——–
נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן–גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם.
נשא את ראש בני גרשון וכו'. אתמר בי מדרשא הלא היא ברב"ת במדבר רבה ריש סדרא נשא את ראש וכו' הה"ד יקרה וכו' מדבר בקהת וגרשון אף עפ"י שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחילה אמר נשא את ראש בני קהת ואחר כך נשא את ראש בני גרשון הוי יקרה היא מפניני' מבבור שיצא ראשון ואין פנינים אלא תחילה כמה דתימא וזאת לפנים בישראל עכ"ל וכתב הרב כלי יקר הא גופא קשיא למה לא מסר הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועז התורה אשר לו משפט הבכורה והקרוב אלי שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו לומדי תורה ולקרוא לקדוש ה' מכובד לכבדו כדרך שמנה קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו ואלו היה נותן לגרשון הבכור הארון הוה אמינא שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה להודיע לכבד תורה ולומדיה עכ"ד:
ויראה דרמז לנו הקב"ה בזה לענין דינא והוא שכתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ז' וז"ל אח גדול שחירף וביזה לאחיו שהוא ת"ח וקטון ממנו בשנים ונדה הקטן בשנים שהוא ת"ח לאחיו הגדול בשנים אם נדויו נדוי משום שדרשו ואת לרבות אחיך הגדול. יפה עשה שנידהו דכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו ע"ש הנה כי כן זה לימדנו להועיל למסור הארון לקהת ולהקדימו דאע"ג דקהת חייב בכבוד גרשון להיותו בכור ואחיו הגדול מ"מ להיו' שקהת יצא לטעון הארון צריך לכבד לקהת יותר ומשם נלמוד דאם אם קטן ת"ח ואחיו הגדול ע"ה שהוא חייב הגדול לכבד לקטן אע"ג דאי לאו ת"ח הוא הקטן הוא היה חייב בכבוד אחיו הגדול גדולה תורה להחשיב הקטן יותר מהגדול וזהו על דרך הלציי אין מוקדם ומאוחר בתורה כי התורה כל מקום שהיא היא הקודמת וזה נלמד במה שנמסר הארון לקהת והקדימו:
ועוד אפשר לומר דרמז דין והוא במה שכתבתי אני בעוניי בתשובה על אחד שהיה לו סופי תיבות בחיקו כגון בשבת שמוציאין ב' או ג' ספרים ואחד במקומו היה יושב וס"ת בידו עד עת קריאתו ולא היה מקום בכסא שיושב להניח הס"ת שם ועבר רבו מובהק או אביו שחייב לקום ונסתפקו אם יקום עם הס"ת מפני אביו או רבו ואני הצעיר הוכחתי דאינו מן הדין שהתורה תקום דאע"ג דפליגי פ"ק דקדושין אי ת"ח קם בעת לימודו הכא כ"ע מודו עיין שם באורך וזה דמי דאע"ג דגרשון הבכור וקהת חייב בכבודו לפי שהיה מטועני ארון גרשון חייב בכבודו וקהת קודם. דאם נקדים לגרשון נמצא יש ח"ו זלזול לתורה שקהת נושאה והוא רמז בעלמא:
צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.
וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא נפש. רמז כתב הרב של"ה שירחיק האדם מן המוח שהוא נגד מחנה שכינה הרהורים רעים. ומלבו שהוא נגד מחנה לויה שיהיה לב טהור. ומבטן נגד מחנה ישראל מאכלות אסורות וצנוע בבה"כ לשלח הטומאה חמורה עכ"ד:
ואפשר להרחיב הדברים דבמוח אם יהרהר בכפירה ח"ו או בעבירה מטמא הנפש דמחשבה דע"ז מצטרפת וגם הרהורי עבירה קשים מעבירה. ולכן צריך להרחיק מחשבת פגול מהמוח שהוא החשוב מהכל כמו מחנה שכינה. וגם שהידיעה והמחשבה הוא מתת אלהים לאדם והוא מתיחס למחנה שכינה שהוא דבר רוחני וגם סוד מחשבה עליון נורא. ולכן צריך להרחיק ממחנה שכינה אשר המוח רומז עליו טמא נפש כל דבר המטמא הנפש והם הרהור מינות ועבירה. והלב הפעם ילוה כנגד מחנה לויה כי הוא ראש לאברים ונברא לכבודו יתברך כלוים עובדי עבודתו וצריך להרחיק משם זב שלא יתור אחר לבבו בעמקי תאות עריות עד שיהיה זב וצריך להרחיק כל דבר שע"י יכול להיות זב. והבטן כנגד מחנה ישראל שהבטן מקור ישראל וצריך להרחיק משם מצורע שלא יגרום על ידי ביאות אסורות ומאכלות אסורות להיות מצורע דידוע דעל ידי הזנות ומאכלות אסורות יבא הצרעת וצריך שיהיו מחנותיו קדושים כמו שאמר והיה מחנך קדוש וכתיב בקרבך קדוש:
דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.
אפשר לרמוז במ"ש רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלה"ר. וז"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם כלומר מרגילות חטאי אדם שרגילים בג' אלה למעול מע"ל ר"ת ממון עריות לשון. לא תימא דמחמת שהם מצויים בכל או רוב או מיעוט אינו חטא חמור. הלא תדעו שהוא מעל בה'. ואין פוטר מצד שרבים חוטאים כי ואשמה הנפש ההיא כאלו היא יחידית בחטא זה. והתודו את חטאתם לשון רבים עליו ועל קרוביו בכמה גלגולים שודאי נכשל הוא ונכשלו בכל או ברב או במעט. א"נ אפשר לומר דה"פ אף שהוא חטאות האדם שהוא בין אדם לחבירו וחשב עם קונה"ו כאלו חטא לו וז"ש למעול מעל בה':
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.
אפשר לרמוז על האשה שהיא תחת אישה ובזיווגה חושבת באיש אחר דעושה רושם גדול וקרוב לזנות. וז"ש איש איש אם בדעת האשה בעת משכבה איש איש בעלה ואחר קורא אני עליה כי תשטה אשתו תט מן היושר ומעלה בו בבעלה מעל אף שאינה מזנה כי אם במחשבה עם כל זה ומעלה בו בהיותה עם בעלה מעל לזנות לחשוב באיש אחר כי יצא הולד פריו שר"פ ועקרב רחמנא ליצלן:
וראיתי להרב כלי יקר ישנו בנותן טעם לשבח על המים קדושים דמים אלו שנתקדשו בכיור. ונמחה השם בהם יש בהם קדושה יתירה וכל משקה יוצא דרך בית הרחם בקטנים ואם נטמאה אינו דין שמים קדושים אלו יגעו בערוה הטמאה לזה בטנ' צבה ויריכה נופלת כי כך היא המדה שהמשקה העצור ואין לו מקום לצאת יפעול שהבטן צבה או שעושה לו דרך אחר שנבלע בבשר ירך ונופלת ויוצא המים אבל אם טהורה ולא נטמא המקו' אז הוא כשאר אברים ואין בהם שום צד טומאה עכ"ד הרב ז"ל. ואפשר להוסיף קצת דה"ט דאם היא טהורה נזרעה זרע כי המים קדושים עוברים דרך שם ונתקן המקום ועוד אפשר דתמצית המים קדושים ישאר בה עד שבעל' יבא ויתערב עם זרע אדם ויתקן שיכנס הכל בגופה ויפעלו כל טוב שאם היתה עקרה נפקדת או יולדת זכרים ולבנים וכיוצא. ולפי זה במעשה דשתי אחיות שהובא במדרש ששתתה האחות הטהורה שאינה הסוטה והיא טהורה. תרויח שאם היתה עקרה נפקדת וכו' דכיון דהמים קדושים יוצאין דרך שם מתברכת. וכ"כ הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בעץ החיים ריש דף ע"ג דגם האחות שאינה הסוטה ששתתה מתקיים בה ונזרעה זרע עיין שם באורך ויש טעם לדבר כדאמרן:
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל
איש איש כי תשטה אשתו. מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא את הסוטה עכ"ל רש"י ז"ל. ומקשים אטו משום שאינו נותן מעשר תזנה אשתו או תסתתר ותשהה כדי ביאה ויביאנה אל הכהן להשקותה מי המרים ועל כיוצא בזה אמרו שכם נסיב מבגאי גזיר ואם הוא חטא אשתו מה חטאה להלכד ברשת זה. ואפ' במשז"ל על פסוק השקיפה ממעון קדשך וברך שכל השקפה הנאמר' בכתוב לרעה חוץ מזו שגדולה מתנות עניי' שמהפכ' מדת הדין למדת רחמים והשקיפה ממעון קדשך גבי מעשר כתיב ונמצא דבמעשרות מהפך מדת הדין למדת רחמים. והאשה כולה דינין תקיפין ואם הוא נותן מעשר מדת הדין נהפכת למדת רחמים ומזה נמשך דאשתו זאת שהיא דינין גם היא שמים לו זכ"ו שתהיה רחמים ובהיות' ממותק' שלום ביניה' אך אם בא לידו וחייב לתת מעשרותיו והוא בפשעו מעצ"ר מן המעשר ומעכבן לעצמו במקום שמדה"ד תתהפך לרחמים ח"ו מדת רחמים נהפכת למדה"ד והוא האיש שהוא מסטרא דרחמי מתגבר בו הדין ואשתו דאעיקרא דין מתקף תקיפא. ומתוקף הדין נמשך שהסט"א שם ינוח ובא אח"ר וליבה אשא דגרמ"י ויהיה מחלקת ועבירה גוררת עבירה בתוקף הדין עד שתסתתר או תזנה כי יגבור עליה היצר ומי הגורם לזה עיכוב המעשרות:
ויתכן שזה טעם משז"ל כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כי בהיות שבא לידו ויכול לתת צדקה אשר בה מהפך מדת הדין למדת רחמים והוא העלים גרם להגביר הדינין ונותן עז לסט"א והו"ל ח"ו כאלו עע"ז. ומסלק השכינה ח"ו. ואפשר שז"ש הכתוב ביחזקאל סי' מ"ד וראשית כל בכורי כל וכו' להניח ברכה אל ביתך. כי המעשר רומז לשכינה וכן הצדקה לתקן השכינה כביכול ואם נותן מעשר שהוא בחינתה וכן צדקה לתקנה אז יזכה שתשרה שכינה וז"ש להניח ברכ"ה שהיא השכינה אל ביתך. ואם ח"ו לא יתן מעשר או צדקה גורם לשכינה שתסתלק ומשו"ה מעלי' עיניו מן הצדקה כעע"ז. וגם יתגברו הדינין ויתן יד לסט"א כי תשטה אשתו רחמנא ליצלן:
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.
ופרע ראש האשה. אפשר לרמוז כי כל זו הרעה נמשך מחטא חוה וזו נלכדה בשחיתתה וז"ש ופרע ראש האשה לרמוז לרישתנהי דנשי חוה שהיא הגורמת ועדין היא נפרעת על חטאתה כי זו נתקלה על ידה ובזיונה הוא פרעון לחוה כי היא היתה אם. וז"ש ופרע לשון פרעון ראש האשה שהיא חוה כי על ידי חטא נתלבש היצר ונעשה ערוה כידוע. א"נ ופרע לשון גילוי שיתפרסם הזק חוה הראשונה לנשים וזהו ופרע ראש האשה שיתגלה חטא חוה:
לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ–לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם: כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ.
לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. תימה למה לי האי קרא הכתי' על נפש מת לא יבא י"ל הא דרשינן מיניה למעוטי מת מצוה. ובמותם איכא למדרש במותם הוא דלא יטמא הא בנגעים ובזיבות מטמא. נמוקי רבינו ישעיה הראשון (כתב יד):
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר–לְהַזִּיר, לַיהוָה.
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר לה'. להבין כפל הכתוב אפ' במשז"ל ברבה פ"י איש זה המלאך שבא להזיר את שמשון או אשה שלא נראה תחילה אלא לאשה וכו' ע"ש וכפי דרשה זו אפשר לומ' שהמלאך הדיר לאשה אם שמשון שלא תאכל אשר יצא מהגפן וכו' אף שהיא לא היתה נזירה רק זה הכנה לנזיר שהוא בבטן וז"ש לנדור נדר נזיר שהאשה אף שאינה נזירה נדרה נדר נזיר לשמור לעשות כדברי המלאך והיינו הכונה להזיר לה' הולד שהוא שמשון שכאשר יצא הוא לאויר העולם מיין ושכר יזיר ולזה התחילה אמו עם שאינה נזירה לנדור נדר נזיר כאמור:
וְאִישׁ אֶת-קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה.
אפשר דהצדיק ע"י תורה ומצות הוא המוציא לאור ניצוצות הקדושה השייכים לשרש נר"ן שלו כידוע. אך צריך שיהיה תורה לשמה ומצותיו לשמן וז"ש ואיש את קדשיו ניצוצות הקדושה השייכים לו לו יהיו אם הוא איש שפירושו צדיק כמשז"ל ובתנאי איש אשר יתן לכהן שהכל יהיה מתנה לכהן (כתב יד) לה' שהוא כהן שיהיו תורתו ומצותיו לו לשמו שלא ע"מ לקבל פרס וז"ש יתן לכהן אז לו לצדיק יהיה ושלל לא יחסר ויוציא רכוש גדול ניצוצי הקדושה שלו:
וְלִבְנֵי קְהָת, לֹא נָתָן: כִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ.
כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. אפ' לרמוז שע"י לימוד התורה שנתנה בכ"ב אותיות מסלקי' לילית גי' ת"פ וז"ש בכתף כב רמז לכב אותיות תף גי' לילית לומר שע"י כ"ב אותיות לימוד התורה ת"פ גי' לילית ישאו יסלקו. וכבר אמרו כי תלמוד גי' ת"פ להכניעה וזהו הרמז בכתף ישאו:
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה:
עתודים חמשה. בקרבן יהודה כתיב עתודים בויו שורק. והשאר חסר ובקבוץ. ואפשר דרמז בקרבן יהודה שעתידים לצאת ששה שכל א' וא' בששה ברכות כמו שאמר פ' חלק דף צ"ב והששה אנשים הללו תחילתם מדוד הע"ה שהוא עשירי לפרץ ורמוז בשור"ק של הוי"ו דעתודים שהיא נקודה ונמנית לעשרה כידוע כלומר הששה מתחילים מעשירי לפרץ אחרי כתבי ראיתי לרבעה"ט שכתב קצת ממה שכתבתי:
בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר–נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר.
נשיא יששכר. שאלוני אמאי כתיב נשיא בשבא ולא בקמץ כאינך. ואפשר דנשיא יששכר הוא סמוך אבל נשיא בקמץ עומד וכתיב לבני שבט פ'. ויען שהיה עניו לא אמר נשיא קודם שמו כמשז"ל וגם קצר שלא אמר נשיא לבני יששכר בקמץ להורות ענותנותו שהוא מורדף ולא נהג כנשיא עומד מפני שהיה עוסק בתורה ואינה נקנית אלא בענוה כמשז"ל:
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה:
אלים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה. שהיה מקריב כל נשיא במדרש סוף פ' י"ג אמרו שהם ה' ה' ה' ט"ו כנגד האבות והשבטים ע"ש ואפשר לומר עוד במ"ש במ"א משם ר"י החסיד שט"ו שנים היו האבות בעה"ז ביחד וזה היה יסוד העולם זהת"ד בקצור ואל זה רמזו בקרבנות ט"ו אלו לעורר זכות ט"ו שנים הנז' ואפשר לרמוז אלים עתודים כבשים ר"ת צא כמנין הויה אדני ומספר ט"ו גימט' י"ה להמשיך מוחין מאו"א שהם י"ח וא"ש ההי"ב:
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת.
כף אחת עשרה זהב. יש להוכיח מכאן מ"ש רבותינו זכרונם לברכה כוס של ברכה מ' זהובים פי' אחת ממאה שהוא גימטריא כ"פ שוה עשרה זהב וא"כ כוס של ברכה שוה מ' זהובים. פירוש החומש מיוחס לרבותנו בעלי התוס' (כתב יד). ואחרי כותבי מצאתי בארחות חיים דף ד' ע"ד שכתב רמז זה ע"ש. ושם כתב שבק' ברכות נשתכר אלף זהובים בכל יום ובאמירתן נזכה לעה"ב וזהו לכ"ן אמור לכן גי' ק' אמור ואז הנני נותן לו את בריתי שלום עכ"ד ועוד האריך בזה. והרב תורת חיים בשיטתו למסכת קמא דף צ"א פירש בזה כי טוב יום בחצרך מאלף והביא משם א"ז רמז מאליעזר עיין שם באורך. ואפשר לרמוז כי תיבת בחצריך הוא צירוף בירך צח דהמברך ק' ניצול מצ"ח קללות שבמשנה תורה כיון שאמרו דיתברך בברית שלום. עוד יש לרמוז כי תיבות כף אחת עשרה זהב גימטריא אלף צ"ח לרמוז דמברך ק' ברכות כתיקונן יש לו שכר לעוה"ב אלף זהובים. וניצול בעה"ז מצ"ח קללות כיון שמתברך בברית שלום:
וראיתי בנימוקי החומש לרבינו ישעיה הראשון מטראני זלה"ה כתיבת יד פרשת תבא שיש שם הגהה אחת וז"ל למה אמר משה רבינו עליו השלום צ"ח תוכחות פר' תבא לפי שגהנ"ם גימטריא צ"ח אמר משה יבואו אלה צ"ח תוכחות ויפטרו לישראל מדין גהנם עכ"ל וכפי זה אפשר לומר אשר צח בגימטריאות הנזכר הוא רמז שבק' ברכות ינצל האיש ישראלי מדין גהנם שמספרו צ"ח וכמו שכתב ארחות חיים שבאמירתן נזכה לעולם הבא. ואפשר דגם ק' ברכות השתים הן מדאוריתא דהיינו ברכת המזון דמדאוריתא בחד ברכה סגי וגם לדעת כמה פוס' ברכת התורה מדאורייתא כמבואר בתשו' הרב פ"מ בראשון בראשו. ופשו צ"ח מדבריה' ואם נזהר בצ"ח כשתים שהן דאורייתא יען חביבים דברי סופרים כיינה של תורה ניצול בעבור צ"ח ברכות נוסף על השתים דאורייתא מדין גהינם שמספרו צח. וכל זה ודאי אם ישים אליו לבו ויכוין בברכות כראוי ביראה ואהבה ושמחה רבה ושאר תנאי העבודה כמבואר בפרקי דחסידי זלה"ה:
ואחר זמן רב ראיתי בספר כתנות אור להרב פנים מאירות פ' נצבים שפירש במאז"ל פ' ואתחנן שמשה אמר יעשו כבלין של ק' ליטרין שנאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות שהכונה שהם מאה קללות דצ"ח כתובות והשתים רמוזות גם כל חלי וכל מכה שהם רעות צרות זו לזו כמו שאמר ריש חגיגה כגון זבורא ועקרבא וא"כ א"ש שאמר ע"פ רעות רבות כבלים של ק' ליטרין וסיים הרב ולדעתי זה סוד שיש לקיים בכל יום מאה ברכות נגד ק' קללות האלה לבטלם עכ"ל שש אנכי שכיונתי קצת לדעת הרב ז"ל שק' ברכות מבטלות הקללות כמש"ל:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5