——–
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.
מדבר רבה בסדר היום אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ויש לדקדק מה הלשון אמרתי אחכמה צודק לזה ועוד להבין תיבת ממני. ובפשט הכתוב כתבנו בעניותנו במקומו. אך לפי הענין אפשר לפרש במה שידוע ששלמה נתחכם הרבה לפי דכאשר ה' במראה אליו יתודע ואמר לו שאל מה אתן לך ולא שאל לא כסף ולא זהב אלא לב חכם ובד"ת כתיב הרחב פיך ואמלאהו כמשז"ל ועוד דשאל ברשות והניח כל דברי חפץ ולא שאל אלא חכמה על כן כתיב ביה ויחכם מכל האדם וכמבואר בספרי הקטן ראש דוד פ' שמיני בביאור הכתובים ומאמרם ז"ל ע"ש באורך וידוע משז"ל דלמשה רבינו עליו השלום נתגלה טעם פרה אדומה. וזו היא תמיהת שלמה הע"ה אמרתי אחכמה כלומר כאשר הורשתי לשאול חפצי עזבתי כל שכיות החמדה ואמרתי אחכמה כי לא שאלתי על שום תאוה כי אם על החכמה וניתן לי ועכ"ז פרשת פרה אף שנגלית טעמה למשה רבינו ע"ה היא רחוקה ממני דיקא כי ממני דוקא היא רחוקה ולא ממשה רבינו ע"ה והוא פלא כי אני שאלתי החכמה וניתנה לי ודבר שנתגלה אשתמיט מני:
ובזה אפשר לפרש הכתוב זאת חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר ויקחו אליך פרה אדומה. והנה בס' ידי משה פירוש המדרש כתב דפרה שעשה משה תמיד קיימת ומערבין קצת מאפר פרה שעשה משה עם הפרות אחרות ע"ש ובש"ך על התורה וכתב ידי משה דהטעם יען משרע"ה ידע הטעם ועשה הפרה בכונתו והשאר לדעת משה רבינו ע"ה. וז"ש זאת חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר שהיא חקה אבל אתה ידעת טעמה. ומשו"ה ויקחו אליך תמיד בכל פרה לוקחים מפרה שלך. גם ויקחו אליך הכונה שהוא חקה לישראל ולכן ויקחו אליך כלומר יקחו הפרה לדעתך שידעת טעמא. ומיהו כעת לא נתברר לי זה שמערבין בכל פרה מאפר פרה שעשה משה ועיין בהרמב"ם וברא"ם. ועפ"ז אפשר לפרש מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהביאו המפ' מה ראה קרח לחלוק עם משה פרה אדומה ראה הכונה שראה פרה שמשה רבינו אמר שהוא ידע טעמה וצריך ליקח תדיר מפרה שלו ולערב בכל פרה שהוא ידע הטעם וחרה לו דלא אפשר שהוא לבד ידע הטעם כי כל העדה כלם קדושים ואין לו יתרון ודוק:
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.
מאז"ל בפסיקתא הובא בילקוט בשעה שעלה משה לשמים מצאו להקב"ה שאומר רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה וכו' א"ל רבש"ע עליונים ותחתונים ברשותך וכו' וראיתי בס' לב אריה שכתב משם הרב מהר"ר ישראל מלאדמר במ"ש דר"מ הוא ר' אלעזר בן ערך ור"מ אסיקו ליה אחרים וכתב הרב באר שבע דההלכות שאמר קודם אותו מעשה נאמרו בשם ר' מאיר וז"ש אלעזר בני אומר והוא ר' אלעזר בן ערך שהוא ר"מ וא"ל משה רבינו ע"ה עליונים וכו' שכל מעשה החכמים וגזרותיהם ברשותך כמו שאמר מהרש"א בח"א בהוריות וז"ש אתה אומר הלכה משמו דייקא ר' אלעזר ולא אחרים כאשר גזרו ולזה השיב עתיד וכו' לפתוח פ' פרה תחילה דייקא קודם דאסיקו שמיה אחרים וכו' ע"ש באורך:
ועמהם הסליחה של הרב ישראל הנז' והרב המחבר דכתב עליה הנפק כי הכא הא דעגלה בת שנתה ר' אליעזר ביו"ד והוא ר' אליעזר הגדול תלמיד רבן יוחנן בן זכאי חבירו של ר' אלעזר בן ערך שהוא ר' אליעזר סתם דמתניתין ואינו ר' אלעזר בן ערך. גם ר"מ אינו ר' אלעזר בן ערך דר"מ תלמיד ר"ע תלמידו של ר' אליעזר ור' אלעזר ן' ערך חבריה דרבא דרביה דר"מ ואין כוונת הש"ס בעירובין כאשר חשבו וכבר האריך בזה הרב ס' יוחסין והסכים לדבריו הגאון הרב עטרת ראש דף יוד ע"ב ע"ש ובהקדמת שו"ת מהר"ם מלובלין. גם מ"ש משם מהרש"א בח"א יש שינוי במה שהביא בס' לב אריה בשמו למ"ש מהרש"א לך נא ראה בס' לב אריה ומהרש"א. ובפי' המאמר כתבנו בעניותנו בס' הקטן ראש דוד הלא מרא"ש בסד"ר דברתי:
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.
יא) זאת חקת התורה וכו'. רבינו אפרים בפרישתו (כתב יד) דורש כל הפרשה על התורה וז"ל בקצור. ויקחו אין קיחה אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. זאת חקת התורה גימטריא אלף תקלב רמז לאותיות התורה שעולים כך עם ה' כפולות ועם ל"ב נתיבות חכמה (אח"י פירוש אם תמנה כ"ב אותיות כל אות כמספרה ותוסיף ה' נגד ה' כפולות מנצפ"ך יעלו אלף ת"ק ותוסיף ל"ב כנגד לב נתיבות חכמה יעלו אלף תקל"ב כמנין זאת חקת התורה. ואפ' את"ק גימ' אשר הרומז לבינה כמו שאמר בזה"ק ול"ב נתיבו' חכמה) ויקחו אליך כיון שעסק בתורה היא נקראת על שמו פרה זו תורה שפרה ורבה אדומה כל המאדים פניו על ד"ת היא מתקיימת בידו. תמימה שנאמר תורת ה' תמימה אשר אין בה מום שנאמר אין בהם נפתל ועקש. לא עלה עליה עול שנאמר חרות וכו'. ולקח אלעזר כלומר אין אדם זוכה לעטרה זו אא"כ עזרו הקב"ה. ונתתם אותה אל אלעזר שנא' וממתנה נחליאל. והוציאו אותה אל מחוץ למחנה שיהיו הדברים מתפשטים עד סוף העולם. ושחט אותה לפניו שיכשיר הדברים כשחיטה שמכשרת. מדמה באצבעו דמ"ה גי' מ"ט פנים מ"ט שערי בינה. ושחט כמו זהב שחוט. ושרף הלא כה דברי כאש. עץ ארז בני אדם גדולים. ואזוב קטנים. ושני תולעת שמשימין עצמן כתולעת על ד"ת. וכבס בגדיו שיהיו דבריו מחוורין כשלמה. ורחץ בשרו במים בתורה וטהר שהתורה מטהרת. ואסף איש טהור כמשז"ל בשעה שמפזרין כנס. והניח מחוץ שלא יורה עד שיגיע להוראה. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת שהתורה משמרת לומדיה. למי נדה ליצה"ר וכו'. חטאת היא שבירתו וחסרונו של יצה"ר. ולגר הגר התורה הפקר לכל. יטמא יתחטא בו. הנוגע במת זו ע"ז כלומר אפי' יש בו שמץ ע"ז התורה מטהרתו. הוא יתחטא ביום הג' כשיבא היום דכתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו התורה מליצה בעדו. וביום הז' לסוף אלף ז' וכו' ואם לא יתחטא שלא למד תורה ואין בידו מ"ט לא יטהר לעולם זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת וכו'. ונתן עליו מים חיים וזרקתי עליכם מים טהורים עכ"ל בקצור:
ואפשר לרמוז בתחילת הפסוקים לדרוש על התורה כדדריש רב ז"ל בסגנון אחר ונרמוז בסמיכות הפרשיות. ולא תחללו ולא תמותו זאת חקת התורה וכו' ידוע דחילול ה' במיתה כמו שאמר בד' חלוקי כפרה שהיה דורש רבי ישמעאל. אמנם כתבו המפרשים דד' חלוקי כפרה היינו לשב מיראה אבל מאהבה נמחל תכף ואפשר כי בעסק התורה שממית עצמו עליה ונקראת על שמו גם חילול ה' נמחל לו. וזה רמז ולא תחללו ולא תמותו שאם תחללו אינו מועיל תשובה ויה"כ ויסורין אלא תמותו במיתה. אבל יש תקנה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר לדבר ר"ל תקון חילול ה' לדבר זאת חקת התורה וע"י עסק התורה ינצל כמו שמפרש והולך. זאת חקת התורה אשר. ר"ת גימט' אהיה רומז לאימא דמקננא בכרסיא הוא בריאה שמשם התורה כמו שאמר בזהר ורבינו האר"י זצ"ל. [וגם אשר הוא רמז לאימא כנודע, ועוד יש לרמוז אשר גימט' את"ק פירוש אלף ת"ק אותיות התורה כמו שאמר בסמוך בשם רבינו אפרים וזה רמז התורה אשר דהתורה מבריאה בחי' אימא והיא נבנית ע"י ז"ך אותיות גימט' אלף ות"ק כמדובר, וכזו וכזה רמז ואין מספר במרבית פסוקי מתורה נביאים וכתובים דוק והארך. ועוד יש לרמוז באופן אחר בפ' ויקחו אליך פרה וכו' כפי רמז רבינו אפרים הנז' בסגנון אחר במ"ש המפרשים עמ"ש תלמידי חכמים אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא. דהכוונה דגם שילכו לגהינם על חטאתם אין אור גהינם שולט בהם דייקא, רק מעביר הלכלוך דומה לדבר שסכו בסלמנדרא ועליו היה עיפוש ולכלוך שאם יתנוהו באש האש אוכלת הלכלוך ובהגיע לסלמנדרא אינו שולט כן הת"ח אם נתלכלך נפשו בזוהמת החטא גהינם מעביר הלכלוך ובעצם הנשמה אינו שולט כלל. וז"ש פרה שהיא התורה ואם אדומה שנפש ת"ח אדומה מהחטא הגם כי הולך לגהינם אין שולט בנפש כמו נפש ע"ה שהיא עצמה מצטמקת לז"א תמימה אשר אין בה מום. אשר לא עלה עליה עול דהת"ח בן חורין מהכל וה"ד אם לומד לשמה. ונתתם אותה התורה לא שעזרו וזהו לאלעזר שהוא לשמה אז ושחט אותה לסט"א לפניו ודו"ק והארך]. אשר ציווה ה' כביכול מלשון צוותא דהשכינה כנגד העוסק בתורה וז"ש אשר ציוה ה' שה' (כתב יד) מתחבר אליו באמירת התורה. דבר אל בני ישראל ויקחו אליך שילמדו לשמה ועי"ז ויקחו אליך ניצוץ ממך כמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל שכל חכם מופלג לומד בתורה לשמה זוכה לניצוץ משה רבינו ע"ה והיינו מאי דאמרו בש"ס משה שפיר קאמר וז"ש ויקחו אליך וכשיזכו לזה אז פרה שיפרה וירבה בתורה אדומה כמו שאמר בזהר סוף לך לך על ר' אבא דאתלהיטו אנפוי מחדוותא דאוריתא א"נ אדומה דמה שהיה אדומה ששלטה סט"א והקליפה והם הקושיות שיש בהלכה. תהיה תמימה ומחוורתא ומתרצתא שמעתא אשר אין בה מום דאם רק הוא מכם ואם תזכו לזה אשר לא עלה עליה עול לא מאויב פנימי ולא מאויב חיצון כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה:
זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.
הרב פנים מאירות בראשון בראשו בהקדמתו פירש זאת התורה יש לה מעלה אדם כי ימות אף שמת הוא באהל בית המדרש דאומרים שמועה מפיו ושפתותיו דובבות בקבר עד כאן דבריו ז"ל:
ויראה לפרש שארית הכתוב על פי זה דהנה מוכח מהש"ס דאף האומר שמועה מפי חכם שאמר משם אחר והאחר מאחר כלם שפתותיהם דובבות. ואמרו בירושלמי דשקלים פ"ב כהדין דשתי קונדיטון ויש מי שאמר כהדין דשתי חמרא עתיקא ופירש הרב קרבן העדה דמי שהמשיל שפתותיו דובבות כהדין דשתי קונדיטון שהוא יין עם בשמים סבר דלזכות לזה צריך תורה ומעשים טובים. ומ"ד כהדין דשתי חמרא עתיקא סבר דתורה לחוד סגי עכ"ד ויש לי קצת להכריע כמ"ד כשתי חמרא עתיקא ממ"ש בפ' חלק דא"ל הקב"ה לדוד הע"ה שיאמרו שמועה מפי דואג בבית המדרש ולא רצה דהע"ה והרי דואג לא היה לו מע"ט והיה בעל לה"ר דשקול כע"ז ג"ע ש"ד ועבירה מכבה מצוה מלבד דרצח לכהנים ועוד דאז"ל דמספר לה"ר עושה חליפין זכיותיו בעבירות הנדבר ואלו היה מתרצה דוד הע"ה היו אומרים שמועה משמו דמשמע דאהני למעלת שפתותיו דובבות. ויש לדחות. ועתה נבא לדרכנו כל הבא אל האהל כלומר לא תסבור דלמעלת שפתותיו דובבות שאמרתי אדם כי ימות הוא באהל (כמו שפי' הרב הנז') צריך שיהיה החידוש בתורה מדעתו והלכה זו העלה מפי עצמו אמרה היולדה והמחזיקה לא היא אלא כל הבא אל האהל הגם שאינו מחדש רק אומר מפי אחרים שהוא בא אל האהל לבד ולא חידש רק נתעסק באהל התורה הוא זוכה למעלה זו ושפתותיו דובבות. וכל אשר באהל גם מי שאין לו מעשים טובים וז"ש כל אשר באהל הכל לאתויי מי שאין לו מ"ט וזהו משמעות נמי כל אשר באהל בין יש לו מ"ט בין אין לו אשר באהל תורה סגי. וכי תימא מאחר דאחרי מות בעל תורה חיה יחיה למה ימות ובפרט העוסק בתורה לשמה. לז"א יטמא ז' ימים כלומר בעודו בעה"ז שבעה עשריות ימים ר"ל שנים והם ע' שנים הוא טמא בעה"ז והמות יפריד הטומאה ודטבא ליה עביד ליטהר לאור באור החיים:
זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.
כתב בספר אמרי נעם זאת התורה אדם כי ימות. פירש"י פרשת מטות דקאי אישראל לחודיה אבל גוי עע"ז אינו מטמא באהל אבל במגע ומשא לא אימעיט והכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וכו' או בעצם אדם ונדרוש ביה אדם ישראל ולא גוי ונאמר דלא יטמא במגע ומשא ויש לומר מכיון דאימעיט גוי מאהל וגם ממגע מדכתיב תרי אדם הו"ל מיעוט אחר מיעוט ולרבות גוים ומסתבר לרבוינהו למגע ולא לאהל וכו' עכ"ל ותירוצו קשה בלשון הש"ס ביבמות דף ס"א דקאמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא ופירש"י מי מעטינהו וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב אדם וכו' ע"ש וכפי התירוץ הנז' לא הו"ל לש"ס לומר מי מעטינהו אלא הו"ל לפרושי דהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות מגע דהכי מסתבר. ותו יש להרגיש דהכתיב נמי כל הנוגע במת בנפש האדם ולדעת ר"ת ז"ל שהביאו התוספות שם ביבמות ושאר דוכתי דוקא אדם הוא ישראל אבל האדם הוי כלל גם לגוי וא"כ הרי במגע כתיב האדם והא הו"ל לש"ס למימר לדעת ר"ת שאני מגע דכתיב האדם והוי אפי' גוי:
והתוספות שם ביבמות נתקשו קושית אמרי נועם דכתיב וכל אשר יגע וכו' בעצם אדם ותירצו דדרשינן ליה בנזיר לענין אהל. וסוגיא זו נעלמה מהמתרץ בס' אמרי נועם. ואפשר דאעיקרא מאן דקמותיב בס' אמרי נועם הכי קשיא ליה דאמאי דרשינן ליה לענין אהל נימא דהוי כפשטיה לענין מגע ואתא למעט גוים ועל זה תירץ המתרץ דהוי מיעוט אחר מיעוט שוב ראיתי סוגית נזיר דף נ"ג שרמזו התוספות והוא מבואר דקאי אטומאת אהל ע"ש ובפירש"י ריש דף נ"ד:
אך קשה דכתיב בפרשה קרא אחרינא ברישא הנוגע במת לכל נפש אדם וזה קשה בין לתירוץ התוספות בין לתירוץ אמרי נעם. ולדעת ר"ת אפשר לישב קצת דכיון דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם דמשמע גוי נמי תו לא משגחינן בקרא דכתיב אדם גבי מגע דלא אמרינן דאדם ממעיט גוי אלא בדליכא בההוא עניינא האדם:
שוב ראיתי להרשב"א בחידושיו ליבמות שם שכתב וז"ל וא"ת הא כתיב בעצם אדם הא דרשינן ליה בספרי לאבר מן החי והכתיב לכל נפש אדם ההוא אצטריך לאפוקי לנפש בהמה דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה עכ"ל ועל פי דברי הרשב"א תנוח דעתנו. ואפשר דמייתי מהספרי משום דסתם ספרי ר' שמעון. ומ"מ עדין יש לחקור דאף אי כתיב האדם ממעטינן בהמה ותו דכתיב בתרי' נפש האדם ותיסגי למעט בהמה:
וראיתי להרב החסיד מהר"י אלגאזי זלה"ה בספר מענה לשון דף ב' ע"ד שכתב על דברי ר"ת וצ"ע מלשון התלמוד פ"ק דע"ז אשר יעשה אותם כהנים לוים וישראלים אין כתיב אלא האדם אפי' גוי ואם כדבריו תפוק ליה מדלא כתיב אדם וכתיב האדם בה"א עכ"ל ולא ידענא מאי ק"ל דר"ת עלה קאי והכי מפרשה אדם לא נאמר דהוה משמע כהנים לויים וישראלים אלא האד' כמבואר בתוספות ביבמות דף ס"א ובסנהדרין דף נ"ט ע"ש. ואחר זמן רב ראיתי בחי' הריטב"א יבמות (כתב יד) שכתב שם פ' הע"י וז"ל וא"ת והאמרינן בסנהדרין היה רמ"א מנין שאפי' גוי שעוסק בתורה וכו' שנאמר אשר יעשה אותם האדם וכו' י"א דהתם דריש ה"א דהאדם וליתא דא"כ הול"ל אדם לא נאמר אלא האדם ור"ת ז"ל תי' דר"מ פליג על רשב"י וס"ל כרשב"ג דתנן באהלות ר' שמעון בן גמליאל אומר מדורות הגוים וכו' ולא מחוור מדלא אמרינן בשום דוכתא דר"מ פליג אדרשב"י והנכון דשאני התם שהוא מקום ברכה וכו' עכ"ל עין רואה דהריטב"א מקשה כמו שהקשה מהר"י אלגאזי ז"ל. אמנם על הריטב"א לק"מ דאיהו לא משמע ליה לפרש כמו שאמר התוספות אבל הרב הנזכר דקאי על התוספות מאי ק"ל דהתוספות כבר פירשו לשון ר"מ כמו שכתבנו. ותו ק' עליו דהוא הזכיר שם תוס' קמא ושם דף ל"ח נתקשו מזה דקא' כהנים וכו' דהול"ל אדם לא נאמר ופרקי לה שפיר עפ"י הת"כ ע"ש. ועל הריטב"א ק"ק דהאי שינויא כתבה בשם י"א ודחאה ושוב כתב בשם ר"ת דר"מ פליג על רשב"י ואלו בתוספות קמא סנהדרין יבמות ע"ז כתבו משם ר"ת לחלק בין אדם להאדם. אבל לא משום דר"מ פליג. איברא דר"ת סבר דאין הלכה כר"ש כמו שאמר הגהמי"י פ"ג דאבל והרשב"ץ ח"ג סימן שכ"ג והרשב"א בחי' יבמות שם כתב משם רש"י דפליג ר"מ והא דתנן רשבג"א מדורות פירש ר"ת דאף היא פליגא ארשב"י וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן בחי' יבמות ע"ש ועמ"ש הרא"ש בתוספותיו ליבמות שם ודוק:
ודע דמהר"א ממיץ בס' יראים פסק דקברי גוים אינם מטמאים לא באהל ולא במגע ומשא וכתבו הגהות מיימוניות פ"ג דאבל דפ' הבא על יבמתו משמע כהרמב"ם דמטמו במגע וכו' ע"ש והרואה יראה בס' יראים דבסי' שי"א תחילת דבריו כתב דבמגע ומשא יש אוסרין וראיתן מפ' הבא על יבמתו נהי דמעטינהו קרא וכו' ושוב הביא ראיות להתיר ע"ש וגאון עוזנו הרב מש"ל שם פ"ג דאבל כתב ואני תמה על ההגהות שהכריחו כסברת רבינו מההיא דפ' הבע"י וכי היעלה על הדעת דבעל ספר יראים דנודע שמו דרב גדול ומוסמך היה נעלם ממנו סוגיא זו עכ"ל ויש להרגיש דהו"ל למימר דהרא"ם בס' יראים עלה קאי וכתב דיש אוסרין מהך סוגיא כאמור והרב ז"ל מזכיר דברי ס' יראים עצמן לקמן:
והרב פנים מאירות ח"ב סוף סי' י"ד וסוף סי' קנ"ב כתב דס' יראים תפס כשינויא קמא דהש"ס שם דמשני מקמי שינויא דרבינא ותפס שינויא דסתמא דתלמודא לעיקר טפי משינויא דרבינא עיין שם באורך וק"ק דאי כך כונת ס' יראים אחרי דקאמר דהאוסרין תלו זייניהו בהא קודם דיביא ראיות אחרות הול"ל דנקטינן כסתמא דתלמודא דלא סבר כרבינא ומדלא העלה דבר זה על שפתיו מוכח דאין זה טעמו. וכבר גלי לן טעמיה גאון ישראל הרב מש"ל שם עיין שם באורך:
נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ.
אפשר לפרש דנכסי גוים הם כהפקר וכל המחזי' בהם זוכה וחזקת השדה לאלתר בנכסי הפקר היינו נעל גדר ופרץ ואם קוצץ שריגי וענפי אילנות אדעת' דארעא קנה כמבואר כל זה בח"מ סי' רע"ה וז"ש נעברה נא בארצך העברה בעלמא באופן דאין שהות לחזקת נעל גדר ופרץ שלא תסברו שאנו רוצים להחזיק בארצכם. וכ"ת יעברו חלוצים בשדות וכרמים ומידי עוברם קיימי קצוצאי ענפי האילנות והויא חזקה לז"א לא נעבור בשדה ובכרם. ולא נשתה מי באר בחנם אלא בכסף וזה מריע כחנו וגדולה מזו אמרו אי דלא ליה צנא דפירי וכו' וכדי שלא יאמר דיקנו הארץ בהלוך וכר"א בבתרא דף ק' לז"א לא נטה ימין ושמאל דאף לר' אליעזר דקני בהלוך בעי דילך לאורכה ולרחבה.
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי.
וישב ממנו שבי. אפשר לרמוז כי תיבות ממנ"ו שב"י עם הכולל גימטריא שפחה לבד היה בדקדוק כמו שאמר רבותינו זכרונם לברכה:
וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן, עַד-דִּיבֹן; וַנַּשִּׁים עַד-נֹפַח, אֲשֶׁר עַד-מֵידְבָא.
ונירם אבד חשבון. פירש המורה מלכות ועול שהי' למואב בחשבון אבד ותימא דא"כ הי"ל לינקד בשוא ורפי הוי"ו אלא פירושו ונשליכם מלשון ירה בים. נימוקי רבינו ישעיה הראשון ז"ל. וכ"כ בספר אמרי נועם:
כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת-מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִיִּשְׂרָאֵל: כִּי מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו, טָמֵא יִהְיֶה–עוֹד, טֻמְאָתוֹ בוֹ.
שאלוני שינוי הכתובים דאח"ך כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא וכו' דברישא הקדים את משכן ה' טמא ואחר כך כתיב ונכרתה. ואחר כך הקדים לומר ונכרתה והדר אמר כי את מקדש ה' טמא. והשבתי דבר פשוט דברישא אתא לאשמועינן אעיקרא שטימא המשכן כי זה מדבר בנגע וטבל כמו שפירש"י והרמב"ן וא"כ הוה ס"ד שלא טמא המשכן שכבר טבל. אי נמי במ"ש ביבמות דף ס"א דלר"ש גוים אינם מטמאין באהל דכ' אדם אתם ישראל קרוים אדם וא"ה אינן קרוי' אדם ומפורש שם דבמגע ומשא מטמו וכתבו שם התוס' משם ר"ת דהאדם נקראים הגוים ע"ש וז"ש כל הנוגע במת בנפש האדם דהיינו גוי וס"ד דגוי לא מטמא בנגיעה כמו שאינו מטמא באהל. ולזה בא הכתוב לאשמועינן ולאפוקי הסברא מבחוץ דהוה ס"ד דאם טבל או נגע למת גוי לא טימא המשכן לכן כתיב את משכן ה' טמא ואשמועינן דיש בדבר משום טומאה. ואחר שידענו שהוא טימא המשכן ענש ונכרתה וכו'. אבל בפסוק האחר דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא שם כבר ידע שהוא טמא והטומאה אינו חידוש והיינו דכתיב ואיש אשר יטמא דפשוט הוא שנטמא על כן תכף כתיב ונכרתה וכו' דהטומאה פשוטה לכל ותכף ענש ונכרתה ויהיב טעמא כי את מקדש ה' טמא כלומר דבר ידוע הוא שמקדש ה' טמא והדברים פשוטים:
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.
באר חפרוה שרים וכו'. רבותינו זכרונם לברכה דרשו הני קראי על התורה שהיא באר מים חיים. ואפשר לפותרם על התורה, באופן זה כי תורתינו הקדושה אין לה קץ כי אחרי שחכמים גדולים עמדו על ההלכ' וחדשו כמה קושיות והויות. עדיין אם מעמיק הת"ח עיניו יחזו נפלאות כהנה וכהנה וספרין פתיחו שאחרוני אחרונים עוד יוסיפו לפלפל להעמיק ולחדש. והטעם כי בכל הת"ח הלומד לשמה אור נוצץ בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ובכחו הת"ח האחרון יוסיף לחדש וכל הקרב יותר למסור נפשו ולשים כל מעייניו בתורה נפתח לו פתחים רבים. וז"ש משה שפיר קאמר כי הת"ח יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה כמו שאמר גורי הארי זצ"ל. ואפשר שנרמז זה כי אותיות לשמה הם אותיות למשה כי אשר ילמוד לשמה יזכה למשה ותנח עליו הרוח ניצוץ משה רבינו. גם ידוע משז"ל פ"ק דע"ז דבתחילת לימודו של אדם זאת התורה נקראת תורת ה' כמו שאמר בתורת ה' חפצו ולבסוף כשנתגדל בתורה נק' על שמו כדכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה. ועם מה שהקדמנו יובן דכיון דנתגדל בתורה ודאי למד לשמה וזכה לניצוץ משה רבינו ע"ה ולכן נק' התורה על שמו שהתורה נתנה למשה במתנה ונקראת על שמו במ"ש זכרו תורת משה עבדי. וזה החכם אשר בקרבו ישים אור בו ניצוץ משה רבינו ע"ה לכך נקראת התורה על שמו כמשה רבינו. רק דלמשה רבינו ע"ה כל התורה כלה נקראת על שמו. וזה החכם התורה אשר למד נקראת תורתו בעבור ניצוץ משה רבינו ע"ה המאיר בו וכשהוא גדול אז יכול למחול על כבודו דרב שמחל על כבודו כבודו מחול כידוע. וז"ש באר שהיא התורה חפרוה שרים גדולי ישראל ואחר אשר חפרוה עוד כרוה נדיבי העם המתנדבים לעסוק בתורה בכל כחם וגם הם ימצאו להעמיק. והטעם במחוקק שהוא משה רבינו ע"ה המאיר בם במשענותם הוא להם למשען ומשענה. וממדבר סיני מתנה ניתנה תורה לכל והיא הפקר. וממתנה עוד אחרת היתה נחליאל שהנחילו אל התורה ונקראת על שמו. ומנחליאל במות אחר אשר זכה שהתורה נקראת על שמו ונחלו אל במות יעלה לגדולה ריש מתיבתא וכיוצא ואחר כך מבמות אף שהוא רב יכול להשפיל עצמו וזהו הגיא דרב שמחל על כבודו כבודו מחול:
ולפי פשוטו אפשר לפרש במשז"ל דהבאר בזכות מרים וכשנסתלקה מרים חזרה בזכות משה ואהרן וכאשר נסתלק גם אהרן היה בזכות משה וז"ש ענו לה שבחו לה דייקא רמז למרים שבזכותה היא הבאר ואחר שנסתלקה מרים באר חפרוה שרים משה ואהרן כמו שפירש רש"י ואחר שנסתלק אהרן כרוה נדיבי העם במחוקק בזכות משה רבינו ע"ה שהיה משענותם וכל קהל עדתנו עליו יסמוכו:
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ.
ותקצר נפש העם בדרך וכו' וכל הפסוקים הנמשכים. פירש מר זקנינו הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בעל חסד לאברהם בס' בעלי ברית אברהם (כתב יד) והוא ז"ל האריך הרחיב ואני בעוניי אקצר ואעלה וזהו תורף דברי קדשו. יש לדקדק במה קצרה נפש העם אם מטורח הדרך איך נולד מזה תלונת לחם ומים. ותו מי הגיד להם שימותו במדבר. ותו אומרם כי אין לחם ואין מים ועדיין הי"ל מן ובאר והם אמרו ונפשנו קצה וכו' ותו מהו אשר דיברו באלהים ובמשה. ועוד דקדוקים יובנו מתוך הביאור אמנם הענין דישראל היו מונהגים מג' רועים משה ואהרן ומרים והיו תעלות להשקות ערוגות שבטיהם וכשם שבהעדר המים לא יכון גידול הזרעים כן בהעדר התעלה וקלקולה אי אפשר גדולם גם כן. והנה היו לישראל ג' תעלות משה אהרן ומרים ועל ידם היה להם ג' דברים ההכרחיים להולכי דרכים מן מים ענני כבוד. ונודע לישראל שהגזירה נגזרה על שלשת הרועים שימותו ומתה מרים ונסתלקה התעלה האחת ונתרעמו וחזרה בזכות משה ואהרן. ובראותם כי גוע ונסתלקה תעלה השנית והם ענני כבוד וחזרו שבעה מסעות כמשז"ל. והמה ראו שהגם שהיה הדור חשוב והם שלמים באמונתם. עם כל זה חזרו לאחוריהם כזמן המרגלים. אז סלקא דעתייהו שעדיין אינו זמן לבא אל הארץ. וכאשר נסתלקו ענני כבוד קצרה נפשם בדרך מצד החום החזק וטורח עליות וירידות. ולחסידותם לא נתרעמו מזה אמנם נתרעמו על דבר הכרחי והוא שאמרו כי קרב הזמן דמשה רבינו ע"ה יסתלק ובראותם שהיו במדבר דירת קבע ויסתלק משה רבינו ע"ה חשבו שיעדר המן ואחר הסתלק התעלה נהר יחרב ויבש וז"ש ויסעו מהר ההר דרך ים סוף שחזרו לאחוריהם ותקצר נפש העם בדרך שנסתלקו ענני כבוד להסתלקות אהרן. ומזה נולד וידבר העם באלהים ובמשה ר"ל שחשבו שאין להם שפע כי אם ע"י צירוף שניהם שכשם שהאל יתברך סיבה מוכרחת ליתן השפע כן משה רבינו ע"ה אמצעי והוא תעלה וצנור לקבל השפע ומזה חייבו אם אין משה אין שפע וז"ש באלהים ובמשה ואז"ל השוו עבד לקונו ששניהם מוכרחים. וכיונו באלהים פי' מצד מדת הדין שנגעה במשה שיסתלק וז"ש למה וכו' למות במדבר שמה שחזרו לאחור חשבו שהוא קבע וימותו מסיבה כי אין לחם ואין מים ר"ל שהמדבר נעדר מהם. וא"ת הרי מן ובאר לז"א ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ר"ל שהוא קל ההסרה כשיסתלק משה רבינו ע"ה. והקב"ה להסיר מלבם זו האמונה כי האמת שישראל חלקו ואינם צריכים לאמצעי לזה שלח הנחשים השרפים לפי שהענן היה שורפם והוא יתברך בחסדו גם שמת אהרן ענן זה לא נסתלק שהיה ממית הנחשים השרפים. והורה להם עתה כי לא ידעו ולא יבינו כי הלא אף שנסתלק אהרן לא נסתלק הענן ההכרחי הממית הנחשים והרי כי בלתי אמצעי משגיח בהם. והבינו ישראל ואמרו חטאנו וכו' והאמת כי היו כטובל ושרץ בידו כי בעודם מתודים על שחשבו שצריכים אמצעי אמרו התפלל אל ה' והי"ל להתפלל הם עצמם אל ה' ולזה לא נתרפאו בתפלה למשה. וכדי שלא יהיה זלזול למשה רבינו ע"ה שלא נתקבלה תפלתו לזה נתחכם הוא יתברך וא"ל עשה לך שרף וכו' והביט וכו' וחי ואמרו ז"ל אם ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכונים לבם לשמים וכו' להורות כי אינם צריכים אמצעי כלל וז"ש עשה לך שרף להנאתך שלא יהא לך זלזול שיאמרו שלא נתקבלה תפלתך זהו תורף דברי הרב החסיד מ"ז זלה"ה בקצור:
ומשם הרב הגדול החסיד מגורי האר"י זצ"ל מהר"ר סלימאן ן' אוחנה זלה"ה כתב מז"ה במשז"ל שהיו התגרים מביאים להם מפירות הארץ ומתים אותם שהביאו ב' שערות ולא הגיעו לעשרים בגזרת המרגלים והכונה שגזרת המרגלים היה למות במדבר מבן ך' עד ס'. אך אותם שהביאו שתי שערות היו מתים כדרך בני אדם בבואם אל ארץ אדום עמון ומואב מריח הפירות וז"ש למות במדבר כי המדבר אין בו לחם ומים ולהיות שהורגלו במן ובאר עתה בראות הפירות מתים וז"ש ונפשנו קצה בלחם הקלקל שבסיבתו שהורגלנו בו עתה מתים כמה בחורים בראותם מפרי הארץ וזה מסיבה שהורגלו במן זמן רב ולא היו נזונין בלחם ומים עכ"ד:
וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר, שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים, אֶל-כֶּלִי.
ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. בסוף פ"ק דר"ה בקש קהלת להיות כמשה שנאמר בקש קהלת למצוא דברי חפץ יצאת ב"ק ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא וכו'. פירשו רבני אשכנז דשלמה היה חפץ למען דעת טעם פרה אדומה. ומצא רמז בפ' זה לטמא מעפר שריפת החטאת ר"ת שלמה ויהיב אדעתיה לטרוח להשיג להבין טעם פרה אדומה מאחר דמצא שמו רמוז בפ' זה. לכן יצאת ב"ק ואמרה וכתוב יושר דברי אמת כלו' הטבת לראות דיש רמז בפ' אך טעית דצריך לעשות ר"ת ביושר. לטמא מעפר שריפת החטאת הוא למשה דהוא ידע טעם פרה אדומה לכך נרמז בר"ת ע"כ דבריהם:
ואני בעניי אוסיף על מאורות דבריהם ז"ל. ונקדים דכתבו גורי האר"י ז"ל דשלמה הע"ה היה בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ובזה א"ש דלכך בקש שלמה להיות כמשה כי הן לו מכיר שיש בו איזה בחינה ממשה רבינו ע"ה. ונדקדק כל הכתוב שאמר הבת קול וכתוב יושר דברי אמת ונקדים מ"ש רבינו שמשון והביאו הרב שפתי כהן עה"ת סוף הסדר כי ר"ת לטמא מעפר שרפת החטאת הוא למשה לומר שבכל פרה יתנו משל משה שהוא ידע הסוד עכ"ד ומזה ניחא מאי דהוזכר כאן דיש להבין דמאי שיאטיה דר"ת זה אך על פי דברי רבינו שמשון ניחא דבא ללמד שיקחו מפרת משה ויערבו בכל פרה שידע משה רבינו הסוד ובכונה זו יזו על המטהר לדעת משה רבינו שידע הסוד. וז"ש הבת קול וכתוב יושר תעשה הר"ת ביושר שהוא למשה ואז דברי אמת כלומר דאם תעשה ביושר הר"ת והוא למשה אז יהיו דברי אמת שיהיה זה לצורך בא ללמד אמיתה של תורה שיערבו וכו' ויכונו וכו' אך אם הוא שלמה למה נרמז כאן ולמאי אתא:
ועוד אפשר דרמז הב"ק שהוא הרבה נשים ובמקום לא ירבה לו נשים היה אומר לי ארבה כמו שאמר המפרשים. וכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם והכונה דהפוגם ברית לא יוכל להבין התורה ואפשר שהטעם כי תור' גימטריא ברית ותורה שבעל פה היא כנגד השכינה ופוגם בברית הוא ח"ו פוגם למעלה. וז"ש הב"ק וכתוב יושר דברי אמת סופי תיבות ברית כמו שאמר הש"ך כלומר תקרא ביושר לא ירבה לו נשים לאפוקי מה שקראת על עצמך לי ארבה ואם תקרא ביושר לא ירבה ותהיה שומר הברית היה אפשר שתבין סוד פרה להיות דניצוץ משה רבינו ע"ה אור נוצץ בך. אבל עתה אני אומר ולא קם נביא עוד וכו' ודוק היטב:
ְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר, שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים, אֶל-כֶּלִי.
ונתן עליו מים חיים אל כלי. ולא הורק מכלי אל כלי. כן הוא במסרה. ואפשר דהמפרשים דרשו פ' ונתן עליו מים חיים אל כלי על התורה. וכפי דרכם אפשר לדקדק הכתוב במ"ש כלהו גופי דרופתקי נינהו טובי לדזכי והוי דרופתקא דאוריתא ונמצא דהגוף הוא כלי הנשמה וז"ש ונתן עליו מים חיים אל כלי שהוא הגוף כי ירבה ללמוד עד שיאמרו עליו דהוא כלי התורה. א"נ שישתדל להיות גופו מוכן לקבל התורה שלא יתן מעדנים לגופו כמשז"ל. ואלו היה עסק התורה לא היה גלות ולא הורק מכלי אל כלי דבבית ראשון כתיב על עזבם את תורתי ומדברי ז"ח מוכח דנאמר גם על בית שני וכמו שאמר הרמ"ז זלה"ה בהגהותיו:
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.
המן הסלע וכו' המן העץ המן הגורן. כן הוא במסרה הראשונים פירשו דע"י הכאת הסלע הנה זה בא מחלקת ושכחה וז"ש המן הסלע שהכהו זה גרם מחלקת והראשון היה בעץ אם היה ענבים או חיטים וז"ש המן העץ המן הגרן המן היקב. וז"ש מלה בסלע משתוקא בתרין כלומר אם היה דיבור בסלע אז לא היה מחלקת משתוקא בתרין עד כאן דבריהם ז"ל. ואפשר במ"ש בתקוני הזהר הקדוש ובילקוט האזינו דסלע הוא רומז למשנה ואז"ל דבקריאת המשניות יבא המשיח ואז לא יהא עוד מחלוקת וז"ש מלה בסלע אם שם לאל מילתו ודבריו יהיו בסלע שיקרא משניות אז משתוקא בתרין יבא משיח ולא יש מחלוקת. א"נ כפי פשוטו מלה בסלע אם על הדיבור מרויח סלע ואהני לעה"ז משתוקא בתרין הוא יזכה לעה"ז ולעה"ב וזהו בתרין בשני עולמות:
ובמסרה אפשר למ"ד בשבת דף נ"ה דמשה מת בעטיו של נחש וז"ש המן הסלע ולא תסבור שהי"ל חטא רק נסתלק בעש"ן וזהו המן העץ תדע דתורה מגינה ומצלא ומשה רבינו תדיר עסק בתור' שבכתב המן הגורן ובתורה שבעל פה המן היקב ואין בא לחטא אלא הם מפלאות תמים דעים ונסתלק בעש"ן:
וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.
ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וישלח ה' בעם את הנחשים וכו'. אפשר דהם נצטערו שהמן היה נבלע באברים ואינו יוצא ממעיהם כמשז"ל וז"ש ונפשנו קצה בלחם הקלקל ונפשנו דייקא קצה שאינו נעשה הבירור והפסולת נשאר בקרבם. ולא ידעו דהנחש היה סיבה לערב הזוהמה בכל ועי"ז נעשה הבירור אבל המן בא מעל דמעל ואין רע יורד מן השמים כי קדש הוא ובקרבך קדוש ולא היה פסולת וכמו שאמר בספ' עבודת הגפן. ולכן לקו בנחש כלומר דהנחש סיבה כי האכילה להוצאה נתנה ויבא ויפרע מהמדבר על המן שיש פסולת כמו שאר אכילה דהטיל זוהמא בכל והוא נח"ש ינח"ש משא"כ המן קדוש הוא:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5