——–
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.
ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצב' המלחמה ויאמר משה אליהם החייתם כל נקבה הן הנה היו לישראל בדבר בלעם וכו'. ויש לדקדק מדוע קצף משה רבינו ע"ה עליהם והלא לא נצטוו על זה. ויראה במ"ש הרמב"ם פי"ב דאסורי ביאה דין יו"ד ישראל הבא על הגויה וכו' הרי זו נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל וכו' וכתב הרב המגיד דפסוק זה אינו מוכרח דהכא אפילו לא נבעלו כיון דהיו ראויות לביאה היו נהרגות כמו שאמר פרק הבא על יבמתו ויהיה הטעם מפני שעל ידיהן עבדו ישראל ע"ז ומ"ש בסנהדרין דף נ"ה היינו בבהמה אבל גויה לא אשכחן ואיכא למימר שדעת רבינו דכיון דאשכחן דנשי מדין אפילו ראויות לביאה נהרגו משום שבאת תקלה על ידן איכא למילף מיניהו בעלמא בנבעלה במזיד ועדיין הדבר צריך לימוד עד כאן דברי הרב המגיד ז"ל. והנה הרב מהרח"א בעץ החיים פירש בפרש' פנחס דמ"ש הכתוב ושם האשה המוכה המדיינית בא לומר דגם אם פירש זמרי וניצול היא היתה נהרגת כמו שאמר הר"מ עיין שם. ובהכי יתישב הכל דכיון דשם רמז הכתוב דגם אם זמרי ניצול היא היתה חייבת מיתה והוא אומרו ושם האשה המוכה. ודאי פרשה זו נאמרה לישראל בכל דקדוקיה. ומעתה זה היה טעם משה רבינו דקפיד על השרים אחר שידעו הדין דהגויה נהרגת והיו מכירין אותן כמשז"ל דהיו אומרים זו היא שנתקל פ' על ידה א"כ מדוע לא הרגו אותן וז"ש ויקצוף משה וכו' החייתם כל נקבה כל דייקא אף אותם שהכרתם שנתקלו על ידן אשר לא כדת דהן חייבות מיתה כאשר ידעתם הן הנה היו בדבר בלעם וכשנתקלו על ידן נהרגות. ועתה הרגו וכו' רמז להם באומרו ועתה דעכשיו יש חידוש נוסף כי מחמת פעור צריך להרוג כל הראויה ליבעל כמשז"ל מהאי קרא. והרב פנים מאירות בספר כתנות אור נכנס בזה אך נעלמו ממנו דברי הרמב"ם והה"מ עיין בדבריו ודוק:
וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה–שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי–אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם.
ואתם חנו מחוץ למחנה. תימה למה לא הזהיר במלחמת סיחון ועוג על הגיעול ועל הטומאה וכאן הזהיר י"ל שם בסיחון ועוג היו כל ישראל באותו כיבוש והותר להם אפילו קדלי דחזירי כדיליף פ"ק דחולין מבתים מלאים כל טוב וטומאה נמי הותרה בצבור א"נ דחויה בפסח ב' למר כדאית ליה אבל כאן י"ב אלף היו ולא הותר להם שום איסור לכך הוזהרו. כ"כ רבינו ישעיה הראשון בנימוקיו.(כתב יד) והרמב"ן כתב בפירושו כענין זה בסגנון אחר ע"ש והרדב"ז בתשובה (כתב יד) סי' ב' אלפים ר"ה הקשה על זה שלא הותרה טומאה בצבור אלא בקרבן שקבוע לו זמן אבל לא לשאר קרבנות ולשאר קדשים וצ"ל דלפי שהיו כל ישראל טמאים והיה טורח גדול להזות על כלם הותרו בהוראת שעה שלא יטמאו במגע טמאי גויים כשם שהותרה בצבור. עוד י"ל כיון שהותר להם שלל הכנענים והנבלה שבבתיהם הותר גם טומאת מגע ומשא כיון שהותרה אכילתן ואם היו חפצים לאכול בשר אדם מותרים דקיל טפי שאין בו אלא עשה וכיון שהותרה אכילתן הותרה טומאתן ורמז לדבר ואכלת את כל העמים דז' עממין הותרו להם לעשות בהם ובשללם כרצונם ולכן לא נצטוו בגעולי כליהם ולא על טומאתן וטומאת עצמן משא"כ במדין עכ"ד הרדב"ז ז"ל ועוד האריך. ולפי דבריו אפשר לומר דרך צחות דזה רמז הפ' ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם ואמרו רבותינו זכרונם לברכה נאכלם כלחם דהדברים כפשטן דאפי' לאכול אותם ממש הרשות בידינו כמו שאמר הרדב"ז:
וראיתי בפירוש המיוחס לרבותינו בעלי התוספות (כתב יד) שכתוב שם קושיא זו דאמאי לא נצטוו ישראל על גיעולי גויים כמו במדין ותירצו וז"ל וי"ל לפי ששאר מלחמות היו בשדה ולא היו שם כלי תשמיש בית אבל כאן שהמלחמה היתה במדין ושללו הבתים הוצרכו להזהיר על גיעולי גויים עכ"ד ואין זה מספיק דמלך ושרים כלי תשמישיהן עמהן ותו הרי אח"ך לקחו העיירות והבתים וכל אשר להם. ובספר אמרי נועם ראיתי שכתב כדברי רבינו ישעיה ממש ועוד האריך ע"ש:
וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.
טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ–יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה–לַמִּלְחָמָה: כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר
ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה טפינו נשינו מקנינו וכו' ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא כאשר אדוני דובר. יש להרגיש כפל אדוני מצוה אדוני דובר וגם שינוי הלשון. ויראה דבר פשוט במ"ש רש"י על פסוק גדרות צאן נבנה דחסים היו על הממון יותר מזרעם שהקדימו מקניהם לטפם. א"ל משה לא כן עשו העיקר עיקר בנו לכם ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם וז"ש עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה כי טוב לחסות על בנינו יותר מממונינו לאפוקי מהעולה על דעתם דתולין עיניהם על מקנה קנינם ברישא והניחו יתרם לעולליהם ועתה שינו את טעמם ואמרו טפינו נשינו מקנינו וכל בהמתנו ר"ל כסדר הזה כן נעשה לבקש מנוח אשר ייטב ברישא אדם והדר בהמה והקדימו הטף לנשים כמו שאמר רש"י פ' ויצא ע"פ וישא את בניו ואת נשיו הפך עשו כי הצדיקים עיקרן הבנים ואח"ז אמרו מקנינו וכל בהמתנו והיה שארית הצאן. ועבדיך יעברו כאשר אדוני דובר כלומר שאין זה מציווי משה דהם הקדימו לאומרו אך מצד מורא וכבוד תלו הדבר במשה רבינו ואמרו כאשר אדוני דובר:
אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.
איש כי ידור נדר לה' וכו'. אפשר במ"ש הר"ן פ' פותחין דנדר שהותר מקצתו הותר כלו ילפינן לה בירושלמי מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא כשכלו קיים. והנה כתב רבינו ירוחם ופסקו מרן סי' רכ"ט דאין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות עמו מלאכה והתיר לו מקצתו לא הותר השאר. וכתב הרב כנה"ג שם הגה"ט או' ט' דלא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא כשהפעולו' הן שוות אבל אם אמר שבועה שאוכל תאנים ולא אוכל ענבי' הותר מקצתו לא הותר כלו ע"ש באורך וז"ש איש כי ידור נדר או השבע שבועה לאסור איסר דהיינו שהפעולות שוות כמו שאמר הרב כנה"ג וזהו לאסור איסר. וגם על נפשו כמו שאמר רבינו ירוחם דה"ד בנודר לעצמו אז הוא לא יחל כשככל היוצא וכו' דבעינן שכלו קיים אבל הותר מקצתו הותר כלו וזה במציאיות אלו שהפעולות שוות וגם הוא לעצמו ודוק:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הָאָחֻז אֶחָד מִן-הַחֲמִשִּׁים–מִן-הָאָדָם, וּמִן-הַבְּהֵמָה; וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם, שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.
ויקח משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמשים וכו'. שאלוני למה במחצית אחר שהרים מכס לאלעזר בא בחשבון בפרטות סכום כל מניני המכס לכל מין ומין ואף שהיה מעט שנים לאלף והכא לא פירט הסך אחד מן החמשים אף כי רב הוא ואולם ח"י למאה יותר מהסך אחר לכל המינים. והשבתי דלהיות אנשי הצבא שמו נפשם בכפם קרב"ו ויאתייון אשר שבו. וכבר לקח המחצ' לכל עדת ישראל אשר היו בבתיהם שלוים ושקטים ונוסף על זה אחד מת"ק לאלעזר על כן להגדיל שבח' דאף שהם טרחו והלכו למלחמה ושמו נפשם בכפם. מרצון נפשם לקח מן הבא בידם ולהחשיב תרומתם כתב סך כל מין ומין כלומר ראו כמה נתנו מממונם אשר לקחו בחרבם. אמנם מכל עדת ישראל אשר נשארו באהליהם ולא טרחו כלל וזה המחצית בא לידם בלי שום עמל לא רצה הכתוב לפרט כי אין זה משלהם רק משמיא מיהב יהבי ותיסגי לקחת בציר מתרי ממאה וגם להרבות בכבוד אנשי המלחמה. ולמדתי זה מדברי הרב ש"ך על התורה ע"ש:
וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב.
ואת בלעם בן בעור וכו'. בפירוש רבינו אפרים (כתב יד) בחדושי גאוני אשכנז הקדמונים ז"ל הביא פ' יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות וכתב פ' זה מיירי בבלעם שהלך ליקח שכרו ממדין על כד אלף שנפלו בעצתו וזה רמז יש דרך ישר ר"ת גי' כ"ד וסופי תיבות שכר והוא לא ידע שאחריתו דרכי מות שנהרג שם עכ"ד ואפש' ואחריתה של כזבי גרמה לבלעם דרכי מות דכמה זיני מותא עבד צליה ולא מית עד דנטיל חרבא דחקיק חויא כמו שאמר בזהר הקדוש פ' בלק דף קצ"ד ע"ב וזהו דרכי מות כמה זיני:
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, אֶת-מֶכֶס תְּרוּמַת יְהוָה, לְאֶלְעָזָר, הַכֹּהֵן–כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.
ויתן משה את מכס תרומת ה' לאלעזר הכהן כאשר ציוה ה' את משה. יש לדקדק בפסוק זה ובכמה פסוקי' מעין דוגמא דהול"ל כאשר ציוהו ה' ואפשר דשם משה רומז לסודות נפלאות והוא גימטריא אל שדי וסודו רם ונשא והנשמה נקראת בשם זה והגוף טפל אליה. וכ"כ הרב הגדול הרמ"ז ז"ל בהגהותיו (כתב יד) על ז"ח דגופו היא נשמתו. ובזה ניחא שמנו רבותינו זכרונם לברכה א' מהמעלות שהיו לישראל במצרי' שלא שינו שמם. ולכאורה אינו מובן בעצם מעלה זו שתהיה סיבה מהסיבות לגאולתם הגם דיש לישב כי מזה נמשך שמירת היהדות מ"מ אינו מתישב היטב כאשר עיניו יחזו המעיין. אך עפ"י האמור הוא באמת מעלה דכיון דהשם הוא כפי נשמתו הקדושה בהחליף השם פוגם בנשמה ח"ו:
והשתא יש לומר דכאשר ה' מדבר כביכול אל משה היה מדבר לנשמה שנקראת משה. וז"ש ויתן משה את מכס תרומת ה' הוא הגוף דהוא חומר והוא פועל בגשמות כאשר צוה ה' אל משה היא הנשמה. וכן יש לפרש בכמה מקראי קדש שהם מעין דוגמ' ויש לצדד דגוף משה רבינו ע"ה היה זך והיה נשמה כמו שאמר בדברים אחדים דרוש ג' עיין שם באורך והיה ה' מדבר גם לגופו בצירוף נשמתו. ולכל הדברות עיקר דבר ה' אל הנשמה ואתי שפיר ודוק היטב:
ועוד אפשר דמשה רבינו ע"ה לפי רוב הענוה רצה לומר שאינו כדאי שה' ידבר אל גופו כי דבר ד' אליו היה דוקא לנשמתו ונרצה לו ד' שיכתוב כך כאשר ציוה את משה דהיינו הנשמה ודוק].
וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.
אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ וכו'. בפי' רבינו אפרים עה"ת (כתב יד) בסופו מביא פ' נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. כתיב מבוחלת בחית. ורומז על בני גד ובני ראובן שגלו ח' שנים קודם עשרת שבטים וזה טעם ח' דכתיב מבוחלת. ולרמוז זה נזכר ח' פעמים בפרשה בני גד ובני ראובן עכ"ד והרמ"ע במח"ד ח"ג פי"ח טעמא טעים על שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה שלא זכו לארץ ישראל ע"ש ובא וראה מפלאות תמים דעים שהוא רוצה בכבוד בריותיו ומכסה מומיהן כי זה הדבר הוא עונש לשבטים הנז'. ונתן בלבם שישאלו זה בתורת חסד ולא הכירו בתחילה שהוא עונש להם ועשו ברצון ונתחננו למשה רבינו ע"ה על זה:
וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר–הֲרֹגוּ.
וכל אשה יודעת איש. כתב בספר פענח רזא שהוא מחידושי הראשו' כנודע וז"ל פירש רש"י שהעבירם לפני הציץ וכן יש פ' הבא על יבמתו וק' למה לא העביר' לפני ארון כמו בני רצפה כדאיתא פ' הערל וי"ל דלאו ארח ארעא מאחר דיכול לבדוק בענין אחר. ותימא למה בני רצפה ובתולות דאנשי יבש גלעד לא העבירום נמי לפני הציץ וי"ל דכתיב לרצון להם ולא לפורענותם של ישראל. מרבי. עב"ל. וק' דתלה ברבי הא קושיא ופירוקא שהוא תלמוד ערוך שם פ' הבע"י דף ס' ע"ש:
וַנַּקְרֵב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה, אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז–לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵינוּ, לִפְנֵי יְהוָה.
לכפר על נפשותנו. כתב בספר פענח רזא הנז'. תימה למה הוצרכו לכפרה והא במלחמה הותרה יפת תואר. ושמא קלקלו בביאה שניה. ועי"ל דלא הותרה יפ"ת עד בואם לארץ וכו'. וה"ר שמעון תירץ כיון דמלחמות מדין על זנות לא הותרה בזנות ועי"ל דלפי הסברא לא יהיה יצרם תקפם וכו' אלא שאין אפט' לעריות לכן הוצרכו כפרה א"נ בשביל כך היה לאסור באמת כאן אף יפ"ת עכ"ל וק' על הרבנים הנזכרי' ועל כל התירוצי' שהרי אמרו בשבת דף ס"ד אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו [וכן כתב רש"י בפירוש החומש לכפר על הרהור הלב ומפורש בתרגום המיוחס ליונתן דלא חטאו ע"ש באורך]. והרי מפורש שלא היה עבירה כלל אלא שזנו עיניהם וכו' ועמ"ש התוס' שם ודוק:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
זה הדבר. מיעוט הוא שהחכם אומר בלשון התרה ובנדרים נפקא לן מלא יחל הוא אינו מחל אבל אחרים מחלין לו. כן כתב רבינו ישעיה הראשון בנימוקיו (כתב יד). ועיין מה שכתבנו בעניותנו בספרי הקטן ראש דוד פ' ואתחנן סוף דף קמ"ב בס"ד:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5