לרחם על הבריות ולקיימם אבל אם אוכלים שקצים ורמשים אין עוד לעשות ק"ו ומה אלו שאין בהן צורך אני מקיימם וכו' ואיש בחטאו ימות ולזה האוכלם חסר דעת וכל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו דליכא תו ק"ו ומה אלו שאין בהן צורך וכו' כאמור. ועל פי זה אפשר לומר הטעם שנחסרה אות אל"ף מדואג כי חסרון האלף מורה חסרון דעת כי אלף לשון לימוד כמו שאמר ואאלפך חכמה ודוד הע"ה התפלל שישכח תלמודו ולכן נחסר משמו אות אלף. ועל פי מאמרם ז"ל בש"ט הנז' שמעתי משם רבני קושט' שפירשו כונת הפסוק הנז' אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר וכיון שאוכלים אותם א"כ אין לעשות ק"ו ומה אלו שאין בהן צורך אני מקיים אותם וכו' דהרי הם אוכלי' אותם וא"כ יחדיו יסופו דהשקצים לא נבראו לאכילה ומה שנבראו הוא לישא ק"ו ולגבי דידהו ליכא ק"ו א"כ יחדיו יסופו בין השקצי' בין האוכלים אותם יחדיו יסופו עכ"ד ודפח"ח:

ומעתה נבא לפרש סדרן של כתובים הנז' ונטמתם בם. ולא תסברו דחסר אלף לומר דהם טומאה מועטת על דרך קדוש דתיבת קדושים הנאמרת על ישראל היא חסרת וי"ו ואלו קדוש הנאמר בו יתברך מלא וי"ו כי קדוש' ישראל היא מועטת וה"נ תסבור ונטמתם חסר א' לומר שהיא טומאה מועטת. לא היא לז"א מה דמות תערוך לתיבת קדושי' דישראל שהיא חסרה דשם הוא להבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים וז"ש והייתם קדושים כי קדוש אני ולכן להבדיל בין יוצר ליצור נכתב חסר אבל כאן הא' הוא סילוק שכינה. וכי תימא הכתיב ונקדשתי בתוך טומאתם ואמרו ביומא דף נ"ו אף שהם טמאי' לז"א ולא תטמאו את נפשותיכם כלומר שאני הכא שאתם מתטמאים מבפנים והוא אומרו ולא תטמאו את נפשותכם כי נפשכם טמאה באכילתם וקרא השוכן בתוך טומאתם הוא כשהטומאה מבחוץ לא כן עתה דהנפש טמאה והוא מקור הטומאה. וסיים כי אני ה' המעלה וכו' הכונה להביא ראיה לחילוק זה דיש הפרש כשהטומאה מבחוץ להיכא שהטומאה מבפנים ולז"א כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים אף שהיתה מלאה גלולי' והיה קודם הזמן והטעם שאם נכנסתם בן' שערי טומאה לא היה לכם תקומה והרי כביכול נכנס אף שהארץ מלאה גלולים ואתם טמאי' בטומאת הארץ אלא מוכרח שכשאת' גוף ומקור הטומאה אין תקון אבל כשהטומאה מבחוץ יש תיקון וז"ש כי אני ה' המעלה אני ה' בכבודי כביכול המעלה אתכם מארץ מצרים לפני הזמן ומזה תשכילו דכשאתם מקור הטומאה יש הפרש לכשהטומאה מבחוץ וא"כ הכא דהנפש נטמאת נעשיתם באכילת שקצים מקור ועצם הטומאה ויש סילוק שכינה דלא דמי להיכא שהטומאה מבחוץ. ואמר עוד טוב טעם לתיבת קדשים שהיא חסרת ויו להורות שבתחילה לא הייתם קדושים ואחר שהוצאתי אתכם ממצרים הנה צויתי והייתם קדושים ומשו"ה חסר. משא"כ כי קדוש אני מלא מקור הקדושה. ודייק הכתוב דכתיב ונטמתם אחר ולא תטמאו תכף וגבי קדושה כתיב והייתם קדושים אחר והתקדשתם כי הבא ליטמא פותחין לו. והבא ליטהר מסייעין אותו. ולכן כתיב אל תטמאו ונטמתם תכף. אבל בקדושה כתיב והתקדשתם ואחר כך יושפע עליכם מלמעלה והייתם קדושים:

ובזה נבין מאמרם ז"ל בילקוט כל שאינו מודה בפ' שרצים כאלו כופר ביציאת מצרים ויש להבין מי תלה זה בזה אך עפ"י האמור מבואר דיש חילוק בין טומאה מבחוץ לטומאה מבפנים דהאוכל שרצים משקץ נפשו ונעשה הוא עצמו שקץ וגורם סילוק שכינה משא"כ אם נטמא בחוץ אז כתיב ושכנתי בתוך טומאותם ואשר מכחיש זה כופר ביצ"מ דיש הפרש בין הטומאה שהיו בה לאם היו נכנסים לן' שערי טומאה ובשר המת אין מרגיש בתוקף הרחמי' והנסים שנעשו ביצ"מ להוציאנו קודם הזמן כדי שלא נאבד. והפשוט בזה במשז"ל שמערב קרבי דגים טמאים בטהורים ואומר מי יודע הרי זה כופר ביצ"מ כמשז"ל שכביכול הבחין בין טיפת בכור וכו':

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.

מאמר רבותינו זכרונם לברכה לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן ק' דהכתיב הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד ואז"ל שאמר משה רבינו ע"ה יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום אבל הייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולי' ממני וממך. וא"כ איך אמרו שמתו על שהורו הלכה וכו' ועוד שאמרוהו בלשון שלילה לא מתו אלא וכו'. ואפשר לומר הנה באמת נדב ואביהוא גדולים מאד וראויי' היו שיתקדש הבית בהם אך אם הם היו ענוי' והם מחזיקים עצמן לקטנים ומחזיקים למשה רבינו ואהרן אביהם לגדולים מהם ובפרט למשה רבינו רבם ורבן של כל ישראל א"כ לא היה כבוד ה' שיתקדש הבית בהם כי לעיני כל ישראל הם בחורי חמד דגמירי ולא ס"ד דישראל שהם גדולים כל כך ואינו ניכר דמשום קדוש הבית מתו. אבל השתא כי הם הורו בפועל שהיו מחזיקים עצמן לגדולי' ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ננהיג הצבור ותלו שררת משה ואהרן מצד זקנה וגם הורו הלכה בפני משה רבן דעשו מעשה להורות שאינם מחשיבים אותו לרב להודיע כי גדלו מאד ונעשו הברים וסברי דתלמיד חבר וכ"ש נעשה גדול מותר להורות בפני רבו. או דאף דתלמיד חבר אסור אם נעשה גדול מותר והורו בפועל והוראתם היתה כדין דגם זה מורה דאין להם דין תלמיד דאלו היה להם דין תלמיד לא מסתייע' מילתא כמו שאמר פ' אעפ"י ומכל זה נודע לעם שהם גדולים וראוים הם להתקדש הבית על ידם ונמצא דדא ודא חדא היא דלגדולתם נתקדש הבית וזה היה על ידי שהורו הלכה וגילו לכל שהם גדולים. אך אם לא היו מורים הלכה והיו מקטינים עצמם לא מתו ולא נתקדש הבית בהם דלא היתה נודעת גדולתם ולא היה כבוד ה' להתקדש הבית על ידם. והטיבו אשר דיברו רבותינו זכרונם לברכה לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה וכו' כמבואר. וז"ש משה רבינו סבור הייתי שיתקדש או בי או בך דהגם דהוא ידע תוקף גדולתם מ"מ סבר כיון שאין מכיר בגדולתם והם אינם מראים לעם חין ערכם א"כ לא היה כבוד לה' להתקדש על ידם והייתי סבור או בי או בך דמוחזקים אנחנו לגדולים ועתה אני רואה בחוש שהם גדולים כלומר שכבר בעיני העם גדלו מאד שעשו מעשה להורות גדולתם וז"ש הוא אשר דיבר בקרובי אקדש וכי תימא הרי הם מתו שהורו הלכה בפני רבם לז"א ועל פני כל העם אכבד דא ודא חדא היא שאם הם לא היו מראין בפועל שהם גדולים לא היה כבוד ולא היה ניכר שהבית נתקדש בגדולים אבל עתה שהם הראו כחם ועל פני כל העם דייקא אכבד כי נתפרסמה גדולתם וידעו שהם גדולים:

כתוב בס' אמרי נועם בסדר היום וז"ל הק' הר"ח אמאי לא אכל פנחס את השעיר ותירץ הר"ש דבספרי אומר לא נתכהן וכו' ועוד הקשה הר"ח למ"ד משה שמש וכו' והשיב הר"ש דלא ידע ליה האי פלוגתא עכ"ל וק' דהכל תלמוד ערוך בזבחים דף ק"א דשם מקשה מפנחס וממשה ומשני לא נתכהן ומשה טרוד בשכינה ע"ש:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קְרַב אֶל-הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת-חַטָּאתְךָ וְאֶת-עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ, וּבְעַד הָעָם;

קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך. אפשר דבחטא עצמו מצד שכונתו לשמים שלא יהרגוהו כמו שהרגו לחור ואז יהיה חרון אף גדול אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ואין תקנה לישראל ח"ו וזה מצד אחד הוא זכות גדול וז"ש ועשה את חטאתך שחטאת בצד אחד אבל ואת עולתך שבזה עצמו יש לך בצד אחר מעלה וזכות גדול. ויומתק יותר במ"ש האר"י ז"ל שאהרן תקונו היה ליהרג לכפר על אדם הראשון וע"כ בא בגלגול עלי וז"ש את חטאתך חטא שנוגע לך לנשמתך ועם כל זה ואת עולתך בהא נמי במעלו"ת אח"ז שהצלת ישראל:

ורש"י פירש שהיה אהרן בוש א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת. שמעתי מהרב הירש באלחוב במשז"ל כל העושה דבר עבירה ומתבייש עליה מוחלין לו על כל עונותיו והכא אהרן היה בוש ממעשה העגל ועל ידי זה נתכפר לו וז"ש למה אתה בוש ואין אתה קרב לכך נבחרת שהבושה מכפרת עכ"ד:

ואפשר במשז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לישב ופירשו המפרשים כי הטעם הוא דהצדיק ברוב צדקותו לא מצי עביד אלא רמ"ח מצוות עשה ואף אלו רבות מהם דלא אפשר לקיומינהו במעשה שתלויות בזמן או במקרה מחודש או תלויות באחרים וכיוצא כנודע אבל בעל תשובה מלבד קיום רמ"ח מצות עשה שבזה יד החכם והבעל תשובה שוה. ונוסף גם הוא בעל תשובה דיש לו שס"ה מצוות עשה אחרות שיש לו לבדו יתרות על הצדיק כי כל עבירות שעשה בעודו רשע נחשבים לו כזכיות ולכן גדלה מעלתו יתר מאד והשתא א"ש דאהרן חטא בע"ז במעשה והוא עון חמור מאד ועתה ששב בכל אלו גדלה מעלתו שהם מצוות וז"ש למה אתה בוש מן העגל לכך נבחרת דזה נחשב לך לזכות גדול כמבואר:

אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס–טָמֵא הוּא, לָכֶם.

את הגמל כי מעלה גרה הוא וכו' ואת החזיר כי מפריס פרסה וכו'. ראיתי להרב כלי יקר שדקדק דהול"ל הסיבה שהוא טמא ברישא לא סימן טהרה שבו. ופירש דהסימן טהרה מוסיף טומאה שהוא רוצה לגנוב דעת הבריות והגמל מכסה טלפיו והחזיר פושטן והצבוע הוא יותר מהרשע והאריך בזה והוא מוסר נאה ודקדוק אמיתי. ואפשר שרמז הכתוב בזה דהגם שאדם א' נראה כרשע עם כל זה תמיד נבקש צד זכות שבו ולא נפתח בגנות. ובזה אפשר לפרש פלוגתא דאמוראי פ' ערבי פסחים דמר סבר מתחיל בגנות ומסיים בשבח ומר סבר מתחיל בשבח ומסיים בגנות. דמ"ד מתחיל בשבח יליף מהכא דהכתוב הכא מתחיל בשבח משום פתח דברך יאיר. ואתיא כמ"ד ספק קדמה בהרת לשער לבן טמא ומה שאמר הכתוב לטהרו או לטמאו ופתח הכתוב בטהרה היינו משום פתח דברך יאיר. ומר סבר מתחיל בגנות טעמו דשאני הכא דלפי האמת הגנות הוא נשאר ולא נתקן אבל אנן הגנות עצמו שבח שנתהפך לטובה ולרמוז זה מתחיל בגנות לרמוז שהוא שבח מדפתח בו. ואפשר עוד לומר בקראין דפתח הכתוב בסימני טהרה לרמוז דאם אדם רשע עושה מצות הכל הולך לסט"א ונענש גם על המצוות כמו שאמר האר"י זצ"ל:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל-אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים, קְחוּ אֶת-הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה, וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' וכו' ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה וכו'. כה הראני הרב ח"ר הלל המחבר פי' נו"ך הנק' מצודת דוד מצודת ציון. חזות קשה בשו"ת יכין ובועז הנדפס מחדש לנכדי הרשב"ץ שכתוב ח"א סי' פ"ט וז"ל אמרת על שעיר ר"ח אחר שהיה שעיר איך קראו חטאת שנאמר קחו את המנחה וכו'. זה אינו כי אינו קורא לחטאת מנחה אלא שכל שעיר יש לו מנחתו הראוי' לו ומרע"ה אמר מאחר שהשעיר נשרף קחו את המנחה הקריבה עמו כי קדש קדשים היא הואיל וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים עכ"ל ומ"ש בשאלה איך קראו חטאת נראה דצ"ל איך קראו מנחה. אבל קושיא ופירוקא ליתא דמאי מקשה מאי קאמר קחו את המנחה וקורא לשעיר מנחה. הא בורכא היא דקחו המנחה כבר פירש"י זו מנחת שמיני ומנחת נחשון ועמ"ש בתורת כהנים וברא"ם ומי ימלל דקאי לשעיר הנשרף. ומ"ש על שעיר ר"ח דיש לו מנחה הראויה לו הא נמי ליתא דבחטאת לא היה נסכים וזה מבואר בכתוב ואין להאריך:

זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.

מנימוקי רי"ד ז"ל: ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. אמרו במנחות ופ"ב דביצה בהלכה בית שמאי ויעשה כמשפט עולת נדבה לימד על עול' חובה שטעונה סמיכה ותימה דהתנן כל קרבנות צבור אין טעונים סמיכה חוץ מפר יה"כ ופר הבא על כל המצות ובעולת שמיני אמאי סמכו וי"ל אע"ג דישראל הביאוה לא הביאו אלא בשביל אהרן והויא כקרבן יחיד דנזיר וכיוצא בו שהוא טעון סמיכה:

ויבא משה ואהרן למה נכנסו ללמדו על מעש' הקטרת כן פירש המורה. ותימה דכל ז' ימי המילואים למה לא למדה עם שאר עבודות ועוד קטורת היתה קריבה בין זריקת דמים להקטרת אברים ועוד כל ז' ימים אי אפשר שלא הקטיר קטרת וי"ל כל ז' ימי המלואים לא הקריבו אלא קרבנות יחיד ולא עולת תמיד וגם לא קטורת כי דוקא בעול' הצבור היה נקטר הקטרת והיו עושין אותה במזבח הפנימי ונוטלין האש ממזבח החיצון וכאן לא היה אש במזבח החיצון כי היו ממתינים לאש של מקום וסידרו העצים והבשר לראות הנס ומפני זה לא היה נקטר הקטרת בעתו:

ואת שעיר החטאת דרש דרש שני דרישות למה מפני מה נאכלו אלו וזה למה נשרף כך כתוב בכל הפי'. ואין הגרסא כך בספרא אלא ה"ג מפני מה לא נאכלו אלו וכך פירושו שכעס ואמר למה אחרתם אף שזמנה ליום ולילה היה לכם לאכלה מקודם ואי כגירסת הפירוש אדרבא לא הי"ל לתמוה שהרי הוא ציום בפירוש שיאכלו' אלא ודאי ה"ג למה לא נאכלו אלו וזה למה נשרף (אח"י ק"ק על הרב אמאי לא הקשה על רש"י דידיה אדידיה ממ"ש פ' טבול יום. וכבר הרא"ם כתב דט"ס הוא בדברי רש"י בחומש) החמט והעכבר והצב פירש המורה צב זה לימצא ובחולין פרק העור והרוטב אמר ביצת שרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל שהיא טמאה במגע ופירש המורה שיש שרץ שמטיל ביצים צב ולטאה וחמט ולימצא אינם מטילים ביצים. ע"כ מנימוקי רי"ד זלה"ה:

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה

פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5