——–
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.
אפשר דבברכה אמר אשר תשמעון לשון ודאי כמו שאמר בזהר על פסוק אשר נשיא יחטא דודאי חוטא ומעין דוגמא כך אמר להם דלפי הטבע שקבלתם כמה טובות וגדולות מהקב"ה וגם שאתם חוטר מגזע האתנים אבות העולם והשרש אמיץ וחזק וגם נשמתכם ממקום עליון וקדוש מכל זה אשר תשמעו ראוי להיות ודאי שתשמעו וזהו אשר תשמעו ודאי כי כן ראוי לכם מכל הצדדין לשמוע בקול ה' ולכן אמר אשר תשמעו. לא כן הקללה אמר אם לא תשמעו בלשון ספק שהוא חוץ מן היושר והטבע מה שלא תשמעו על כן אמר בספק אם לא תשמעו:
ועוד אפשר לרמוז במ"ש רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ה' נתן וה' לקח דבלקיחה כתיב וה' הוא ובית דינו וזה ירמוז את הברכה אשר תשמעון תתברכו מה' לבדו. אך בקללה כתיב והקללה אם לא תשמעון הוי"ו ה"א שבראש תיבת והקללה הוא ע"ד וה' לקח דבקללה כביכול הוא ובית דינו:
או אפשר ע"ד משז"ל ע"פ הין צדק יהיה לך שהמצות מברכות את בעליהן וכו' וז"ש את הברכה אשר תשמעון הברכה הוא אשר תשמעון והשמיעה היא עצמה הברכה ומה יתרון לאדם ומה יקרא ברכה לאיש כי אם לשמוע דבר ה' היא הברכה עצמה. וההפך והקללה אם לא תשמעו דאשר לא שומע היא קללה עצמה לבלתי שמוע:
ועוד יראה במ"ש הרמב"ם דשכר העה"ב לא נכתב כי אם היעודים הגשמיים כמו שעושין לתינוקות בדברים קלים לפי שכלם ועוד שכיון שיהיה שבע וברכה והשקט יהיה הלב פנוי לעבוד עבודתו יתברך. והמפרשים נתנו טעם למה שהקב"ה אינו נותן שכר המצות מיד דשכר מצות בהאי עלמא ליכא דכיון שנצטוינו ע"י משה רבינו ע"ה ליכא בל תלין כמו שהוא הדין בשוכר את הפועל ע"י שליח. והרב גנת ורדים כתב דאם המלך ציוה בכתב לעבדיו ועברו על ציוויו אינם חייבים מיתה דאיש אשר ימרה את פיך קאמר ולא בכתב ע"ש י"ד כלל ג' סימן ט'. ונראה דה"ה אם המלך ציוה על ידי שליח ועברו על ציוויו אינם חייבים מיתה דכל איש אשר ימרה את פיך כתיב ולא על ידי שליח. ואחר זמן רב ראיתי להרב ש"ך עה"ת פ' תשא שכתב כן בהדיא דכששמע מפי שליח המלך יש לספק ואינו כמצות המלך עצמו וזהו כונת ה' שאמר ואתה תדבר וכו' אך את שבתותי וכו' עיין שם באורך. ובזה נבא אל הביאור ראה בעין השכל אנכי נותן לפניכם בעה"ז ברכה וקללה ואין זה תכלית השכר רק את הברכה אשר תשמעו דהברכה גורמת אשר תשמעו כלומר דבשיש להם ברכה מזה ימשך תועלת שיהיה לכם פנאי וישוב אשר תשמעו ואין זה שכר והטעם אשר אנכי מצוה אתכם היום ואני שלוחו וליכא בל תלין. והקללה אם לא תשמעו וכו' וכי תימא בלאו הכי כל איש אשר ימרה את פיך כתיב וחייב מיתה העובר מצות המלך וק"ו ממ"ה הקב"ה לז"א אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם וכיון שהוא על ידי שליח ליכא אשר ימרה את פיך ולהכי צריך קללה וברכה וסיים ללכת אחרי אלהים אחרים וכו' לומר שכל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה ואע"ג דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום מ"מ בברכות וקללות יש איסורים אחרים ודוק היטב:
הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה–מוּל, הַגִּלְגָּל, אֵצֶל, אֵלוֹנֵי מֹרֶה.
אמרו בסוטה דף ל"ג ע"ב לדעת רבי אליעזר בן יעקב דרך בדרך לכו ולא בשדות וכרמים היושב בישוב לכו ולא במדברות בערבה במישור לכו ולא בהרים וגבעות והרב כלי יקר זלה"ה ביאר דרך רמז ע"ש:
ולנו בעניותנו אפשר לרמוז באופן זה בדרך לכו בדרך כל הארץ לאכול לקיום הנפש וללבוש לכסות בשר דזה דרך רוב העולם. ולא בשדות וכרמים רמז למעט התענוגים ולא לעשות חגים כל הימים לרעות בגנים. ולא תסברו א"כ נסגף עצמנו כמו שיש לובשי צמר על בשרם ומסתגפים בעינויים קשים ומרים לז"א בישוב לכו ולא במדברות כלומר לא תעשו כהולכי מדברו' שהם רעבים גם צמאים ואף השמלה חסורי מחסרא וכמו שכתב הרמב"ם שלא נכון לעשות כן וזהו למה שנוגע לגוף. ובעבור הנוגע לדעות אמר בערבה במישור לכו במדות אמצעיות הישרות והוא פירוש בערבה לשון ערב ומועיל ולא בהרים וגבעות להיות גאים רמים ונשאים וגסי הרוח. ועתה נבא לרמוז בגופיה דקרא באופן זה הלא המה ברכה וקללה בעבר הירדן במעבר שהנשמה עוברת הירדן רמז לעה"ז נחל שוטף שיורד על פי מדותי"ו. ושטף ועבר. אחרי דרך מבוא השמש רמז לתחילת זריחת השמש בלידתו הבן אדם שתכף בשעת לידה בא היצה"ר בארץ הכנעני המכניע הכל היושב בערבה שהיצה"ר יושב ונעשה בעל הבית יושב בערבה במי שהולך אחר התענוגים ומעדן עצמו בעריבות המאכל ובגדי רקמה ובעל הנאה שם יושב היצה"ר כמשז"ל דאם רואה בחור מסלסל בשערו ומקשט עצמו קול לו קול אליו חזי דאת דילי. מול הגלגל שהוא אביר לב רחוק מצדקה לעני ואביון שירד מנכסיו והגלגל חוזר זה ההולך בערב"ה הוא נגד הגלגל כלומר נגד הענים אשר הפך הגלגל באפו ובחמתו וזהו מול הגלגל. אצל אלוני אנשים קשים חזקי מצח שם יושב היצה"ר מורה כמו בן סורר ומורה וכל זה נגעי העה"ז אשר משם באים ברכה וקללה לפי מעשיו:
ובילקוט אמרו ז"ל ברכה וקללה למה נאמר לפי שנאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע יכול באיזה דרך שירצה ילך ת"ל ובחרת בחיים עכ"ל וצריך ביאור ואפשר דקשיא ליה לבעל המאמר דהול"ל קללה וברכה כמו שאמר יצחק אבינו עליו השלום אורריך ארור ומברכיך ברוך ולא כבלעם כמו שפירש"י פ' תולדות. ותירץ דמשה רבינו ע"ה רצונו שיהיה להם ברכה ולא קללה וז"ש יכול באיזה דרך שירצה ילך ת"ל ובחרת בחיים ולכך אמר ברכה וקללה כי הוא חפץ בברכה דוקא. ואם היו שתיהן היה מקדים קללה ואח"כ ברכה אבל רצונו דוקא בברכה וכמו שאמר ובחרת בחיים:
וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
הרב כלי יקר ריש פרשה זו כתב דאין דעתו נוחה במה שפירשו המפרשים דשימה כל דהו משמע דהכתיב שימה בפיהם וכו' ע"ש בספרו הבהיר באורך. ואשתמיטיתיה להרב ז"ל שזה תלמוד ערוך במנחות דף נ"ט דשימה כל דהו משמע וכדברי המפרשים. ומאי דקשיתיה להרב ז"ל מדכתיב שימה בפיהם תשים לפניהם י"ל דיש במשמעות לשון שימה שיהיה מוכן וערוך ולצד זה קאמר לשון שימה לערוך שלחן במדב"ר כמשז"ל על פסוק תשים לפניהם. ולצד דשימה כל דהו משמע אפשר בו תרמו"ז דאף שיטרח משה רבינו ללמדם העמדה והערכה. וגם דלמגמר מיניה מסתייעא מילתא שלמד מפי הגבורה כמו שאמר ז"ל. מ"מ אם אינם חוזרים על לימודם הוי שימה כל דהו דבדברי תורה כתיב התעיף עיניך בו ואיננו. ואם אינהו מהדרי אתלמודיהו יתקיים בהו ואשתכח דאינהו גרמי וגמרי לקיום ודוק:
כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר–בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר.
יש להרגיש כפל הדברים על חד תלת. ואפשר במשז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר ופירש הרב הקדוש האר"י זצ"ל דצריך כח גדול להעלות ניצוצות הקדושה אשר בחי ולהעלותו למדבר שהוא גמר התקון וזה קשה אך הת"ח יש בו כח לזה וכו' עיין שם באורך וז"ש כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך שזכית בתורה ובמצות ועי"ז יש לך הרחבת גבול בג"ע דזכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע ואתה באת למדרגה זו כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואז אתה ראוי לאכול בשר ולהעלות ניצוצי הקדושה מחי למדבר. דע שצריך מחשבה ודיבור ומעשה ואמרת אוכלה בשר הרי דיבור כי תאמר שכונתך לתקן. כי תאוה נפש"ך במחשבה לאכול בשר בכל אות נפש"ך דיהיה לך מחשבה הבאה מן הנפש לב טהור ורעיונך בכונות. וגם תאכל בשר במעשה ואם כה תעשה במחשבה ודיבור ומעשה תוכל לאכול בשר ולך תעלה קדושה כל הניצוצות אשר שם:
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה דכתיב כי לקח טוב לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר עכ"ל הילקוט סדר היום. ואפשר לפרש במ"ש המפרשים דהעוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לכוין אל האמת ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. וז"ש גבי מעשר ושמחת בכל הטוב ר"ל שתשמח בתורה שתכוין להלכה בזכות המעשר שהיא צדקה וגמילות חסדים. וזהו שמחה שלימה שמחה רוחנית להבין התורה ולפיכך משה שהוא הסרסור הקדוש בקבלת התורה ונשמתו כלולה מכל ישראל ונתן נפשו על התורה מזהיר את ישראל עשר תעשר כדי שבזה יזכו כל ישראל לתורה:
אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן: כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, יְהוָה, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.
בספר דרוש שמואל בסדר היום כתב כי יהיה בך אביון ולא יהיה בך אביון ותירצו בש"ס כאן כשעושים רצונו של מקום מקשים דאיתא בש"ס ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות ופריך למה לא ביממא ותירץ שמש מרפא לעניים וקשה דכתיב אם בחוקותי היינו עושים רצונו ולא יהיה אביון ולא צריכים לשמש עכ"ל והרואה יראה בש"ס בתעניות דף ח' דאמרי שם אמר רבי יצחק שמש בשבת צדקה לעניים וזו מימרא לבדה ולא קאי אגשמים בלילי שבתות כלל ולפ"ז לק"מ וכעת לא מצאתי בש"ס כסגנון שכתב הדרוש שמואל וצריך חיפוש. ולעת הלום בהכי אשכחנא פתרי למה שהקשה הרב נחלת יעקב פ' בחוקותי להרא"ם שכתב בטעם דהגשמים יבואו בלילי שבתות דוקא מפני דביום צריכים ללכת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות דאישתמיטיתיה מימרת רבי יצחק דטעם דאין גשמים ביום שבת משום עניים. ומן האמור הקול נשמע דיפה כתב הרא"ם דאי אפשר לומר טעם זה להך קרא דקאי בעושים רצונו של מקום וא"כ אין עניים ודוק ושוב ראיתי בספר אמרי נועם שכתב דבעושים רצונו של מקום לא יהיה אביון אבל עניים יהיו ולהם נתונים מעשר עני עיין שם באורך ובהכי לא קשה קושית דרוש שמואל וק"ל:
אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו?ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.
פירש"י הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה עכ"ל יש לדקדק דבסוף פ' עקב כתיב ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו ופירש"י אפשר לומר כן והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק בת"ח וכו' ואמאי לא פירש כי הכא הדבק בדרכיו גמול חסדים וכו' והיה נראה לומר דהתם כתיב ללכת בכל דרכיו והיינו גמילות חסדים וכו' וכמו שפירש"י שם. ואייתר ליה ולדבקה בו ומשו"ה דריש לידבק בת"ח אבל הכא דלא כתיב ללכת בכל דרכיו דריש ובו תדבקון על דבקות בדרכיו. אך ק' דבספ"ק דסוטה דריש אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לאדם לילך אחר השכינה אלא הלך אחר מדותיו מלביש ערומים מבקר חולים קובר מתים וכו' הרי דהכא נמי כתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו דהוי כמו ללכת בכל דרכיו דפ' עקב. ותו איכא למיקם דבפ' עקב כתבנו דמקשים העולם דאמאי על פ' ובו תדבק דפ' עקב הקודם לא פירש לידבק בת"ח כדפירש אח"כ ושם כתבנו בעניותנו דהתם דכתיב אותו תעבוד ובו תדבק אפשר דבקותו בעבודתו שייחד לבו אליו וכל רעיוניו אליו אבל הכא דכתיב ללכת בכל דרכיו דהיינו גומל חסדים במעשה העה"ז לא עלתה לו ליבדק בו ית' עיין שם באורך:
אמנם יקשה על זה דהכא כתיב ואותו תעבודו ובו תדבקון וסמיך הדבקות לעבודה ועם כל זה פירש"י הדבק בדרכיו וכו' והי"ל להניחו כפשטו דאפשר לידבק בעבודתו לפום מאי דאמרן וכבר אפשר לומר דמ"ש פ' עקב בפ' ובו תדבק לא נחית רש"י לפרושי התם פירוש ובו תדבק אלא כל עצמו לומר אם יש בך כל המדות הללו תשבע וקיצר ונקט לישנא דקרא לאסוקי מילתא ותו קשה ממ"ש בסוף כתובות ואתם הדבקים וכו' וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אכלה אלא כל המשיא בתו לת"ח וכו' כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה אלא כל המשיא וכו' וכפי מה שאמרנו בפסוק ואתם הדבקים הוה מצי לפרש דבקים בעבודתו. ותו ק"ק בש"ס דאמאי דריש ואתם הדבקים דפ' ואתחנן ולדבקה בו דפ' נצבים והני תלתא ובו תדבק ולדבקה בו דפ' עקב ובו תדבקון שבפרשתנו יכחידם תחת לשונו. ותו לדקדק דעל פסוק ואתם הדבקים קאמר וכי אפשר לדבוקי וכו' ועל פסוק ולדבקה בו קאמר וכי אפשר לאדם לדבק וכו':
ואפשר לישב דמה שרש"י שינה בהאי קרא ובו תדבקון ופירש להדבק בדרכיו ובפסוק ולדבקה בו פירש להדבק בת"ח טעמו דבסוף פרשת עקב כתיב לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וידוע מאי דדריש ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ובודאי דכן יש לדרוש לאהבה את ה' לרבות ת"ח ומאחר דרמוז ת"ח באומרו לאהבה את ה' ניחא לי' לפרש ולדבקה בו דסמיך להדבק בת"ח אבל הכא בפרשתנו דבפסוק זה לא כתיב את ולא נרמזו ת"ח ניחא ליה לפרש להדבק בדרכיו. ובפ' את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק לא ניחא ליה לפרש להדבק בת"ח אע"ג דהתם כתיב את ה' אלהיך תירא ודרשינן לרבות ת"ח משום דהדבקות בת"ח הוא להשיא בתו לת"ח ולהנותו מנכסיו ולעשות לו פרקמטיא וזהו מסוג כבוד לא מסוג יראה וכמו שאמר פ"ק דקדושין איזהו מורא לא עומד במקומו ולא סותר דבריו וכו' איזהו כבוד מאכיל משקה מלביש וכו' וא"כ התם דנרמז הת"ח לענין מורא לא ניחא לרש"י ז"ל לפרש ובו תדבק שידבק בת"ח דזה מסוג כבוד. וגם לא ניחא ליה לפרשו להדבק בדרכיו דליכא רמז התם על גמילות חסדים וכיוצא מדרכי ה'. ומשו"ה שבקיה כפשטיה דפירושו דבקות בעבודה לייחד לבו ורעיוניו אליו יתברך. אבל הכא דקאמר ברישא אחרי ה' אלהיכם תלכו דהיינו לילך אחר מדותיו שפיר קדמיה לפרש ובו תדבקון לידבק בדרכיו. ופ' עקב דנרמז אהבת ת"ח פי' לידבק בת"ח וככל אשר דברנו:
וטעם ר' אלעזר סוף כתובות דנקט הני תרי קראי ואתם הדבקים ולדבקה בו דפ' נצבים היינו דקאי אמאי דאמר דעמי הארץ אינם חיים ומצא להם תרופה לידבק בת"ח משום הכי מייתי פ' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם ודריש חיים כלכם בתחיית המתים וגם פ' נצבים כתיב ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ורמוז תחיית המתים ומשו"ה מייתי הני תרי קראי דמשמע לי' דרמוז בהו תחיית המתים ויען סובר דע"ה אינם חיים להכי אתא קרא למצוא תקנה לכל המון ישראל להדבק בת"ח ועי"ז יזכו לתחיית המתים. וברישא דקאי על פסוק ואתם הדבקים דמדבר לכלל ישראל בלשון רבים קאמר וכי אפשר לדבוקי בשכינה והדר דקאי על פסוק ולדבקה בו דיש לדחות דקאי על יחיד ושמא קאמר דאיש אחד המיוחד בדורו יכול לידבק בה' לז"א וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה ודוק:
נמשך לזה נבא להבין מאמרם ז"ל הובא בספר לב אריה עתיד הקב"ה לומר לע"ה אם תקבלו עליכם ת"ח כאדם שהוא רוכב על הסוס וכעבד לפני רבו מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ופירש הרב הנזכר שלא יעמדו בתחיית המתים ופירש שם לפי דרכו באורך עיין שם באורך. ואפשר בהך דר"א דאמרו בסוף כתובות דע"ה אינם חיים ומצא להם תרופה שיהנו ת"ח וכו' ופירשנו מאמר זה בעניותנו דת"ה שהוא על ידו יתברך אי אפשר אלא מטעם דאנו בנים וכהן מטמא לבנו כמו שאמר הרב פרשת דרכים ז"ל באורך ואמר בזהר מאן דעסיק באוריתא איקרי בן ולכך ת"ח קמים שהם בנים אבל ע"ה דאין להם דין בנים אינם קמים ויש תיקון במה שהם מעמידים התורה דמספיקים ביד הת"ח וא"כ גדול המעשה וזוכים בתורה ועי"ז קמים בת"ה. וז"ש אם תקבלו עליכם ת"ח כאדם שהוא רוכב על הסוס וכעבד לפני רבו נמצא שאתם מעמידים התורה ותהיו בכלל בנים ויכולים לקום בת"ה ואם לאו שם תהא קבורתכם ולא תקומו כי דוקא המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
והיה בך חטא. פירש"י מכל מקום אפי' לא יקרא א"כ למה נאמר וקרא עליך ממהר אני ליפרע ע"י הקורא יותר ממי שאינו קורא. בזה אפשר לפרש נוסח שועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע ר"ל שועת עניים כמו שאמר בתעניות דמעמידין זקן ורגיל וביתו ריקם שלבו נשבר ולכן אמר שועת עניים אתה תשמע וכמו שאמר בזהר על פסוק תפלה לעני כי יעטוף. צעקת הדל שקורא אל ה' הוא מעלה אחרת תקשיב ותושיע כלומר ממהר ליפרע וזהו תקשיב ותכף תושיע וכמו שפירש"י ז"ל. ובפסוק אפשר לפרש במשז"ל פעמים שלש עם גבר. אך העע"ז באחת ועלתה לו כי העע"ז בכופר בכל התורה וז"ש פן יהיה דבר עם לבבך בליעל שמעלים עיניו מהצדקה כמי שעע"ז כמו שדרשו ז"ל מהאי קרא וכיון שכן גם אם לא יש לך שום חטא וזה ראשון עכ"ז להיותך כעע"ז וקרא וכו' והיה בך חטא אפי' שהוא חטא זה לבד ממהר ליפרע וליכא מעביר ראשון ראשון שהוא כעע"ז. ואפשר לצדד עוד ולומר במ"ש במ"א דהצועק על חבירו בזה ליכא מעביר וכו' וז"ש וקרא וכו' והיה בך חטא דאם לא היה צועק לא היה חטא דמעביר ראשון ראשון ודוק:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו' פירש הרב מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו כתיבת יד כי הנה אז"ל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עע"ז דכתיב בליעל. והנה בע"ז אמרו ז"ל דמחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה. ומסתברא דהכא לענין זה אינו כע"ז דאם חשב לבד לאמץ לבו ושלא לתת הרי הוא כשאר מל"ת דאין המחשבה מצטרפת ובזה נבא אל הביאור וזהו שאמר הכתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך ר"ל דיבור עם מחשבה והוא אומרו דבר דיבור עם לבבך מחשב' דשניהם אסורים ואז נקרא בליעל ע"ז. אך שנא מע"ז דבע"ז במחשבה לבד נתפס כדכתיב למען תפוס את ישראל בלבם וכמו שאמר פ"ק דקדושין. אבל הכא בעינן אמירה וז"ש לאמר עד כאן דברי הרב מהרח"ו זצ"ל:
ואפשר לפרש במאי דקי"ל דשמיטת קרקע מתחילת שנת השמיטה אבל שמיטת כספים אינו משמט אלא בסופה וראיתי בתשובה (כתב יד) להרב הגדול מהר"ר זרחיה גוטה ז"ל שהטעם כדי שהעניים ימצאו מי שילוה להם בשנת השביעית שאם אתה אומר שתשמט מתחילתה אם כן כל השנה ליכא הלואה אבל השתא דאינה משמטת אלא בסופה במשך השנה יכולים ללוות כמה פעמים ולפרוע עכ"ד וז"ש השמר לך פן יהיה וכו' קרבה שנת השבע ותאמר דכשם דלענין זריעה וכיוצא נוהג בתחילת השנה כן הוא לענין שמיטת כספים וא"כ לא מיבעיא בשנת השמיטה שלא תרצה להלוות שתאמר תן לי ערב שלא יאמרו ב"ד שמשמטת כספים כקרקע מתחילתה. אלא אפי' קודם כשיהיה קרוב לשמיטה תאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה דכל שנת השבע היא שנת השמיטה לכספים או לקרקע ורעה עינך וכו' והיה בך חטא. דלענין כספים אינה משמטת אלא בסופה והטעם נתון תתן לו שבמשך השנה יש לעשות כמה הלואות ולא ירע לבבך כי יש לך זמן שנה אחת ליפרע וכמו שאמר הרב הנז' כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו':
והרשב"א בתשובה סימן ט' נתן טעם דשביעית משמטת בסוף והיובל משמט בתחילתו דשנת השביעית היא מכלל ההקף של השבע שנים משא"כ היובל אינו מכלל ההקף והוא חוץ מהשביעיות ע"ש ויש לרמוז זה בפסוק הקודם מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל וכו' כי קרא שמיטה לה'. ולכאורה סיפיה דקרא כי קרא שמיטה לה' יתר אמנם אפשר דהכונה מקץ שבע וכו' דאינה משמטת אלא בסופה וזהו מקץ שבע וכי תימא הרי יובל משמט בתחילתו לז"א כי קרא שמיטה לה' דעתה נשלמו הז' שנים ועתה נקראת שמיטה לה' והוא מכלל השביעיות משא"כ יובל כי הוא חוץ מהשבעיות:
ובכפל הכתוב נתון תתן לו וכו'
(ב) לענין צדקה אפשר לפרש במ"ש מהר"ם אלשי"ך דהעשיר הוא כמו אפטרופוס לעניים דקי"ל הכותב נכסיו לאחד מבניו לא עשאו אלא אפטרופ' אמדן דעת שאינו מניח שאר בניו וא"כ כל ישראל בנים לה' ואם נתן נכסים לעשיר הדעת נותן דלא עשאו אלא אפטרופוס וז"ש נתון תתן לו כלומר נתון ראה אנכי נותן לך כדי שתתן לו. ולא ירע לבבך דא"כ אתה נותן לו משלו ואין זו מצוה כי שלו המופקד בידך הוא נוטל דע דעם כל זה בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו':
(ג) ועוד אפשר במ"ש דעני המתפרנס מן הצדקה חייב גם הוא לעשות צדקה וז"ש נתון אף דמה שבידך היה נתינה מאחר ולית לך מגרמך כלום עכ"ז תתן לו ולא ירע לבבך כי הוא נגרע מפרנסתך כי בגלל הדבר הזה:
(ד) ואפשר בהקדים משז"ל אר"א גדול המעשה יותר מן העושה והטור כתב כעושה ופירשו המפרשים דר"א איירי כשמעשה אחרים וגם הוא נותן קצת והטור שכת' שכרו כנותן היינו אם המעשה אינו נותן כלום כי אין לו וז"ש נתון אם גרמת שיהיה נתינה מאחרים מעלה אני עליך תתן לו כמו שאמר הטור שכרו כנותן ולא ירע לבבך שהיית רוצה לתת וזה שהשתדלת שאחרים יתנו אינו חשוב בעיניך לא היא כי בגלל הדבר הזה שהשתדלת עם אחרים. וז"ש כי בגלל הדבר לשון דיבור שהשתדלת בדבריך יברכך ה' ומה שאמר בתתך לו הכונה בעבור תתך לו שהיית חפץ לתת לו משלך כאמור:
(ה) ויתכן לפרש במשז"ל דאפילו נפל לו סלע ומצאה עני הנה שכרו אתו וז"ש אם באה נתינה ממילא וזהו נתון שנפל ממך סלע ולקחה עני חשוב כאלו תתן לו ולא ירע לבבך בעבור תתך לו שלא נתת לו ממש רק בא הדבר במקרה כי יפול הנופל לז"א כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' דגם באופן זה חשובה מצוה וצדקה תהיה:
(ו) ועל דרך זה אפשר במעשה המוכס שהזמין גדולי העיר ועשה סעודה גדולה לגוים ולא באו ונתנה לעניים וגם זה הי"ל שכר אף שהיה רשע כמשז"ל. ומינה דאיש צדיק דאירע לו כן ונתנה לעניים שכרו אתו כיון דבלאו הכי מדתו להטיב וגדול שכרו יותר מן המוכס וז"ש נתון אם היתה נתינה שהזמנת סעודה לעשירים ולא באו וזה היתה סיבה תתן לו לא ירע לבבך בתתך לו מאחר שההוצאה כבר נעשית ולא היתה מתחילתה לשם עניים כי בגלל הדבר הזה וכו' וכמו שפירש רבינו האר"י זצ"ל במאמרם שאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה א"ל צאו וראו מ"ש דוד אבא פזר כלומר שכבר פיזר לאחרים ואח"כ נתן לאביונים צדקתו וכו' וזהו כחה של צדקה עכ"ד וכן אפשר לומר שרמוז בתורה באומרו נתון תתן וכו' כדכתבינן בעניותין:
(ז) ויראה כמו שאמר דעיקר הצדקה הוא לתת לגבאי נאמן שאז הוא נותנה ואינו יודע למי נותנה ונוטלה ואינו יודע ממי נוטלה וז"ש נתון תתן לו כאשר תרצה לתת לו העיקר הוא נתון שיהיה נתינה ממילא סתמית וזהו נתון כגון שיתנה לגבאי ור"ל נתון תעשה שתהיה נתינה ממילא כאשר תתן לו שלא יהיה מידך לידו ולא ירע לבבך בתתך לו שהיית רוצה לתתך לו מידך לידו דבכל התורה מצוה בו יותר מבשלוחו וגם בצדקה היית רוצה לעשותה לעני בידך וזהו בתתך לו. אל ירע לך כי בגלל הדבר הזה שהצדקה בדרך נסתר יברכך:
(ח) ועוד יתבאר במ"ש קצת מפרשים דלכאורה ממצות הצדקה יש לחוש דיטעה אדם לעבוד ע"ז ולעשות אמצעי לאחד מצבא השמים דעין רואה דהעני אינו מתפרנס אלא ע"י אמצעי וכן יעשה בעיקר העבודה ח"ו כי זו מחשבת פגול דמה שציוה לתת צדקה ולפרנס העניים הוא לזכותנו להנצל מגהינם כמו שאמר פ"ק דבתרא אך בעבודה ח"ו אין לעבוד כי אם לה' דוקא בלי אמצעי לז"א פן יהיה דבר עם לבבך בליעל והמעלים עיניו מן הצדקה אדרבא הוא עובד ע"ז ולא שח"ו מצדקה נמשך לעבוד ע"ז לז"א נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו דמזה יבואו לטעות לעבוד לאמצעי הס כי לא להזכיר דטעם גדול יש בצדקה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו' והוא לזכותך בעה"ז ולעה"ב. והראיה הוא כי אני מברכך על ידי באומרו וברכך ה' אלהיך ואם הם דברי משה רבינו ע"ה הוא אומר יברכך ה' אלהיך על ידו ממש בלי אמצעי רק שעשה לזכותך:
(ט) ושפתי לא אכלא לפרש בפ' נתון תתן לו שסופר מאכסנדרוס מוקדון שעני אחד שאל לו שיעשה עמו צדקה ונתן לו עיר גדולה במתנה ויאמרו לו עבדיו מלכנו לעני הזה הי' מספיק לתת לו עשרה דינרין ואצלו הוא מתנה מרובה. והשיבם הוא שאל ממני ואני נתתי לו דבר מועט זוטר ובציר לגבי דידי והביא זה הרב מנות הלוי זלה"ה. ומזה אנו למדין למתן שכרן של צדיקים כי הנה עושים מצות אלהי עולם ה' ולגבי דידיה הוא דבר מועט מאד מה שהוא רב מאד לגבי דידן. וא"כ אין קץ למתן שכר כי המועט כלפי שמיא הוא מלא עולם לדידן. וז"ש נתן תתן הכפל הוא בין נתינה רבה בין נתינה מועטת כי קצרה ידך לתת מתנה מרובה. ולא ירע לבבך בתתך לו דבר מועט כי בגלל הדבר הזה הלא מצער יברכך ה"א בכל מעשיך ובכל משלח ידך כלומר זכר נא למי אתה עמל הלא לאדון הכל ואם מעט ישלם לך הלא היא ברבת בני המון וזאת הברכה בכל מעשיך ובכל משלח ידך:
(י) ואחשוב לומר בהקדים מ"ש באבות דר' נתן סוף פי"ג אם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות כבושים בארץ מעה"כ כאלו לא נתן לו כלום. וכתב בס' צמח צדיק (הוא ס' קטן במדות דפוס ויניציא ש' הש"ס) פי"ד אלכסנדר אמר תן לאחרי' ויתנו לך ואם תראה להטיב מתנתך תן מהרה כי שני פעמים יתן הנותן מהרה. ועוד כתוב שם אם האדון נדיב לב לא יהיה העבד כילי ה' אדונינו נדיבותו אין חקר א"כ אנחנו עבדיו למה נהיה כליים. וז"ש נתן תתן שתי פעמים כלומר תן מהרה כי בנתינה במהירות תחשב מתנה כפולה כאלו נתת שני פעמים ולז"א נתן תתן לו. ולא ירע לבבך בתתך לו כלומר אין צריך לצוות שלא יהיו פניך זעומות כי אז אינו נתינה כמו שאמר באבות דר' נתן אלא אף לבבך שהעני אינו מרגיש כי האדם יראה לעינים ורואה פנים נעימות אנכי מצוך ולא ירע לבבך דייקא אף כי בתתך לו נחשב מתנה כי פניך טובות. ונתן טעם כי בגלל הדבר הזה לשמוח בלב יברכך ה' אלהיך כי אדונינו אוהב הנדיבות וא"כ אנחנו עבדיו חייבים שלא להיות כליים:
(יא) ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה פירש במ"ש הרמב"ם כי ח' מעלות יש בצדקה והראשונה בדרך צדקה הוא נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה ומדרגה רביעית אחר זו היא שיתן לעני בידו קודם שישאל וכו' ע"ש וז"ש נתון עיקר הצדקה הוא נתון כלומר נתינה נעלמת שיש נתינה בעולם ונותנה ואינו יודע למי נוטלה ואינו יודע ממי וזהו נתון נתינה סתמית. ואי לאו אפ' בהכי לפחות תתן לו מידך לידו ולא ירע לבבך בתתך לו מיד ליד שתחשוב כי אינו מצוה מידך לידו ויצרך מסיתך כי מוטב שלא תתן לו שלא יתבייש לא היא כי אף שאינה מדרגה מעולה מ"מ מצוה היא ונוטלין עליה שכר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו' ואין לימנע בעבור שאין אתה יכול לקיים המצוה כתקנה דמ"מ עשה מה שתוכל ושכרך הרבה מאד בלי שיעור:
(יב) ואני ברגליו אעבורה במ"ש הרמב"ם שסוף המעלות היא ליתן לו בעצב. ולפי מש"ל בשם אבות דר' נתן נותן בפנים זעומות כאלו לא נתן כלום וכ"כ הר"מ דאבד זכותו והפסידה ע"ש פ"ט ממ"ע וא"כ מדה זו ליתן לו בעצב נטולה היא וז"ש נתון תתן לו ריבה נתינות כי יש כמה מדרגות בנתינת הצדקה וכלם נחשבות מצוה. אבל ראה הפקדתיך המעלה הח' ליתן לו בעצב הרחק מעליה וז"ש ולא ירע לבבך ואם כה תעשה לתת בשמחה כל אופני נתינה מצוה כי בגלל הדבר וכו':
(יג) והרב הגדול מהר"ם ן' חביב פירש בפסוקים אלו כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך וכו' במ"ש הטור י"ד סימן רנ"א כתב הרב ר' יצחק בר ברוך דהא דאמרינן עניי עירך קודמין היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרינן עניי עירך קודמין אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ואינו נראה לי דודאי עניי העיר קודמין עכ"ל הטור. והשתא כפי סברת הר"י בר ברוך כונת הכתוב הכי כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך שהוא מעיר אחרת ובא לעירך וזהו בארצך שהוא מאחד שעריך ועתה בא בארצך לא תאמץ ולא תקפוץ בטענה מאחיך האביון דהיינו עניי עירך ותסבור דעניי עירך קודמין אף שעניי עיר אחרת באו הנה בעירך. לא היא כי פתוח תפתח צריך למעט מעניי עירך כדי לתת לעניים הבאים מעיר אחרת דכיון שבאו בעירך זוכים כתושבים וזהו פתוח תפתח לזה ולזה וזהו כפי סברת הר"י בר ברוך ז"ל. אמנם לדעת הטור יתפרש הכתוב הכי כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בעיר אחרת בארצך שבא לעיר כנזכר לא תאמץ ולא תקפוץ מאחיך האביון יושב הארץ ותסבור דתו ליכא קדימה וכלם עניי עירך מיקרי אין זה כי פתוח תפתח את ידך לו ליושב הארץ די מחסורו ולא תמעיט מקצבתו עד שיהיה לו די מחסורו ואם יותיר אז תתן לעני מעיר אחרת הבא עתה בארצך:
(יד) א"נ פירש החכם השלם כמה"ר יוסף מזרחי זלה"ה במאי דקי"ל דבעל הבית העובר ממקום למקום וכלו מעותיו ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם דעני היה באותה שעה כסברת רבנן כמו שאמר בסי' רנ"ג. וז"ש כי יהיה בך אביון מאחד אחיך המיוחד שבאחיך עשיר באחד שעריך שהוא בעיר אחרת ועתה הוא בארצך עני לא תאמץ את לבבך לאמר איהו דאפסיד נפשיה שלא חשש להביא עמו יותר ממון כי פתוח תפתח וכו' די מחסורו אדרבה זה שהוא נכבד ולא נסה באלה צריך לתת לו בשופע וזהו פתוח תפתח ולא כשאר עני אלא די מחסורו. ונתן טעם כרבנן דאמרי עני היה באותה שעה וזהו אומרו אשר יחסר לו דעתה הרי חסר לפנינו והוא עני עכ"ד בתוספת נפך בס"ד:
(טו) ולי יראה דרך רמז ונקדים מאי דשנינו בספרי פ' ראה והביאה הסמ"ג עשין קס"ב ומרן בב"י וש"ע סי' רנ"א יושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי ח"ל וכתב הרב ב"ח ונראה דבשניהם מעיר אחרת קאמר דיושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי ח"ל אבל עניי עירו בח"ל פשיטא דקודמין לעניי עיר אחרת אפי' הם מארץ ישראל וכדמשמע מדתני רב יוסף באיזהו נשך דף ע"א דמסתמא קתני עניי עירך דאפי' של עירך בח"ל קודמין לעניי עיר אחרת שבארץ ישראל מיהו ודאי בהא דאמר דיושבי ארץ ישראל קודמין לשל ח"ל נראה דאפילו עניי עיר אחרת הבאים לעיר הם נדחים מפני עניי ארץ ישראל שלא באו לעיר אלא שולחים לעניי ארץ ישראל קודם שנותנים לעניי ח"ל הבאים מעיר אחרת לעירו דאין חילוק בין באים לעירו ללא באים כהכרעת רבינו דלא כהר"י בר ברוך עכ"ל. ומה שהביא ראיה מדתני רב יוסף אינו ראיה דהא דתני רב יוסף אקרא דאם כסף תלוה את עמי את העני עמך קאי ומעמך דכתיב דריש ענייך קודמין ועניי עירך קודמין וכמו שפירש"י. ולכן לא הזכיר דין עניי ארץ ישראל דלא רמיז בקרא אמנם בריתא דספרי קאי אהאי קרא דכתיב באחת שערך בארצך ודריש באחת שעריך יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת בארצך יושבי הארץ קודמין ליושבי ח"ל. והשתא מה ראיה מברייתא דמכילתא דהיינו מאי דתני רב יוסף דקאי אקרא והתם אין רמז מארץ ישראל. ונימא דגלי קרא דהכא דיושבי ארץ ישראל קודמין אפי' לעניי עירו באופן שאין ראיית הרב ב"ח ראיה. ומה נעמו דברי הרב ש"ך דכתב משמע דעניי עירו קודמין אף לעיר אחרת שבארץ ישראל ואפיקיה בלשון משמע כלומר דהגם דאין ראיה חותכת הכי משמע מצד הסברא בבריתא דספרי עצמה. וכן ראיתי להרב מהר"ש חייון בתשובו' סימן ל"ה דאמרה בלשון אפשר ודלא כהרב ב"ח דכתבה בפשיטות:
ואפשר דגם הרב ב"ח לא אמרה אלא במתנדב לעניי ארץ ישראל דוקא אמנם כשבא שליח מארץ ישראל דעיקר שליחותו הוא משום ישוב ארץ ישראל דאי לאו סיוע בני הגולה נמוגים ארץ וכל יושביה מפני גוים מפני לסטים בעלילותם ובתועבותם ולא יזכר שם ישראל עוד בארץ ישראל נראה דבזה גם הרב ב"ח ודעמיה מודים דקדמי לעניי העיר דכמה החמירו רבותינו זכרונם לברכה משום ישוב ארץ ישראל עד שהתירו לכתוב בשבת בערכאות שלהם ולקנות בית בארץ ישראל מן העכו"ם בשבת וחותם ומעלה בערכאות כמו שאמר בש"ע א"ח סימן ש"ו. ועוד דאיכא פדיון שבוים דיושבי הארץ נתונים נתונים המה בידי גוים קשים ומכין ועונשין שלא מן הדין. ואם כתב הרב ב"ח דעניי עירו קודמין היינו מצד מצות צדקה אבל כי איכא פדיון שבוים ודאי פדיון שבוים קודם לצדקה וכל זה פשוט:
ואשריהם ישראל אשר בבא אליהם שליח ארץ ישראל מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם וכן בדין דאמרינן שילהי כתובות ר' אבא הוה מנשק כיפי דעכו רב חייא בר גמדא מיגנדר בעפרא דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. ואם ככה יעשו גדולי עולם לאבן מקיר ועפר הארץ הדברים ק"ו לחכם מארץ ישראל. ועוד טעמא רבא איכא דאחד מתרי"ג מצות הוא לדור בארץ ישראל לדעת הרמב"ן והרשב"ץ אפי' בחרבנה. ובריתא דספרי קרי בחיל דישיבת ארץ ישראל אפי' בחרבנה שקולה ככל המצות. ובזה שבני גולה הם סיבה שיהיה ישוב בארץ ישראל ובלעדם לא מצו למיקם הם זוכים במצות ישיבת ארץ ישראל דאמרינן גדול המעשה. וכל אלו הם דברים אמיתיים למי שאין עיניו טרוטות. לאפוקי איזה מההמון אשר יבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא. קורא אני עליהם מ"ש אדונינו דהע"ה במקראיו מז' ל"ז חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך חרבם וכו' טוב מעט לצדיק וכו' די"ל דרך רמז חרב פתחו וכו' להפיל עני ואביון רמז לשליח ארץ ישראל אשר מבקשים טענות ותואנות ודברי נרגן להפיל שליח ארץ ישראל ובזה לטבוח ישרי דרך הם יושבי ארץ ישראל שהם ישרי דרך כלומר כי הן בעון התורה והמצות אשר עושים בני הגולה אינו עולה בדרך ישר לשמים כי אם באויר ארץ העמים או עם שרים ומשם סובב הולך עד מקום הקדש. אבל בני ארץ ישראל לימודם ומצותם תכף במסילה יעלו במסילת שדה אשר ברכו ה' מקום הקדש בלי שום תערובת ולכן קראם ישרי דרך המישרים ארחתם ואלו הקמים להפיל שליח ארץ ישראל יצא צפע לטבוח ישרי דר"ך בני ארץ ישראל אשר שלחוהו. אין ספק חרבם תבא בלבם וכו' ואינם זוכים במצות וטוב מעט לצדיק מאנשים כשרים מהמון רשעים רבים כי לא בחר ה' בהם:
וזה רמז נבואת ישעיה סי' ל"ב וכלי כליו רעים הוא זמות יעץ לחבל ענוים (עניים) באמרי שקר ובדבר אביון משפט ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. שם רמז דהכילי עינו רעה ומקיים בו לא יתן ולא יתנו אחרים לכן בבא שליח ארץ ישראל הוא זמות יעץ כלבי יקום לדבר באזן אנשים עיני העדה לחבל ענוים יושבי ארץ ישראל והם עניים והרבה להשחית באמרי שקר. ובדבר אביון שמדבר לשליח משפט שכך הוא הדין עניי עירך קודמין אף לעניי ארץ ישראל כמו שאמר הפוסקים וטח מראות עיניו כי מ"ש הפוסקים הוא לענין צדקה והכא השליח בא על עסקי נפשות וזהו לחבל עניים באמרי שקר כי נפש הוא חובל. וכלפי זה ונדיב נדיבות יעץ ישלח דברו שצריך לעשות כמה נדבות לכבוד התורה ולפדיון שבוים וישוב ארץ ישראל ולזכות למצות ישיבת ארץ ישראל והוא על נדיבות יקום שעושה בהונו ואונו וזכותא דארעא דישראל מסגא קמיה והוא מרומים:
וליכא מידי דלא רמיז באורייתא כי יהיה בך אביון מאחד אחיך הוא שליח ארץ ישראל המיוחד שבאחיך לתורה ולתעודה באחד שעריך בארצך כי הוא מיוחד באחת מערי ארץ ישראל ובא משום ישוב ארץ ישראל לא תאמץ את לבבך נגד השולחים אותו יושבי ארץ ישראל ואמר לבבך לרמוז דיש ס"ד אף ליצר הטוב לאמץ לבו בטענות דעניי עירך קודמין וגם שהם עומדים במקום סכנה וכיוצא אשר יעלה על לב דאין טענות אלה מצד יצה"ר לבד רק מיצה"ט שהם על פי התורה לז"א לא תאמץ את לבבך כלפי מחשבות דזה מהיצה"ט ג"כ ודע כי הכל הבל ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון הוא השליח. כי פתוח תפתח את ידך לו פתוח לרוחה בכפל בין לבני ארץ ישראל ששלחוהו בין לו לעצמו והעבט תעביטנו כלי הבית ומרכב ומשכב די מחסורו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה דרך הלציי כי ע' שני האדם מתחלקים לעשירות כמשנת בן עשרי' לרדוף בן שלשים לכח וכו' וכלפי הזקן בן ע' שנה דחק מלכות דבן ע' פטור מהחובות והזקן יאמר קרבה שנת השבע כבר הוא בן ע' שנת השמיטה שגם לפי חק א"ה היא שנת השמיטה הוא פטור מהחובות ומה לו עם בני ארץ ישראל. ורעה עיניך באחיך האביון שליח ארץ ישראל וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא והיה לשון שמחה אויביך יגילו שיהיה בך חטא ויחול עליך קללת השליח נתון תתן לו נתון לארץ ישראל תתן לו לעצמו כי בגלל הדבר וכו' וכי תימא לפי האמת דינא הוא דעניי עירי קודמין לז"א כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ענין השליחות הוא משום ישוב ארץ ישראל שלא יחדל אביון מקרב הארץ ואי לאו צדקת בני הגולה ח"ו לא יזכר שם ישראל בארץ ישראל ברשעת הגוים ואין זה בכלל עניי עירך קודמין דהכא לאו משום צדקה אלא להעמיד האביונים לשבת בארץ ע"כ אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך השליח לענייך ולאביונך בארצך שישארו בארץ ישראל ולדבר הזה השליח ארץ ישראל קודם לכל. ואמר פתוח תפתח דכשעיר אחת פותחים בהצלה תחילה מעשים לעיירו' אחרות וזכות הרבים תלוי בם:
ולפי דין הרב בית חדש דעניי ארץ ישראל הם קודמים לעניי עיר אחרת הבאים בעיר וקודם שולחים לעניי ארץ ישראל ואחר כך לעניי ח"ל הבאים מעיר אחרת אפשר שזה רמז הכתוב באומרו פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך דברישא לאחיך הם עניי ביתו וקרובים שלו. ואח"כ לענייך הם עניי עירו ואח"כ ולאביונך בארצך דהיינו לשלוח לעניי ארץ ישראל תכף אחר עניי עירו כי הם קודמי' לעניים הבאים מעיר אחרת מח"ל:
(טז) ושמעתי באומרים ומטו בה משם מהור"י כולי זלה"ה במ"ש דשרי לנסויי במעשר ומדברי הטור סי' רמ"ז מוכח דה"ה בצדקה שרי לנסות כדכתיב ובחנוני נא בזאת ומרן בב"י כתב דמשמע פרקא קמא דתעניות דדוקא במעשר מותר לנסות אבל לא בשאר צדקה והרב פרישה נתן טעם לטור והרב כנה"ג כ' דבתשובה למהר"ר מתתיא טריויס כתב כדברי הטור והשתא לדעת הטור ודעמיה זה רמז הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר וכו' כלומר לא תצטער אם תתן על מנת כי בגלל הדבר הזה ותסתפק דה"ד במעשר לא בצדקה לא היא אלא גם בצדקה שרי לנסויי כדעת הטור וסיעתו עכ"ד:
(יז) ואפשר לומר בפשיטות דאמרו פ"ק דבתרא דטורנוסרופוס אמר לר' עקיבא אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן והוא משל למלך שכעס על עבדו וכו' והשיבו ר"ע דהוא משל למלך שכעס על בנו וכו' והיינו לזכות לעשירים שינצלו מגהינם. והנה פ"ק דקידושין איכא פלוגתא דר' יאודה סבר בזמן שעושים רצונו של מקום דוקא נקראו בנים ור"מ סבר דבכל אופן נקראו בנים וקי"ל כר"מ כמו שאמר הרשב"א בתשובה ולפ"ז יכול לעשות צדקה עם הכל. וכבר כתבנו במקום אחר דההיא דפ"ק דבתרא הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים לא אתיא ככולי עלמא. וז"ש נתון תתן לו ריבה בנתינות שיתן לכל עני שבישראל דהכל מצוה. ולא ירע לבבך מצד יצה"ט נמי דשמא אין זה הגון ונמצא דחטא איכא דדוקא למי שהוא בסוג בן שרי לעשות צדקה כדאסברה ניהלן ר' עקיבא וזה טענה מצד יצה"ט נמי ועל כן אמר ולא ירע לבבך דכולל יצה"ט ויצה"ר. כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' דכל ישראל נקראו בנים ומצוה לעשות עמהם צדקה וכדעת ר"מ:
(יח) א"נ אפשר במ"ש המפרשים משם הרב בינה לעיתים במאמרם ז"ל כתוב בתורה נותן לחם לכל בשר בא זה וחטף את המצוה עלי לשלם לו גמולו שנאמר וגמולו ישלם לו דקי"ל פורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו וכביכול כתיב נותן לחם לכל בשר וא"כ רמיא עליה ית' לזון הכל ואתא האי עתירא ויהב למסכנא דמיא לפחש"ח וז"ש כתוב נותן וכו' בא זה וחטף את המצוה ונימא דהוי פורע חש"ח דהפסיד לז"א וגמולו וכו' עכ"ד וז"ש נתון יש נתינה ורמז דכתיב נותן לחם לכל בשר דעליו ית' כביכול מוטל ויש ס"ד דפורע חש"ח הפסיד לז"א תתן לו ולא ירע לבבך בתתך אתה לו מה שהיה מוטל עליו ית' ולבך יהגה אימה דהפסדת מעותיך לז"א לא כי אלא בגלל הדבר וכו'. ואפשר דהיינו סיפא דקרא כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ע"כ אנכי מצוך לאמר פתוח וכו' הכונה כי לא יחדל וכו' ועלי מוטל ותהיה בספק שתפסיד כפורע חש"ח על כן אנכי מצוך לאמר בשביל אמירה אחת דיש לומר דהפסדת כדין פורע חובו על כן אנכי מצוך דכל זה היינו שלא מדעתו אבל כשהוא מצוה לפרוע אז אליבא דכ"ע חייב ע"כ אנכי מצוך פתוח וכו' ובזה מדינא כ"י בעי שלומי:
(יט) א"נ לא תאמץ את לבבך כלומר דטבע ישראל מן הגזע ומן השרשים מקור ממנו חוצב לאבות הוא לרחם וזמנין דמשכחת בעודנו רואה העניי' והאביונים רוח נדיבה תעוררהו לרחם. ותכף פרוח תפרח הצרעת נפש הבהמית ומעכב על ידו לז"א לא תאמץ את לבבך אם עלה על לבך לרחם לא תאמץ ועוצר רח"ם ולא תקפוץ פתוח תפתח נתון תתן בא בכפלו"ן שהמעשה יהיה כמחשבה ואל ישיאך יצה"ר להתחרט חרטה גדולה או לגרוע מאשר חשבת אלא פתוח תפתח נתון תתן אשר חשבת לפתוח בשיעור עצמו תפתח וכן נתון תתן:
(כ) א"נ במשז"ל מצות מברכות בעליהן הין שלימה וצדק יהיה לך וכו' וזה רמז פתוח ובזכות זה יהיה לך תפתח וכן נתון ובזכות זה תתן ומצוה גורר' מצוה ויהיה לך עושר ואז תפתח תתן דמצות מברכות ומלח ממון חסר:
(כא) א"נ נתון אותיות נותן רמז אם אתה נותן למט' נותן ה' מלמעלה. תתן אותיות נתת רמז דאף אם נתת כבר תתן עוד:
(כב) א"נ במה שפירש הרב מהר"ש אלגאזי זלה"ה הא דתנן ד' מדות בנותני צדקה וחד מינייהו לא יתן ולא יתנו אחרים ומקשים דאי לא יתן ולא יתנו אחרים איך כללו בנותני צדקה ופירש הרב הנזכר כגון שיש לו מאתים זוז חסר אחד וזה רשע ערום נותן לו זוז כדי שלא יתן עוד לא הוא ולא אחרים ושפיר קתני נותני צדקה עכ"ד וז"ש נתון יהיה נתינה באופן שאח"כ תתן לו וכשיש לו מאתים חסר אחד לא תתן לו האחד כדי שלא יתנו לו עוד כי כל מעינך יהא לתת תמיד:
(כג) א"נ רמז הכתוב עצה טובה כי מקדם קדמתה יפריש ממונו לצדקה ויהיה ממון צדקה מופרש וכשיבא עני לא יהיה עליו לטורח לתת לו כי כבר ממון צדקה מזומן וז"ש נתון בתחילה תעשה נתינה סתמית מפריש פרשה זו סתומה ואח"כ תתן לו יבא לך בנקל ולא ירע לבבך בתתך לו בי לא יקשה בעיניך. ולא תימא דבאופן זה לא יחשב למצוה רק ההפרשה. לא היא דע כי בגלל הדבר הזה הנתינה לעני מכלל דאיכא אחריתי ההפרשה יברכך ה' אלהיך וזו וזו מצות הן:
(כד) א"נ רמז המצאה אחת לבינוני שאם ירצה לתת לעני יעשה המצאה כדי שלא יתבייש העני ולא יחזיק לו טובה והוא שיאמר האדם נתן לי גביר אחד מעות כדי לחלקם ואני נותן לך חלק שתזכה בחלוקה זו ממעות הנדיב. וז"ש נתון עשה עצמך כאלו היה נתינה בעולם מפלוני אלמוני ואח"כ תתן לו. ובזה ולא ירע לבבך בתתך לו שמא נתבייש כי בגלל הדבר הזה ההמצאה הזו מלבד שכר הצדקה עצמה יברכך ה' אלהיך:
(כה) א"נ רמז מ"ש הרמב"ם בפירוש משנתנו והכל לפי רוב המעשה שהנותן מאה זהובים בפעם אחת קיים מצוה אחת ואם נותנו במאה פעמים קיים מאה מצות וז"ש והכל לפי רוב המעשה ע"ש והטעם כי יצר סמוך ואינו נראה ישית עצות להרע בכל פעם שנותן הן רב הן מעט ולכן הנותן מאה זהובים בפעם אחת נצח יצרו בפעם אחת והנותן בק' פעמים נצח יצרו ק' פעמים וזה רמז נתון תתן ריבה בנתינות כי הכל לפי רוב המעשה והטע' ולא ירע לבבך בתתך לו שאתה נוצח יצרך בכל פעם שתתן כי בגלל הדבר הזה שאתה מכוין לנצח היצה"ר ולהיות רגיל בצדקה יברכך ה' אלהיך מלבד שבר הצדקה עצמה כי רבה היא:
(כו) א"נ נתון תתן ריבוי הנתינות תקנה לעני שאם יתן לו בב"א בהיותו הוא ובני ביתו מוכים ומעונים יוציא הכל כי הם אביונים התאבים לכל דבר וביתו ריקם. ואח"כ נודד הוא ללחם לכן איעצ"ה עליך עיני נתון תתן מה שעלה בדעתך לתת לו תחלקהו בנתינות משום תקנתו ולא ירע לבבך בתתך לו שהיית רוצה לתת לו הרבה בבת אחת וזו מתנה מועטת שלא כרצונך וכלבך כי בגלל הדבר הזה שאתה מבקש תקנת העני יברכך ה':
(כז) א"נ ריבה בנתינות במ"ש בירושלמי דפאה דבתחילה יתן מקרן שלו ואח"כ בכל שנה יתן ממה שמרויח בנכסיו בשנה ההיא וכן בכל שנה ושנה וזהו הכפל נתון מהקרן ואח"כ תתן לו מהריוח שאתה מרויח:
(כח) א"נ במ"ש כת הקודמין דיש ג' מינים בנותני צדקה וסי' זהב כסף נחשת. זהב הוא ר"ת זה הנותן בריא והוא מעלה הראשונה כי בעודו שליו ושלאנן בריא נותן לצדקה. וזאת שנית כס"ף ר"ת כשהוא סכנה פיזר דבראותו שהוא שכיב מרע מצוה שיחלקו לעניים וזו גרועה מהראשונה כי אימות מות נפלו עליו. ועוד בה שלישיה הגרועה מכלן והיא נחש"ת ר"ת נתינת חולה שאמר תנו שיתנו לאחר מותו כך וכך. וז"ש נתון שתצוה בניך שיתנו אתר פטירתך וגם תתן לו בעצמך. ולא ירע לבבך בתתך לו בעודך בריא וזהו בתתך הן בעודך חזק ושלם כי בגלל הדבר הזה יברכך ה"א והרי זה כמו שאתה מחזר להרויח בסחורות רבות וחילופיהן חשוב כי גם זו סחורה טובה להרויח ריוח אמיתי:
(כט) א"נ במ"ש אקדימו רפתא לעני כי היכי דלקדמו לבניך אלטויי קמלטיית לי א"ל כי בגלל הדבר גלגל הוא שחוזר. וז"ש נתון תהיה נתינה לבניך במה שתתן לו. ולא ירע לבבך בתתך לו שאני אומר כדי שיתנו לבניך וזו קללה כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר. ואתה תתברך כי יברכך וכו':
(ל) א"נ מוסר גדול רמוז כי הן האדם העשיר בעושרו נותן ומפזר ממון בתענוגי העה"ז משתאות וטיולים ומלבושים וזה מפזר בשמחה ובטוב לב. וכשיבא העני לשאול שכנה עליו עננה ומשתנות פניו וסוף דבר לפעמים משלחו ריקם וז"ש נתון מאחר דיש נתינה בענייני הגוף מהבל ימעט. תתן לו לא תהא כהנת כפונדקי'. ולא ירע לבבך בתתך לו ותהיה מר ונאנח כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו'
(לא) א"נ אפשר במ"ש הנותן סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לעה"ב הרי זה צדיק גמור והוו בה קמאי דזו משנה ערוכה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ותירץ מהר"ש פרימו זלה"ה דמשנתנו איירי בדבר שחובה על האדם לעשות והך דסלע זו לצדקה מיירי שכבר יצא י"ח צדקה ומוסיף סלע זו בשביל שיחיה בנו וכו' דהא שרי ע"מ לקבל פרס וזה רמז נתון כלומר אחר שכבר נתקיימה מצות נתינה דהיינו שכבר יצא י"ח צדקה כפי שיעורך. עכ"ז תתן לו והוא תוספת ולא ירע לבבך בתתך לו זה התוספת כי בגלל הדבר הזה יברכך כלומר שעושה ע"מ לקבל פרס בתוספת ושרי ולא יצר לך בתתך לו כי בגלל פירוש נותן לעני כדי שבעבור זה יברכך:
(לב) א"נ אפשר במ"ש רש"י ותוס' קמא דף ט' דהדור מצוה יותר משליש משל הקב"ה היינו שאוכל פירות בעה"ז וזה רמז נתון תתן הכפל לרמוז שיהיה בהדור וחיבוב על דרך שאמרו חכמי א"ה שהנתינה מהר הוי כנותן פעמי' ועל דרך זה רמז נתון תתן שיהיה בהדור וחיבוב וכיוצא. ותרויח כי לא ירע לבבך בתתך לו באומרך אני מבזבז ממוני ואין נחת לאכול מצדקותי בעה"ז דשכר מצות בהאי עלמא ליכא כי בגלל הדבר הזה דייקא דהיינו חיבוב והדור הזה מכלל דאיכא אחריתי הוא גוף המצוה. יברכך ה' אלהיך בכל מעשך בעה"ז דאוכל פירות על הדור וחיבוב המצוה כמדובר:
אִישׁ, כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.
אפשר לפרש במאי דקי"ל האומר לאשה תן לי מנה ואקדש אני לך אם הוא אדם חשוב מקודשת דלקיחת אדם חשוב שמה נתינה כמו שאמר פ"ק דקידושין ומבואר באה"ע סוף סי' ז"ך ואם זהו באדם חשוב הדברים ק"ו על אחת כמה וכמה במה שנותן האדם להקב"ה דודאי שמה נתינה מה שכביכול הוא לוקח מהאדם קרבן וכיוצא וז"ש שלש פעמים בשנה וכו' ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו וזה שאתם נותנים לפי האמת הוא לקיחה כאלו הוא יתברך נותן לכם וז"ש כברכת ה"א אשר נתן לך דלקיחתו כביכול הוא חשוב נתינה אשר נתן לך ודוק:
ועוד אפשר לומר דיש מי שהוא נדיב ובעסקי ביתו ועניניו הוא מפזר יותר מיכולתו וכיון דכן דרכו במיליה דידיה כה יעשה גם לה' ועל זה אמר איש כמתנת ידו ר"ל כפי מנהגו ודרכו אף שלפי האמת כפי כחו וממונו אינו חייב אלא מעט מ"מ מאחר שהוא רגיל תמיד כן יעשה לכביכול והיינו דקאמר כמתנת ידו. וכלפי מי שהוא כילי ומצמצם מאד בכל עניניו לז"א כברכת ה' אלהיך דכלפי מעלה צריך שיהיה ותרן כראוי לו לפי ממונו וז"ש כברכת ה' וכו':
לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
פירש"י אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מהמזבח וכו' והרא"ם הביא דברי הרמב"ן והוא השיב עליו הלא בספרתו באורך. והרב נחלת יעקב כתב על הרא"ם דנחלף לו גברא בגברא דרש"י כתב בשם ר' ישמעאל וכי תעלה וכו' והוא בספרי בשם ר"ג בר' או דבגירסת ספרי לא היו ג' תנאים אלא ת"ק בלבד ובחדא בבא נקט נותץ אבן ומוחק אות א' עכ"ל ותימא עליו שהרי הרא"ם הביא דברי הרמב"ן דמפורש בהם דלשון ספרי הוא ר"ג בר' אומר וכי תעלה וכו' גם הרא"ם בסוף לשונו הביא דברי הספרי דת"ק אמר נותץ ור' ישמעאל אמר מוחק. אמנם יראה דכונת הרמב"ן והרא"ם הכי הוי דרש"י כתב בדברי ת"ק נותץ ומוחק ומשם ר' ישמעאל וכי תעלה וכו' וקים להו להרמב"ן והרא"ש דרש"י מצא איזה ברייתא כלשון הזה דמייתי בפירושיו ואין זו ברייתא דספרי. וכתב הרמב"ן עלה דר' ישמעאל דהביא רש"י אינו חולק אלא סמך של אגדה והביא ראיה מספרי דר' ישמעאל עצמו קאמר מנין למוחק הרי דר' ישמעאל סבר כת"ק ונרגש דר' ישמעאל לא קאמר אלא מוחק וניחא ליה להרמב"ן דלאו במחלקת שנויה. ועל זה השיב הרא"ם דאיכא למימר דר"י בברייתא דמיתי רש"י חולק על ת"ק בנותץ מטעמא דוכי תעלה וכו' אמנם מודה ליה במוחק והביא מהספרי דר' ישמעאל קאמר מנין למוחק אלמא דמודה במוחק אלא דפליג על ת"ק דברייתא דמייתי רש"י דקתני מוחק ונותץ ופליג אנותץ ובסוף דבריו הביא ברייתא דספרי דבדברי ת"ק לא הוזכר אלא נותץ ור' ישמעאל קאמר מוחק ופירש דר' ישמעאל פליג את"ק דקאמר מנין לנותץ וס"ל שאינה אזהרה אלא למוחק והביא ראיה על זה שהרי דברי ת"ק שבבריתא דהביא רש"י הן על המוחק ועל הנותץ ור' ישמעאל דבריתא דהביא רש"י לא חלק אלא על נותץ ומוכח דבמחלקת שנויה שלא כדברי הרמב"ן. זה כתבתי זה לי יותר מל' שנה בס"ד:
ומן האמור תשובה מוצאת למ"ש הרב דינא דחיי ריש לאוין ג' וז"ל ועוד נראה מדברי הרא"ם דת"ק סובר שבא להזהיר על שניהם על מוחק ועל נותץ ולא ידעתי מהיכא יצא זה מה שת"ק לא אמר אלא מנין לנותץ וכו' ושמא כך היה בגירסתו עכ"ל ולפי מ"ש הדבר מבואר דהרא"ם קאי על לשון הברייתא דמייתי רש"י דת"ק אמר תרויהו. ולא על בריתא דספרי דודאי ת"ק דהתם לא הזכיר אלא נותץ. ומ"ש הרב ושמא כך היה בגירסתו הוא דבר קשה שהרי הרא"ם בסיום הלשון מייתי ברייתא דספרי כמות שהיא לפנינו:
ועתה ראיתי למהר"ר תם בשו"ת אהלי תם אשר בס' תמת ישרים סימן קע"ד שכתב וז"ל טען מהרא"ם ואמר שאין ראיתו ראיה דאע"ג דאשכחן דרבי ישמעאל במקום א' אמר וכי תעלה ובמקום אחר אמר אזהרה למוחק לא יחויב שלא יהיה חולק על האומר דהוי אזהרה לנותץ עכ"ל הרי מוכח כדכתבינן בעניותין דהרא"ם סובר דהם שני בריתות בריתא דמייתי רש"י ובריתא דספרי ואנכי הרואה מה שהקשה שם מהר"ר תם על הרא"ם דאי אפשר שיסבור ר' ישמעאל שהוא אזהרה למוחק וידרוש עוד לסמך אגדה דאי אתא לאזהרה למוחק אין מקו' לדרשה עוד והאריך בזה עיין שם באורך ולק"מ דר' ישמעאל סבר דלא תעשון כן אכולא מילתא דכתיב לעיל ונתצתם וכו' ואשיריהם תשרפון וכו' ואבדתם את שמם וכו' ועל כלם קאמר לא תעשון ומשו"ה דריש בנותץ שלא יגרמו וכו' ופשוט:
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה.
בילקוט סדר היום בפ' עשר תעשר ר"י דסכנין בשם ר' לוי בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום בזכות שבת ובזכות מעשרות בזכות שבת כתיב אם תשיב משבת רגלך מה כתיב בתריה אז תתענג על ה' ובזכות מעשרות כתיב ושמחת בכל הטוב ד"א ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה דכתיב כי לקח טוב לפיכך משה מזהיר ישראל עשר תעשר עכ"ל ויראה כי ב' דברים צריכים לבעל תשובה שבת וצדקה והענין במ"ש הרב דעת חכמה שער השבת פ"ד שע"י החטא ממשיך כח הטומאה בפנימיותו וחיצוניותו אמנם ע"י החרטה והבכיה ממשיך בתוכו קדושה אבל צריך להמשיך ניצוץ שכינה ואותו ניצוץ מגרש כח הטומאה מפנימיותו. והב' צריך לעשות מצות חבילות חבילות באברי' שחטא בהם ועי"ז יתהוו מלאכים ויגרשו המלאכי חבלה בחיצוניותו. ושתים אלה אי אפשר כי אם בשמירת שבת כי אז יזכה לניצוץ שכינה על נשמה דאצילות. גם צריך זמן רב לקיים מצות באברים שחטא ומי יזכור כל חטאותיו אמנם שמירת שבת שקול ככל המצות והוי כקיים מצות חבילות זהו תורף דברי הרב החסיד הנז' עיין שם באורך:
ובזה יובן מאמרם ז"ל כשעלה משה למרום עלה לרקיע ז' התחילו לקרות ויכלו ולספר בשבחה של תשובה ויש להבין מה ענין ויכלו לתשובה וחוץ מדרכנו אפשר במ"ש ז"ל דבאמירת ויכלו אנו מעידים שהקב"ה ברא העולם ואם הוא רשע פסול לעדות ולכן צריך להרהר בתשו' טרם אמירת ויכלו ואז נעשה כשר ומזה ניכר כח התשובה בי כמו רגע נעשה צדיק כמו שאמר בפ"ב דקי' על מנת שאני צדיק גמור ה"ז מקודשת שמא הרהר תשו' וזהו שאו' ויכלו ולספר כח התשובה כנלמד מאמירת ויכלו שהוא להעיד ועד רשע פסול ובהרהור תשו' סגי:
אמנם עפ"י האמור יש לפרש כי התשובה לא תכון אלא כשיתקן פנימיותו וחיצוניותו ואי אפשר כי אם ע"י שמירת שבת ואפשר כי באמירת ג' ויכלו אחד בערבית ואחד קודם ברכת מעין ז' ואחד בקידוש נתקנים נר"ן ונטהרים בשרות ניצוץ שכינה בנר"ן שלו וגם שמירת שבת ככל המצות ומטהר חיצוניותו ולכן היו או' ומספרים כח התשו' דע"י שמירת שבת יגדל נא כח התשובה ואם לאו עדין הוא מבחוץ. ובהכי ניחא מאמרם בב"ר ע"פ ויצא קין שאמר אדם הראשון כ"כ כח התשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת גם אמרו בתנחומא וישם ה' לקין אות שבת מסר לו והני בי תרי צריכים ביאור אמנם עפ"י מה שכתב הרב הנז' ניחא דהתשובה לא תכון אלא בשמירת שבת ולזה קין שעשה תשו' אות שבת מסר לו ואדם הראשון אמר מזמור שיר ליום השבת כי עי"ז התשובה שלימה. וזהו לטהר גופו ונשמתו מבית ומחוץ ועדין צריך לתקן מה שהיה בחטאתו מפריד אלוף וע"י הצדקה מיחד קבה"ו כמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל וז"ש בשני דברים מתחטאים ישראל דייקא מטהרים שיהיה תשובה שלימה א' שבת לתקן גופו ונר"ן וב' ליחד קבה"ו על ידי הצדקה. והדבר אחר סבר דהתורה עיקר כי ע"י התורה א"צ ד' חילוקי כפרה כמו שאמר הרב עיר בנימין ח"ב מס' יומא עיין שם באורך ובס' הקטן דברים אחדים דרוש ט"ז. וז"ש ושמחת בכל הטוב וק' איך פסיק ותני שישמח האדם ע"י מעשר שהיא צדקה ואפ' שחטא בכריתות ומיתות ב"ד ובחילול ה' שצריך יסורין או מיתה לז"א אין טוב אלא תורה שהיא מכפרת תכף וא"צ לת"ח ד' חלוקי כפרה ועי"ז יתקיים ושמחת בכל הטוב מילתא פסיקתא ואין כאן יסורין ומיתה לפיכך משה מזהיר עשר תעשר ובכלל מזהיר על התורה דע"י תורה וצדקה ישמח צדיק אף שחטא בכריתות ומיתות ב"ד או בח"ה על ידי התורה וצדקה מתכפר לו מיד ודוק ובפשיטות יש לומר במאמרינו במ"ש השומר שבת אפילו עע"ז וכו' וכתיב וחטאך בצדקה פרוק ואז"ל דצדקה מכפרת אף על המזיד וז"ש בב' דברים ישראל מתחטאים דייקא מטהרים מעונותיהם בשבת וצדקה כמבואר דהם שתי כפרות עצומות. והד"א מוסיף תורה שמכפרת כמשז"ל סוף מנחות מי שעוסק בתורה אינו צריך לא עולה וכו' ע"ש:
אמנם יראה לפרש במאמר הנז' בהקדים מה שכתבו המפרשים דטעם התשובה משום דישראל בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול והגוים עבדים ומלך שמחל אין כבודו מחול והראיה דישראל יש להם דין בנים הוא מהשבת דגוי ששבת חייב מיתה והטעם דאין משתמשים בשרביטו של מלך. והמעשרות שהם צדקה ללויים ועניים מעשר א' ומעשר עני ומוכח דיש לישראל דין בנים כמו שאמר ר' עקיבא לטורנוסרופוס פ"ק דבתרא וז"ש בב' דברים ישראל מתחטאים כלומר נטהרים לפני המקום בתשובה בזכות שבת והמעשרות דמשניהם מוכח שהם בנים וכיון שכן יש תשובה דאב דמחל וכו'. והדבר אחר פליג דלעולם דאנחנו עבדים ולא אמרו מלך שמחל וכו' אלא במלך ב"ו אבל הקב"ה כ"ע דיליה ומצי מחיל במ"ש פ"ק דקידושין. אך סוררים הגוים אינם מודים דכ"ע דיליה וכמו שאמר בירושלמי פרקא קמא דע"ז דאכסנדרוס היה אומר שהע"ז מושל ביבשה ולהבדיל הקב"ה מושל בים וכיון דאינם מודים דכ"ע דיליה א"כ לסברתם מלך שמחל אין כבודו מחול ולהכי אין תשובה מועלת להם וגוי ששבת ח"מ דלדידהו אמרינן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אבל ישראל שמודים באלהותו דכ"ע דיליה אף שהם עבדים מצי מחיל והרשה והתיר לעשות שבת כמעשהו ממנו וכפ"ז הוה אמינא דאין לעשות צדקה שהם עבדים ומשל למלך וכו' כמו שאמר טורנוסרופוס לזה דריש ושמחת בכל הטוב זו תורה דמהתורה נשמע דאנו בנים דאמרו בזוהר מאן דעסיק באורייתא אקרי בן לקב"ה וא"כ הגם דמתשובה ושבת אין להוכיח שהם בנים מ"מ מהתורה שפיר מוכח וא"כ יש לעשות צדקה לפיכך משה מזהיר עשר תעשר דכבר שם נאמר ושמחת בכל הטוב זו תורה דמינה דיש לנו דין בנים ושרי לעשות צדקה. ודרך זה פתח בו בני ידידי החכם השלם כמה"ר אברהם נר"ו אך אמר בסגנון אחר ולי יראה כדאמרן:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5