——–
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
כבר רבותינו זכרונם לברכה במדרש הנעלם והמפרשים דרשוהו על מלחמת היצה"ר ואפשר לפרש כי הנה הן האדם ברשעו הורגלו אברי גופו עם היצה"ר ונשתרשו בחטא וכשישוב אברים קודמין לשנאתו והם אויביו שהם נעשו כחות היצה"ר וגונדא דיליה וכשישוב מרשעו צריך טורח גדול לילח' מלחמת חובה כי לא די הצר הצורר יצר סמוך אלא אבריו עצמם הגדילו עליו עקב. והנה יש חקירה אחת שחקרו המפרשים איך מהניא תשובה והלא נראה ונדחה אינו חוזר ונראה ותירצו בזה במ"ש בזבחים דף ל"ד דכל שבידו לא הוי דיחוי וכ"כ גם כן הרב כתנות אור פ' נצבים והרב ז"ל שם כתב דלא מצא במפרשים ישוב לזה וכד הוינא טליא שמעתי דבר זה משם כת הקודמין ז"ל מהמפרשים מרבני אשכנז וגם עמ"ש הרב דת ודין ובזה נבא אל הביאור כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים היצה"ר ואבריך עצמם שנעשו מכת דיליה וכחותיו כי עד עתה נשתרשו בחטא והם אויבך ונתנו ה' אלהיך הוא יכניע הצר הצורר היצה"ר לפניך ולא יקשה דאיך ה' עוזר לו נגד הדין דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה לז"א בידך דכל שבידו אינו דיחוי ובידך לתקן ולכן הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. ושיעור הפסוק ונתנו ה' אלהיך מטעם שהדבר בידך ואין זה נראה ונדחה. ושבית שביו הם אבריך שנשבו והורגלו בדרכיו של היצה"ר והיו לך לאויבים עתה ושבית שביו והיו נכונים לעבודת ה':
ולפי פשוטו יאמר נא במ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו אבל מ"מ צריך אתערותא מלתתא לגמור בלבו לשוב בתשובה. ובוחן לבות וכליות אלהים כאשר הוא היודע שזה רוצה לשוב תכף ישלח עזרו מק'. ועם כל זה שהכל ממנו יתברך כי אין בנו כח עם היצה"ר בלתי עזרתו. הוא ברחמיו מעלה עליו כאלו האדם הוא עשה בכחו וקובע לו שכר. וז"ש כי תצא למלחמה דהיינו באמת יצאת לישע תשועת נפשך מיד שונא אז תכף ונתנו ה' אלהיך בידיך בי הוא הנותן לך כה לעשות ולהתגבר ולכוף היצה"ר ועם כל זה שהכל מאתו יתברך מעלה עליך ושבית שביו כאלו אתה שבית שביו:
ועוד אפשר במ"ש פ"ק דחגיגה שיצאת ב"ק שובו בני' שובבים חוץ מאחר וכו' וכתב מהרימ"ט בתשובו' בח"ב א"ח סי' ח' דטעה אחר דעם כל זה היה לו לשוב וכמו שאמר כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא. וכן כתב הרב הקדוש בס' ראשית חכמה. ושמעתי בשם גדול הדור מהר"ח יצחקי זלה"ה שהיה אומר דגם הב"ק לא מעיט שלא ישוב אחר רק כונת הב"ק שכביכול הוא מבקש לפושעים שישובו ואומר שובו בנים שובבים. חוץ מאחר שאינו מבקש ממנו שישוב. אך אם שב מעצמו ודאי הוא מקובל עכ"ד וכ"כ הרב של"ה דף צ"ח בהגהה. וזה רמז כי תצא למלחמה תצא מעצמך שבאת במדרגה שאין הקב"ה קורא לך כשאר פושעים ומאליך תצא עם כל זה ונתנו ה"א כי אין דבר עומד בפני התשובה:
ּכי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ;
כי תצא למלחמה על אויבך וכו'. מה כתיב למעלה כי תעשה הישר בעיני ה' שם רמז דהיוצא למלחמה יהיה צדיק וכמו שאמר דאפי' שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה וז"ש כי תעשה הישר בעיני ה' ותזהר בכל אז תצא למלחמה ונתנו וכו' ורמז היש"ר בגימט' תפלה שצריך ליזהר בדין תפלה שלא לדבר בין תפלה לתפלה:
ולפי מדרשו דקרא איירי במלחמת היצה"ר כמשז"ל אפשר שרמז כי תעשה היש"ר בעיני ה' הישר בגי' תפלה ליזהר מאד בתפלה שהיא במקום קרבן ובכח זה כי תצא למלחמה על סופי תיבות אהל לישב אהל תורה דע"י התורה מכניע היצה"ר וכמו שאמר פ"ק דקדושין אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ובכח התורה ילחם עם היצה"ר. ולא תסבור שבשביל התורה יאבד זמן תפלה לכך רמז היש"ר בגי' תפלה דגם בכח תפלה יוכל לילחם עם היצה"ר וזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. [ואפשר לרמוז כמו שאמר פ"ק דברכות דהיוצא מבהכ"נ אל יפסע פסיעה גסה ולא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה לרוץ ופי' השל"ה לא אמרן אלא למיפק מכל וכל אבל למיעל אם יוצא ליכנס לבית המדרש מצוה לרוץ וזה הרמז כי תעשה היש"ר גימ' תפלה ואז אחר תפלה כי תצא יכול לצאת ממש ומצוה לרוץ והיינו דוקא היכא שתלך לבית המדרש למלחמה למלחמתה של תורה ורמוז תצא למלחמה על סופי תיבות אהל של תורה ואז על אויביך בכח התורה תנצח אויב העיקרי הוא היצה"ר ונתנו ה' אלהיך בידך כי כה אמר בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין ושבית שביו תוציא לאור כל ניצוצי חלק התורה ששבה הסט"א בעגל]:
לֹא-יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב: כִּי-נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל.
ראיתי בפי' התורה (כתב יד) מיוחס לרבותינו בעלי התוספות פ' בראשית על פסוק והוא ימשול בך שכתב וז"ל והירוש' תרגם פסוק לא יחבול וכו' ולא תאסור כליין וחתנין ארום כל דעביד אלין כמא דכפר בעלמא דאתי פירוש לא תאסור כליין וחתנין שאם אירס אשה לא יניחנה לישב עגונה באירוסין זמן מרובה עכ"ל ולפי הרשום בזכרוני זה נמצא בתרגום שבידינו המיוחס ליונתן בן עוזיאל ושם הוא מסיים בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל. ומזה נראה ברור שפירוש שפירש המפרש הנז' ליתא רק מיירי על כישוף שעושין לחתן וכלה. ובתרגום ירושלמי לא יתכן הפירוש הנזכר מצד הלשון ומצד הענין והעונש. וכ"כ בפירוש רבי' האר"י זצ"ל והרב ס' חרדים זלה"ה. ואחר זמן נדפס פי' התוס' הנז' עם מנחת יהודה ונקרא בשם דעת זקנים ואהובינו מע' המגיה בהגהותיו הנק' עפר יעקב העיר על זה עיין שם:
וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם.
ועמדו שני האנשים. פירש המורה בעדים הכתוב מדבר ולומר שאין עדות בנשי' ולמה לפי שכחשה שרה דכתיב ותכחש שרה בקרבה:
כי קללת אלהים תלוי פירש המורה זלזולו של מלך שאדם בדמות דיוקנו וכו' ופ' בראשית ויברא את האדם בצלמו בדפוס העשוי לו ולמה לא פירש בצלמו ממש וי"ל ודאי כי אין אדם עשוי בדמות הבורא ויפה פירש בדפוס העשוי לו וזה שפירש שהאדם עשוי בדמות דיוקנו מפני שכשהמקום נראה לאנשים כדמות אדם נראה אבל דמות הק' לא נודע. ולפי הפשט כי קללת אלהים תלוי כל העובר מקלל את הדייני' כמו שאמר הכתוב אלקים לא תקלל:
הגהה. לא תחרוש בשור ובחמור מפני ששור מעלה גרה וחמור אינו מעלה גרה נמצא שכל שעה דומה לחמור כאלו אוכל ומצערו ובירושלמי דכלאים יש מפני שאין משאן שוה וכח השור מרובה והיה טורח לחמור לעשות בשוה לו וזה עינוי להם כי כששניהם שקולים נח להם. [עיין מה שכתב הרב החינוך מצוה תק"ע ודוק].
לא תלבש שעטנז צמר ופשתים שלא להזכיר חטא קין על הבל שקין הביא מפרי האדמה זרע פשתים והבל הביא מובחר שבצאן המכוסה בצמר. ע"כ הגהה. כל זה מנמוקי רבינו ישעיה הראשון מטראני זלה"ה כתיבת יד. אח"י לשון מדרש ר' תנחומא פ' בראשית אינו בדין שיתערב מנחת חוטא עם מנחת הזכאי ע"ש:
כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר, לַשְּׂנִיאָה.
יש להבין מה צורך להקדמה זו הול"ל כי יהיה לאיש בן בכור משנואה ובן מאהובה לא יוכל לבכר וכו'. ותו לו משפט הבכורה נראה יתר. ואפשר שרמז ענין ראובן שנתנה בכורתו ליוסף והטעם מפורש בכתוב כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו שמחשבת יעקב היתה ברחל לכך נתנה הבכורה ליוסף וכמו שאמר בזהר. לכן לאפוקי ענין ראובן הקדים ואמר כי תהיין שתי נשים שבבר יודע שיש לו ב' נשים והיה הבן הבכור לשניאה והוליד בכור לאפוקי יעקב אבינו עליו השלום אשר עדין לא היו לו שתי נשים ומעיניו ורעיוניו לרחל דלא ידע שהוא מזדווג עם לאה. דאז בתר מחשבתו אזלינן וניטלה הבכורה מראובן. ועוד רמז טעם אחר כי הוא ראשית אונו וכל זה כאשר לו משפט הבכורה והולמה והולמתו. ואחר זמן רב ראיתי באגדתא דבראשית (בס"ס שתי ידות דף קס"ז ע"א) פ' מ"ח שדרשו רבותינו זכרונם לברכה כי תהיין לאיש על יעקב אבינו עליו השלום ע"ש:
לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.
השב תשיבם לאחיך. אפשר לרמוז מ"ש הרמב"ם פי"א דגזילה דין י"ד דגם זקן ואינו לפי כבודו אם התחיל במצוה כגון שמצא בהמה והכישה במקל נתחייב להטפל בה ולהחזירה ע"ש וזהו שאמר הכתוב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כמשז"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור. אמנם השב כלומר אם יש השבה שהתחלת במצוה אף שאינה לפי כבודך עליך המצוה לגמור תשיבם לאחיך:
לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה: עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם–לְקַלְלֶךָּ וְלֹא-אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם, וְטֹבָתָם, כָּל-יָמֶיךָ, לְעוֹלָם.
יש לדקדק דהול"ל לא יבא עמוני וכו' לא תדרוש שלומם וכו' על דבר אשר לא קדמו וכו' ואמאי הפסיק בין האזהרות הטעם. ואפשר במ"ש רבי' אליעזר ממיץ הביאו מרן כ"מ פ"ו דמלכים דתשלומי שלום מותר. ומרן תמה עליו מהמדרש שאומר להפך ריש פ' פנחס כמו שאמר ה' דת ודין (ובכ"מ יש חסרון הניכר). והשתא אפשר שבא הכתוב ללמדנו כדעת רבותינו זכרונם לברכה ולאפוקי מהר"א ממיץ ולכן איחר הכתוב לא תדרוש להסמיכו לפ' ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה דכל ברכות בלעם נהפכו לקללות חוץ מאחת ונמצא שאף שנראה לעין שהוא מברך אינו אלא מקלל וכן אם עשה חסד אינו אמת ותהי להפך. ולכן לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם וזהו לעולם בין אם הוא דריש' ש' או תשלומי שלום חדל נא מהם והטעם כאשר מצינו דבלעם היה מברך והוא מקלל כן השלום שעשה הוא בתחילה אינו שלום ואדרבא הוא נזק לכל. לכן לא תדרוש שלומם וטובתם לעולם אף תשלומי שלום:
לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה
לא יבא עמוני ומואבי וכו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וכו' לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך וכו'. יש לדקדק דלכאו' אינה מדה כנגד מדה העונש שלא יבא בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו. ותו דהול"ל לא יבא עמוני וכו' לא תדרוש שלומם וכו' ע"ד אשר לא קדמו וכו' שכר וכו'. והיה אפשר לומר דהאשה נקראת לחם והזיווג נקראת אכילה ומשום שמנעו מישראל הלחם גם ישראל הוזהרו למנוע הלחם זו אשה מהם דהגזרה היתה על הזכרים:
ורש"י ז"ל פירש על דבר על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם ולכאורה קשה שהכתוב מפרש הטעם שלא קדמו וכו' וכבר הרב כלי יקר טען על רש"י בזה וכתב על דבריו וז"ל ודבר זה אינו מפורש במקרא ועיקר חסר מן הספ' גם אין הדעת נותנת להרחיק שתי אומות על שלא קדמום בלחם עכ"ל ואפשר לישב דברי רש"י דרך דרש דרש"י קשיא ליה קושיות הנזכ' חדא דאינה מדה כנגד מדה ועוד דהוא עונש גדול להרחיק שתי אומות בעבור שלא קדמו לשעה בלחם ומים ואינו כדאי עון זה לגזרה עולמית קשה כזו. ועוד ק"ל לרש"י דהול"ל על אשר לא קדמו אתכם וכו' ומאי על דבר אשר דהוא יתר ולזה פירש דהקב"ה כאב רחמן שלא להזכיר גנות ישראל וחטאתם רמז בתיבות על דבר שיש דבר נודע אצלכם וכה תאמרו אשר לא קדמו אבל עיקר הטעם נעלם מפני כבוד ישראל ורמוז בתיבות על דבר:
והנכון כמו שאמר הרב כלי יקר דמה שלא קדמו בלחם ובמים היה עצה נבערה להביאם לזנות כי מתוך שמתאוים ללחם ומים והם רעבים גם צמאים בהכרה יאכלו מזבחיהן וישתו יינם ויבואו לזנות וזהו על דבר אשר לא קדמו כלומר על דבר נסתר שכיונו במה שלא קדמו וכו' עיין שם באורך בספרו כאן ובפ' פנחס. וזהו שאמר ואשר שכר עליך וכו' כי זה נולד מעצת בלעם שיעצם להכשילם בזנות כמשז"ל והם תרי טעמי למניעת בואם בקהל וסיים ויהפוך את הקללה אחת היתה והשאר נתקיימו כמשז"ל ולכן לא תדרוש שלומם נגד הקללות של בלעם:
לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'. ראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שכתב בחלוקת מצרי מש"ם גדול הרב מהר"ם ן' חביב זלה"ה בעל גט פשוט שחקר דכ' פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי ואם כך הוא בישראל ק"ו לאומת מצרים השונאים וא"כ לא ימנע או יותרו מדור ה' ואילך ואפי' דור רביעי אסורים. או יותרו מתחילתן ומאי שיאטייהו דתרי דרי קמאי דקיימי באיסור ופי' הרב ז"ל במשז"ל גדולה הכנסת אורחים מהקרבת תמידין כמש"ה עובר עלינו תמיד ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דטפם שהותרו בקהל היינו משום שהיו אכסניא לישראל דנתנו להם מיטב הארץ ארץ גושן. ולכן מדינא אסורים ד' דורות דלא גרעי ממאי דכתיב בישראל ועל רביעים לשונאי אבל במה שנעשו אכסניא לישראל דהוו כמקריבי שני תמידין הועיל להם להתיר שני דורות ופשו תרי ועל כן דור שלישי יבא להם בקהל ה' עכ"ד ומ"ש גדולה הכנסת אורחין מהקרבת וכו' הוא אגב ריהטיה דבש"ס אמרו כאלו הקריב תמידין וכן מוכח גם מהענין עצמו דמיירי ביה:
והנה הרב ז"ל דיבר בקדשו בחלוקת המצריים וצריכין אנו למודעי באדום דקדים דהחקירה גם כן שם נמצאת. ונראה במתלמד מדברי הרב ז"ל דאדום בא מעשו בן יצחק בן אברהם ויש לו באיזה סרך זכות אברהם ויצחק ולכן הותרו שני דורות דאלמלא שעמדה להם בצד מה היותם באים מאברהם ויצחק אריא דאיסורא הולך על ארבע דורות אמנם אוקי תרי להדי תרי אשלי רברבי ופשו תרי וז"ש לא תתעב אדומי לשנאתו כמשפט שונאי ה' ד' דורות כי אחיך הוא ובעבור אברהם ויצחק הותרו שנים. והשתא ניחא דעיקר הכתוב בא להתר ולא לאיסור. והול"ל לא יבא אדומי ומצרי בקהל ה' שני דורות ואמאי קבע הכתוב ענינו בהתר. אלא דמסברא היינו מרחיקים אותם לפחות ד' דורות לכן בא הכתוב להתיר השני דורות ודוק:
כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ:
אפשר במשז"ל דהאדם צריך שיאמר קרבן לה' ולא לה' קרבן שמא באומרו לה' ימות והזכיר שם שמים לבטלה וז"ש כי תדור צריך שתאמר נדר לה' ולא לה' נדר דאפשר שימות. ומאחר דברגע קטון חיישינן למיתה לא תאחר לשלמו דאפשר שתמות ודרש ידרשנו. (ע' פ"ע יומא):
ואפשר עוד לומר במשז"ל עשה מצוה אחת קנה לו סניגור א' דהמצוה נעשה מלאך וכתב מהר"ם אלשיך מרבותינו זכרונם לברכה [ולעיל ריש פר' עקב זכרתי דהוא מדרש רבה פ' נשא ולשון זה היה כתוב קודם וכן בשאר דוכתי כתבתי על שם מהר"ם אלשיך. ואח"כ ראיתי שהוא מדרש רבה כמו שאמר פ' עקב כמדובר] שהמלאך הנברא נקרא על שם המצוה וזהו שאמר הכתוב למה זה תשאל לשמי והוא פלאי שנקרא ע"ש הפלאה וכתבו הראשונים שצריך ליזהר בנדרים שמעת שנדר נברא מלאך ואינו נשלם עד שיקיים ואז יושלם המלאך וז"ש כי תדור נברא מלאך ונקרא על שם הנדר וז"ש נדר לה' אלהיך אך תלוי ועומד עד שתקיים וז"ש לא תאחר לשלמו להשלימו למלאך כי דרש ידרשנו הן על הנדר והן על המלאך ולכן אמר בכפל דרש ידרשנו:
ומה שאמר הכתוב מוצא שפתיך וכו' אפשר לפרש במה שכתבנו משם האר"י זצ"ל בכונת פ' מזמור ס"ה לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו דיש לחקור כי הנה אלהינו יודע מחשבות אף בי לבות אם כן מה זה היה לאדם דחיובא עליו רמיא לנדור בפה וגם להתפלל בפה הלא טוב כי כל איש ידור בלבו ויתפלל בלבו והוא חוקר כליות ומזה היה מתפרסם גדולתו יתברך. ואחת מן התשובות שיש בזה הוא בי יצר לב האדם רע ואם היה בדין לחשוב בלב הנדרים והתפלות. הלך הלכו האישים בית תפלתם וכל יצר מחשבות במשא ומתן והרהורי עבירה ובפיהם ירצו שכבר התפללו. וכן אם חשב לנדור היה מתחרט ואין איש יודע מנדרו. אמנם עתה כי הכל בפה רבים מעמי הארץ מתיהדים ועל כרחם מתפללים ומקיימים נדריהם ומתוך שלא לשמה בא לשמה וז"ש לך דומיה תהלה ודאי מדינא דום לה' והכל יהיה במחשבה וזה שצריך לידור בפה ה"ט ולך ישולם נדר. והיינו טעמא שומע תפלה שהיא בדבור ולא בלב משום עדיך כל בשר יבואו דאי לאו הכי רבים בתפלה לבם הלך בהרהורי עבירה עכ"ד. ובזה נבא אל הביאור דאחר שאמר כי תדור נדר שצריך להוציאו בפה כאמור. אמר מוצא שפתיך תשמור כלומר הטעם שצריך לידור בפה היינו שבהיות בדיבור מוצא שפתיך תשמור ולא תתחרט. שאם לא תשלם ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת וכו' נדבה אשר דברת בפיך דע"י אשר דברת בפיך נודע וב"ד מעשים אותך לשלם:
ובספר ילקוט דוד פירש משם הרב של"ה כאשר נדרת שהשביעוך בבטן עיין שם באורך. ולדבריו יש לרמוז דר"ת מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך. הוא צירוף תיבות תשכו"ן לא"ם. שם רמז כי בעודו שוכן בבטן אמו נשבע. ולפי הנחת הרב הנזכר שבכללות המצות ידבר. אפשר לרמוז דבש"ס אמרו מושבע ועומד מהר סיני ומלבד זה נשבע בבטן. וגם אמרו דנשבעין לקיים המצוה כמו שאמר נשבעתי ואקיימה. ואפשר לרמוז מוצא שפתיך תשמור שנשבעת בבטן בגוף וזהו מוצא שפתיך. ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך במעמד ה"ס דשם היה בפני ה' ממש ושם היה הנפש לבד. ועם כל זה שיש אלו השבועות אתה יכול לישבע לזרז עצמך כמו שאמר פרקא קמא דנדרים וכמו שאמר מהרימ"ט וזהו נדבה אשר דברת בפיך שאתה מתנדב לזרז עצמך ונשבע לקיים המצוה:
ואפשר לרמוז שהכתוב מזהיר לשמור הבטחותיו לבני אדם ולקיים דיבורו כמו שאמרו לאו אחר הין הוא מר מאד ויהיה זהיר בזה כאלו נודר לה' וז"ש מוצא שפתיך בכלל אף לבני אדם תשמור ועשי' ויהיה בעיניך כאשר נדרת לה' אלהיך. או ירצה דשיעור הכתוב כך מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת כי הכל שלו ומה מידך יקח וזהו שאמר לה' אלהיך כלומר כל אשר אתך מה' הוא. ונמצא שהנדבה שעשית אתה אינו אלא אשר דברת בפיך שאתה מקדיש אבל הכל שלו ולא נמצא בך אלא דיבור טוב ותו לא:
ויתכן שרמז הכתוב שלא ידור קודם בזמן שאין לו לשלם אלא הנדר והתשלומין יבואו כא' וכמו שאמר פ' אלו דברי' דהלל הי' מקדיש הקרבן בעזרה. ואחר שאמר כי תדור וכו' לא תאחר וכו' עצה טובה קמ"ל מוצא שפתיך תשמור תמתין שלא ידור עד שיהא בידו לקיימו וז"ש ועשית כאשר נדרת כלומר יהיה באופן שתעשה תכף כאשר נדרת וכמו שהיה עושה הלל. וכי תימא א"כ נדר למה לי אקריב בלי נדר לז"א נדבה אשר דברת בפיך שנחשבת נדבה מה שהקדשת דמצוה להקדיש ומשו"ה צריך לידור אך יהיה הנדר והתשלומין בבת אחת:
ובאופן אחר יראה במ"ש הר"ן פ' נערה דהגאון ס"ל דאם נדר לצדקה אין לב"ד לכופו ולירד לנכסיו והקשה עליו הר"ן דהא אמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. והרב המאירי הביאו בשיטה מקובצת קמא דף ל"ו כתב דההיא דעישוי ב"ד הוא דוקא בדברים. ומהרשד"ם בתשובותיו י"ד סי' קס"ו כתב דההיא בקרבנות. ומהר"ם גאלאנטי בתשובה י"ג סבר דאם כתב לתת צדקה כל שלא הוציא בשפתיו פטור. וז"ש מוצא שפתיך תשמור בצדקה. ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואין העישוי בכפיה אלא בדברים וז"ש כאשר נדרת כלומר עישוי ב"ד מעין דוגמת הנדר דהיה בדברים וז"ש ועשית כאשר נדרת וכדברי הרב המאירי. גם העישוי אינו אלא בקרבנות כמו שאמר מהרשד"ם וזהו לה' אלהיך פירוש בקרבנות שנדרת לה'. וזה דוקא נדבה אשר דברת בפיך שהיה בביטוי שפתים לאפוקי אם לא דברת וכתבת אתה פטור כסברת מהר"ם גאלאנטי ז"ל:
לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה.
כתב הרב של"ה במוסריו משם הר' מהר"ר מנחם הבבלי רמז שאין ראוי בענין יראת ה' שילבש הגבר חולשת האשה ולמשוך ידו מלהתרשל מפני רכות הלב עכ"ל ולפי דרכו אפשר לרמוז במ"ש הרמב"ם דתורה שבעל פה אסור ללמוד לנשים ובזה אמרו כל המלמד בתו תורה וכו' וזה רמז לא יהיה כלי גבר כלי חמדה שהיא התורה שבעל פה הראוי לגבר המתגבר על יצרו במיעוט אכילה מיעוט שינה וכו' כי בזה התורה נקנית לא יהיה על אשה דאסורה ללמוד תורה שבעל פה. והאיש שחייב בתורה לא ילבש שמלת אשה להתעטף במלבוש נשים שהוא החולשה והרכות והליכת אחר יופי ועדון הגוף ומלבושים כי בזה ממעט במלאכת שמים ולא יקנה קנין תורה כי תועבת ה"א כל עושי אלה בין האיש שאפשר לעסוק בתורה ומתעדן בתפנוקים ועושה עצמו חלוש כאשה בין אשה המתגברת ללמוד תורה שבעל פה אסורא עבדי ותועבת ה' הם:
ברם אמרו ביומא פ' בא לו דף ע"א אליכם אישים אקרא אמר ר' ברכיה אלו ת"ח שיושבין ודומים כנשים ועושין גבורה כאנשים ופירש"י כנשים ענותנים ותשושי כח. והיינו דבאמת לרוב עסקם בתורה ומיעוט הנאתם באכילה ושתיה ושינה וכיוצא הם חלושים. אבל הכא הכתוב רומז דלא ילבש גבר שמלת אשה שרוצה לעשות עצמו חלוש ואינו אמת. ולאמת כי הת"ח אף שהם חלושים מתגברים כהלכת גוברין:
ואפשר לרמוז כי סופי תיבות לא יהיה כלי גבר גימ' גבורה לרמוז שלא תניח אשה כלי זיין כמשז"ל שהם עשוים לגבורה והטעם כי האיש שמדתו מדת רחמים אם יהיה גבור לא יהיה הדין כל כך קשה כי טבעו ומדתו רחמים ויהיה מיתוק לגבורה. אבל האשה שכלה דינין אם תתגבר בגבורה תהיה דינא קשיא עד כלה ולכן לא יהיה כלי גבר על אשה כי אין נאה לה הגבורה להחזיק בכלי זיין כי בלא"ה היא מדת הגבורה וזה רמז בסופי תיבות גבורה כי מדתה היא גבורה ולא תהיה זאת לפוקה להגביר הגבורות החזקות ולא ילבש גבר שמלת אשה דהוא מלבוש דין כלומר שילבש אכזריות וחוזק הדין נמרץ כאשה שהיא מדת הדין הקשה רק ברוגז רחם יזכור וקרא איירי לפ"ז בהוה חוץ להתאכזר על אויבי ה' כי אז נאמר ורחמי רשעים אכזרי:
עוד אפשר לרמוז במ"ש המגיד למרן זלה"ה דאיש שהוא כילי בא בגלגול אשה. והטעם פשוט כי האשה היא מדת הדין והוא קנה לו מדתה לצמצם בכל בלי שום ותור כמדת הדין הקשה שאין בו ותור ולכן בא יבא אל אשה כי היא מדת הדין. ועוד כי האיש דרכו להשפיע וזה לא רצה להשפיע על כן יבא בגלגול אשה שהיא נשפעת ולא משפעת ויש לרמוז כי כלי (ככתוב בישעיה סי' ל"ב וכלי כליו רעים) גימטריא נדה עם הכולל כי יבא בגלגול אשה ותהי נדתה עליו. וזה הרמז לא יהיה כלי קרי ביה בפתח כמו וכלי כליו רעים גבר שהאיש לא יהיה כלי ואשרי שיאחז מדת הנדיבות ועכ"פ לא יהיה כלי גבר. ואם יהיה כלי על אשה הוא יבא בגלגול אשה כמו שכתבו משם המגיד שאמר למרן ז"ל:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5